ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רס"ן עמוס סולומון נגד שר הבטחון :

בפני: כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט ח' אריאל

העותר: רס"ן עמוס סולומון

נ ג ד

המשיבים: 1. שר הבטחון
2. ראש המטה כללי
3. ראש אכ"א
4. ראש ענף סגל טכני
5. ראש חטיבת הסגל

בקשה למתן צו-על-תנאי וצו-ביניים

תאריך הישיבה: י"ז בסיון תשנ"ח (11.6.98)

בשם העותר: עו"ד שוקי אליוביץ, עו"ד ניר חייבי

בשם המשיבים: עו"ד נורית אלשטיין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

פסק-דין

השופט ח' אריאל:

1. העותר הגיש עתירה למתן צו-על-תנאי נגד המשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יורה בית המשפט על בטלות התרת ההתחייבות לשרות קבע של העותר לפני תום תקופת שירותו, ביום 30.4.98 ומדוע לא יורה כי העותר ימשיך וישרת שירות קבע בצה"ל עד ליציאתו לקצבה בתנאי חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב] תשמ"ה1985- (להלן: "חוק הגימלאות").

עוד ביקש העותר צו ביניים לעיכוב התרת ההתחייבות הנ"ל של העותר לשירות קבע, עד לדיון בעתירה.

ביום 28.4.98 ניתן צו ארעי לעיכוב המבוקש עד לדיון בבקשה לצו-ביניים שנקבע ל 4.5.98-. בהסכמת המדינה הוארך הצו הארעי ביום 6.5.98 עד להחלטה בבקשה ולאחר מכן ביום 13.5.98.

על פי בקשת הצדדים נמחקה ביום 20.5.98 הבקשה לצו ביניים והדיון בעתירה נקבע בפני הרכב של שלושה.

ב11.6.98- שמענו את טענות הצדדים.

דין העתירה להידחות.

2. העותר, יליד 1951, גוייס לשירות קבע עם סיום שירות החובה ושרת בדרגת נגד במערך הלוחמה האלקטרונית כ6- שנים עד ששוחרר בשנת 1978.

בשנת 1984, לבקשת הצבא, חזר העותר והתגייס לשירות קבע ויצא לקורס קצינים בתחום ההדרכה בשרות האמור.

עד תחילת שנות ה1990- מילא העותר את תפקידו כהלכה ואף הגיע לדרגת רב סרן. לטענת המשיבים, לקראת סוף תקופה זו, החלה רמת תיפקודו לרדת ובאוקטובר 1990 נמסר לו על-ידי מפקדיו כי עם סיום תפקידו כמפקד גף הדרכה בקיץ 1991, הוא יפרוש משירות קבע במלאות לו 40 שנה.

3. ביום 13.12.90 נערך ראיון בין העותר לבין סא"ל יעקב אילן, שענינו "דיוני איוש ואפשרות לפרישה" (מש2/). שם צוין בין היתר כי העותר "רואה עצמו נפגע מאד מהתכנית בהיבט האישי ולאור העובדה שבמידה ויפרוש יזכה לפנסיה בשעור 33% בלבד לעומת 49% במידה וישאר 4 שנים נוספות".

בסיכום הראיון נכתב: "על הקצין להבין שאנו ננסה להתחשב בהיבטים האישיים עד כמה שניתן במסגרת טובת המערכת, אך לא ע"ח פיטורי קצינים צעירים שלהם פוטנציאל גדול משלו".

מתוך התחשבות בעותר נעשו נסיונות למצוא לעותר תפקיד מתאים ולאחר מאמצים שנשאו פרי הוא שובץ בתפקיד "על תקני", חריג, עד מאי 1994.

בשנת 1994 ביקש העותר לשרת עוד שנתיים לשם הגדלת קצבת הפרישה שלו. הבקשה מצאה אזניים קשובות.

ביוני 1994 מונה לתפקיד נוסף בבסיס חיל האויר. לטענת המשיבים, עקב אי-שביעות רצון מפקדו, הועבר העותר, באוגוסט 1995, מתפקידו ושובץ בתפקיד אחר.

שיבוצו בתפקידים שונים נמשך לפי בקשתו עד ספטמבר 1994.

4. לאחר מכן הוחלט על פרישתו של העותר ביום 31.1.96 והוא זומן לראיונות פרישה במחלקת הקצינים בחיל האויר, אך לא בא אליהם.

ב26.5.96- רואיין העותר על-ידי ראש ענף סגל טכני בחיל האויר ובראיון זה הוחלט כי העותר יצא לחופשה צבורה החל מ1.9.96- (בטעות נרשם 1.9.97) (נספחים א' וב' לעתירה).

5. בינואר 1997 ביקש העותר לצאת לחופשה ללא תשלום (חל"ת) למספר חדשים, לפני פרישתו, כדי שיוכל ללמוד בקורס תעשיה וניהול כדי להגדיל את משכורתו הקובעת ובהתאם לכך את גימלת הפרישה. הבקשה אושרה לו.

בדצמבר 1997 שוב ביקש העותר להאריך את מועד שחרורו בשלושה חדשים נוספים, בהם תשולם לו משכורת ויעבור קורס נוסף בגינו שוב תוגדל קצבת הפרישה שלו. גם בקשה חריגה זו אושרה לו עד פברואר 1998.

6. לפני הפרישה עוד אושרה לעותר חופשת חל"ת עד 31.3.98 וזאת בהסכמה עמו כי אם הוא לא ישובץ עד יום 30.4.98, הוא ישוחרר מצה"ל, תוך הערה כי הוא שומר לעצמו את הזכות לטעון נגד הליך פרישתו (מש3/). זה לשונו של מסמך ההסכמה:

"1. הנני מצהיר בזאת שארכת החל"ת עד 30.4.98 לצורך חיפוש שיבוץ במסגרת הצבא.

2. במידה ונושא שיבוצי לא יוסדר עד 30.4.98 הנני משתחרר מצה"ל ב30.4.98-.

3. במידה ולא אגיע להשתחרר השחרור יבוצע שלא בפני.

4. לטיפולך אודה.

5. אני שומר לעצמי את הזכות העומדת לי או תעמוד לי להמשיך לטעון נגד תהליך פרישתי".

7. ברי כי העותר לא היה שבע רצון מפרישתו, אך גם ברי כי הוא הסכים לכך, אף כי לא עשה זאת מתוך שמחה, בלשון המעטה ואולי אף באי-שביעות רצון ובצער.

יחד עם זאת גם ברור כי הצבא הלך לקראת העותר במשך כ8- שנים, מאז הראיון הראשון (מש2/) לעניין פרישתו, בהטבת התנאים קצרי הטווח וארוכי הטווח לעניין קצבת הפרישה שלו.

לא מצאתי כל פגם מטעם הצבא בהליכי המו"מ בין הצבא לעותר ואין לומר, כלל ועיקר, כי המו"מ נוהל שלא בתום לב מטעם הצבא, דווקא. העותר חזר וביקש הטבות, במשך שנים, לקראת פרישתו ואת רובן קיבל ומשהגיע מועד הפרישה והיה עליו לקיים את חלקו הוא פנה לבית משפט זה.

העותר לא פנה למשיב לבטל את ההסכם (מש3/), בדבר פרישתו וניצל נצל היטב את ההטבות שניתנו לו לקראת הפרישה, לפי בקשתו ורק ברגע האחרון משמיצה את כל ההטבות הוא פנה לבית משפט זה, לאחר תקופה של מספר שנים, כשהיה ידוע לו כי הוא הולך לקראת פרישה. השתלשלות העניינים מצביעה על השהייה מכוונת מצד אחד ואי מצוי הליכים מצד שני (השווה עם בג"צ 2285/93 אוסי נחום נ' ראש עירית פתח-תקווה, פ"ד מח(5) 630, 640 לענין שיהוי בבקשת סעד).

8. העותר סומך את טענותיו על סעיפים 45-65 להוראות הפיקוד העליון (הפ"ע), הדן בעניין התרת התחייבות ביוזמת הצבא וגורס כי הוראות אלה לא הופעלו לגביו.

בא-כוח המשיב טוען ובדין, כי במקרה שלפנינו מדובר בהליך פרישה בהסכמה ולא בהליך של התרת התחייבות השרות, על-פי הוראות הפיקוד העליון.

9. הפנייה לבית משפט זה נעשתה, כאמור, גם מבלי שהעותר פנה קודם לכן למשיבים, כדי להודיעם שהוא אינו מוכן לקיים את פרישתו בהסכמה וכי הוא מבקש כי התרת התחייבות לשירות תעשה לפי הוראת ההפ"ע (ראה לעניין מיצוי ההליכים בפני הרשות, בג"צ 2421/94, עקול אל טללגה נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', תקדין-עליון, כרך 94(2) 1823).

10. בנסיבות אלה לא ניראה לי כי יש מקום להיעתר לעתירה למתן צו על תנאי כמבוקש.

אני מציע, איפוא, לדחות את הבקשה.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

לאחר כתיבת פסק-הדין ולפני שימועו, ביקש העותר לדחות את השימוע שנקבע ל25.6.98- מאחר וברצונו להביא חומר נוסף שאותו צירף לבקשה.

אף כי אין זה נהוג, עיינו בחומר שהובא לפנינו ולא מצאנו להיעתר לבקשה שכן אין בחומר זה כדי לשנות את הדברים שאמרנו בפסק-הדין.

השופט י' זמיר:
אני מסכים.

השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של כבוד השופט ח' אריאל.

ניתן היום, א' בתמוז תשנ"ח (25.6.98).

ט

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98026210.S08/אמ


מעורבים
תובע: רס"ן עמוס סולומון
נתבע: שר הבטחון
שופט :
עורכי דין: