ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נחום ליפשיץ נגד רונית אלג'ם טראוב :

19 באפריל 19 אפריל 2018
לפני: כבוד הרשמת רעות שמר בגס

המבקש:
נחום ליפשיץ
ע"י ב"כ: יניב הלוי
-
המשיבה:
רונית אלג'ם טראוב
ע"י ב"כ: רפי סגל

החלטה

עניינה של החלטה זו הוא בקשה לביטול פסק דין בדיון מהיר שניתן בהיעדר התייצבות בשנת 1994. הסכום המקורי שנפסק נגד המבקש היה 1,060 ש"ח בלבד אך עקב ריביות פיגורים שהצטברו בהוצאה לפועל נוצר חוב של 235,876.93 ש"ח.
התיק המקורי בוער זה מכבר ולפיכך הוגשה בקשה זו בתיק חדש.

הרקע העובדתי
בראשית שנת 1994 הגישה המשיבה תביעה כנגד המבקש לשכר עבודה בגין תקופת עבודה שנמשכה כשלושה שבועות במהלך חודש אוגוסט 1993.
מסמכי התביעה והדרישה להגשת כתב הגנה הומצאו למבקש כדין ביום 2.2.1994 אך המבקש לא הגיש כתב הגנה.
לבקשת המשיבה נדחה הדיון שהיה אמור להתקיים ביום 7.6.1994 ליום 24.8.1994 ולמבקש נשלח זימון עם התאריך החדש.
הזמנת המבקש לדיון הנדחה שנקבע ליום 24.8.1994 הושבה לתיק בית הדין עם הערת רשות הדואר 'מען לא ידוע'.
ביום 24.8.1994 התייצבה המשיבה לדיון אך המבקש לא התייצב וניתן נגדו פסק דין. מפסק הדין עולה כי בדיון שהתקיים העידה המשיבה כי עבדה אצל המבקש החל מיום 3.8.1994 ועד ליום 26.8.1994. המשיבה הציגה המחאה שקיבלה מהמבקש על סך 2,451.42 ש"ח אשר לא כובדה על-ידי הבנק. המשיבה העידה כי המבקש שילם לה במועד מאוחר יותר סכום של 1,000 ש"ח ובהמשך שילם סכום נוסף של 400 ש"ח.
בכך נותרה יתרת שכר שטרם שולמה בסך 1,051.42 ש"ח שעליה הוסיפה המשיבה 9 ש"ח שנאלצה לשלם כעמלה לבנק עקב חזרת ההמחאה ובסך הכל תבעה המשיבה 1,060 ש"ח בצירוף פיצויי הלנת שכר והוצאות משפט.
בתום עדותה פסק בית הדין כי מסמכי התביעה לרבות הדרישה להגשת כתב הגנה הומצאו לנתבע עוד ביום 2.2.1994 ולפיכך זכאית התובעת לקבל פסק דין בהיעדר הגנה. בית הדין פסק כי על המבקש לשלם למשיבה סכום של 1,060 ₪ בצירוף פיצויי הלנת שכר וכן הוצאות משפט בסך 200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בית הדין הורה למזכירות לשלוח העתק מפסק הדין למבקש, בדואר רשום.
ביום 8.9.1994 פנתה המשיבה לביצוע פסק הדין בלשכת ההוצאה לפועל וביום 4.10.1994 נמסרה למבקש אזהרה במסירה אישית עליה חתם. לאחר שהמבקש לא נקט בכל פעולה לביטול פסק הדין או לתשלום החוב בהוצאה לפועל, עוקלו ביום 2.4.1995 מטלטלין מהנכס שבכתובת שצוינה בפסק הדין ולאחר מכירתם קיבלה המשיבה סכום של 1,941 ש"ח.
מעבר לכך לא נקטה המשיבה פעולות נוספות לגביית יתרת החוב במשך חמש עשרה שנים, עד אשר פתחה מחדש את תיק ההוצאה לפועל בשנת 2011.
שש שנים לאחר מכן, ביום 16.7.2017, הגיש המבקש לבית הדין "בקשה דחופה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה במעמד צד אחד כתוצאה מאי המצאה ועיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל".
המבקש הגיש את בקשתו בתיק משנת 1994, זאת בשעה שהתיק בוער בחלוף עשרים שנה מארכיב בית הדין לעבודה, ולפיכך נפתח במזכירות בית הדין הליך חדש.
ביום 29.11.2017 ניתנה החלטה מפי כבוד הרשמת ריכטמן המורה על עיכוב הליכי הוצאה לפועל של פסק הדין ונקבע דיון במעמד הצדדים בבקשה לביטול פסק דין.
בדיון שהתקיים בפניי ביום 1.2.2018 נחקרו המבקש והמשיבה על תצהיריהם, והצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם בכתב.

טענות המבקש
המבקש טוען כי כתב התביעה ופסק הדין לא הומצאו לו מעולם וכי רק ביום 19.6.2017 נודע לו באקראי על פסק הדין, וזאת במסגרת החלטה שנתקבלה בהליכים משפטיים אחרים שהוא מנהל.
עוד טוען המבקש כי המשיבה פעלה בחוסר תום לב קיצוני, בעת שלא טרחה ליידע אותו בדבר קיומו של פסק הדין או הליכי הוצאה לפועל.
המשיבה מנסה ביודעין להתעשר על חשבונו, באמצעות ריביות אשר עד כה הניבו לה בהוצאה לפועל סכום של 235,876.93 ₪ נכון ליום 19.6.2017 מחוב (מוכחש) של 1,060 ₪ משנת 1994.
בפרוטוקול הדיון ובפסק הדין נפל פגם המצדיק את ביטולו שכן בפרוטוקול נכתב כי כתובתו היא ברחוב אחימאיר בתל אביב, בעוד שבאותה עת התגוררו בכתובת זו הוריו ז"ל, עמם היה בנתק חמור עקב חובות עבר.
ההתקשרות בינו לבין המשיבה לא הייתה במסגרת יחסי עובד-מעביד. המבקש הציע למשיבה להעמיד את רכבה לשירותיו כנגד חשבונית, בהתאם לתעריף השכרת רכב באותה תקופה. בין הצדדים סוכם כי המשיבה תקבל בונוס בשווי העולה על 1,000 דולר – טיסה ושהות בדרום אפריקה במסגרת יריד דירות שתכנן המבקש.
המשיבה הפסיקה את שיתוף הפעולה עמו באופן חד צדדי לאחר כשבועיים בלבד, ולכן ההמחאה שקיבלה על סך 2,451.42 ש"ח ה יתה בסכום הגבוה מהסכום שהגיע לה. הצדדים הסכימו ביניהם על סכום אחר של 1,400 ₪ בלבד אשר שולם במלואו למשיבה. הפקדה אחת בוצעה על ידי המבקש ביום 23.9.1993 בסך 1,000 ₪ והפקדה נוספת ביום 26.10.1993 על סך 400 ₪ ועל כן המבקש אינו חב דבר למשיבה.
מקום מגוריו באותה עת היה בירושלים ואף על גבי ההמחאה שנמסרה למשיבה מצוין תא דואר בירושלים . שתי ההפקדות שביצע לטובת המשיבה בוצעו שתיהן מירושלים.
כתובתו הרשומה במשרד הפנים באותה עת הייתה במלונית באילת. במועד בו הוגשה התביעה שימשה לו המלונית בית שני ולפיכך כל מסמך שהיה נשלח לכתובת זו היה מגיע ליעדו.
בשנת 2015 נודע למבקש על העיקול בבית הוריו, אך במועד זה הייתה תשומת ליבו נתונה כל כולה להליכים משפטיים אחרים שניהל בנעלי אביו ז"ל. מכיוון שהמבקש ידע שלאביו תיקים פתוחים בהוצאה לפועל, לא שייך את תיק ההוצאה לפועל אליו, מה גם שהמשיבה שינתה את שם משפחתה.
רק כאשר התפנה מההליכים המשפטיים שניהל בנעלי אביו ז"ל , פעל באמצעות עורך דין לברר את פרטי תיק ההוצאה לפועל ואז הוברר לו שהתיק שהתנהל בבית הדין לעבודה בוער זה מכבר.

טענות המשיבה
לטענת המשיבה דין בקשה לביטול פסק דין שהוגשה בחלוף 23 שנים ממועד מתן פסק הדין להידחות.
המשיבה הכירה את כתובת המבקש משום שהסיעה אותו לכתובת זו מספר פעמים בסיום יום העבודה והמשיבה לא ידעה על כתובת אחרת של המבקש.
למשיבה עומדת חזקת תקינות ההליכים המנהליים לפיה ההליכים שהתקיימו בבית הדין לעבודה ולאחר מכן בהוצאה לפועל הם תקינים ולפיכך ככל שהמבקש טוען שחלו פגמים בשתי ערכאות שונות, עליו נטל השכנוע וההוכחה.
אף שהמבקש טוען כי לא גר בדירת הוריו במועדים הרלוונטיים הוא לא הוכיח היכן גר בפועל במועד המצאת התביעה. טענות המבקש כי התגורר בירושלים ו/או שהתגורר בחיפה ו/או באילת אינן מספקות להרמת הנטל הנדרש בחלוף 23 שנים.
מדובר בחייב סדרתי המסתיר את כתובות מגוריו בשיטתיות לאורך עשרות שנים, כאשר במשרד הפנים רשומה כתובת שגויה של המלונית באילת שאותה נמנע המבקש מלשנות במשך שנים רבות.
המבקש מודה כי סיבך את עצמו ואת אביו ז"ל בחובות ומפעולות שביצע המבקש בתיקי הוצל"פ עולה כי היה מודע היטב לכל התיקים שמתנהלים נגדו .
במועד ההתקשרות ביניהם הייתה המשיבה בחורה צעירה שנענתה למודעת עבודה שפרסם המבקש בעיתון. המשיבה הועסקה כעוזרת אישית אשר התלוותה למבקש בשל שליטתה בשפה האנגלית והסיעה את המבקש לפגישות שכן לטענתו לא היה לו רישיון נהיגה.
בין הצדדים נחתם הסכם עבודה אשר לא נשמר בידי המשיבה בחלוף 23 שנים אך צורף לכתב התביעה שהגישה המשיבה, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון. על פי הסכם העבודה הייתה המשיבה אמורה לקבל משכורת חודשית בסכום של 1,000 דולר כפי שוויים בשקלים במועד התשלום.
המשיבה שימשה בתפקיד מיום 3.8.1993 ועד ליום 26.8.1993 והוצגה בפני הלקוחות כעוזרת אישית של המבקש, כאשר בין השניים התקיימו כל המבחנים המשפטיים של עובד ומעסיק.
לתשלום שכרה מסר לה המבקש המחאה על סך 2,451.42 ₪ אך ההמחאה לא כובדה. המבקש נותר חייב סכום של 1,051.42 אך הוא משך זמן ולבסוף ניתק קשר עם המשיבה.
המשיבה פנתה עם פסק הדין להוצאה לפועל אשר לאחר מסירת אזהרה כדין עיקלו מטלטלין בכתובת שמופיעה בפסק הדין. לפיכך קיימת חזקה שהמבקש אכן גר בכתובת זו בתקופה הרלוונטית, שכן בעל תפקיד בהוצל"פ המגיע לעקל מוודא תחילה אם החייב גר במען המצוין בטופס העיקול.
קיים תיעוד לפיו המבקש הגיש בקשות שונות בתיק ההוצאה לפועל, האחת בשנת 1995 והשנייה בשנת 1996. בקשותיה של המשיבה לשחזר מסמכי עבר, לרבות את הבקשות של החייב בלשכות ההוצאה לפועל בת"א ופ"ת לא צלחו לאחר שנמסר לה כי התיקים בוערו.
במהלך השנים התייעצה עם עו"ד ועם חוקר אשר בדקו את תיק ההוצאה לפועל וניסו לדלות מידע אך קיבלה תשובה שמדובר בחייב השייך לגרעין הקשה של החייבים המשתמטים בזדון ואשר חי כנראה במחתרת. לנוכח הזמן הרב שחלף נבצר מהמשיבה לזכור את כל ההליכים שבהם נקטה לאורך השנים.

המסגרת הנורמטיבית
תקנה 50 (א) לתקנות קובעת כי נתבע אשר לא התייצב לדיון ובית הדין נתן פסק דין בהיעדרו, רשאי להגיש בקשה לבטל את פסק הדין ולעכב את הוצאתו לפועל, וזאת בתוך 30 יום מיום שהומצא לו פסק הדין:

50. (א) בעל דין שלא הגיעה לידיו ההודעה במועד האמור בתקנה 47 או שלא התייצב לדיון ובית הדין דן שלא בפניו - רשאי, לא יאוחר משלושים ימים לאחר שהומצאו לידיו פסק הדין או ההחלטה האחרת, לבקש ביטולם ועיכוב הוצאתם לפועל.

הגם שתקנה 50 יוחדה לנסיבות שבהן ניתן פסק דין בהיעדר התייצבות, מוסמך בית הדין לדון בכל בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד וזאת מכוח תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 שאומצה בבית הדין לעבודה (ראו: בר"ע (ארצי) 27995-01-16 מיטל ז'אנו הראלי נ' יצחק איתן (פורסם בנבו, 12.4.2016).

הפסיקה קבעה כי ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד אפשרי משתי סיבות: האחת היא מחמת הצדק והשנייה היא מתוקף שיקול הדעת המסור לבית הדין (ראו: ע"ע (ארצי) 13633-05-10 עיריית נצרת נ' הפניקס חברה לביטוח (פורסם בנבו, 31.8.2011).

ביטול מחמת הצדק אפשרי מקום שהתובע הצביע על פגם בהחלטה או בהליך אשר בעטיו חייב היה בית הדין להימנע ממתן פסק הדין. פסק דין שניתן בלא שניתנה לבעל הדין שכנגד האפשרות לשטוח טענותיו הינו פגום, שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין, אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה ולאחר שיתאפשר לו להשמיע טענותיו . פסק דין שניתן בהליך פגום יש לבטלו מחובת הצדק ( Ex Debito Justitiae) ובית הדין כלל אינו נדרש לבחון את טענות הצדדים לגופו של התיק או לשקול את סיכויי ההצלחה של התובע.

ביטול מתוקף שיקול דעת בית הדין אפשרי גם מקום שבו לא שוכנע בית הדין כי נפל פגם המצדיק את ביטול פסק הדין מחמת הצדק. במקרה כזה בוחן בית הדין הן את סיכויי ההצלחה בתביעה והן את הנימוק למחדל הדיוני שהוביל למתן פסק הדין (ראו: דב"ע 3-144/נז צילה מלס נ' צילה מלס (פורסם בנבו, 1.6.1998). בשונה מביטול מחובת הצדק, בעת שמדובר בביטול מתוקף שיקול דעת בית הדין על בית הדין לבחון את סיכויי ההצלחה בתביעה. בקשר לכך נפסק כי הנתבע אינו חייב להראות כי הגנתו היא בטוחה, אלא די שיראה כי קיימת לו הגנה אפשרית.

הגישה המנחה את בית הדין לעבודה בבואו לשקול ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד היא גישה ליברלית, התומכת בריפוי הנזק שנגרם לבעל הדין שכנגד עקב המחדל הדיוני של אי ההתייצבות בפסיקת הוצאות. בהתאם לגישה מנחה זו, יש לשאוף תמיד לברר תביעות לגופן ולהכריע בהן רק לאחר שמיעת טיעוני הצדדים וראיותיהם (ראו: בר"ע (ארצי) 27507-08-10 המתכת מ. פלזנשטיין בע"מ נ' מיכאל סיגנביץ' (פורסם בנבו, 27.12.2010); ע"ע (ארצי) 18290-10-11 קורדיה נ' בית ספר אל עהד אל מוצגיה (פורסם בנבו, 4.6.2012); (ע"ע 655/05 חיים נ' ויצ"ו חיפה (פורסם בנבו, 12.12.2006); ע"ע 25591-07-10 מועבד סעד נ' ג.י.א.ת. ניהול והשקעות בע"מ (פורסם בנבו, 2.6.2011).

יחד עם זאת, ועל אף הגישה הליברלית הדוגלת בשאיפה לברר תביעות לגופן, לא ניתן, בשם זכות הגישה לערכאות, לנצל לרעה הליכי משפט ולצפות כי זכות זו תישמר לעולם ועד, כפי ש נפסק ברע"א 3454/05 יעקב ורקר נ' עמי הראל (פורסם בנבו, 5.6.2005):

"זכות הגישה של האזרח לערכאות הינה זכות חוקתית מוכרת; היא משקפת הכרה חוקתית בזכות הפרט לדיון אמיתי, מלא והוגן בבית המשפט. זכות זו מקרינה על דרך הפעלת סדרי הדין, ובתוך כך על ההתייחסות המתבקשת להליך ביטול פסק דין שניתן בהעדרו של בעל דין. יחד עם זאת, בצד זכות חוקתית זו השמורה לבעל דין, חלות עליו חובות כלפי בית המשפט וכלפי בעלי הדין האחרים שנועדו להבטיח הליך תקין לפרט ולציבור. זכות הגישה לערכאות מותנית איפוא, בקיום חובות בסיסיות של בעל הדין לקיים הליך שיפוטי תקין. בעל דין אינו רשאי, בשם זכות הגישה לערכאות, לנצל את ההליך השיפוטי לרעה, ולצפות כי תישמר זכותו לפנות לערכאות וינתן לו יומו בבית המשפט חרף זאת. בתוך כך, על מבקש ביטול פסק להצביע על קיום אינטרס לגיטימי בביטולו. עליו להראות לא רק סיכוי טוב לזכות בתביעה אלא גם כי לא השתמש לרעה בהליך השיפוטי ולא נהג בדרך העלולה לסכלו".

גם בבית הדין לעבודה נפסק כי על אף הגישה הסלחנית ביחס לסדרי דין הנוהגת, אין מדובר במדיניות נטולת מגבלות וכי בעל דין אשר איחר איחור ניכר בפנייה לבית הדין עשויה פנייתו להידחות:"אמת נכון הדבר, כי בתי-הדין לעבודה נוהגים בסלחנות ובליברליות בעניינים הקשורים בסדרי דין, ברם השימוש בגישה כזו מוגבל הוא, שאם לא תאמר כן, יימצאו שערי בית-הדין פתוחים לפני כל פונה, יהא גודל האיחור אשר יהא, ונמצא הצד השני תלוי ברצונו, בזמנו ובמרצו של יריבו ירצה - יפנה בזמן שנקבע בתקנות, לא ירצה - ישתמש בנוסחת הקסם הקרויה גישה סלחנית. צר לי, אך עלי לדחות גם טענה זו נוכח העדר פעולה מהירה וזריזה מטעם המבקש או בא-כוחו" ( דיון מו/184-9 (ארצי) שלמה קרמר נ' ה.ל.ה בע"מ, פ"ד יט (1) 155, 1987)

באופן דומה נפסק גם בבית דין זה בבש"א (ת"א) 6968/07 רפאל קינסטלר נ' בנימין ארן (פורסם בנבו, 10.3.2008): "הזמן הרב שחלף ממועד מתן פסק הדין ועד להגשת בקשת הביטול הינו שיקול חשוב בבוא בית הדין לשקול את איזון האינטרסים וככל שהתקופה בה מדובר הינה ארוכה יותר כך גובר עקרון סופיות הדיון והוודאות המשפטית. כך גם נבחנת סיבת האיחור, ככל שהגורמים היו יותר בשליטת המבקש יינתן משקל יתר למבחן הסופיות."

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות והתרשמתי מעדותם של בעלי הדין הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, זאת לאחר ששוכנעתי כי לא מתקיימ ות נסיבות לביטול פסק הדין מחמת הצדק או מתוקף שיקול דעת בית הדין.

להלן יפורטו הנימוקים:
כתב התביעה והדרישה להגיש כתב הגנה נשלחו לכתובת המבקש ש צוינה בכתב התביעה ונמסרו למבקש כדין. מדובר בקביעה חלוטה בפסק דין אשר ניתן בתיק שמסמכיו הושמדו, ולפיכך קיימת חזקה כי אישור מסירה חתום היה מונח באותה עת לנגד עיני בית הדין.
מפסק הדין עולה כי בית הדין היה ער לכך שהמשיב לא זומן כדין לדיון הנדחה , אך פסק כי המשיבה "זכאית לקבל פסק דין עקב אי הגשת כתב הגנה ע"י הנתבע".
בהתאם להוראות תקנה 49 לתקנות, מוסמך בית הדין ליתן פסק דין במעמד הדיון רק אם ראה שהמשיב זומן כדין. יחד עם זאת, פסק הדין ניתן בהליך של "דיון מהיר" שבמסגרתו בית הדין אינו כפוף לסדרי הדין ועליו לפעול בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה, בהתאם להוראות סעיף 31(ב) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969.
בית הדין קבע כי המשיבה זכאית לקבל פסק דין בהיעדר הגנה בהתאם להוראות סעיף 43 (א) תקנות, לאחר ששוכנע כי המבקש קיבל לידיו כדין את כתב ה תביעה ואת הדרישה להגיש כתב הגנה.
המבקש טען בתצהירו כי במועד הרלוונטי לכתב התביעה היה מקום מגוריו העיקרי בירושלים, אלא שהמבקש לא ציין כל כתובת ולא הציג כל ראיה למגוריו בירושלים . המבקש טען בתצהירו עוד כי כתובתו הרשומה במשרד הפנים הייתה באותה עת בעיר אילת, אך גם כאן לא הציג כל ראיה, למעט העתק מרשם אוכלוסין משנת 2014. בחקירתו הנגדית נשאל האם התגורר בחיפה בשנים 1994-1995 והשיב על כך בחיוב (עמ' 2 לפר' מיום 1.2.2018 בשורה 15). בעת שנשאל מהי כתובתו הנוכחית, השיב כי הוא מתגורר ברמת גן אך סירב למסור את כתובתו (עמ' 1-2 לפרוטוקול מיום 1.2.2018).
מן הראיות שהובאו בפניי עולה כי בסמוך לאחר שניתן פסק הדין פנתה המשיבה לביצועו בהוצאה לפועל. כעולה מסעיף 25 לתצהיר המשיבה ומן האסמכתא שצורפה אליה , ביום 4.10.1994 נמסרה אזהרה על פתיחת הוצאה לפועל במסירה מלאה לידי המבקש עצמו. כלומר, החל מיום 4.10.1994 ידע המבקש כי המשיבה נקטה נגדו בהליכי הוצאה לפועל אך לא פנה בבקשה לביטול פסק הדין.
לאחר שהמבקש המשיך להתחמק מתשלום חובו ננקטו נגדו הליכי עיקול ביום 25.6.1995. הליכי העיקול ננקטו באותה הכתובת שהייתה מצוינת בפסק הדין ומרישומי הוצאה לפועל שצורפו לתצהיר המשיבה עולה כי המבקש הגיש בעצמו בקשות לתיק.
אין בידי לקבל את טענת המבקש בחקירתו הנגדית כי חתימתו על גבי מסירת האזהרה בהוצאה לפועל "זויפה" והמבקש לא הציג כל ממצא ראייתי לכך. אף תשובתו בעניין זה בחקירתו הנגדית הייתה מתחמקת (עמ' 3 לפר' שורות 4-9):

ש. אתה טוען שזויפה חתימתך על מסירת האזהרה בהוצל"פ. יש לך הוכוחות לכך?
ת. באותה תקופה... יש דבר פשוט. אם אתה טוען שהייתה מסירה, ואני לא מכיר את הכתובת של הורי, איזה חתימה צריכה להיות? אם לא היית בתיק בזמן הזה, אז בהוצל"פ הייתה בעיה והייתה מספיקה הדבקה על הדלת.
ש. איך אתה יודע?
ת. מניסיון.

זאת ועוד, המבקש ציין בסעיף 35 לתצהירו כי בשנת 2008 הסתיים הנתק עם הוריו. נעלה מספק כי אפילו לא היה המבקש מודע בזמן אמת להליכי העיקול, הרי שעם חידוש הקשר נודע לו דבר הוצאת מטלטליו ומכירתם מהדירה, אך גם במועד זה ביכר שלא לפנות לבית הדין לעבודה בבקשה לביטול פסק הדין.
עוד מוסיף המבקש ומציין בסעיף 37 לתצהירו כי בשנת 2015 הובא לידיעתו מקור העיקול, אלא שבאותה עת הייתה נתונה תשומת ליבו להליכים אחרים בהוצאה לפועל ולכן לא שייך את התיק אליו אלא לאביו. גם בשלב זה לא טרח המבקש לפנות לבית הדין לעבודה בבקשה לביטול פסק הדין.
כעולה מסעיף 39 לתצהירו, גם בחודש ינואר 2017 לאחר שבדק את רשימת התיקים בהוצאה לפועל, לא שייך את התיק אליו משום ששם משפחתה של המשיבה השתנה (כך בסעיף 39 לתצהירו). גם הפעם לא טרח המבקש לברר את מקור תיק ההוצאה לפועל ולפנות לבית לעבודה בבקשה לביטול פסק דין.
ביום 28.6.2017 קיבל המבקש, לבקשתו, מכתב רשמי מהנהלת בתי המשפט לכך שתיק בית הדין בוער (ראו נספח ג' לתצהירו).
או אז מיהר המבקש לפנות לבית הדין ביום 16.7.2017 - בתוך 30 יום מיום שנודע לו לכאורה על פסק הדין - ב"בקשה דחופה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה במעמד צד אחד כתוצאה מאי המצאה ועיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל".
בנסיבות אלה אין בידי לקבל את טענת המבקש כי נפל פגם מחמת הצדק המחייב את ביטול פסק הדין שכן מעת שהומצאה למבקש אזהרה על פתיחת התיק בהוצאה לפועל קיימת חזקה כי המבקש היה מודע לקיומו של פסק הדין ולפיכך היה עליו לפנות לבית הדין לעבודה בבקשה לביטול פסק הדין בתוך זמן סביר ולא להמתין למעלה מעשרים שנה, עד לביעור התיק.
ביטול פסק דין בתיק שאינו קיים עוד בבית הדין לא ישרת את התכלית שבבסיס הזכות המוקנית לבעל דין לבקש ביטול פסק דין, שהינה מתן הזדמנות לבעל הדין להציג גרסתו ולשטוח את טענותיו במסגרת ההליך המשפטי . היענות לבקשה המוגשת רק במועד שבו נתקבל אישור רשמי על ביעור התיק משמעותה פגיעה בעקרון סופיות ההליך המשפטי ומהווה שימוש לרעה בהליך המשפטי.
ביטול פסק הדין בנסיבות אלה לא יגלם את ההכרה החוקתית בזכות המבקש לדיון אמיתי, מלא והוגן בבית המשפט אלא יהיה בבחינת "פרס" למי שמנצל לרעה את מעמדה הרם של זכות הגישה לערכאות בכדי להתחמק מניהול הליך משפטי ומקיום חובותיו במשך שנים.
אציין כי בפסק הדין קיימות קביעות חלוטות הן ביחס לקיומו של הסכם עבודה בין הצדדים והן ביחס לקיומו של החוב הקצוב (שכן מדובר בהמחאה שלא כובדה).
עוד אציין כי כעולה מפסק הדין, בתיק בית הדין מצויים היו כתב התביעה ההזמנה לדיון עליה חתם המבקש, וייתכן כי גם האישור על קבלת פסק הדין בדואר רשום. בנסיבות אלה מסתברת יותר האפשרות שהמבקש המתין לביעור התיק על ראיותיו, מן האפשרות שלא ידע על פסק הדין במשך כל אותה התקופה.
מכל הטעמים שפורטו לעיל שוכנעתי כי אין מקום להורות על ביטול פסק הדין אף מתוקף שיקול דעת בית הדין, שכן נוכח הקביעות החלוטות בפסק הדין, סיכויי ההצלחה של המבקש בתביעה קלושים. כמו כן לא קיים נימוק של ממש למחדל הדיוני המתמשך שהוביל לכך שהמבקש לא פעל לביטולו של פסק הדין.

סמכות ההוצאה לפועל להפחתת הסכומים
בהתייחס לטענת המבקש כי אי ביטול פסק הדין יעמידו בפני קריסה כלכלית, הרי שמדובר בטענות שהמקום להעלותן הוא בפני רשם הוצאה לפועל, אשר בפניו מנהלים הצדדים את ההליכים בתיק מזה מספר שנים .
דעתי היא כי בשל התקופה הממושכת שחלפה, פסק דין אינו מצוי עוד במסגרת סמכות בית הדין לעבודה, ולשם כך קיימים לשכת הוצאה לפועל וראש הוצאה לפועל. דברים ברוח דומה נאמרו בעניין ניסים עדיקא (ע"ע 1504/02 ניסים עדיקא נ' קפה נאווה-אניס צאלח בשאראת (פורסם בנבו, 3.1.2006):" בית הדין אינו מוציא לפועל. יושב ראש ההוצאה לפועל מוסמך לשמוע את הצדדים, להחליט על היכולת של החייב, על הנסיבות שבגינן לא שולם החוב הפסוק. בית הדין אינו שומע ראיות לגבי התקופה שלאחר מתן פסק הדין. הוא סיים את תפקידו. התוצאה של פסיקה לתקופה שלאחר מתן פסק הדין אינה נכונה משפטית ועלולה לגרור אחריה תוצאות קשות. טול לדוגמא מקרה מצער בו מי שחוייב בפסק הדין עבר אירוע כלשהו בגינו הוא היה מחוסר הכרה. או טול מקרה בו מי שחוייב בפסק הדין שלח את הסכום לכתובת מוטעית. בכל אלו יש בודאי נימוק להפחתת או לביטול פיצויי הלנה. ברם בית הדין לא שומע ראיות לאחר מתן פסק הדין ואין לכן בכוחו לקבוע אם היתה הצדקה לעיכוב בתשלום אם לאו. לא ניתן לפסוק ללא שמיעת ראיות על נימוקי העיכוב. בית הדין אינו שולט בפסק הדין ובביצועו לאחר מתן פסק הדין. תפקידו מסתיים עם מתן פסק הדין."
באופן דומה נפסק גם בעד"מ (ארצי) 1009/04 ויקטוריה סבירסקי נ' ראיסה לרנר (פורסם בנבו, 25.10.20016):" אין לבית הדין סמכות לקבוע סנקציה במידה ופסק הדין לא יוצא אל הפועל. בית הדין אינו לשכת ההוצאה לפועל. אין לבית הדין סמכות ואין לו כלים לבחון את הנימוקים לאי התשלום לאחר סיום הדיון ומתן פסק הדין. ראש ההוצאה לפועל הוא שמוסמך ומסוגל לשמוע ראיות באשר לאי ביצוע פסק דין. טול לדוגמא מעסיק שחלילה אירעה לו תאונה והוא הפך לצמח. האם נחייבנו, מבלי לשמוע ראיות, לשאת בתשלום כלשהו. לכך נועד ראש ההוצאה לפועל. בית הדין מסיים את תפקידו עם מתן פסק הדין. אין בית הדין משמש כ"אח הגדול" העוקב אחר ביצועו של פסק הדין. מכאן, אין לכך סמכות ואין לבית הדין כלים – אין הוא שומע ראיות או טענות הגנה כנגד ההלנה לאחר מתן פסק הדין."
מהאמור לעיל עולה כי ההוצאה לפועל היא הערכאה המתאימה שבה נדרש יהיה לבחון מהו המשקל שיש לייחס לשאלת תום ליבה של המשיבה ולכך שבמשך שנים ארוכות לא נעשו מצידה פעולות לגביית חובה בתיק הוצאה לפועל. בבחינת למעלה מהדרוש יצוין, כי סמכות רשם ההוצל"פ להפחית חיובים בתיק ההוצל"פ קיימת גם כאשר מדובר בבקשה לביצוע פסק דין וזאת מכוח הוראות סעיף 81א 3 (ה) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 (והיא אינה מוגבלת רק לטענת פרעתי שלפי סעיף 19 לחוק).
בבחינת למעלה מהדרוש אעיר כי בפסק הדין המנחה שניתן בע"א 2836/03 עיריית תל-אביב נ' מור תמר (פורסם בנבו, 24.1.2006) עמד בית המשפט על כך שגם ניהול ההליכים בהוצאה לפועל כפוף לתחולתו של עיקרון תום הלב. עיקרון תום הלב מחייב את הזוכה לפעול, באופן סביר, לקבלת סעד המימוש בהליכי ההוצאה לפועל, ואין הוא יכול "לישון על זכותו" עד קץ כל הימים. כך נפסק גם כי תיק ההוצאה לפועל אינו יכול לשמש "תוכנית חסכון" לזוכה, הממתין עד אין קץ, ללא נקיטת הליכים, תוך צבירת הפרשי הצמדה וריבית, וכי לאור חובת תום הלב יש להימנע מלהעניק סעד לזוכה אשר "ישן על זכותו" ולא נקט בהליכים למימוש זכייתו בפסק דין.
בפסיקת בתי המשפט בהליכי הוצאה לפועל קיים בסיס רחב לכך שעיקרון תום הלב יכול להביא במקרים המתאימים לאי ביצוע תוספות של הלנת שכר וריבית הפיגורים או להפחתה משמעותית בשיעור הריבית שהצטברה (ראו למשל: רע"צ 13943-07-16 חצרי אלף בית קידום פרויקטים בע"מ נ' גנס (פורסם בנבו, 16.11.2016 ); רע"א 19619-06-16 עדוי עזרי נ' אמנונים חב' לעבודות עפר בע"מ (פורסם בנבו, 21.8.2016).
כך או כך, המבחנים לקביעת שיעור הפחתת הסכומים ומנגנוני פריסת תשלומים מסורים לשיקול דעת ההוצאה לפועל, שהינו הערכאה השיפוטית בעלת המומחיות לפסוק בעניינים כגון דה.
לסיום אעיר כי משאין בפני בית הדין כתב תביעה אלא רק בקשה לביטול פסק דין - אזי לא קיים הליך משפטי ממשי שאותו ניתן היה לנהל, וגם מטעם זה דינה של הבקשה להידחות.

סוף דבר
הבקשה לביטול פסק הדין נדחית.

משנדחתה הבקשה יישא המבקש בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של המשיבה בסכום של 2,500 ש"ח שישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, ד' אייר תשע"ח (19 אפריל 2018) ב העדר הצדדים ותישלח אליהם.


מעורבים
תובע: נחום ליפשיץ
נתבע: רונית אלג'ם טראוב
שופט :
עורכי דין: