ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלכסנדר פרוינד נגד רות ברון :

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

המבקש: אלכסנדר פרוינד

נגד

המשיבה: רות ברון

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בת"א-יפו בע"א 1686/96 מיום 6.4.98
שניתן על ידי כבוד השופטים: ד"ר ד' פלפל,
א' קובו, י' גלין

בשם המבקש: עו"ד ס' חיים

בשם המשיבה: עו"ד י' ארד

בבית המשפט העליון

החלטה

1. המשיבה הגישה בבית משפט השלום בתל-אביב תביעה לסילוק יד ולפינוי של המבקש ושל אימו מחנות הנמצאת בבעלותה. הצדדים הסכימו כי אביו המנוח של המבקש היה דייר מוגן, וכי האם הפכה גם היא לכזו. הם נחלקו בשאלה אם זכות הדיירות המוגנת באה לאם מכח חוזה השכירות המקורי, או מכח סעיף 23 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב - 1972, ובשאלת זכותו של המבקש. בית המשפט דחה את התביעה. הנימוק המרכזי לדחייה היה שיש לראות את המשיבה כמי שוויתרה על זכויותיה והשלימה עם המצב החדש של כניסת המבקש לחנות, וזאת בשל התקופה הארוכה בה הוא השתמש בחנות, ניהל את המגעים עם בעלה של המשיבה, ושילם את דמי השכירות באמצעות שיקים מחשבון משותף לו ולאמו, ומאוחר יותר בכסף מזומן ואף בשיקים מחשבונו האישי.

2. בדיון בבית המשפט המחוזי בערעור, שהגישה המשיבה, הצהיר בא כוחו של המבקש שהאם פינתה את הנכס ואינה טוענת לכל זכות בו. ואילו לגבי זכותו של המבקש הפך בית המשפט את התוצאה אליה הגיעה הערכאה קמא, בקובעו שהמסקנה בדבר וויתורה והסכמתה של המשיבה מצריכה הוכחה של ידיעתה על מצב הדברים לאשורו במשך התקופה בה לא נקטה כל פעולה ולא הביעה כל מחאה כנגד המבקש. ואילו בעובדת תשלום שכר הדירה על-ידי המבקש אין די בכדי לקבוע בצורה ברורה כי אכן היתה ידיעה כזו.

3. המבקש טוען שבית המשפט המחוזי טעה במסקנתו זו, היות שהוכח שהמשיבה ידעה שהמבקש נמצא בנכס לבדו ומשלם את דמי השכירות במשך שנים ארוכות. לדעתו, על בית המשפט היה לתת משקל מכריע לעדותו שלו, שלא נסתרה, ולאי הצגת חוזה השכירות המקורי על-ידי המשיבה, דבר שנעשה לטענתו מטעמים טקטיים. המבקש מנסה למצוא תמיכה לעמדתו, לפיה ידעה המשיבה על זכויותיו והכירה בהן, בניסוח כתב התביעה בבית משפט השלום, באי הגשת תצהיר עדות ראשית מטעם המשיבה בהליכים שם ובמכתב שנשלח אליו מאת "התאחדות בעלי הבתים" לאחר מתן פסק הדין בערעור ובו דרישה לתשלום דמי שכירות למשיבה (מסמך שצורף לבקשה זו בלא בקשה לצירוף ראיה נוספת למרות שלא היה חלק מהראיות בערכאות קמא). טענה נוספת של המבקש היא שהיה על בית המשפט להעניק לו סעד מו הצדק ולהמנע מפינויו, בשל הנזק הגדול שייגרם לו העולה על הנזק הצפוי למשיבה.

4. מתן רשות לערעור שני תנתן רק כאשר מתעוררת שאלה עקרונית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית מיוחדת (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, לו(3) 123). הלכה זו וההגיון שמאחוריה תקפים גם במקרים בהם הפכה ערכאת הערעור את הכרעתה של הערכאה קמא. בענייננו מופנות טענותיו של המבקש כנגד הליך הסקת מסקנה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. מסקנה זו, בדבר העדר וויתור מצד המשיבה, היא עובדתית בחלקה ומשפטית בחלקה. מכל מקום, שאלה עקרונית בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים עצמם אין כאן. ולכן אין הצדקה למתן רשות לערעור שני ודין הבקשה להדחות.

הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 3,000 ש"ח.

ניתנה היום, י"ד בתמוז התשנ"ח (8.7.98).

א

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98029020.A02/דז/


מעורבים
תובע: אלכסנדר פרוינד
נתבע: רות ברון
שופט :
עורכי דין: