ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עו"ד ורו"ח אשר אנגלמן נגד אינבנקום טכנולוגיות בע"מ :


לפני כבוד השופט חגי ברנר, סגן נשיא

מבקש

עו"ד ורו"ח אשר אנגלמן, בתפקידו כמפרקן של חברת ריט טכנולוגיות בע"מ (בפירוק) ושל חברת ריט וויירלס בע"מ (בפירוק)
ע"י ב"כ עו"ד עופר שפירא

נגד

משיבים

1. אינבנקום טכנולוגיות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד רון פרידמן

2. כונס הנכסים הרשמי
ע"י ב"כ עו"ד רינת מורד

פסק דין

מבוא
לפניי בקשה למתן הוראות, בגדרה מבקש המפרק של חברת ריט טכנולוגיות בע"מ ( בפירוק) (להלן: "חברת האם") ושל חברת ריט וויירלס בע"מ ( בפירוק) (להלן: "חברת הבת"), להורות לחברת אינבנקום טכנולוגיות בע"מ ( להלן: "המשיבה") להשלים את התחייבויותיה בהתאם להסכם הקצאת המניות מיום 06.08.2015 ( להלן: "ההסכם") אשר נחתם בין חברת האם וחברת הבת ( שתיהן ביחד להלן: "החברות") לבין המשיבה, ובהתאם לכך לשלם לקופת הפירוק של חברת הבת את יתרת חובה של המשיבה על פי ההסכם, בסך כולל של 3,200,000 דולר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
לעת פעילותה, חברת האם היתה חברה ציבורית מוגבלת במניות אשר התאגדה ונרשמה כדין בישראל בשנת 1989 ועסקה בייצור ובאספקת מוצרי חומרה ותוכנה בתחום תשתיות התקשורת.
חברת הבת הוקמה ונרשמה כדין בישראל בשנת 2015 על רקע רצונה של חברת האם לפצל את פעילותה בתחום טכנולוגיית הרשתות האלחוטיות במשרדים על מנת לאפשר כניסה של משקיע חיצוני.
המשיבה הינה חברה פרטית אשר התאגדה בשנת 1994 ומחזיקה כיום ב– 1.4% ממניותיה של חברת האם וב- 33% ממניותיה של חברת הבת.
ביום 06.08.2015 נחתם בין החברות לבין המשיבה הסכם הקצאת מניות לפיו התחייבה חברת הבת להקצות למשיבה 493 מניות רגילות בנות 1 שקל חדש. בתמורה למניות התחייבה המשיבה, לפי סעיף 2.2 להסכם, לשלם לחברת הבת סך של 5,000,000 דולר בשלושה תשלומים:
תשלום ראשון בסך 1,300,000 דולר, מיד לאחר העברת המניות ובמועד סגירת העסקה ( ה- Closing) (הוא יום 9.8.2015).
תשלום שני בסך 2,000,000 דולר, עד ליום 30.06.2016.
תשלום שלישי בסך 1,700,000 דולר, עד ליום 31.12.2016.
בהתאם להסכם הקצתה חברת הבת למשיבה 493 ממניותיה, כך שכיום מחזיקה המשיבה ב- 33% מהון המניות המונפק והנפרע של חברת הבת, וביתרת המניות מחזיקה חברת האם.
ביום 10.08.2015 העבירה המשיבה לחברת הבת את התשלום הראשון כנגד הקצאת המניות בהתאם להסכם.
בעקבות הערכות פיננסיות אשר בוצעו בחברת הבת בשנת 2015, על פיהן צפויה היתה חברת הבת להידרש למקורות מימון נוספים בכדי להמשיך את פעילותה השוטפת בשנת 2016, העבירה המשיבה לחברת הבת סך של 500,000 דולר כמקדמה על חשבון התשלום השני וזאת ביום 05.01.2016. מכאן ואילך לא העבירה המשיבה כספים כלשהם לחברת הבת.
ביום 21.04.2016 הוגשה בקשת פירוק נגד חברת הבת על ידי אחד מספקיה ( תיק פר"ק 3754-05-16).
ביום 30.06.2016 הוגשה במסגרת התיק הנוכחי בקשה לפירוק חברת האם על ידי עובדיה. באותו יום מונה לחברת האם מפרק זמני, הוא עו"ד ורו"ח אשר אנגלמן.
ביום 20.07.2016 הוחלט על איחוד דיונים בעניינן של חברת האם וחברת הבת. בנוסף, באותו מועד ניתן צו פירוק קבוע לחברת הבת ועו"ד אנגלמן מונה תחילה כמנהל מיוחד שלה, ובהמשך מונה למפרק קבוע.
ביום 06.03.2017 ניתן צו פירוק קבוע לחברת האם ועו"ד אנגלמן מונה כמנהל מיוחד שלה, ובהמשך מונה למפרקה הקבוע.
המשיבה לא שילמה לחברת הבת את יתרת התשלומים החלים עליה לפי ההסכם, בסכום כולל של 3,200,000 דולר, ומכאן הבקשה שלפניי.
במסגרת דיון מקדמי שנערך ביום 6.3.2017 העלתה המשיבה מספר טענות מקדמיות, שנדחו כולן, והתיק נקבע לשמיעת ראיות.
במועד שנקבע לחקירת המצהיר מטעם המשיבה הודיע המפרק כי הוא מוותר על החקירה. בעקבות כך ניתן צו להגשת סיכומים בכתב והצדדים הגישו סיכומים בהתאם.

טענות המפרק
המפרק טוען כי מדובר בהסכם פשוט וברור אשר מחייב את המשיבה לשלם את יתרת החוב בגין המניות שהוקצו לה זה מכבר.
לטענת המפרק, הקדמת התשלום מצד המשיבה על חשבון התשלום השני נעשתה מתוך דאגת המשיבה להבטיח את האינטרסים שלה במסגרת ההסכם, שכן בהתאם לו הפכה להיות בעלת מניות בחברת הבת. הקדמת התשלום לא לוותה בתנאים מצידה של המשיבה ולא גרעה מחובתה לקיים את ההסכם ולשלם את יתרת התשלומים הנקובים בהסכם במועדם.
המפרק מכחיש מכל וכל את טענות המשיבה בדבר חובות אותן חייבת חברת האם לבעלת השליטה בה ( החברה הרוסית Stins Coman Incorporated). מכל מקום, גם אם הדבר היה נכון, לא היה בכך כדי לפטור את המשיבה מחיוביה שלה כלפי חברת הבת לפי ההסכם.
המפרק טוען כי בניגוד לטענת המשיבה, אין המדובר בהסכם מורכב אלא בהסכם פשוט אשר אין בו כל אזכור לאותם תנאים כביכול, המזכים את המשיבה לטענתה בפטור מחובת התשלום.
באשר לטענת המשיבה כי סעיפים 4.1-4.2 להסכם מתנים את ביצוע התשלום בכך שלא יינתן צו שיפוטי אשר יש בו כדי למנוע את מימוש העסקאות, טוען המפרק כי אין בצו הפירוק כדי למנוע את מימוש העסקה, שכן המשיבה קיבלה את המניות בחברת הבת, המהוות את מלוא הממכר בגינו היא נדרשת לשלם. יתרה מכך, המשיבה אומנם טוענת כי המצגים שניתנו על ידי החברות אינם מתקיימים כיום, אולם היא אינה טוענת שהמצגים לא היו נכונים במועד הצגתם וטענותיה נוגעות רק לכדאיות העסקה. זאת ועוד, בעת כריתת ההסכם היו בידי המשיבה כל האמצעים לדעת ולברר את כל העובדות הרלוונטיות, נוכח זהותם הפרסונלית של השולטים בה, שהם למעשה גם בעלי השליטה בחברת האם. התנהלותה של המשיבה מעידה שהיא היתה מודעת לכל אורך הדרך כי עליה לעמוד בהתחייבותה על פי ההסכם, ורק בדיעבד, נוכח הליכי הפירוק, העלתה טענות כבושות להצדקת המנעותה מהשלמת התשלומים החלים עליה לפי ההסכם.
המפרק טוען כי תיאורה של המשיבה את ההסכם כהסכם השקעה מיוחד ומורכב אינו אלא נסיון להתחמק מהתחייבותה על ידי הענקת פרשנות חסרת בסיס להוראותיו הברורות של ההסכם. עוד טוען המפרק כי במקרים כגון אלה, בהם לשון ההסכם ברורה, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם.
המפרק מוסיף וטוען כי לא מדובר בהסכם השקעה בשלבים כפי שמנסה לטעון המשיבה, כי אם בעסקה שבוצעה באופן מיידי ( הקצאת המניות), אשר סוכם בה על פריסת התשלום החל על המשיבה, בדיוק כמו בעסקה שהתמורה בגינה משולמת בתשלומים. אין באירועים שהתרחשו לאחר הקצאת המניות למשיבה, לרבות כניסת החברות להליך פירוק, כדי לגרוע מחובתה של המשיבה לעמוד בהתחייבותה לשלם עבור המניות שהוקצו לה.
המשיבה, כך טוען המפרק, המתינה זמן רב וקיוותה כי תוכל לנצל את כניסתן של החברות להליכי פירוק על מנת להתחמק מהתחייבותה. בחודשים הראשונים לאחר חתימת ההסכם המשיבה התחמקה מקיום התחייבותה ולא הציגה כל עמדה גלויה לפיה היא רואה עצמה פטורה מקיום חלקה בהסכם. חלף זאת, היא תירצה את סרבנותה בסיבות טכניות שלא נגעו כלל לפרשנות ההסכם או לתוקפו. רק בדיעבד היא כפרה בחובתה החוזית לפרוע את יתרת החוב.
המפרק טוען כי בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 ( להלן: "חוק התרופות"), אם המשיבה ראתה עצמה נפגעת מההפרה הנטענת של ההסכם והתכוונה לממש את זכותה לבטל את ההסכם, היה עליה להודיע על כך לחברות בתוך זמן סביר. יתרה מכך, בהתאם לסעיף 8.4 להסכם היה עליה ליתן הודעה בכתב על הביטול, ובמקרה כזה, בהתאם לסעיף 9 לחוק התרופות, היה עליה להשיב את המניות שקיבלה. המשיבה לא עשתה כן. משלא הודיעה המשיבה בתוך זמן סביר על ביטול ההסכם, ההסכם ממשיך לעמוד בתוקפו.

טענות המשיבה
המשיבה טוענת כי המטרה הראשית של ההסכם לפי אומד דעת הצדדים היתה השקעה שנועדה לשמש כהון חוזר של חברה הממשיכה לפתח את טכנולוגית ה IWON, וכך גם עולה במפורש מלשונו של סעיף 5.6 להסכם ומלשון מזכר ההבנות ( ה- MOU) שקדם להסכם. לטענת המשיבה, הקצאת מניות בחברת בת חדשה שתוקם היתה משנית, בבחינת האמצעי לביצוע המטרה הראשית כאמור. עוד טוענת המשיבה כי לצד מרכיב ההשקעה, כללה המטרה הראשית גם התייחסות להון חוזר, שכן ההשקעה נועדה לשמש כהון חוזר. שני מרכיבים אלה עולים במפורש מלשון סעיף 5.6 להסכם. פירוקה של חברת הבת שומט את הקרקע מתחת למטרה זו.
המשיבה טוענת כי במונח " השקעה" מתקיימים תמיד זה לצד בזה הן מרכיב של סיכון להפסד והן מרכיב של סיכוי ממשי לתשואה או רווח. בענייננו, חיובי המשיבה היו חיובים לבצע השקעה לשיעורין והיה צריך להתקיים בכל אחד מהם, במקביל, הן מרכיב הסיכון והן מרכיב הסיכוי הממשי לתשואה. עקב קריסתן של החברות, חדל להתקיים מרכיב הסיכוי לרווח. העברה כספי התמורה לפי ההסכם במצב כזה היתה כל כולה בגדר הפסד ממשי, דבר הסותר את כוונת הצדדים.
באשר לכספים שהועברו במסגרת התשלום הראשון וכן במסגרת תשלום נוסף בסך של 500,000 דולר אשר המשיבה הקדימה לשלם על חשבון התשלום השני הנקוב בהסכם, טוענת המשיבה כי באלה אכן התקיימו הן סיכון והן סיכוי ממשי לרווח ולכן תשלומים אלה בוצעו בהתאמה למהות החיובים המוסכמים בין הצדדים.
ההסכם, כך טוענת המשיבה, היה הסכם לביצוע מתמשך אשר ביצועו נפרס על פני כשנה וחצי ממועד חתימתו והוא כלל חיובים מיידיים ( התשלום הראשון לפי ההסכם כנגד הקצאת מניות בחברת הבת), חיובים לקיום עתידי ( התשלומים השני והשלישי לפי ההסכם), וכן חיובים נמשכים ומצגים נמשכים כחלק " מעסקת חבילה כוללת". ההסכם נתפר במיוחד לצרכים המיוחדים של הצדדים ולא ניתן להתייחס רק למרכיב אחד בעסקת החבילה תוך התעלמות ממרכיבים אחרים בה, כפי שעושה המפרק.
לדידה של המשיבה, שלושת המצגים והחיובים הנמשכים העיקריים היו:
מצגה הנמשך של חברת הבת שהיא תהיה במצב של :" Validly exists" (סעיף 5.1 להסכם) למשך תקופה של שנתיים ( סעיף 8.1 סיפא להסכם).
לעניין זה טוענת המשיבה, כי מתוך עצם ההדגשה הכפולה בהסכם על המילים Validly exists ברור כי ההסכם אינו חל מקום בו חברת הבת נכנסת או עומדת להיכנס להליכי פירוק. במקרה דנן, החל בחודש אפריל 2016, עת הוגשה בקשת פירוק נגד חברת הבת, לא ניתן לומר שחברת הבת היא במצב של Validly exists.
חיוב לשימוש בכספי ההשקעה רק להון חוזר ( Working capital), וגם זאת תחת ניהול אוטונומי רגיל על ידי מוסדות חברת הבת ( סעיף 5.6 להסכם). סעיף 5.6 נוקט בלשון ציווי ברורה - חיוב מפורש החל על חברת הבת להשתמש בכספי ההשקעה לצרכים ספציפיים - הון חוזר של חברה פעילה. לעומת זאת, בחברה שמגיעה לסוף דרכה ונכנסת להליכי פירוק, אין משמעות למונח זה מאחר שהחברה מפסיקה את פעילותה השוטפת. עוד טוענת המשיבה בענין זה, כי החיוב לפי סעיף 5.6 להסכם הינו שלוב בחיובים הכספיים של המשיבה ולכן על הצדדים לקיים חיובים אלה בד בבד בהתאם להוראות סעיף 43( א)(3) לחוק החוזים ( חלק כללי) תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים").
חיוב חברת האם לתמוך וליתן לחברת הבת שירותי מעבר רחבים בהיקפם ונמשכים לאורך זמן כדי לאפשר את המשך פיתוח הטכנולוגיה מושא ההשקעה ( סעיף 5.10 להסכם). לשון הסעיף מתמקדת במימושו של ה Asset Transfer אשר לו שני יסודות: העברת טכנולוגית ה- IWON מחברת האם לחברת הבת באמצעות הסכם ה- Technology Transfer Agreement, ומתן שירותי מעבר מסיביים מחברת האם לחברת הבת באמצעות Transition Services Agreement. חברת הבת לא יכולה היתה לעמוד על רגליה ללא תמיכה מסיבית ומתמשכת של חברת האם וזו גם הסיבה שחברת האם היתה צד ישיר להסכם ההשקעה ונטלה התחייבויות על פיו. גם כאן, כך טוענת המשיבה, מדובר בחיוב שלוב עם החיוב הכספי המוטל על המשיבה.
המשיבה טוענת כי נוכח השינוי הקיצוני שחל במצב לאחר כריתתו של ההסכם, קרי קריסתן הצפוייה של החברות עובר ליום 30.06.2016, קמו לה מספר טענות הגנה:
כאמור בסעיף 24 לחוק החוזים, יש לדרוש קיום של מה שהוסכם ואין לדרוש קיום של חיוב אחר שלא הוסכם בין צדדים לחוזה נתון. בענייננו, דרישה להעברת כספים נוספים מכוח הסכם ההשקעה למול הקריסה המסתברת וקרובה לוודאי של החברות, היא דרישה להעברת כספים בגדר הפסד ולא העברת כספים בגדר " השקעה". לפיכך, הדרישה היא בניגוד למוסכם בהסכם.
מכוח סעיף 43( א)(3) לחוק החוזים, המשיבה היתה זכאית לדחות את קיום חיוביה ולשלבם ( מראש או בדיעבד) בקיום החיובים והמצגים הנמשכים של החברות, אשר היה חשש משמעותי כי לא יתקיימו.
לחלופין, נוכח שינוי המצב הקיצוני של החברות, חוסר הרלוונטיות של ביצוע השקעה בחברות שקרסו וכן חוסר יכולתן של החברות לקיים חיובים ומצגים אשר נטלו על עצמן בהסכם - יש לדחות את הבקשה לאכיפת חיוב המשיבה, הן מכוח הוראות סעיף 3(1) וסעיף 3(4) לחוק החוזים, והן מכוח עקרון תום הלב והצדק.
עוד טוענת המשיבה, כי לעיתים גם חיוב עצמאי עשוי להפוך להיות חיוב משולב, מכוח עקרון תום הלב וכן במצבים העולים כדי הפרה צפויה של חיוב הצד האחר.
המשיבה טוענת כי בניגוד לטענת המפרק, אין המדובר בחוזה השקעה פשוט, אלא בחוזה מורכב אשר כולל חיובים לביצוע מיידי, חיובים כספיים לביצוע עתידי, חיובים נמשכים החלים על חברת הבת והאם, מצגים מיידיים ומצגים נמשכים בזמן. החיובים שהוטלו על המשיבה היו לבצע השקעה לשיעורין ולא מדובר בסתם פריסה לתשלומים.
באשר לטענת המפרק כי עסקינן רק בשיקולי כדאיות של העסקה, טוענת המשיבה כי הסיכון והסיכוי שלה במקרה זה גודרו מראש לפי המועדים העתידיים שהוסכמו. אין כאן שיקולי כדאיות שהשתנו, כי אם שינוי מציאות קיצוני, השומט את הבסיס לביצוע השקעה.
לעניין טענת המפרק כי ההתחייבות הכספית התגבשה עם העברת המניות למשיבה, טוענת המשיבה כי המפרק אינו מבחין בפער הזמנים ובשינוי הנסיבות הקיצוני אשר עשוי להתרחש בין שלב גיבוש החיוב החוזי לבין שלב קיומו או ביצועו במועד העתידי הדחוי שסוכם. הקצאת המניות היתה רק חיוב אחד מבין חיובים אחרים בהסכם החלים על החברות.
עוד טוענת המשיבה כי לא ביקשה מעולם לבטל את ההסכם. נהפוך הוא, היא מעלה טענות הגנה במסגרת חוזה תקף ואף נהגה לפנים משורת הדין כאשר הקדימה תשלום השקעה בסך של 500,000 דולר.
באשר לטענת המפרק בדבר אי השבת המניות שקיבלה, טוענת המשיבה כי סעיף 9 לחוק התרופות עוסק בהשבה לאחר ביטול, ובמקרה דנן החוזה לא בוטל. כמו כן, למפרק יש זכות לחלט מניות ככל שלא תשולם תמורתן, כקבוע בסעיף 9 לתקנון חברת הבת, והמשיבה לא תתנגד לחילוטן.
המשיבה טוענת כי העתרות לבקשה במצב של קריסת החברות תגרום לה עוול גדול ותביא לתוצאה בלתי צודקת כלפיה. זאת, כיוון שכבר הפסידה את סכום ההשקעה הראשונית שלה בסך של 1,800,000 דולר.
סיכומי תשובה מטעם המפרק
בסיכומי התשובה מוסיף המפרק וטוען לעניין מסמך ההבנות עליו מסתמכת המשיבה בסיכומיה ( ה - MOU), כי המסמך המחייב בכל הנוגע לעסקת הקצאת המניות הוא המסמך המשפטי שנחתם לאחר אותו מסמך הבנות, קרי, ההסכם.
באשר לטענותיה של המשיבה בדבר אומד דעת הצדדים, מדגיש המפרק כי הדברים נכתבו בהסכם בצורה ברורה ומפורשת. בהתאם להסכם, אומד דעת הצדדים הינו כי המשיבה תקבל מניות ותשלם את מלוא התמורה בגינן. כל שהוסכם הוא פריסת תשלומים רגילה, בדומה לעסקאות רבות בהן התמורה משולמת לשיעורין.
לעניין טענת המשיבה כי ההסכם הסדיר שלושה מצגים וחיובים נמשכים, מציין המפרק כי מעולם לא הוסכם במסגרת ההסכם על חיובים נמשכים. החיוב הנמשך היחיד בהסכם הוא התחייבות המשיבה לפרוע את מלוא התמורה בסכומים ובמועדים שנקבעו.
עוד טוען המפרק כי טענת המשיבה לפיה החברות התחייבו במסגרת ההסכם כי חברת הבת תהיה במצב של "Valid exists" למשך תקופה של שנתיים - אינה נכונה. המצג היחיד שניתן על ידי החברות כאמור בסעיף 5.1 להסכם הינו כי נכון ליום חתימת ההסכם חברת הבת הינה חברה ישראלית פרטית אשר אכן קיימת ונרשמה בהתאם לדין הישראלי.
המפרק מוסיף וטוען כי התנהגותם של צדדים לחוזה לאחר חתימתו מהווה כלי פרשני מן המעלה הראשונה. בענייננו, הצדדים כבר החלו בביצוע ההסכם - החברות הקצו למשיבה את מלוא המניות והמשיבה החלה בביצוע התשלום בגינן. גם הקדמת התשלום של 500,000 דולר על חשבון התשלום השני לא לוותה בתנאים כלשהם מצד המשיבה.
המפרק מציין כי בהסכם לא קיימת כל הוראה לפיה כניסה של מי מהחברות להליך חדלות פירעון תאפשר למשיבה להשתחרר מקיום התחייבויותיה. יתרה מכך, הדין קובע כי במסגרת הליך חדלות פירעון מערכת היחסים שנבחנת אינה רק של הנושה כלפי החברה אלא של הנושה לעומת כלל נושי החברה.
באשר לטענת המשיבה כי המפרק לא צירף תצהיר לבקשתו, טוען המפרק כי בעל תפקיד מטעם בית המשפט לא חייב לצרף תצהיר לכתב טענות המוגש על ידו לבית המשפט שמינה אותו, ובמיוחד בכל הנוגע להליך המתנהל לפי הוראות בית המשפט.
עוד טוען המפרק כי כל טענות המשיבה בדבר אי חובתה לשלם את יתרת התמורה לפי ההסכם לא נטענו בזמן אמת אלא לראשונה לאחר הגשת הבקשה נגדה.

עמדת הכנ"ר
הכנ"ר תומך בעמדתו של המפרק, שכן להתרשמותו כוונת הצדדים היתה התקשרות בהסכם להקצאת מניות, ומשאלו הוקצו למשיבה, יש להורות לה לשלם את יתרת התמורה בהתאם להסכם.
הכנ"ר מציין כי לפנים משורת הדין, הוא לא יתנגד להפחתת סכום מסוים מיתרת החוב של המשיבה, בהתחשב בכך שהמשיבה מחזיקה במניות של חברה אשר מצויה בהליך פירוק.

דיון והכרעה
לאחר עיון בטיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, מטעמיו של המפרק.
עסקינן בפרשנות של חוזה לרכישת מניות, שלפי תוכנו ולשונו הוא ברור ופשוט בתכלית. גם כותרתו של ההסכם- SHARE PURCHASE AGREEMENT ("הסכם רכישת מניות")– מדברת בעד עצמה. ליבת ההסכם היא התחייבותה של חברת הבת, המעוגנת בסעיף 2.1 להסכם, להקצות 493 מניות למשיבה, באופן שהמשיבה תחזיק מכאן ואילך ב- 33% מהון המניות המונפק והנפרע של חברת הבת, כנגד התחייבותה של המשיבה, המעוגנת בסעיף 2.2 להסכם, לשלם " תמורת המניות" ("In consideration for the Shares") סך כולל של 5,000,000 דולר, בשלושה תשלומים לפי המועדים שנקבעו בהסכם. והנה, בעוד שחברת הבת קיימה את התחייבותה ככתבה וכלשונה והקצתה למשיבה 493 מניות במועד סגירת ההסכם ( Closing Date), הוא יום 9.8.2015, הרי שהמשיבה שילמה על חשבון הסכום הכולל המגיע ממנה לחברת הבת, סך של 1,800,000 דולר בלבד, ומסרבת לשלם עד עצם היום הזה את היתרה בסך של 3,200,000 דולר, רק מחמת העובדה שהחברות נקלעו לרוע מזלן להליכי פירוק. זוהי כל התורה כולה, ואידך זיל גמור.
המשיבה מעלה תילי תילים של טענות פרשניות מן הגורן ומן היקב על מנת להצדיק את סרבנותה, אך בטענות אלה אין כל ממש. אין למצוא בהוראות ההסכם הברורות והמפורשות כל פתח מילוט המאפשר למשיבה לחמוק מקיום התחייבותה הכספית במקרה בו החברות תיקלענה להליכי פירוק. למעשה, מצבה של המשיבה אינו שונה ממצבו של כל מי שרכש לתומו בבורסה לניירות ערך מניות של חברת טכנולוגיה בעלת פוטנציאל כלכלי רב, אלא שאתרע מזלו ובחלוף זמן קצר החברה נקלעה להליכי פירוק והשקעתו כולה ירדה לטמיון. ההבדל בין מקרה היפותטי זה לבין המקרה הקונקרטי שלפנינו הוא שלמשיבה ניתנה האפשרות לשלם את תמורת המניות בשלושה תשלומים, הזדמנות אשר אינה ניתנת למי שקונה מניות באמצעות הבורסה לניירות ערך. יתר על כן, מצבה של המשיבה היה מלכתחילה טוב יותר ממי שקונה מניות באמצעות הבורסה, שכן המשיבה יכולה היתה לנסות ולעצב את תוכן ההסכם כראות עיניה, ולפחות, להשפיע על עיצובו, כגון, הכנסת תנאי לפיו חובת התשלום בגין המניות תפקע אם החברה תיקלע להליכי פירוק. זאת, בשונה ממי שרוכש מניות בבורסה ואיננו יכול להתנות את הרכישה בתנאים כלשהם. העובדה שהמשיבה לא עשתה כן ולא התנתה את חובת התשלום בתנאי כלשהו, אינה יכולה להקים לה בדיעבד זכות שלא הוקנתה לה לפי ההסכם.
אכן, מדובר בהסכם השקעה, אלא שההשקעה במקרה דנן באה לביטוי בדרך של רכישת מניות. החיוב של המשיבה לשלם בגין המניות היה מותנה אך ורק בהקצאה בפועל של המניות, ומרגע שהמניות אכן הוקצו, חלה על המשיבה חובת תשלום בלתי מסוייגת ובלתי מותנית, שממשיכה לחול גם לאחר כניסתן של החברות להליכי פירוק.
המשיבה מבססת את טיעוניה על סעיף 5.6 להסכם, אשר קובע:
"Use of proceeds. The proceeds of the investment shall be used by company for its general working capital, under the direction of Company's Board of Directors and management".

ברם, העובדה שבהסכם נקבע כי כספי ההשקעה ישמשו את חברת הבת כהון חוזר ועל מנת שחברת הבת תמשיך לפתח את הטכנולוגיה שלה, אינה גורעת מחובת התשלום המוטלת על המשיבה גם כאשר חברת הבת נקלעה להליכי פירוק ולא תוכל איפוא להמשיך בפיתוח הטכנולוגיה. חובת התשלום לחוד, והשימושים שמותר היה לחברת הבת לעשות בכסף לחוד. אין למצוא בהסכם הוראה כלשהי היוצרת זיקה בין חיוב התשלום המוטל על המשיבה, לבין החיוב הקובע מה ייעשה בכספי ההשקעה, המוטל על חברת הבת. במילים אחרות, חובת התשלום המוטלת על המשיבה לפי ההסכם, עומדת בעינה מרגע שהוקצו לה המניות, גם אם כעת כבר ברור שהכספים ישמשו בפועל לסילוק חובותיה של חברת הבת לנושיה, ולא לפיתוח הטכנולוגיה. החיוב שעניינו התשלום בגין המניות והחיוב שעניינו השימוש שיש לעשות בכספים, אינם בבחינת חיובים שלובים או מותנים זה בזה לפי סעיף 43( א) לחוק החוזים, אלא מדובר בחיובים עצמאיים. כידוע, "חיובים עצמאיים הינם כאלה, אשר אינם קשורים זה בזה, וכל זמן שהחוזה הוא בתוקף, חייב כל צד לקיים חיוב שכזה, אף אם הצד שכנגד לא קיים חיוב או חיובים מבין התחייבויותיו הוא." (דברי כבוד השופט ג' בך בע"א 674/83 דניאלסה ס.א. חברה זרה נ' "גד-שט" שותפות לבניין ולהשקעות, פ"ד מא(4) 113, 125 (1987)).
כפי שנפסק בע"א 7938/08 היאלי מונסנגו נ' מוריס מכביאן ( פורסם בנבו, 11.08.2011):
"בחיובים חוזיים, מקובל להבחין בין חיובים עצמאיים לבין חיובים מותנים עליהם חל סעיף 43( א)(2) ובין חיובים מקבילים או שלובים עליהם חל סעיף 43( א)(3). חיוב עצמאי הוא חיוב חד-כיווני, ללא תלות בחיוב הנגדי, ונפקותו כי על צד לחוזה לקיים את חיוביו במועד המוסכם גם אם הצד השני לחוזה אינו מקיים את החיובים המוטלים עליו. לדוגמה, חיוב השוכר לשלם את דמי השכירות עשוי להתפרש כחיוב עצמאי שעל השוכר לעמוד בו, גם אם המשכיר אינו עומד בהתחייבותו לתקן את המזגן שהתקלקל במושכר ... חיוב מותנה משמעו שהתחייבותו הנגדית של צד לחוזה, היא מאוחרת ומותנית בכך שהצד השני יקיים תחילה את חיובו ... חיובים שלובים/מקבילים משמעם, שעל הצדדים לקיים חיוביהם בד בבד, וכשהדבר לא ניתן, להראות נכונות חד משמעית לקיים את חיובם ( כמו הפקדת הסכום שצריך להשתלם על פי החוזה)." (דברי כבוד השופט י' עמית בפסקה 22).
על האבחנה בין חיובים עצמאיים, חיובים מותנים וחיובים שלובים או מקבילים, ראה גם ע"א 765/82 משה אלתר נ' יחזקאל אלעני, פ"ד לח(2) 701, 708 (1984); ע"א 3523/15 מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש נ' רשות מקרקעי ישראל ( פורסם בנבו, 19.03.2017)(בפסקה 35)).
עוד נזכיר בהקשר זה את ברירת המחדל לפי סעיף 23 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר") הקובעת כי חובת המוכר למסור את הממכר וחובת הקונה לשלם את מחירו הם חיובים מקבילים שיש לקיימם בד בבד. לא קיימת הוראה דומה בחוק המכר לגבי חיובים אחרים. שתיקתו של ההסכם במקרה דנן לגבי חיובים שלובים או מותנים אחרים, מביאה למסקנה כי חיוב התשלום איננו מותנה ואיננו משולב בחיוב הקובע מהו השימוש המותר לחברת הבת בכספי ההשקעה.
לכל היותר ומבלי לקבוע מסמרות, ניתן אולי להעלות תרחיש לפיו המשיבה תוכל להגיש תביעת חוב נגד חברת הבת, בטענה שזו הפרה את התחייבותה כלפיה בנוגע לפיתוח הטכנולוגיה, אלא שגם במקרה כזה, לכל היותר תזכה המשיבה למעמד של נושה נדחה, קרי, נושה בדרגת הנשיה האחרונה בתור, בהיותה בעלת מניות בחברת הבת.
מקובלת עליי טענתו של המפרק לפיה במקרים כגון אלה, בהם לשון ההסכם ברורה, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. כלל פרשני זה נובע מהוראת סעיף 25( א) לחוק החוזים, אשר קובע: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."
על מעמד הבכורה של לשון ההסכם בכל הנוגע לפרשנותו, עמד בית המשפט, בין השאר, במסגרת דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית ב נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006), שם נפסק כי:
"הנה כי כן, לשונו של החוזה הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה – לעיתים הראייה המרכזית – בדבר כוונתם המשותפת. כאמור לעיל, לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו." (דברי כבוד השופט ( כתוארו אז) א' ריבלין, בפסקה 11; ראו גם רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ מגדל חברה לביטול בע"מ, פ"ד סה(2) 563 (פסקאות 24 ו- 25)).
ברוח זו נפסק לא אחת כי שעה שלשון החוזה ברורה וחד משמעית, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ( ע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' טהוליאן ( פורסם בנבו, 10.09.2009) (בפסקה 1 לפסק דינו של כבוד השופט י' דנציגר); ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ ( פורסם בנבו, 28.01.2008) (בפסקה 27); ע"א 5925/06 בלום נ' אגלו סכסון סוכנות לנכסים ( ישראל 1992) בע"מ ( פורסם בנבו, 13.02.2008) (בפסקה 43)).
בעניננו, הלשון הברורה והמפורשת של ההסכם משמיעה לנו שאין כל קשר או התנייה בין חובת התשלום המוטלת על המשיבה בגין המניות שרכשה, לבין חובתה של חברת הבת להשתמש בכספי ההשקעה אך ורק לשם פיתוח הטכנולוגיה.
ודוק: אף אם אומד דעתה הסובייקטיבי של המשיבה היה שקיימת התנייה בין חובת התשלום המוטלת עליה בגין המניות, לבין חובתה של חברת הבת להשתמש בכספי התמורה אך ורק לשם פיתוח הטכנולוגיה, אין לכך כל רלבנטיות, שכן המבחן הוא אומד הדעת המשותף לשני הצדדים, ולא רק אומד דעתו הסובייקטיבי של אחד מהם:
"אכן, קאלש טוען כי להבנתו, כוונת הסיפה לסעיף ד(2) הייתה להוצאות הישירות. אף אם כך, נזכיר כי " אומד הדעת הרלוואנטי אינו אומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים, אלא אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף לשניהם או לפחות כוונה ( סובייקטיבית) של אחד הצדדים, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא הבסיס להבנת החוזה על-ידי הצד האחר..." ... לכן בנסיבות העניין אין חשיבות לדבריו של קאלש בדבר הדרך שבה הוא הבין את ההוראה שבהסכם אשר לגבי משמעותה חלוקים בעלי-הדין." (דברי כבוד השופט ( כתוארו אז) א' גרוניס, בע"א 6701/00 קאלש מרדכי חברה לבנין בע"מ נ' אבנר, פ"ד נו(5) 799, 810 (2002)).
מטעם זה אין במזכר ההבנות ( MOU) שקדם להסכם כדי לסייע בידי המשיבה, שכן גם הוא איננו מתנה באופן כלשהו בין חובת התשלום המוטלת על המשיבה, לבין השימוש שיש לעשות בכספי ההשקעה. מדובר בחיובים נפרדים ועצמאיים, החלים זה לצידו של זה. יתר על כן, סעיף 8.7 להסכם קובע באופן מפורש כי הוראותיו של ההסכם ממצות את כל ההסכמות שהיו בין הצדדים וגוברות על כל הסכמה קודמת בכתב, לרבות על מזכר ההבנות.
נוכח האמור לעיל, מקובלת עליי טענתו של המפרק בכל הנוגע לפיצול התשלום בגין המניות לשלוש פעימות, כי אין המדובר אלא בעסקת תשלומים רגילה, בדומה לעסקאות מכר רבות בהן התמורה משולמת לשיעורין, מבלי שפיצול התשלום יעיד על התנייה כלשהי של איזה מבין התשלומים, בהתקיימותו של תנאי כזה או אחר.
בנוסף יש לחזור ולהזכיר את המובן מאליו, קרי, שעצם היקלעותה של חברה לחדלות פירעון אינה מפקיעה מאליה את תוקף החוזים שנכרתו עימה, הגם שיתכן כי חדלות הפרעון תגרום לחברה להפר את החוזה באופן שיקנה לצד הנפגע את הזכות לסעדים הקבועים בחוק התרופות למקרה של הפרה ( ראה בש"א 8774/08 רו"ח גבי טרבלסי ועו"ד שלמה נס בתפקידם כנאמנים בהסדר נושים של קלאבמרקט רשתות שיווק בע"מ נ' פרטנר תקשורת בע"מ ( פורסם בנבו, 05.10.2008)).
יצויין כי לא מתעוררת במקרה דנן שאלה של ביטול ההסכם, משום שהמשיבה מעולם לא ביטלה את ההסכם, חרף כניסתן של החברות להליכי פירוק. גם כיום, בסיכומיה, המשיבה אינה מבקשת לבטל את ההסכם, אלא רק טוענת שלפי פרשנותו הנכונה, אין היא חייבת לשלם עבור המניות שהוקצו לה.
עוד ראוי לציין כי המשיבה לא העלתה טענת סיכול לפי סעיף 18 לחוק התרופות, וטוב שכך, שכן ברי כי קריסתה של חברת טכנולוגיה אינה בבחינת מאורע חסר תקדים במקומותינו, ולכן לא ניתן לטעון כי מדובר במצב שהמשיבה, בעת כריתת ההסכם, לא ראתה ולא היה עליה לראותו מראש.
לא מצאתי ממש בטענת המשיבה כאילו במסגרת ההסכם התחייבה חברת הבת שלא להקלע להליכי פירוק וכי התחייבות זו הופרה על ידה. טענה זו מבוססת על שילוב בין האמור בסעיף 5.1 להסכם, בגדרו הצהירה חברת הבת כי היא "duly incorporated in Israel and validly exists as a private company under the laws of the state of Israel", לבין הוראת סעיף 8.1 להסכם, בו הצהירו הצדדים כי כל המצגים וההתחייבויות שלהם יעמדו בתוקף למשך שנתיים מיום סגירת העסקה. ברם, שלא כנטען על ידי המשיבה, לא מדובר כלל ועיקר בהתחייבות של חברת הבת שלא להקלע להליכי חדלות פרעון, אלא בהצהרה בדבר היותה של חברת הבת מאוגדת כדין כחברה פרטית לפי הדין הישראלי. הצהרה זו היתה נכונה בשעתו, כשם שהיא נכונה גם כיום, שכן הליכי הפירוק של חברת הבת לא שינו את הסטטוס שלה כחברה פרטית המאוגדת כדין לפי דיני ישראל, כל זמן שהליכי הפירוק לא הסתיימו בצו חיסול.
המשיבה טענה כי בנסיבות הענין, אכיפת ההסכם אינה בת ביצוע כאמור בסעיף 3(1) לחוק התרופות, ולחלופין, היא בלתי צודקת לפי סעיף 3(4) לחוק התרופות. אין בידי לקבל טענה זו. בכל הנוגע לחיוב הכספי שהוטל על המשיבה, הרי שהוא בהחלט בר ביצוע, מרגע שחברת הבת קיימה את חלקה שלה בהסכם והקצתה למשיבה את המניות. בכל הנוגע לשיקולי צדק, צריך לזכור כי אלמלא קבע ההסכם מנגנון של פריסת תשלומים, היתה המשיבה אמורה לשלם את מלוא תמורת המניות מיד עם הקצאתן לידיה, שהרי בכך הושלמה עסקת המכירה. במקרה כזה, לא היה למשיבה כל פתחון פה אם כבר למחרת היום חברת הבת היתה נקלעת להליכי פירוק, ודינה של המשיבה היה כדינו של כל מי שקנה מניות בחברה שקרסה לאחר מכן. העובדה שהמשיבה השכילה לארגן לעצמה הסדר נוח של פריסת תשלומים, אינה צריכה לשפר את מצבה לעת חדלות פרעונה של חברת הבת, ביחס למצב בו המשיבה היתה נמצאת לו שילמה את מלוא התמורה החוזית מיד עם קבלת המניות לידיה.
זאת ועוד, צריך לזכור כי הצדק אליו מתייחס סעיף 3(4) לחוק התרופות אינו צדק מוחלט, אבסולוטי, אלא הוא נבחן לפי " נסיבות הענין". במקרה דנן, נוכח הליכי הפירוק של חברת הבת, הנסיבות הן שלא מדובר אך ורק בשיקולי צדק במישור שבין המשיבה לחברת הבת, אלא גם בשיקולי צדק במישור שבין המשיבה לבין כלל נושיה של חברת הבת. דומה כי אלה האחרונים זכאים להסתמך על כך שכספים המגיעים לחברת הבת בגין עסקאות שכרתה קודם לפירוקה, יגיעו במלואם לקופת הפירוק. עשיית צדק עם המשיבה במובן זה שיינתן לה פטור מחובת התשלום בגין המניות שהוקצו לה, תבוא בהכרח על חשבון נושיה של חברת הבת, על לא עוול בכפם. כאשר מדובר בהליכי חדלות פרעון, כלל נקוט הוא שיש לשקול את האינטרס של כלל הנושים, ולא את האינטרס הפרטני של צד זה או אחר, גם אם הדבר בא לעתים על חשבון רצון הצדדים לחוזה:
"לאור מסקנתי עד כה, הרי שדיני חדלות הפרעון מחייבים שלא להעדיף את הפניקס על פני קופת הכינוס כולה. אכן, בכך ' מתעלם' בית המשפט מרצון הצדדים הברור והמפורש, אולם זוהי מהותם של דיני חדלות הפרעון, שבמסגרתם נדונים כל חובות החייב במכלול, ורק חובות מובטחים על-פי דין זכאים לקדימה." (דברי כבוד השופט נ' סולברג ברע"א 1839/18 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עו"ד קרן רייכבך-סגל, פיני יניב ורו"ח בועז גזית בתפקידם כנאמנים בהקפאת הליכים לחברת הוניגמן ובניו בע"מ ( פורסם בנבו, 27.03.2018) (בפסקה 10); ראה גם בש"א ( מחוזי ירושלים) 1074/08 חפציבה שיכון ופיתוח בע"מ נ' עו"ד אילן שביט – שטריקס ( פורסם בנבו, 09.11.2008) (בפסקה 9); ע"א 648/82 פקיד השומה לגבייה מיוחדת נ' ישראל גפני, פ"ד לח(3) 813 (1984); עש"א ( מחוזי ת"א) 31676-07-16 בנק הפועלים בע"מ נ' עוה"ד עדי פיגל וחגי אולמן מנהלים מיוחדים של קמור בע"מ ( פורסם בנבו, 02.05.2017)).
לבסוף יש לדחות את טענת המשיבה בענין המנעותו של המפרק מלצרף תצהיר לתמיכה בבקשתו. ככלל, בעל תפקיד מטעם בית המשפט לא חייב לצרף תצהיר לכתב טענות המוגש על ידו לבית המשפט שמינה אותו, ובמיוחד בכל הנוגע להליך המתנהל לפי הוראות בית המשפט, אלא במקרים חריגים, שהמקרה הנוכחי איננו נמנה עליהם:
"מן האמור עולה, כי בנוגע לבקשות מסוימות המוגשות על ידי המפרק ( וכנראה במרבית המקרים) אין מקום לחייב אותו לתמוך את טענותיו בתצהיר או שטעם זה נחלש ביחס לבקשות דומות המוגשות על ידי גורמים אחרים. על כן, אין להחיל על בקשות המוגשות על ידי המפרק את הכלל הקבוע בתקנה 241( א) לתקנות סדר הדין האזרחי, שלפיו כל בקשה בכתב צריכה להיתמך בתצהיר לשם אימות העובדות העומדות ביסודה."

(רע"א 3032/08 אפרים רייך נ' עו"ד אבנר כהן, בתפקידו כמפרק זמני ( פורסם בנבו, 02.09.2009); ראו גם ע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד ואח', פ"ד נה(4) 925, 937 (2001); רע"א 7791/14 מסיקה נ' שטרנבך ( פורסם בנבו, 14.1.2015)).

כלל זה יפה שבעתיים כאשר המחלוקת היא משפטית בלבד, כמו בעניננו, בעוד שהעובדות עצמן אינן שנויות במחלוקת.
אשר על כן, הבקשה מתקבלת. המשיבה תשלם לקופת הפירוק של חברת הבת סך של 1,500,000 דולר בצירוף ריבית חוקית לפי סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961, החל מיום 30.6.2016 ועד ליום התשלום בפועל, וכן סך של 1,700,000 דולר בצירוף ריבית חוקית כנ"ל החל מיום 31.12.2016 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן תשלם המשיבה את הוצאות הבקשה בסך של 40,000 ₪.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ' ניסן תשע"ח, 05 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עו"ד ורו"ח אשר אנגלמן
נתבע: אינבנקום טכנולוגיות בע"מ
שופט :
עורכי דין: