ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד השופט י' קדמי
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט י' גולדברג

המערערת: דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 29.8.96 בת.פ.
651/95 שניתן על ידי כבוד השופט
זמיר

תאריך הישיבה: כ"ד בחשוון תשנ"ח (24.11.97)

בשם המערער: עו"ד הורביץ אבי, רואי נגריס

בשם המשיב: עו"ד אורלי מור-אל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

פסק-דין

השופט י' קדמי:

1. פתח דבר:

א. המערערת, "דן" אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ (להלן: "האגודה"), הועמדה לדין בבית המשפט השלום בתל-אביב (ת.פ. 3-466886-3) יחד עם אחד מנהגיה - הנאשם מס' 2 בכתב האישום - בעבירה של התנהגות בלתי הולמת באוטובוס לפי סעיף 4 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות) (להלן: "הצו"), בזיקה לסעיף 39ב' לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח - 1957 (להלן: "חוק הפיקוח") ולתקנה 416(2) לתקנות התעבורה (להלן: "התקנות").

ב. בבסיס כתב האישום, עומדת תלונתה של נוסעת (להלן: "המתלוננת"), לפיה: כאשר ביקשה לעלות לאוטובוס, שעה שנהג בו הנאשם מס' 2, כשהיא מחזיקה בידיה תינוק ועגלת תינוק, סגר הלה את דלת האוטובוס והחל נוסע ורק לנוכח תחנוניה חזר ופתח אותה; ואילו לאחר שעלתה לאוטובוס, פתח במפתיע בנסיעה לפני שישבה, וכאשר ביקשה לרדת, לא איפשר לה לעשות זאת בדלת הקדמית, כשהוא נוהג בה בחוסר נימוס.

ג. בית משפט השלום הרשיע את הנהג אך זיכה את האגודה - המערערת - בקבעו:

"הגעתי למסקנה שבנסיבות הענין יהיה זה מרחיק לכת להטיל עליה אחריות שכזו. שמעתי מפי נאשם מס' 2 (הנהג -י.ק.) שהנאשמת מס' 1 (המערערת בפנינו-י.ק.) נוקטת בכל האמצעים הסבירים, על ידי הדרכה, ימי עיון ובקורות פנימיות על מנת לוודא שהנהגים העובדים בשירותה יתנו שירות הולם לנוסעים. על כן אין בנסיבות המקרה אשר נדון בפני בתיק זה לראות את הנאשמת מס' 1 אחראית להתנהגותו של נאשם מס' 2".

ד. המדינה ערערה כנגד זיכויה של האגודה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ע.פ. 468/95), אשר דן בערעור יחד עם שני ערעורים נוספים באותו נושא.

ערעור המדינה התקבל והאגודה הורשעה. בית המשפט המחוזי קיבל אמנם את הטענה שאין לפרש את סעיף 4 לצו, כמטיל אחריות פלילית על האגודה בשל כל עבירת תעבורה שבה מורשע נהג מנהגיה. ברם, יחד עם זאת קבע, כי הוראותיו של סעיף 4 לצו מטילות על האגודה אחריות פלילית שילוחית, למעשים שבהם מפר נהג מנהגיה הוראה מהוראותיה של תקנה מתקנות התעבורה "הנוגעות לעצם הפעלת השירות"; ותקנות 416 ו419- לתקנות - שבהן מדבר כתב האישום - נמנות בין התקנות האמורות.

בין היתר מצא בית המשפט המחוזי אחיזה לעמדתו - המחלקת, כאמור, את תקנות התעבורה בהקשר זה, לכאלה שהפרתן על ידי נהג מטילה אחריות פלילית על האגודה ולכאלה שהפרתן אינה מטילה על האגודה אחריות פלילית - בהוראותיה של תקנה 399(1) לתקנות לפיה:

"בעל רשיון קו יפעיל את השירות שעליו ניתן לו הרשיון באורח תקין, סביר ורצוף ובצורה המבטיחה נסיעה נוחה ויעילה בהתחשב בצרכי הציבור" (ההדגשות - של ביהמ"ש המחוזי).

ה. האגודה לא השלימה עם הרשעתה ולאחר נטילת רשות כדין, הגישה ערעור כנגד הרשעתה לבית משפט זה, הוא הערעור הנדון בפנינו.

2. הטענות בערעור

טענותיו של ב"כ המערערת כנגד הרשעת שולחתו מתחלקות לשתי כיתות: האחת - והיא עיקר - מרכזת את הטענות כנגד אחריותה של המערערת להפרת הוראותיו של סעיף 4 על ידי נהג מנהגיה; ואילו השניה - מרכזת טענות נילוות; המדברות בתוקפו של הצו וההשלכות שיש לחוק יסוד: כבוד האדם ולהוראות תיקון 39 לחוק העונשין על פרשנות הוראותיו. כל אחת משתי הכיתות תידון להלן בנפרד.

א. הטיעון העיקרי: האחריות להפרת הוראותיו של סעיף 4 לצו

לשיטתו של ב"כ המערערת:

(1) "התנהגות" נהגיה של המערערת כלפי הנוסעים, אינה מהווה חלק "מהפעלת האוטובוס" על פי רשיון הקו; ועל כן, אין בהפרת תקנות הקובעות "הוראות התנהגות" כלפי נוסעים על ידי נהג מנהגיה של המערערת, כדי לבסס הפרה של הוראות הסעיף לצו מצידה של המערערת.

(2) התנהגות נהגיה של המערערת כלפי הנוסעים, אינה מהווה "תנאי" מתנאי הרשיון שניתן לאגודה להפעלת קו אוטובוס; ועל כן "אין להפעיל את חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים על תקנות שאינן קשורות בהגדרתן לרשיון הקו... ואין מקום להחיל את הוראות סעיף 39(ב) לחוק הפיקוח לפיו נקבעה אחריות המערערת כמעבידה של הנהג בעבירה על תקנה 416(א) הנ"ל".

ב. הטיעון הנילווה: תוקפו של סעיף 4 לצו ופרשנותו

לשיטתו של ב"כ המערערת:

(1) המערערת כבעלת רישיון להפעלת קו אוטובוסים, אינה נושאת באחריות פלילית בשל "התנהגותם" של נהגיה כלפי ציבור הנוסעים. הרשעה כאמור, משמעותה הטלת "אחריות שילוחית" בפלילים; וזו אינה מתישבת עם הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ועומדת בסתירה להוראות הסעיפים 22 ו23- לחוק העונשין - המסדירות הרשעה של תאגיד בעבירות של אחריות קפידה - כנוסחם לאחר תיקון מס' 39 לחוק האמור.

(2) הוראותיו של סעיף 4 לצו, הינן "בלתי סבירות"; והן נקבעו על ידי שר התחבורה תוך חריגה מהוראותיו של סעיף 3 לחוק הפיקוח על המצרכים ושירותים, המתמקדות במישור הכלכלי של מניעת "הפקעת שערים וספסרות או למניעות הונאת הציבור". אשר-על-כן דינן של הוראות אלו להתבטל.

(3) הפרק הרביעי לתקנות התעבורה - בו מצויה תקנה 416 שהפרת הוראותיה על ידי הנהג עומדת בבסיס הרשעתה של האגודה - נושא את הכותרת: "חובות הנהג ועובדי השירות"; ומטבע הדברים שיש לראות הוראות אלו כמטילות חובות על הנהג ועובדי השירות בלבד; ואילו המערערת אינה נושאת באחריות לאי קיומן.

(4) עפ"י ההלכה הפסוקה, ניתן להטיל על בעל רשיון קו אחריות פלילית שילוחית לעבירות שבוצעו ע"י נהגיו, אך ורק בשל "מעשים או מחדלים הקשורים לחובות המוטלות עליו מכח היותו בעל רשיון"; והתנהגות הנהג כלפי המתלוננת במקרה דנא אינה באה בגידרם. בענין זה סומך ב"כ המערערת את עמדתו על פסה"ד הבאים: ע"פ 222/78 (ל"ג (1) 556), ע"פ 326/84 (לט(3) 44), ע"פ 880/85 (מ"א(2) 533) ואח'.

3. ההכרעה בערעור: הטיעון העיקרי - אחריות "שילוחית"

א. הוראות החוק הנוגעות לענין

להלן נוסח הוראות החוק העומדות בבסיס אחריותה של המערערת להתנהגותם של נהגיה כלפי ציבור הנוסעים:

(1) סעיף 4 לצו, אשר זו לשונו:

"שירות יופעל על ידי מפעיל שירות ועובדיו לפי הוראות תקנות התעבורה". (ההדגשה שלי - י.ק).

(2) תקנה 416 לתקנות, אשר זו לשונה:

"416 (א) הנהג והכרטיסן ויתר עובדי השירות יתנהגו כלפי הנוסעים באדיבות ובנימוס.

(ב) הנהג והכרטיסן יפעלו באופן שיש בו כדי להבטיח כי הנוסעים יגיעו למטרתם בנוחות, במהירות ובבטיחות" (ההדגשה שלי:י.ק.).

(3) סעיף 39ב לחוק הפיקוח, אשר זו לשונו:

"נעברה עבירה לפי חוק זה בידי עובד במהלך עיסוקו של מעבידו או בידי מורשה כשהוא פועל בתחום תפקידיו, יאשם בעבירה גם מעבידו או מרשהו, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה" (ההדגשה שלי: י.ק.).

(ב) סעיף 4 לצו: החובה המוטלת על פיו

(1) סעיף 4 לצו מטיל על "מפעיל שירות" (קרי: המערערת) ועל כל "עובד מעובדיו" (קרי: על כל נהג מנהגיה), להפעיל את "השירות" על פי התקנות.

(2) כפי שקבע בית המשפט המחוזי - וקביעתו מקובלת עלי - יש להבחין לעניינו של סעיף 4 לצו, בין תקנה מן התקנות המדברת ב"הפעלת השירות" לבין תקנה כאמור המדברת ב"הפעלת הרכב"; כאשר סעיף 4 הנ"ל מדברת רק בתקנות הנמנות על כיתת התקנות הראשונה.

בהתאם לסעיף 4 לצו, מהווה, איפוא, הפרת תקנה שענינה ב"הפעלת השירות", הן עבירה לפי תקנות התעבורה והן עבירה לפי סעיף 4 לצו.

(3) במקרה דנא, המדובר בהפרת הוראותיה של תקנה 416 לתקנות, הנמנית על אותן תקנות שעניינן ב"הפעלת השירות"; ועל כן מהווה הפרתה - כמוסבר לעיל - עבירה לפי התקנות ולפי הצו גם יחד.

ג. אחריותה של המערערת: סעיף 39ב לחוק הפיקוח

(1) אי מילוי החובה הקבועה בסעיף 4 לצו על ידי נהג, מהווה עבירה לפי חוק הפיקוח; והמערערת, נושאת באחריות לעבירה זו "כמעבידה" של אותו נהג, בהתאם להוראותיו של סעיף 39ב לחוק הפיקוח ולא במישרין כ"מפעיל השירות".

(2) במקרה דנא, נעוצה הפרת סעיף 4 לצו על ידי הנהג, באי קיום הוראותיה של תקנה 416 לתקנות התעבורה; והמערערת נושאת באחריות לאי קיומה של התקנה האמורה על ידי הנהג, מכח הוראותיו של סעיף 39ב לחוק הפיקוח.

(3) עפ"י הסיפא של סעיף 39ב הנ"ל בידי המערערת לפטור עצמה מן האחריות - השילוחית - לעבירה שנעברה על ידי נהג מנהגיה, אם תוכיח: "שהעבירת נעברה שלא בידיעתו ושנקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה."

4) סיכומם של דברים: הוראות סעיף 4 לצו מחייבות את נהגיה של המערערת להתנהג כלפי ציבור הנוסעים בהתאם להוראותיהן של התקנות שעניינן ב"הפעלת השירות"; ותקנה 416 לתקנות נמנית בין התקנות האמורות. אי קיום הוראותיהן של התקנות האמורות על ידי הנהגים מהווה הפרה של החובה הקבועה בסעיף 4 לצו. בתור שכזו, מהווה ההפרה האמורה עבירה לפי חוק הפיקוח; ומכח הוראותיו של סעיף 39ב לחוק הפיקוח, נושאת המערערת באחריות לעבירה זו, כמעבידה של הנהג (שעובר בפועל עבירה כאמור).

ד. הפטור מאחריות שילוחית למעשי הנהג

(1) כאמור, בהתאם להוראות הסיפא של סעיף 39ב לחוק הפיקוח, בידי המערערת לפטור עצמה מאחריות לפי סעיף זה, אם תוכיח שהעבירה "נעברה שלא בידיעתה ושנקטה כל האמצעים הסבירים" להבטחת שמירת הוראותיו של סעיף 4 לצו.

(2) בית משפט השלום מצא: "...שהנאשמת מס' 1 (המערערת בפנינו) נוקטת בכל האמצעים הסבירים על ידי הדרכה, ימי עיון ובקורות פנימיות על מנת לודא שהנהגים העובדים בשירותה יתנו שירות הולם לנוסעים"; ועל כן, פטר אותה מן האחריות להתנהגות הנהג מכח הוראותיו של סעיף 39ב לחוק הפיקוח.

ברם, בית המשפט המחוזי סבר, כי המערערת לא יצאה ידי חובת הוכחתה של התשתית להנאה מן הפטור מאחריות כאמור; כאשר הוא מזכיר, בין היתר, כי לא הוכח שימוש נאות באמצעי המשמעת העומדים לרשות המערערת, לרבות העמדת נהגים ל"משפט חברים" לקידום התכלית של הסעת הנוסעים "באדיבות ובכבוד".

(3) עמדתו של בית המשפט המחוזי בענין זה נראית לי. גם אנכי סבור, כי המערערת לא הוכיחה - במידה המוטלת עליה - כי נקטה ב"כל האמצעים הסבירים" להבטחת קיום הוראותיו של סעיף 4 לצו על ידי נהגיה.

בית המשפט המחוזי הצביע בהקשר זה - להמחשה - על אי מיצוי כוחה של הנקיטה ב"אמצעי משמעת" בהקשר זה. דברים אלה מקובלים עלי, וגם אנכי סבור: כי נדרשת בהקשר זה נקיטה מאסיבית יותר באמצעי משמעת, תוך פרסום נאות של תוצאותיהם מצד אחד; וכי ראוי שתילווה לכך פרסומת נאותה של חובות הנהגים כלפי הנוסעים וזכותם להתלונן על הפרתן של חובות אלו מצד שני.

כאמור, אין בדברים אלה כדי להציג את "כל האמצעים הסבירים" שבידי המערערת לנקוט על מנת לפטור עצמה מן האחריות לפי סעיף 39ב הנ"ל; ותכליתם אך להמחיש את משמעותה של הדרישה בדבר נקיטה ב"כל האמצעים".

(4) כל עוד לא ינקטו "כל האמצעים הסבירים", תיראה המערערת כנושאת באחריות להפרת הוראותיו של סעיף 4 לצו הפיקוח על ידי נהגיה; וזאת, כמוסבר לעיל, מכח הוראותיו של סעיף 39ב לחוק הפיקוח.

ה. סיכום ביניים

בכך ניתן היה למעשה, לסיים את פסק הדין. ברם, בכתב הערעור - להבדיל מן הטעון בע"פ בפנינו - העלה ב"כ המערערת שורה של טענות "לוואי", אשר מן הראוי להתייחס לעיקריות שבהן וכך אעשה להלן.

4. ההכרעה בערעור: הטיעון הנילווה

מבין הטענות שהעלה ב"כ המערערת בכתב - לצד הטענה המרכזית המשיגה נגד אחריותה השילוחית של המערערת - רואה אני להתייחס לטענות הבאות:

א. סעיף 4 לצו בטל מ"חוסר סמכות"

כאמור בו, הצו הותקן מכח הסמכויות הקבועות בסעיפים 5, 15 ו43- לחוק הפיקוח.

בהתאם להוראותיו של סעיף 5 לחוק הפיקוח:

"שר רשאי להסדיר בצו -

(1) ....
(2) פעולתו ודרכי הנהלתו של מפעל העוסק בפעולה חיונית (ההדגשה שלי - י.ק.).

ובהתאם להוראות סעיף 15 לחוק הפיקוח:

"שר רשאי בצו להורות כל הוראה משלימה וכל הוראת לווי הדרושות לביצוע סמכויות לפי פרק זה..."

והינה בהתאם להגדרות שבסעיף 1 לחוק הפיקוח: "פעולה חיונית" היא, בין היתר - "פעולה הנראית לשר כחיונית... לקיום... שירותים סדירים..." (ההדגשה שלי - י.ק.); ו"שירות" - "לרבות כל שירות לזולת".

הוראות הצו - לרבות ההוראה שבסעיף 4 שבו - באות בגדר הסדרת "דרכי הנהלתו של מפעל" העוסק בקיום "שירותים סדירים לזולת"; ודי בכך כדי להשמיט את הבסיס מתחת לטיעון המעמיד בספק את סמכותו של השר להתקין את הסעיף האמור.

ב. סעיף 4 לצו הפיקוח בטל בשל "חוסר סבירות"

הטענה לפיה הוראת סעיף 4 לצו לוקה ב"חוסר סבירות" קיצונית ועל כן בטלה, אינה נראית לי. תקנות התעבורה קובעות כללים בדבר ההתנהגות הראויה של נהגי אוטובוס כלפי ציבור הנוסעים; ואין לראות "חוסר סבירות" בקביעה, שהפרת התקנות האמורות תהווה עבירה גם לפי חוק הפיקוח, באופן שמעבידם של נהגי האוטובוסים ישא באחריות לאי מילוי הכללים על ידי נהגיו - מכח הוראות סעיף 39ב לחוק האמור - וידרש להבטיח את מילויים.

ג. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו:

הוראותיו של סעיף 39ב לחוק הפיקוח נקבעו עשרות שנים לפני חקיקתו של חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו; ותכליתן היא להבטיח את מעורבותו של המעביד בקיום הוראות חוק הפיקוח על ידי עובדיו, אגב קביעת "פתח מילוט" של הוכחת נקיטה בצעדים הדרושים לוידוא קיומן של ההוראות האמורות.

המדובר בהוראת חוק מיוחדת לתכלית ראויה; ויישומה אינו חורג מן המשמעות המתבקשת מלשונה. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו פוסל הטלת אחריות שילוחית בפלילים; וההוראה שבסעיף 39ב לחוק הפיקוח אינה עומדת בניגוד להוראותיו.

ד. סעיף 39ב לחוק הפיקוח ותיקון 39 לחוק העונשין

פתח המילוט שקובע סעיף 39ב לחוק הפיקוח עולה בקנה אחר עם זה שקובע סעיף 23(א)(1) לחוק העונשין לאחריותו של תאגיד למעשי עובדיו; ודי בכך כדי להשמיט את הבסיס מתחת לטענה, שתיקון 39 לחוק העונשין מעמיד בספק את תקפה של ההוראה הקבועה בסעיף 39ב לחוק הפיקוח.

5. סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, הנני מציע לחברי הנכבדים לדחות את הערעור.


השופטת ד' דורנר:

אני מסכימה.

ת

השופט י' גולדברג:

אני מסכים.

הוחלט לדחות את הערעור כאמור, בפסק דינו של השופט קדמי.

ניתן היום, י"א בתמוז התשנ"ח (5.7.1998).

ט

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
96085110.H01


מעורבים
תובע: דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: