ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד מקס אולשנסקי :

בפני: כבוד השופט י' זמיר

העוררת: מדינת ישראל

נגד

המשיב: מקס אולשנסקי

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 17.6.98 בב"ש 81067/98 שניתנה על ידי כבוד סגן הנשיא טלגם

תאריך הישיבה: כ"ה בסיון תשנ"ח (19.6.98)

בשם העוררת: עו"ד אלון אינפלד

בשם המשיב: עו"ד יוסף פרידמן

בבית המשפט העליון בירושלים

החלטה

המשיב עומד לדין בבית המשפט המחוזי (ת"פ 10172/98) בגין עבירות אינוס, תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים, סחיטה באיומים, הדחה בחקירה, שיבוש הליכי משפט והפרת הוראה חוקית. לפי כתב האישום, המשיב תקף את חברתו לחיים (להלן - המתלוננת) שעימה התגורר במשך כשנה וחצי בדירתה. המשיב איים על המתלוננת שאם לא תיתן לו כספים, הוא יהרוס לה את הדירה. לאחר שהמתלוננת ברחה לבית הוריה, המשיב התקשר אליה, ואיים שיהרוג אותה. המשיב אף הגיע לבית הוריה בשעות הלילה מצויד בסכין, תקף אותה, הכה אותה בפניה ודרש ממנה לחזור לדירתם. אביה של המתלוננת שנכח במקום לא הצליח לעצור את המשיב. לאחר שהתלוננה במשטרה, נעצר המשיב, שוחרר בערבות עצמית, ובתנאי שלא יצור קשר עם המתלוננת במשך 5 ימים. אולם, מיד לאחר ששוחרר, התקשר המשיב למתלוננת במשך כל היום, ואיים עליה כי יפגע בה ובמשפחתה, אם לא תחזור בה מעדותה במשטרה. מספר ימים לאחר מכן, כשהסכימה המתלוננת שהמשיב יישן על הספה בסלון דירתה למספר ימים, עד שימצא לעצמו מקום מגורים, אנס אותה המשיב, תוך שימוש בכוח.

בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא מ' טלגם) החליט לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. על כך הגישה העוררת ערר זה, שבו היא טוענת כי טעה בית המשפט כאשר הסתפק בשחרור המשיב בתנאים מגבילים, שכן המשיב מציב חשש ממשי לביטחונם של המתלוננת ומשפחתה.

בית המשפט המחוזי, בהחלטתו לשחרר את המשיב למעצר בית, קבע:

"לאחר ששמעתי את טיעוני הסנגוריה, שוכנעתי שאין במשיב זה, למרות כל האישומים סיכון לציבור. כל האישומים נובעים ממערכת יחסים עם בת זוגו שבה ובילדיה הוא מטפל מזה שנים.

והרשעתו במעשה האינוס תלויה כולה בעדותה של בת הזוג, אשר בשעתה נכבשה ולא הועלתה כתלונה מצידה. זו דוגמא מובהקת לכך שמה שנראה לכאורה כסיכון ברור ומובהק, אינו חייב להיות כזה ולכך נועדו הליכים של מעצר כדי לברר באיזו מידה עפ"י הכרעת המחוקק מתקיימים במקרה סיכון לציבור וחשש לשיבוש הליכי משפט.

נראה לי שאם יורחק הנאשם באופן אפקטיבי מבת זוגו, לא יהיו לא איומים, לא הדחה ולא מעשה אינוס".

העוררת טוענת כי שגה בית המשפט בקביעות אלה, שכן מסוכנותו של המשיב היא אמיתית ומוחשית, ועולה הן מעברו הפלילי של המשיב והן מהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום. עברו הפלילי של המשיב כולל, בין היתר, הרשעה באינוס של שתי נשים (ת.פ.ח. 114/93; ע"פ 2918,3361/94), שבה נידון ל8- שנות מאסר לריצוי בפועל ושתי שנים מאסר על-תנאי. עבירות האונס בהן הורשע המשיב הינן קשות ביותר. המשיב הזמין את הנשים במרמה לדירתו, ואנס אותן באיומים, תוך שימוש בכוח ובסכין. בית המשפט העליון, שדחה את ערעורו על ההרשעה ועל העונש, ציין בפסק הדין כי "התנהגותו של המערער מתאפיינת בשפלות והשפלה תוך שימוש בכוח באיומים". בית המשפט העליון דחה גם את ערעור המדינה, שביקשה להחמיר בעונשו של המערער, שכן "לא יהיה זה מוצדק להתעלם לחלוטין ממצב בריאותו הקשה של המערער, ההופך את שהייתו בכלא למכבידה במיוחד, ולא להביא גורם זה בין השיקולים שאנו שוקלים לעניין תקופת המאסר שיהא עליו לרצות".

לאחר שהמשיב ריצה שלוש וחצי שנים מעונש המאסר שהוטל עליו, הובאה בפני ועדת השחרורים בקשתו להשתחרר מן המאסר בשל חולניות מתמדת. ועדת השחרורים ציינה בהחלטתה (מחודש נובמבר 1996) כי המשיב היה חולה, כבר לפני שנדון למאסר, באסטמה קשה וחוליים נוספים, וכי מאז נאסר עבר גם התקף לב קשה, ולפי חוות דעת רפואית, המשך שהותו בבית הסוהר מסכן את חייו. בהחלטתה אמרה ועדת השחרורים כך:

"לבקשת הבהרה מטעם ועדת השחרורים השיב רמ"ח רפואה בשב"ס כי מצד אחד אין מניעה להעניק לאסיר כל טיפול רפואי נחוץ, במסגרת היותו אסיר. מצד שני סביר שלנוכח מצבו הרפואי סרה או התמעטה מאד הסכנה כי ישוב לבצע מעשה אינוס".

עוד מציינת ועדת השחרורים בהחלטתה כי גורמי מב"ן (כלומר, המרכז לבריאות הנפש) בשירות בתי הסוהר חיוו דעתם "שלנוכח הכחשת האסיר את אחריותו לעבירות אין יכולת לקבוע את מידת הסיכון שיחזור על מעשים כאלה", אף כי נראה כי בשל מחלותיו יתקשה לבצע אונס, וכי פרקליטות המדינה הביעה התנגדות לשחרור מוקדם של המשיב בשל המסוכנות שלו. לבסוף החליטה ועדת השחרורים לשחרר את המשיב מן המאסר בשל חולניותו. וכך אמרה:

"נחה דעתנו כי ההסתברות שהאסיר יחזור על מעשיו הנפשעים הנה נמוכה ביותר... תוחלת החיים של אסיר זה אינה טובה, מצבו הבריאותי קשה עד כדי סכנת פטירה בכל עת, מסוכנותו לציבור שואפת לאפס".

המשיב שוחרר מן המאסר. אך עדיין תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, בגין מעשי האינוס בהם הורשע, שהוא בר-הפעלה במקרה זה.

עכשיו כשנה וחצי לאחר ששוחרר מן המאסר, עומד המשיב פעם נוספת לדין באישומים של אינוס ועבירות נוספות כלפי המתלוננת. השאלה אם להחזיקו במעצר עד תום ההליכים באישומים אלה תלוייה, בראש ובראשונה, בשאלה אם יש ראיות לכאורה התומכות באישומים אלה. בית המשפט המחוזי לא דן במפורש בשאלה זאת, אלא רק בשאלת המסוכנות של המשיב, וכיוון שסבר שניתן לנטרל את המסוכנות שלו, החליט להסתפק בחלופת מעצר שעיקרה מעצר בית. כיוון שבית המשפט המחוזי הורה על מעצר בית, משתמע מכאן שלדעתו יש ראיות לכאורה וקמה עילת מעצר נגד המשיב, שהרי אחרת אין בית המשפט רשאי להורות על מעצר בית כלל ועיקר.

אכן, דומה כי בא-כוח המשיב אינו חולק על עצם קיומן של ראיות לכאורה, אלא הוא חולק על משקלן של ראיות אלה. תשתית הראיות מבוססת על הודעותיה של המתלוננת, ונתמכת בהודעות הוריה ובהודעותיו של המשיב עצמו. הוריה של המתלוננת העידו במשטרה על מעשה התקיפה. אמה של המתלוננת העידה על כך שהמתלוננת סיפרה לה בבכי שהמשיב אנס אותה. המשיב הודה בהודעותיו במשטרה כי ביקש מהמתלוננת לבטל את התלונה, וכי התקשר אליה במהלך התקופה בה שוחרר בתנאים על-ידי המשטרה, תוך הפרה של תנאים אלה. המשיב גם הודה שביקש ממנה סכום כסף גדול. לעומת זאת, המשיב הכחיש, בהודעה אחת, שהוא קיים יחסי מין עם המתלוננת, ובהודעה שניה, הודה שקיים עמה יחסי מין באותו הלילה, אך טען כי היא הסכימה.

אולם השאלה אם המתלוננת הסכימה לקיום היחסים, כגירסתו, אם התנגדה להם, כגירסתה, היא שאלה של אמון, שבית המשפט המחוזי יצטרך להכריע בה לאחר שישמע את העדויות. שאלה זאת, העומדת ביסוד האישום באינוס, במקרה זה כמו במקרים רבים של אישום באינוס, אינה צריכה תשובה בשלב זה. בשלב זה די לומר כי הודעתה של המתלוננת בדבר אינוס, שלא בהסכמתה, יש בה משום ראיה לכאורה התומכת באישום, והיא עשוייה, אם בית המשפט יאמין לה ולראיות אחרות שיש בהן משום חיזוק, לבסס הרשעה.

בא-כוח המשיב השקיע מאמץ רב כדי לשכנע שהראיות נגד המשיב, גם אם באופן פורמלי הן ראיות לכאורה, בפועל הן ראיות חלשות, שקשה מאד יהיה לבסס עליהן הרשעה. טענה אחת שלו היא שהתלונה בדבר אינוס הוגשה על ידי המתלוננת למשטרה באיחור והרי היא בגדר עדות כבושה. אולם העובדה שהמתלוננת הגישה את התלונה רק למחרת היום אינה עושה אותה, בנסיבות המקרה, לעדות כבושה. ומכל מקום, בית המשפט נזהר מאד בתלונות על אינוס לפני שהוא פוסל תלונה משום שלא הוגשה באופן מיידי. טענה נוספת היא, שהמשיב והמתלוננת היו רגילים לקיים יחסי מין, ולא פעם המתלוננת נעתרה להפצרות המשיב וקיימה עמו יחסי מין אף שלא רצתה בהם, כדי לרצות אותו, ולפיכך המשיב יכול היה לחשוב שכך היה גם במקרה זה. אין ספק כי העובדה שהמשיב והמתלוננת היו רגילים לקיים יחסי מין, אינה מתירה לו לכפות עליה יחסים כאלה בניגוד להסכמתה. הרשעת בעל באינוס אשתו כבר אינה חידוש. לפיכך השאלה חוזרת למקומה, אם המתלוננת הסכימה או לא הסכימה לקיום היחסים, אך כאמור זו שאלה למשפט עצמו, ולא לשלב זה, בו השאלה היא רק אם יש ראיות לכאורה. עוד טענה היא שהמשיב, שאינו שולט בעברית, שכן הוא עלה לישראל מברית המועצות רק בשנת 1990, לא הבין היטב את שאלות השוטר, ויתכן שגם לא הצליח להבהיר היטב את מה שרצה לומר. אך גם אם כך, אין בכך כדי לשנות לגבי ההודעות שנמסרו על ידי המתלוננת והוריה. וכך גם לגבי טענות נוספות של בא-כוח המשיב, שאין בהן כדי לשמוט את הקרקע מתחת הראיות לכאורה.

התוצאה היא שקיימת נגד המשיב עילת מעצר, והשאלה היחידה היא, אם אפשר וראוי בנסיבות המקרה להסתפק בחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי השיב בחיוב. לדעתו אין במשיב סיכון לציבור ונראה כי לדעתו, אם המשיב יורחק מן המתלוננת, אין בו גם סיכון למתלוננת. אך אין אני שותף לדעה זאת. כאמור, המשיב הורשע לפני שנים אחדות בביצוע שני מעשי אינוס, ובגין מעשים אלה עדיין תלוי ועומד נגדו מאסר על-תנאי לתקופה של שנתיים, שהוא בר-הפעלה במקרה זה. במקרה זה, הוא נעצר (ביום 18.5.98) בעקבות מעשה התקיפה נגד המתלוננת ואביה, ושוחרר בתנאים מגבילים. לפי כתב האישום, בכל אלה לא היה כדי להרתיע את המשיב, שכן מיד לאחר שחרורו, החל לאיים על המתלוננת במטרה לגרום לה לחזור בה מתלונתה, ולאחר מספר ימים אנס אותה. מהודעת המתלוננת עולה כי גם חבר של המשיב התקשר למתלוננת בניסיון לשכנעה לבטל את התלונה.

בנסיבות אלה אין הצדקה לשחרר את המשיב מן המעצר. לפיכך אני מקבל את הערר, מבטל את ההחלטה של בית המשפט המחוזי, נשוא הערר, ומורה כי המשיב יהיה נתון במעצר עד תום ההליכים.

המשיב היה אדם חולני, והדעת נותנת שגם עכשיו הוא חולה, ועודנו זקוק לטיפול רפואי. אין צורך לומר כי השלטונות המופקדים על מעצרו של המשיב אמורים לתת לו את הטיפול הרפואי הנדרש, בהתאם למצבו.

זאת ועוד. בשל מצב בריאותו של המשיב, שעלול להכביד עליו במיוחד בתנאי מעצר, מן הראוי לזרז ככל שניתן את שמיעת משפטו. בא כוחו של המשיב וכן גם פרקליטות המדינה מתבקשים לשתף פעולה בעניין זה, וחזקה על בית המשפט המחוזי שיעשה גם הוא, כיכולתו, לקדם את שמיעת המשפט.

ניתנה היום, א' בתמוז תשנ"ח (25.6.98).

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98038390.I02


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: מקס אולשנסקי
שופט :
עורכי דין: