ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חאיק סובחי נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופט מוסטפא קאסם

המערער
חאיק סובחי, ת.ז. XXXXXX898
ע"י ב"כ: עו"ד רוני אסלייח

-

המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד איילת ברעם

פסק דין

1. לפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 30.10.2017 (להלן: " הוועדה") אשר קבעה כי המערער איבד 60% מכושרו לעבוד.

רקע

2. המערער סובל ממספר ליקויים, לרבות הגבלה בכתף ימין, הגבלה בעמוד שדרה מותני, דום נשימה בשינה, מחלת לב, ליקוי ראיה והפרעת הסתגלות עם מרכיב דכאוני. נכותו הרפואית של המערער עומדת על 80%.

3. ביום 4.7.2016 הופיע המערער בפני ועדת עררים לעניין אי כושר, אשר קבעה כי המערער איבד 60% מכושרו לעבוד. על החלטה זו הוגש ערעור בתיק ב"ל 28275- 12-16, במסגרתו נקבע כדלקמן:
"... הריני מורה על החזרת עניינו של המערער לועדה לעררים, לענין אי כושר, בהרכב חדש, על מנת שתדון מחדש בערר מיום 20/2/14.
לפני הועדה בהרכבה החדש לא יונחו הפרוטוקולים של הועדות הקודמות לעררים לענין אי כושר, מיום 4/7/16 ומיום 21/7/15."

4. ביום 30.10.2017 הופיע המערער בפני ועדת העררים, בהרכב חדש, אשר קבעה גם היא , כי דרגת אי-הכושר עומדת על 60%.
על החלטה זו נסוב הערעור שלפני.

5. במסגרת נימוקי הערעור, העלה המערער טענה אחת בלבד לפיה הוועדה מיום 30.10.2017 אינה בבחינת הרכב חדש, שכן מדובר באותו הרכב אשר דן בעניינו במסגרת ועדת אי-כושר קודמת אשר התקיימה ביום 15.2.2012.
ביום 19.2.2018 התקיים דיון בפני כבוד הרשמת רויטל טרנר, במסגרתו טען ב"כ המערער כי הוועדה נשוא ערעור זה נפסלה במסגרת פסק דין קודם של בית הדין, וכן חזר על הטענה כי כאשר מורה בית הדין על כינוסה של ועדה בהרכב חדש, הרי שהרכבים קודמים אשר דנו בעניינו של המערער בעבר – פסולים אף הם. בתום הדיון, ביקש ב"כ המערער להגיש את פסק הדין שפסל את ההרכב הנוכחי של הוועדה, וכן להשלים את טיעוניו לגופם של דברים.

6. ביום 11.3.2018 הגיש המערער את סיכומיו. ביום 14.3.2018 השלים המשיב את טיעוניו.

טענות הצדדים בתמצית

7. המערער מעלה שני טיעונים כלפי החלטה הוועדה. ראשית, טוען כאמור המערער כי הרכב הוועדה אינו מהווה 'הרכב חדש' שכן מדובר בהרכב אשר דן בעניינו בעבר, ולכן הרכב זה אינו אובייקטיבי ואינו יכול לדון בנפש חפצה ולשנות מההחלטה שניתנה ביום 15.3.2012.
שנית, לגופו של עניין, טוען המערער כי הוועדה לא נימקה כראוי את החלטתה שלא להגדיל את שיעור הנכות התפקודית. בהקשר זה, טוען המערער כי כאשר נכותו הרפואית עמדה על 74%, נקבעה לו דרגת אי-כושר בשיעור 60%, ואילו כאשר נוספה הנכות הנפשית ועלתה הנכות הרפואית לשיעור של 80%, נותרה דרגת אי-הכושר באותו שיעור. על כן, טוען המערער כי הוועדה אינה מסבירה כיצד יתכן כי תוספת של נכות נפשית אינה משפיעה על דרגת אי-הכושר.

8. מנגד, המשיב טוען כי לא נפל כל פגם מבחינת הרכב הוועדה, שכן פסק הדין הורה על פסילת הרכב הוועדה אשר התכנסה בעניינו של המערער ביום 4.7.2016, ואין לראות בכך משום פסילת כל הפוסקים אשר בחנו בעבר את עניינו. עוד טוען המשיב, בהקשר זה , כי הקביעה של ההרכב נשוא ערעור זה כלל לא עמדה לערעור בפני בית הדי ן בעבר.
לגופו של עניין, טוען המשיב כי הוועדה הסבירה במנומק מדוע אין בתוספת הליקוי הנפשי בכדי לשנות את גובה שיעור הנכות התפקודית, וכי מדובר בשיקול דעת רפואי, ולכן לא נפל פגם כלשהו בפעולת הוועדה.

דיון והכרעה

9. בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק, כי על בית הדין לבחון אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו בין היתר עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213, 1999).

10. אחת החובות המוטלות על הוועדה לעררים, שהינה גוף מעין-שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע שם/01-X318 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60).

11. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים, מצאתי כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

12. הרכב הוועדה: אכן, הוועדה נשוא ערעור זה, דנה בעניינו של המערער בעבר, עת התכנסה ביום 15.3.2012. באותו מועד, נכותו הרפואית של המערער עמדה על 60%, והוועדה דאז קבעה כי המערער לא איבד יותר מ- 50% מכושרו לעבוד. על החלטה זו הגיש המערער ערעור במסגרת תיק ב"ל 34625-05-12, ובית הדין הורה על החזרת עניינו של המערער לאותו הרכב. אותו ההרכב התכנס שוב בעקבות פסק הדין, קיבל את הערר וקבע למערער דרגת אי כושר בשיעור 60%. על החלטה זו לא הוגש ערעור, והרכב זה לא נפסל בשום שלב על ידי בית הדין.

13. זאת ועוד, בפסק הדין בתיק ב"ל 28275-12-16, המצוטט לעיל, נקבע כי עניינו של המערער יחזור לוועדה בהרכב חדש, משמע לא להרכב אשר דן בעניינו כבר פעמיים. אין בקביעה זו כדי לפסול את כל ההרכבים אשר דנו בעניינו של המערער בעבר. דבר זה נלמד במפורש מפסק הדין אשר קבע כי בפני הוועדה בהרכב החדש לא יעמדו הפרוטוקולים מיום 4/7/16 ומיום 21/7/15 – כלומר הפרוטוקולים של הוועדה אשר דנה בעניינו של המערער פעמיים ולגביה סבר בית הדין כי לא תוכל לשקול את טיעוניו של המערער בנפש חפצה.

14. לגופו של עניין: בעבר, נכותו הרפואית של המערער עמדה על 60%, היא כללה ליקוי נפשי בשיעור של 20%. המערער הגיש מספר ערעורים בתחום הרפואי, וביום 12.2.2013 קבעה וועדה לעררים כי נכותו הרפואית עומדת על שיעור של 74%, כאשר העליה בשיעור הנכות הרפואית נבעה מתוספת של ליקוי ראיה, אולם הוועדה השמיטה בטעות את הליקוי הנפשי שנקבע בעבר . גם בשלב זה, נקבע כי המערער איבד 60% מכושרו לעבוד. המערער הגיש ערעור נוסף, שאז תיקנה הוועדה את רשימת הליקויים והעמידה את נכותו של המערער על שיעור של 80%, כולל ליקוי של 20% בגין הפרעת הסתגלות עם מרכיב דכאוני בהתאם לפריט ליקוי 34(ב)(ג).

15. כעת, טוען המערער כי העלייה בשיעור הנכות הרפואית מ- 74% ל- 80%, בשל תוספת הליקוי הנפשי, מחייבת גם את הגדלת שיעור הנכות התפקודית, וכי הוועדה לעררים לא התמודדה עם הגדרת פריט הליקוי המתייחס להגבלה בכושר העבודה.
מעיון בפרוטוקול הוועדה, עולה כי הוועדה התייחסה מפורשות לטיעונו של המערער והסבירה מדוע לדידה אין בתוספת הנכות הנפשית כדי להגדיל בהכרח את הנכות התפקודית , עת ציינה:

"בהופעתו בפני הוועדה, ב"כ התובע מציין כי תוספת הליקוי הנפשי בשיעור 20% נכות, היו אמורים להשפיע על דרגת אי הכושר שהייתה לתובע טרם תוספת הליקוי הנפשי ועמדה על אי כושר חלקי בשיעור 60%. כמו כן, טוען ב"כ התובע, כי תחולת התוספת של הליקוי הנפשי הינה מחודש יוני 2010 ועל כן, דרגת אי הכושר בשיעור 60% אמורה להיות ממועד זה ולא מחודש יוני 2012 כפי שנקבעה.
בדיון היום ובהמשך להחלטת בית הדין, בחנה הוועדה מחדש את ההגבלות הנובעות מהליקויים ואת השפעותיהם על יכולתו של התובע לעבוד, נכון למצבו הרפואי כפי שמודגם באבחונים הרפואיים המצויים בתיק ונכון לתלונותיו של ב"כ התובע שפורטו לעיל.
בהתייחסות כוללת למצבו הרפואי, הוועדה סבורה כי בהתייחס לכל ליקוי בנפרד ובהתייחס להשפעה המצטברת של כלל הליקויים, הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית, מסוגל היה התובע לעבוד בהיקף של יום עבודה מלא ובלבד שלא יידרש בעבודתו בביצוע מאמצים גופניים וצורך בראייה דו עינית וחדה.
הוועדה מבקשת לציין, כי באשר להשפעת מצבו הנפשי, כפי שהוגדר באבחונים שיתוארו להלן, לא נמצאה עילה, לפיה, ליקוי זה, יש לו משמעות מבחינת השפעה על יכולתו להשתלב בעבודה.
הראייה, באבחון רפואי מיום 1/12/10, מצוין ליקוי אשר מוגדר כמצב דכאוני ממושך, סעיף 34 ב 3, בגין ליקוי זה, ניתנים לתובע 20% ליקוי מיום 1/5/10. ביום 12/12/12, קובע ד"ר קירש, פסיכיאטר מדרג עררים, כי את הליקוי כהפרעת הסתגלות עם מרכיב דכאוני, אותו סעיף, אותו ליקוי באותה תחולה ומציין הרופא, כי השפעת ליקוי זה על כושרו של התובע לעבוד במילים: "אין השפעה על כושר העבודה מבחינה פסיכיאטרית".
נכון למצב עניינים זה, לוקחת הוועדה בחשבון, כי בעת שנקבעה דרגת אי כושר חלקית בשיעור 60%, דרגת אי כושר זו, שמשמעה הפחתת מה בכושרו של התובע לעבוד מגלמת בתוכה מעל ומעבר את השפעות כל הליקויים הגופניים מהם סובל התובע, כולם יחד וכל אחד לחוד, וכן, את השפעת הליקוי הנפשי.
עוד מציינת הוועדה, כי בעת שנבחנת ההתאמה בין אחוזי הנכות הרפואיים המשוקללים ובין מצבו התפקודי של התובע ואחוזי הליקוי הניתנים לאחר מכן, בהיבט זה, יש להבחין בכך, שההשפעה של חלק מהליקויים הרפואיים, אינה מצטברת אלא חופפת. כך, נוצר מצב שבו לא בהכרח תהיה התאמה בין סיכום אחוזי הליקוי המשוקללים לבין מצבו התפקודי של התובע ודרגת אי הכושר שנקבעת לו.
לאור האמור לעיל, ניתן אף היה לקבוע כי לתובע יש כושר עבודה אשר מאפשר לו לעבוד ביום עבודה מלא.
בשים לב לדרגת אי הכושר אשר נקבעה לתובע, שלקחה בחשבון גם שיקולים לא רפואיים ובשים לב לעברו התעסוקתי של התובע, סביר בעיני הוועדה שהוא יכול היה להמשיך לעבוד בהיקף מלא, כך שדרגת אי הכושר שנקבעה לתובע, שתחולתה מיום 1/6/12, אינה אמורה להשתנות בעקבות כך, שתחולת הגדרת הליקוי הנפשי, הינה מיום 1/5/10.
לאור האמור לעיל, מותירה הוועדה את דרגת אי הכושר החלקית בשיעור 60% מתחולתה הקיימת ודוחה את הערר."

16. מעיון בפרוטוקול לעיל עולה כי הוועדה נימקה מדוע הוספת הליקוי הנפשי בשיעור 20% אינו מחייב בהכרח את שינוי שיעור הנכות התפקודית, שכן השפעת חלק מהליקויים הרפואיים אינה מצטברת אלא חופפת, וכי בעניינו של המערער, אין בהכרח התאמה בין סיכום אחוזי הליקוי לבין מצבו התפקודי ודרגת אי-הכושר המשקפת את מצבו.
יחד עם זאת, בית הדין לא יוכל להתעלם מקביעתה של הוועדה אשר לפיה:
" הוועדה מבקשת לציין, כי באשר להשפעת מצבו הנפשי, כפי שהוגדר באבחונים שיתוארו להלן, לא נמצאה עילה, לפיה, ליקוי זה, יש לו משמעות מבחינת השפעה על יכולתו להשתלב בעבודה".
קביעתה זו של מעלה ספקות אם בכלל הנכות בגין מצבו הנפשי של המערער באה למעשה לידי ביטוי בקביעת דרגת אי כושר.
זאת ועוד, הוועדה מוסיפה ומפנה לקביעתו של הפסיכיאטר אשר קבע את הליקוי הנפשי, ביום 12.12.2012, וכי למצבו הנפשי של המערער אין השפעה על כושר העבודה מבחינה פסיכיאטרית.

17. עיון כאמור בהחלטת הוועדה כמלול, מעלה סימני שאלה אם הנכות הנפשית אכן נכללה במכלול השיקולים בקביעת דרגת אי הכושר אם לאו.
לכך נוסיף כי פריט 34(ב)(3) לרשימת הליקויים המתייחס לליקוי הנפשי מתייחס באופן מפורש להגבלה בכושר העבודה, וזאת חרף קביעות הוועדה בעניין זה.

סיכום

18. לאור כל האמור לעיל, עניינו של המערער מוחזר לוועדה באותו הרכב על מנת שתעיין בפריט 34(ב)(3) לרשימת הליקויים ותשקול, אם יש בו כדי לשנות מקביעותיה.
החלטת הוועדה תהיה מנומקת ומפורטת.

19. בנסיבות העניין, המשיב ישלם למערער שכ"ט עו"ד בסבך כולל של 1,500 ₪ וזאת תוך 30 יום .

20. כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ח, (08 אפריל 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: חאיק סובחי
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: