ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דוד מלכה נגד ניסים וקנין :

בפני כבוד ה רשמת בכירה אפרת רחלי מאירי

תובע

דוד מלכה

נגד

נתבע

ניסים וקנין

פסק דין

1. הצדדים הסמיכוני ליתן פסק דין כולל במסגרתו יוכרעו שניים.

האחד, הסכום שהופקד בבית המשפט על סך של 500,000 ₪ ממכירת הנכס ברחוב השיש בנתניה יעבור לידי המשיב לבקשת רשות להגן (לשם הנוחות ייקרא: "התובע") משהנכס נמכר ומשכך השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים אינה טעונה עוד הכרעה, משאין חולק כי על המבקש (להלן ייקרא: "הנתבע") להשיב את הסכום לתובע – בין אם מדובר בהלוואה לשיטת התובע ובין אם מדובר בהשקעה ורק בהתקיים התנאי של מכירת הנכס, יושב הסכום .

האחר, הצדדים חלוקים ביחס לתשלום שכ"ט עו"ד והוצאות משפט לו זכאי התובע. זאת, הואיל ולטענת הנתבע, התובע הפר הסכמות במסגרת טיוטות שהוחלפו ביניהם, וככל שבית המשפט ימצא לנכון לפסוק לו, הרי שדרישתו לסך של 40,000 ₪ היא בגדר דרישה מופרזת בנסיבות העניין. במסגרת סיכומיו לעניין ההוצאות, הוסיף כי התובענה הסתיימה בשלב מוקדם, עוד בטרם ההכרעה בבקשת הרשות להגן ובהתחשב בשלב המקדמי בו הסתיימו ההליכים, כאשר הנתבע כבר הפקיד את מלוא סכום התביעה בקופת בית המשפט עוד לפני ההכרעה בבקשת הרשות להגן, יש ליתן משקל לנוהג המקובל כאשר התביעה מסתיימת בשלב מוקדם, לפיו כל צד נושא בתשלום הוצאותיו.

הרקע העובדתי לתובענה בתמצית

2. בין התובע לבין הנתבע הוסכם כי התובע יעביר לנתבע סך של 500,000 ₪, כאשר הסכומים הועברו למשיב בשלוש פעימות במסגרת הסכמי הלוואה שערכו ביניהם ונחתמו. בהסכם הראשון, אשר נחם ביום 10.4.2016, הלווה התובע לנתבע סך של 200,000 ₪ וז את באמצעות שיק משוך מחשבון התובע לפקודת ה נתבע. הנתבע התחייב לפרוע את ההלוואה בתוך 12 חודשים מיום הינתנה ולהשיב את כספי ההלוואה כשהם צמודים למדד המחירים לצרכן אולם לא פחות מהקרן. על פי ההסכם השני אשר נחתם ביום 16.5.2016, הלווה התובע סך נוסף של 200,000 ₪ באמצעות שיק משוך מחשבון ה תובע לפקודת ה נתבע תחת אותם תנאי הלוואה. ביום 8.7.2016, נחת ם הסכם נוסף ובמסגרתו הלווה התובע ל נתבע סך נוסף של 100,000 ₪ וזאת תחת אותם תנאים ובאותו האופן. אין חולק כי הנתבע לא עמד בהתחייבויותיו על פי שני הסכמי ההלוואה. הוסכם בין הצדדים כי הואיל ואין בידי ה נתבע כ ספים להשבת ההלוואות, ימכור הנתבע ל תובע מחצית מנכס בבעלותו המצוי ברחוב השיש בנתניה ובתוך כך יקוזזו התמורה ההלוואות. הנכס נשרף והנתבע קיבל כספי ביטוח אולם לא השיב כספים ל תובע.

3. אין חולק בדבר גובה החוב וכי הנתבע לא השיב אילו מהכספים ל תובע. ברם, המחלוקת הייתה ביחס למועד פירעון החוב. שכן, לשיטת התובע, על הנתבע לעמוד ב הסכמים שנחתמו ומשכך חלפו עברו עם הגשת התביעה שני מועדי פי רעון. לשיטת הנתבע, התובע "מחל" על השבת הכספים במסגרת הסכמי הלוואה חלף רכישת זכויות בנכס המסחרי והוחלפו טיוטות הסכם מכר בין ה צדדים אולם הנכס נשרף ומשכך התובע חזר בו מביצוע העסקה. כספי הביטוח שקיבל הנתבע הושקעו בשיפוץ הנכס והוסכם בין הצדדים כי הכספים יושבו לתובע, אולם לאחר מכירת הנכס ששופץ . הנתבע טען כי מלכתחילה זו לא הייתה הלוואה אלא התובע רצה לקנות את הנכס ושילם בתשלומים. מדובר בהסכם מכר בין הצדדים והתובע שילם על חשבון הרכישה סך של 500,000 ₪. כן ציין כי השמות המפורטים של בני משפחתו של התובע בתשריט מחזקים את הטענה שהייתה הסכמה למכירת הנכס. לטענתו, סוכם כי התובע ירכוש את הנכס אולם הלה הפר את ההסכם בעצם כך שחזר בו. אכן, הוא לא רכש את הנכס והנתבע התכוון להשיב לו את הסכום אולם זאת יבוצע לאחר מכירת הנכס, שכאמור כבר נמכר.

4. התקיים דיון בבקשת רשות להתגונן והצדדים הגישו סיכומים בכל הנוגע לרכיב ההוצאות שנותר שנוי במחלוקת.

5. בכל הנוגע להפחתת סכום שכר טרחת עו"ד והוצאות התובע בגין הפרתו לכאורה של הסכמים עם הנתבע, לא שוכנעתי כי התובע הפר הסכמים משלא נחתם הסכם והצדדים החליפו ביניהם טיוטות שטרם גובשו לכדי הסכם מחייב. כן לא נחתם הסכם זיכרון דברים בין הצדדים אלא התרשמתי כי נעשו בדיקות לרכישת הנכס והמשא ומתן התנהל בדרך מקובלת ולא בחוסר תום לב מצד התובע. התובע בחן אפשרות לרכישת הנכס אולם לא גמר בדעתו בנוגע לתנאים ולא שוכנעתי כי הוא "חזר בו" לאחר הסכמה על תנאי הרכישה, או אז ניתן לומר כי הפר את חובת תום הלב מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973.

6. שוכנעתי כי בקשתו של התובע לסעד זמני בדמות עיקול הייתה נחוצה לתובענה משאין חולק כי הנתבע היה חייב את סכום התובענה לנתבע ולא עמד במועדי התשלומים המופיעים עלי כתב. התובע הוכיח כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה לעילת התביעה וזאת לנוכח הסכמי ההלוואה והודאתו של הנתבע בחובו לתובע העומד על סך של 500,000 ₪. בכל הנוגע להסכם בדבר מועד פרעון החוב, ציינתי בהחלטתי בבקשה להטלת עיקול זמני כי גרסתו של הנתבע לא הייתה עקבית וטענת התשלום עבור הנכס בתשלומים מראש כנגד מסמכי ההלוואה עבור אותו סכום עוררה תמיהות. גם אם נניח לטובת הנתבע כי לתובע הייתה כוונה לקנות את הנכס מהנתבע ובזאת להמיר את תשלום החוב, וגרסה זו כשלעצמה אינה משוללת מן היסוד, הרי בסופו של יום לא הייתה התחייבות לקנות משהדבר לא הבשיל לכדי הסכם משהוא סוכל דרך שריפת הנכס של הנתבע בגינו קיבל גם קיבל האחרון פיצוי מחברת הביטוח ולא ניתן לדעת, באותו שלב, האם אכן היה מבשיל לכדי הסכם מחייב ואם לאו משלא נסגרו כל התנאים במסגרת המו"מ, דבר שלא מן הנמנע שיכול היה התובע לחזור בו עקב אי מילוי אחד מתנאיו מצד הנתבע למשל .

יצוין כי בנוגע לגרסת הנתבע שהוסכם על מכירת הנכס ולמענו שולם 500,000 ₪ בתשלומים, נשאל: "עו"ד שלך אמר לך תעשה הסכם הלוואה. תקבל כרגע הלוואה. אם יהיה הסכם מכר אז תקזזו את ההלוואה בהסכם מכר" השיב: "נכון". ( עמ' 14, שורות 32-34 לפרוטוקול הדיון מיום 25.6.2017 ). "הוא אמר לנו תעשו את זה כהלוואה פרטית. אם לא יהיה הסכם מכר לא קרה שום דבר" (שורה 31). אמירות אלו , קבעתי בהחלטתי בעניין העיקול, לא מסתדרות עם טענה בדבר הכוונת עורך דינו אותה עת של הנתבע לחתום על הסכמי הלוואות למראית עין, כביטוי לאומד דעתם של הצדדים. מה גם, שהנתבע הצהיר לפרוטוקול הדיון כי "אני מוכן להתחייב עד חצי שנה שאני נותן לו 500,000 ₪" (עמ' 15, שורות 20-21). משכך, טענה כי לא דובר אף פעם על הלוואה אלא אך למראית עין, יש בה קושי.

7. כך או אחרת, בכל הנוגע לעילת התובענה והצורך בסעד זמני, הנתבע לא הוכיח את גרסתו כי התובע הפר הסכמים אלא רק כי נוהל מו"מ בין הצדדים אולם המו"מ לא הבשיל לכדי הסכם מחייב, ולא באשמת התובע.

ודוק; לא רק שלא הוכח הדבר, אלא ביום 21.7.2017 נעתרתי לבקשת התובע, הגם שלא כפי שהוגשה, והוריתי על הערת איסור דיספוזיציה בנכס מושא המחלוקת. בגין הוצאות בקשה זו, פסקתי לטובת התובע סך של 2250 ₪. על מנת לאפשר את המכירה לצד ג', הוריתי ביום 17.9.2017 על מחיקת ההערה והעברת הכספים עקב מכירתו לקופת בית המשפט, הסכום אותו חב הנתבע לתובע.

רוצה לומר, כי המהלך אותו נקט התובע היה נחוץ ואף מתבקש בנסיבות העניין.

8. בסיכומיו, פירט התובע את הוצאותיו. כך, הוא שילם שכ"ט עו"ד על סך של 26,400 ₪. במסגרת זו, נידונו שני דיונים בבקשת העיקול שהוגשה על ידי התובע ו הצדדים הגישו סיכומים. כן הוגשה תביעה על סכום קצוב, התקיים דיון בבקשת רשות להגן והצדדים נדרשו לסיכומים נוספים. התובע שילם אגרת בית משפט בסך של 6295.5 ₪. כן שילם עבור דו"ח חקירה לאיתור נכסי הנתבע סך של 2840 ₪ (מתוכם הוריתי על הערת איסור דיספוזיציה על הנכס מושא התובענה שהיה בידיעתו המוקדמת של התובע, כאשר שווי הנכס גבוה מסכום התובענה) וכן שילם סך של 450 ₪ עבור תמלול שיחה עם הנתבע. התובע תמך את הוצאותיו בפועל באסמכתאות מתאימות. הגם שהתובע העמיד את סכום ההוצאות ושכ"ט עו"ד על סך של 42,139 ₪ כפי שעולה מהחלטתי מיום 17.9.2017 שניתנה על בסיס המחלוקת בין הצדדים בעניין מחיקת הערת האזהרה חלף הפקדת סכום של 500 אלף ₪ בקופת בית המשפט, הוא העמיד זאת בסיכומיו על סך כולל של 35,985 ₪, בשים לב לתעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין כנגזר מסכום התביעה .

9. בכל הנוגע לסך של 3639 ₪ (חישובי ריבית והצמדה) שהוספו בכתב התביעה לסכום החוב שגובהו סך של 500 אלף ₪ (שלוש ההלוואות שניתנו לשיטת התובע), סבורה אני כי בעניין זה הספק יפעל לטובת הנתבע הואיל והתובע אינו חולק על עצם העובדה שהתכוון לרכוש את הנכס לוּ המו"מ בין הצדדים היה ממשיך ומתגבש לכדי הסכם, וזאת לשיטתו על מנת לאפשר לנתבע לעמוד בתנאי ההלוואה ומשכך גילה דעתו כי היה מוכן להתגמש בנוגע למועדי הפירעון לו הייתה העסקה יוצאת אל הפועל, טרם נשרף הנכס. מכל מקום, התובע זנח זאת בסיכומיו וביקש אך לשחרר את הסכום המופקד בבית המשפט על סך של 500 אלף וכן לשלם שכ"ט עו"ד והוצאות משפט ריאליות על סך של 35,985 ₪.

10. תקנה 511 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מקנה לבית המשפט סמכות להחליט בעניין שלפניו אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות מפט לטובת בעל דין אחר , אם לאו. היה ובית משפט סבר כי יש לחייב בעל דין בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, רשאי הוא לקבוע את סכום ההוצאות לפי שיקול דעתו, כאמור בתקנה 511 (ב) לתקנות. זאת, בכפוף לאמור בתקנה 512, לפיה לא יפחת שכר טרחת עו"ד מהתעריף המינימלי שנקבע לעניין שכ"ט עו"ד בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז-1977, זולת אם הורה בית המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו על תשלום סכום קטן מהסכום האמור. ס"ק (ב) מוסיף וקבוע כי בתיתו צו להוצאות וב קביעת שיעורן, יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון. כמו כן, רשאי בית המשפט לחייב בעל דין בהוצאות מבלי לפרט את שיעורן (ראו תקנה 513 לתקנות).

11. בכל הנוגע לניהול ההליך, התרשמתי כי שני הצדדים ביקשו להסתיר או לפחות להקהות פרטים מסוימים תוך ניסיון להקטין מחשיבותם, אולם לא התרשמתי כי התביעה הוגשה "בחוסר תום לב משווע" (ס"ק 4 לסיכומי הנתבע). יחד עם זאת, הנתבע לא הכחיש את חובו, פעל למכירת הנכס והפקיד בבית המשפט בהתאם להחלטתי את מלוא סכום התביעה ולא עמד על המשך הליכים לאחר שבית המשפט הבהיר לו בנוגע לסיכוייו הנמוכים בבקשת רשות להגן. אל מול זאת, התובע עמעם את סוגיית הסכמתו לרכוש את הנכס תהא הסיבה אשר תהא והיה בכך כדי להאריך את הדיון על מנת לחקור אותו בנקודה זו . כך למשל, בדיון שלפניי, בניגוד לטיוטות ההסכם, טען ה תובע נחרצות כי זה "לא נכון" שהוא ביקש לרכוש את הנכס ברחוב השישי אלא בדקו "אפשרות", העבירו ניירות, "לא היה שום הסכם כתוב, כלום" (עמ' 2 שורה 11). .."אמר לי שאולי אקח את העסק, אמרתי לו שאני לא פוסל על הסף ושידבר עם העו"ד שלי שאם אפשר לקבל את הנכס, הוא לא החזיר לי, בנתיים נתתי לו עוד 100,000 ₪, לא עבר תקופה קצרה ופתאום העסק נשרף. אמרתי לניסים מה עם הכסף. רק הלוויתי לו" (שורות 21-24). כשנשאל מדוע לא ציין בתצהירו כלל ועיקר את נושא של הרכישה של הנכס, השיב: "רק בדקנו, לא הייתה כוונה לקנות. הוא טען שזה משועבד לבנקים" (שורה 26). בא כוחו ציין לפרוטוקול "הייתה הצעה שנרכוש את המחצית, זה לא צלח" (עמ' 3, שורה 5). לנוכח שרשרת התכתובות שהוצגו לפניי, טענת התובע כי לא הייתה לו כל כוונה לקנות נשמעת אף היא תמוהה על פניה.

דומה כי יש בכל אלה משום טעם מיוחד להפחתת הסכום המומלץ כתעריף מינימלי של לשכת עורכי הדין.

לכך יש להוסיף, כי לא הוצג בפניי הסכם שכ"ט עו"ד שיש בו כדי לשפוך אור ביחס לשאלה האם עורך הדין זכאי לתשלום מלא מקום בו הוא מייצג עבור כל ההליך אולם ההליך מסתיים מוקדם, אף בראשית הדרך, כך למשל עקב אי הפקדה של הצד שכנגד באופן שמוביל לדחיית בקשתו מקום בו חויב להפקיד סכום או מקום בו תובע לא שילם אגרה או מקום בו מערער לא הפקיד ערבון, לבין מקום בו מתנהל הליך שלם הכולל הכנת כתבי טענות, בקשות, עמידה בסדרי דין ונוכחות בדיונים. עם זאת, הוצגו לפניי קבלות המעידות על הסכומים שהוצאו בפועל לרבות תשלום עבור כל דיון, להבדיל מתשלום שכ"ט גלובלי. שאלת ההוצאות שהוצאו בפועל אל מול סבירות אותן הוצאות, היא נקודה שיש לקחת בחשבון עם קביעת שכ"ט עו"ד שבית המשפט פוסק לבעל דין (להבדיל ממקום בו בית המשפט פוסק שכ"ט עו"ד שהסכום מועבר לפי הסכם שכ"ט ישירות לעוה"ד בנוסף לסכום שכבר שולם לו, או אז אין בכך משום השבת הוצאות ריאליות לבעל הדין ושיקול זה עשוי להיזנח).

12. אשר על כן, ולנוכח האמור לעיל, לאחר ששקלתלל השיקולים הצריכים לעניין, אני קובעת כי הנתבע ישלם לתובע סך של 19530 ₪ עבור שכ"ט עו"ד (וזאת לאחר הפחתת הסכום של 2250 ₪ הואיל ובמסגרת שכ"ט עו"ד הוא כבר הכליל את עבודת עורך הדין על בקשת העיקול, כאמור בסיכומי הנתבע), וכן הוצאות משפט בסך של 8145 ₪. סך הכל ישלם הנתבע לתובע סך של 27,675 ₪ וזאת תוך 60 יום מהיום.

סכום הפקדון על סך של 25,000 ₪ יושב לתובע באמצעות בא כוחו.
הסכום המופקד בבית המשפט על סך של 500,000 ₪ יועבר לתובע באמצעות בא כוחו.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ' ניסן תשע"ח, 05 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: דוד מלכה
נתבע: ניסים וקנין
שופט :
עורכי דין: