ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין זימן יצחק נגד ציטרין דוד :

בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט י' אנגלרד

המערער: זימן יצחק

נגד

המשיב: ציטרין דוד

בקשת רשות ערעור על פסק דין בית
המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום
26.6.97 בע"א 308/96 שניתן על ידי
כבוד השופטים גולדברג, לוי, גרוניס

בשם המבקש: עו"ד נוימן, עו"ד ארז

בשם המשיב: עו"ד רוזנבוים, עו"ד שוקרי

בבית המשפט העליון

פסק דין

המשנה לנשיא ש. לוין:

לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב. בהסכמת המשיב ראינו את הבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

1. להלן תמצית העובדות, ככל שהן צריכות לענין: אביו של המערער השכיר לאביו של המשיב מגרש בתל אביב. השוכר ניהל במושכר עסק שהוגדר בתנאי השכירות: "מגרש לעשיית בלוקים ואחסנת חול מלט ובלוקים". משנפטר האב המשיך לנהל את העסק בנו, המשיב. לאחר פטירת האבות, הגיש המערער כנגד המשיב, אחיו ואשת אחיו, תובענה לסילוק יד מן המקרקעין (זוהי אחת משלוש תובענות שהגיש המערער, אך היחידה שנותרה לדיון לפנינו). אשת האח נמחקה מן התביעה משהתברר שאין לה כל זכות במגרש. במהלך ההליכים נפסק שגם לאח אין זכויות במגרש וניתן נגדו פסק הדין המחייבו לסלק ידו מן המגרש. נותר רק המשיב, אשר טען כי יש לו מעמד של דייר מוגן, כפי שהיה לאביו. המערער טען כי מדובר בקרקע פנויה, שאין עליה בנין, כך שהוראות סעיף 3 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב1972- (להלן: החוק) אינן חלות על המשיב. לחלופין, טען המערער, כי לא נתקיימו במשיב יסודות סעיף 23(ב) ו26- לחוק - הקובעים את התנאים בהם יזכו ילדי דייר מוגן בזכות זו אף הם. המשיב ענה כי השכירות החלה בשנת 1945 - לפני התאריך הנקוב בסעיף 3 לחוק - וכי הקרקע שימשה מקור של פרנסה לאביו - כדרישת אותו סעיף. עוד טען, כי אביו, הקים, בהסכמת המשכיר המקורי, אבי המערער, על הקרקע, צריפים וסככה, ועל כן אין מדובר ב"קרקע שאין עליה בניין". לבסוף, טען המשיב, כי עבד במושכר עם אביו המנוח עד לפטירתו, ועל כן נתקיימו בו התנאים שבהם זוכה ילדו של דייר מוגן שנפטר למעמד של דייר מוגן הוא עצמו.

2. בית משפט השלום דחה את תביעתו של המערער. נקבע כי המגרש הינו בגדר "קרקע שאין עליה בנין", שכן המבנים הטרומיים שהוצבו עליה טפלים לשימושה המרכזי, וכי אבי המשיב היה דייר מוגן, שכן השכירות החלה עוד בשנת 1945 וכי המגרש שימש מקור פרנסתו. לגבי המשיב עצמו, נקבע כי הוכח שהוא החל לעבוד בעסק עם אביו, כי המשיך לנהל את העסק לאחר מותו, וכי העסק הינו מטה לחמו הבלעדי. בית משפט השלום דחה את טענת המערער כאילו המשיב ניהל במקום עסק עצמאי, במקביל לאביו, כך שאין מדובר בהמשכיות של אותו עסק, או כי עבד "כפקידו של אביו" ולא כמי "שעבד עם הדייר בעסק". כן נדחו תביעותיו הנוספות של המערער בענין הצבת מבנים טרומיים ללא רשות ובענין שינוי יעודו של העסק.

המערער ערער על פסק דינו של בית משפט השלום רק בנוגע לחלק שעניינו סילוק ידו של המשיב מהמגרש, אך בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו דחה את ערעורו בקבעו שסעיף 3 לחוק פורש את הגנת החוק גם על ילדיו של הדייר המוגן הזוכים לדיירות מוגנת לפי סעיפים 23 ו26- לחוק.

הערעור שלפנינו הוגבל לפרשנות הראויה של סעיפים אלה.

3. סעיפי החוק הנוגעים לענייננו הם הגדרת "בית עסק" "דירה" ו"נכס" בסעיף 1 לחוק, וכן סעיפים 23,3,2 ו26- לחוק. "בית עסק" מוגדר בחוק - "מושכר שאיננו דירה". "דירה" מוגדרת כ"מושכר שלפי תנאי השכירות משמש למגורים". אין החוק כולל הגדרה של נכסים נוספים על "בית עסק" ו"דירה", והדיבור "נכס" בו משתמש המחוקק בכמה סעיפים של החוק הוגדר (בסעיף 1) כ"דירה" או "בית עסק".

סעיף 2 לחוק קובע כי "חוק זה חל על שכירות של בנין או של חלק מבנין ושל חצר או גינה המשמשות את מטרת השכירות". סעיף 3 לחוק קובע לאמור:

"3. קרקע שאין עליה בנין, לא יחול חוק זה על שכירותה אלא אם הושכרה לפני תשט"ו והיא משמשת לדייר מקור של פרנסה".

סעיף 23 לחוק קובע כי אם נפטר דייר של בית עסק יהיה בן זוגו (בתנאים מסויימים) לדייר, ובאין בן זוג יהיו ילדי הדייר לדיירים בתנאים מסויימים, שאין חולק שנתמלאו במשיב. סעיף 26 לחוק מתנה את הדיירות לפי סעיף 23 בתנאים מסויימים שאף לעניינם אין חולק שהם נתקיימו במשיב.

טענתו הבסיסית של המערער סבה על המשמעויות הלשוניות של סעיף 3 לחוק, על ההסטוריה החקיקתית שלו, על הפסיקה המתייחסת לחוק ועל פרשנותו הראויה של הסעיף.

4. מהבחינה הלשונית - כך טוען המערער - מצריך "בית עסק" קיומו של "בית", ולפיכך אין סעיפים 23 ו26- יכולים מטבע ברייתם לחול על מגרש. טענה זו אינה מקובלת עלי, שכן הלשון סובלת קיומו של "בית עסק" ללא בית כשם שיתכנו "בית סוהר" או "בית ספר" שאינם ממוקמים בבית של ממש. הגדרות החוק מניחות קיומם של שני "נכסים" בלבד שהם "בית עסק" ו"דירה" ואין קיים בחוק עיגון לשוני לקיומו של סוג שלישי של נכסים. יתירה מזאת: סעיף 3 מחיל, על דרך הראייה מן ההפוך, את הוראות "חוק זה" על קרקע שאין עליה בנין ואין אחיזה בטקסט לתיזה שיש למעט מהוראות "חוק זה" את הסעיפים 23 ו26- לחוק.

5. וזו ההסטוריה החקיקתית שקדמה לסעיף 3: בפסיקה המנדטורית נקבע, בשעתו, שאין חוקי הגנת הדייר חלים על קרקע פנויה: ע"א 240/43 (1943), 2 אל"ר 699 (שבוטל על ידי מועצת המלך: עמוה"מ 24/45, מבלי להיזקק לגוף הענין); אך בע"א 61/48 פ"ד ב 464 נהפכה הקערה על פיה ונקבע שחוקים אלה חלים על קרקע פנויה. עם חקיקת חוק הגנת הדייר, תשט"ו1955-, שנבלע בחוק, נקבע הכלל שברישת סעיף 3, לאמור ש"חוק זה אינו חל על שכירות של קרקע שאין עליה בנין..."; נמצא שעטרת הפסיקה המנדטורית הושבה על כנה. סיפת סעיף 3 לחוק נתפרשה בפסיקה שכוונתה לשמר את זכויותיהם המוקנות של דיירים מוגנים בעת כניסתו לתוקף: ע"א 74/57 פ"ד יב 1465, 1469; אך בפועל מה שקרה הוא שילדיו של דייר סטטוטורי שלא היו זוכים להגנת חוקי הגנת הדייר לפני כניסת החוק לתקפו, זכו להגנת החוק לאחר תחילתו; נמצא, שהם זכו ביותר מאשר שימור זכויותיהם הקודמות. לטענת המערער תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת. לענין זה הוא הפנה אותנו להצעות חוק הגנת הדייר, תשט"ו1955- (הצעת חוק הגנת הדיירים, תשי"ג1952-, ה"ח 146, 68; הצעת חוק הגנת הדיירים, תשי"ג1953-, ה"ח 169, 226) שבהן הגדרות "בית עסק" ו"מושכר מוגן" אינן כוללות קרקע פנויה. דא-עקא שהצעות אלו לא הפכו לחוק והן עברו רויזיה נרחבה בטרם הגיעו לשולחן הכנסת, כך שנוסח החוק שהתקבל שונה באופן משמעותי מנוסח הצעות החוק. עמד על כך יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט בעת הבאת החוק להצבעה בקריאה שניה ושלישית:

"הנוסח הזה שונה במידה רבה מהצעת החוק כפי שהובאה על ידי הממשלה... החלק הראשון המטפל בהגדרות התחולה מביא קודם את ההגדרות של החוק ואחר כך את היוצאים מן הכלל, כלומר, על מה החוק הזה חל ועל מה אינו חל... ההגדרות הן כאן ממש הגדרות של המושגים לעומת מה שהיה בהצעת החוק, ששם כבר בעצם ההגדרות הובא גם חומר מאטריאלי, ואנחנו בסיכום הוועדה באנו לידי דעה, שמוטב להסתפק בהגדרות בעצם ההגדרה הפורמלית ולהעביר את ההוראות המטריאליות לסעיפים המתאימים". (ד"כ 18 (תשט"ו) 2142).

מלבד שינוי המסגרת הפורמלית של החוק, נוסף גם שינוי מהותי, הוא חקיקתו של סעיף 3 לחוק, הסעיף המחיל את הגנת החוק גם על קרקע פנויה, אשר הושכרה לפני תחילת החוק, ואשר משמשת לדייר מקור של פרנסה. לפיכך, אין כל נפקות להגדרות המובאות בהצעות החוק, שכן המחוקק גילה דעתו כאמור בנוסח הסופי של החוק.

6. נראה לי שגם לו היה ממש בטענת המערער (עליה איני מחווה דעה), שקיים הגיון מבחינת הדין הרצוי שלא להוסיף על זכויות הדיירים שרכשו את זכויותיהם לפני תחילת החוק על ידי החלתם של סעיפים 23 ו26- עליהם, אין קיימת אופציה פרשנית המביאה לקבלת הערעור. לענין זה כדאי אולי לפנות שוב אל דברי יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט במובאה אותה כבר הזכרנו אשר ציין (שם, שם):

"לפיכך דנים הסעיפים מ1- עד 14 בתחולת החוק, בציון הנכסים שעליהם חל החוק, וכן הנכסים שאין החוק חל עליהם, וקובעים מה הם המקרים המיוחדים". (שם, שם).

רוצה לומר, נכס שנכלל ברשימת הנכסים שעליהם חל החוק - וביניהם קרקע כאמור בסעיף 3 לחוק - חלות עליו שאר הוראות החוק, ולעניננו גם ההוראות המסדירות את הזכאות לפי סעיפים 23 ו26- לחוק. אך כל מה שאמרנו הוא לפנים מן הדרוש, הואיל ולמקרא החוק עצמו אין קיימת לפנינו כל דרך פרשנית ליצור בהבל פינו סוג שלישי של נכסים, שעליהם חל החוק רק באופן חלקי, בצד "בית עסק" ו"דירה", בניגוד לאמור בו. כמו שכתב פרופ' ברק בספרו על תורת הפרשנות הכללית, כרך ראשון, חלק ראשון בעמ' 252:

"הנה כי כן, מילה ופסוק אינם יכולים לשאת על גבם כל מובן שהוא. יש גבול ל"כוח הסבל" של מילה או פסוק;"

7. פרקליט המערער - תמך את יתידותיו גם בהילכת ע"א 367/59 פ"ד יד 113. בענין ההוא פסק בית משפט זה שסידור חלוף בפינוי של בית עסק יכול וינתן גם במושכר אחר (לתקופה ארוכה) שאינו מוגן לפי החוק. בדין טען פרקליט המערער שפסק הדין האמור תומך בגישה שיש לפרש את החוק - במקום שהדבר ניתן - על דרך הצימצום. הדברים הם כך כיום ביתר שאת, כאשר זכות הקנין של הבעלים הפכה לזכות יסוד מכח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. דא עקא שקיים הבדל בין שני המקרים. ההבדל בין המקרה ההוא והמקרה שלפנינו הוא, לדעתי, שבמקרה ההוא עמדה לפני בית המשפט אופציה פרשנית להחליט על טיבו של "הסידור החלוף", בהתחשב בשיקולים שפורטו בפסק הדין, בה בשעה שבמקרה שלפנינו אין אופציה פרשנית כזו קיימת כלל.

הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערער לשלם למשיב שכ"ט עו"ד 20,000.- ש"ח.

המשנה לנשיא
השופט א. מצא:
אני מסכים

השופט י. אנגלרד:
אני מסכים

החלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין.
ניתן היום כא בסיון תשנ"ח (15.6.98).
המשנה לנשי ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97053920.B04


מעורבים
תובע: זימן יצחק
נתבע: ציטרין דוד
שופט :
עורכי דין: