ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אריה לייב נגד מאפיית הצבי החזקות בע"מ :

לפני:

כבוד השופטת שרה מאירי – אב"ד
נציג ציבור (עובדים) מר יהונתן דקל
נציג ציבור (מעסיקים) מר מאיר בר-אל

התובעים
1. אריה לייב
ע"י ב"כ עו"ד גיא גונן
2. יעקב ישראל מאיה
ע"י ב"כ עו"ד אילת זיגדון
-
הנתבעת
מאפיית הצבי החזקות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד גיא קונפ ורטי ועו"ד ליאל עזר

פסק דין

1. ביום 20.3.16 הגישו התובעים כתב תביעה כנגד הנתבעת, לאחר תקופת עבודה בה, ולתשלום סה"כ סך 161,262 ₪.
התובע 1 שימש כמנהל המאפייה של הנתבעת בבני ברק.
התובע 2 שימש כמנהל במאפייה של הנתבעת.
הנתבעת היא מאפייה בבני ברק העוסקת בייצור לחמים ושאר דברי מאפה.
התובעים היו עובדים מסורים, לויאליים, חרוצים , אחראים ומוערכים, שעבדו באופן יעיל, ראוי ומקצועי ותמיד קיבלו תשבחות על פועלם וחריצותם ומנגד, הנתבעת הפרה , חזור ונשנה את חוקי המגן בדיני העבודה.
ביום 1.1.15 התאגדה הנתבעת כחברה בע"מ והמשיכה רצף הזכויות של התובעים.
על הצדדים חל צו ההרחבה משנת 1971 בענף המאפייה.

התובע 1
עבד במתכונת קבועה וממוצעת של 240 שעות חודשיות, שכרו החודשי האחרון עמד על סך של 28 ₪ נטו לשעה, כמפורט בהודעה מ-29.12.14 (ה"הודעה").
הנתבעת ציינה לשבח את מסירותו לעבודה (ב-10.4.13, 10.6.13, 10.3.14).
במשך כל תקופת העסקתו רמסה הנתבעת את זכויותיו הקוגנטיות, כשהוא מחה מעת לעת, עד שבמהלך 2015 החל לדרוש לקבל תשובות וכתוצאה מדרישותיו זומן לשימוע לפני פיטורים ביום 3.7.15 ובשימוע שהתקיים ב-5.7.15 ובאותו יום אף פוטר, בנגוד לדין וממניעים פסולים.
התובע 1 עתר לרכיבים הבאים: הפרשות לפנסיה (בתוספת פיצויי הלנה), פדיון חופשה, הבראה, פיצוי בגין פיטורין שלא כדין, פיצוי בגין תלושים שלא כדין ופ"פ.

התובע 2
עבד במתכונת קבועה וממוצעת של 240 שעות חודשיות, "ושכרו החודשי עמד על סך של 27 ₪ לשעה".
התובע לא קיבל כל הודעה על תנאי עבודתו.
ביום 25.10.15, בעודו עובד, דרשה הנתבעת כי יחתום על מסמך שאפילו לא ניתן לו לעיין בו והוא בתום לב ואמון מלא בנתבעת – חתם.
למחרת, אושפז לניתוח בגבו, לאחריו שהה באי כושר מלא החל מ-26.10.115 ועד 30.11.15, עת ביקש לחזור לעבודתו – ואז התברר לו כי חתם על מכתב התפטרות , שנוסח ונערך ע"י הנתבעת.
משהבין זאת, פנה ב-8.11.15 לנתבעת לקבל עותק המסמך עליו הוחתם בחות"ל, מכתב שמעולם לא נענה ע"י הנתבעת. כך פוטר בצורה מבישה ובעורמה מוחלטת מצד הנתבעת, בניגוד לכל דין, ממניעים פסולים, ללא שימוע ומתוך כוונת זדון, לא ליתן לו לנצל את ימי המחלה.
התובע עתר לפיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה, הפרשות לפנסיה, פדיון חופשה, דמי הבראה, חגים, תלושי שכר שאינם עומדים בהוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר, ימי מחלה ופ"פ.

2. בכתב הגנתה עתרה הנתבעת לדחיית התביעה.
הנתבעת נהגה בתובעים בכבוד, הגינות והוגנות ואף שילמה כל זכויותיהם ואף ביתר; תביעתם היא "נסיון שפל" להתעשר על חשבונה שלא כדין.
התובע 1 מתעלם ממכתב ויתור עליו חתם בגמ"ח ותובע 2 מתעלם מהודעה לעובד עליה חתם וממכתב התפטרות שנתן.
לנתבעת 9 חנויות ומאפייה אחת.
התובע 1 עבד מ-2.2.11 בחנות ויזניץ.
התובע 2 עבד מ-1.11.13 בחנות חזון איש.
משעבדו התובעים בחנות ולא עבדו במאפייה – אין חל עליהם צו ההרחבה. עיקר עיסוקה הוא בהפעלת חנויות לממכר מאפים ועובדים רבים מועסקים שלא באפיה.
התובע 1 היה עובד שעתי ושכרו השעתי האחרון עמד ע"ס 28 ₪, כעולה מתלושי שכרו (והודעה לעובד שקיבל). זומן לשימוע, לאחריו הודע על פיטוריו, תוך שנעשה גמ"ח, כשהתובע 1 אף חתם על כתב ויתור וסילוק.
התובע 2 היה אף הוא עובד שעתי, שכרו האחרון היה 27 ₪, כעולה מתלושי שכרו (והודעה לעובד שקיבל). התובע 2 התפטר מעבודתו במכתב התפטרות מ-25.10.15 ונעשה עמו גמ"ח.
התובעים קיבלו כל מה שהיו זכאים לו עפ"י דין ותביעתם נעדרת בסיס עובדתי ומשפטי.
הנתבעת פרטה טענותיה ביחס לטענות ולרכיבים השונים.

3. ביום 30.11.16 התקיים דיון מוקדם בפני כבוד השופטת א. רובוביץ-ברכש ומשלא הושגה הסכמה – הועבר למותב זה להוכחות.
התובעים הגישו תצהיריהם ומטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר אפרים שאשא, מנהל החנויות בנתבעת ("שאשא").
ביום 27.11.17 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים.
הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב (2.1.18 ; 30.1.18).
[מובהר, למען הדיוק, כי יש לתקן הפרוטוקול המ וקלט, כך שהדיון נשמע בפני מותב, כמפורט לעיל, בכותרת פסק הדין].

4. ולהכרעה
א. הדין החל
טוענים התובעים כי כ"א מ הם הועסק "בתפקיד מנהל במאפייה", כי הנתבעת עוסקת בין היתר כמאפייה הממוקמת בבני ברק ומשרתת את תושבי האזור וכי חל על הצדדים צו ההרחבה בענף האפייה משנת 1971.
הנתבעת טענה כי מפעילה היא מאפייה אחת ותשע חנויות לממכר מאפים, כי כ"א מהתובעים עבד בחנות (אחרת) , וכי אין כל רלוונטיות להסכם הענפי ו/או צו ההרחבה , כי לא עבדו במאפייה, כי עיקר עיסוקה הוא בהפעלת חנויות לממכר מאפים וכי מעבר לעובדי המאפיה היא מעסיקה עובדים רבים בחנויות.
בדיון המוקדם טענו התובעים כי מדובר במאפיה שמייצרת דברי מאפה, מאד גדולה, רצינית, אדם שמקבל אספקה של עשרות טונות של קמח בשבוע – אין לו שום דבר חוץ מאפיה. התובע 1 עבד בכל הסניפים, בסיום כמנהל; עבד גם בייצור כך עולה אף ממכתבי ההערכה מהנתבעת (נספח ג').
התובע 2 היה מסייע בעמדות מכירה, חימום הגשה וטיפול בלקוחות.
הנתבעת טענה כי אינה חברה בארגון המעסיקים, כי הצו לא חל משהתובע 1 מנהל חנות והתובע 2 עובד בחנות, ושניהם לא עונים להגדרת "עובד" בצו, מה גם שעיקר עיסוקה של הנתבעת בממכר מאפים ושתייה בסניפים, הגם שיש לה מאפיה.
בתצהירו חזר התובע 1 על הנטען בתביעה והוסיף עפ"י יעוץ משפטי, כי "בהכרח" הצו חל על הצדדים.
התובע 2 כלל לא טען עובדתית בנדון (וטען ע"פ צו ההרחבה עפ"י יעוץ משפטי, לזכאות ברכיבים השונים; עוד טען כי נפגע בגבו כתוצאה מעבודתו במאפיה – הרמת מגשים כבדים, אל ומהתנור).
שאשא בתצהירו חזר על הנטען בהגנה והוסיף כי בחנויות נמכרים גם שתיה קלה, פופקורן, עוגיות המיוצרות ע"י צדדים שלישיים ובחלק מהסניפים גם שתיה חמה. התובעים עבדו במכירת מוצרים, עריכת חשבון ללקוחות, חימום מוצרים ללקוחות וקבלת מוצרים מספקים.
התובע 1 בעדותו טען כי בחנות בה עבד, בתפקידו האחרון מכר מאפים (פרווה וחלבי), סלטים, עוגות מקרר, שתייה. הייתה מחלקה במאפיה שמייצרת סלטים. פעמיים ביום קיבל בצקים של בורקס ורוגאלך, מורח עליהם ביצה, זורק שומשום, שם בתנור, בודק, הופך, שמר ופיקח על התנורים. לא מחמם – אופה. הבצק מגיע לא קפוא, טרי במגש שנכנס לתנור . חלק מהמגשים שם במקרר, חלק מוציא להתפחה ולתנור.
לא ייצר את הבורקס (לא הכניס התפו"א לבצק).
הנתבעת חברה בע"מ. לא יודע אם היא חברה בארגון מעסיקים.

התובע 2 העיד כי בשנה הראשונה עבד בסניף הראשי, כולל עבודה בייצור, כולל הכנסת מגשים והוצאתם מהתנור וגם למכור בדלפק ואחרי שנה עבר לסניף השני.
לא בכדי בשלב זה הצהירה הנתבעת על התנגדותה לכל שינוי חזית – שהרי התובע 2 ל א נתן איזשהי גרסה בנדון והגם שלא נשאל פירט את עבודתו, בכ"א משתי שנות עבודתו.
עוד אישר כי בשתי החנויות בהן עבד מוכרים אותם מוצרים.
עוד יצויין כי אגב תשובתו בהקשר למכתב ההתפטרות – טען ל"שינוע" של הסופגניות.
שאשא בעדותו אישר האמור בסעיף 7 לתצהירו כי עיקר העיסוק הוא ממכר. בשנים שעבד בייצור – ארזו בייצור את המו צרים שייצרו או שקנו מחברות כלשהן, אורזים אותם ומחלקים אותם.
לא יודע על רשתות שיווק שהנתבעת מספקת להם סחורה שמייצרת; רוב הייצור זה החנויות. לישיבות באזור , כמעט שלא מספקים.
מי שעובד כפיים זה לא עובד בממכר מוצרי מאפה.
ברשות הנתבעת יש 2 משאיות שמשרתות את 9 החנויות, בשתי משמרות. כמעט לא עובדים עם מוסדות ולא עובדים עם סוּפֶרים. הישיבות לוקחות המוצרים במקום. המפעל מייצר עבור 9 חנויות.
ייצור לישיבות/"דברים כאלה" הוא מאוד מזערי וקטן. אין לו מושג כמות הייצור.
לא הכיר את התובע 2 (כשעבד בייצור במפעל) אך למיטב ידיעתו הוא (התובע) היה מוכר בקופה, בסניף הראשי.

נציין עוד כי בתלושי השכר של התובע 1 (שהוגשו אגב כנספח לתצהיר שאשא) צויין עד 4.13 "מחלקה 04 – רש"י", מ-5.13 "מחלקה 12 – בעל"ז " ב-10.13 "מחלקה 21 – חזון איש", ב-11.13 "מחלקה 06 – ר. עקיבא 47" ובתלוש 12.13: "מחלקה 17 – השומר חנות המפעל" ומ-7.14: "מחלקה 09 – סניף ויזניץ", כך עד תלוש 12.14 (אגב, כל התלושים עד כולל 12.14 הם ע"ש המעסיק "כהן צבי").

בתלוש 1.15 צויין: "כתובת טבריה 3, בני ברק" ומתלוש 2.15: הכתובת כנ"ל ו-"חנות ויזניץ" כך עד 7.15 (והתלושים הם ע"ש הנתבעת).
בהודעה לעובד (ב' לתצהיר שאשא) פורט תפקידו של התובע 1 צויין כי תפקידו של העובד הוא "עובד כללי" במאפיה/במכירות.
בזימון לשימוע – צוין כי יתקיים "בפני מנהל – רשת החנויות" , כי אינו עומד בהתחייבותו "כמנהל סניף", לא מבצע הזמנות לסניף וכיוצ"ב.

באשר לתובע 2 צויין בהודעה לעובד (31.10.13), כי הוא עובד בחנות חזו"א כמנהל החנות; בהודעה מ-1.14 לא צויין דבר, ובהודעה מ-1.15 ג"כ לא צויין דבר בנדון.
בתלושי השכר של התובע 2 צויין כך: "בתלוש 11.13: "מחלקה 1-06 עקיבא 47; מתלוש 12/13 עד 10.14 כולל: " מחלקה 17 – השומר חנות המפעל"; מתלוש 11.14 ועד 1.15: "מחלקה 21 – חזון איש ; כשמתלוש 2.15: "חנות חזון איש".

איננו מקבלים טענות התובעים בסיכומיהם בנושא זה:
לא נדע מכח מה טענו "אין ספק, כי עיקר עיסוקה של הנתבעת הוא כשמה. כך אף באשר לטענה עפ"י הסיווג האחיד; ודאי הטענה, כי נמנעה הנתבעת מלשאול את השאלות הרלוונטיות.. וגו'. כך גם לא נדע מה צויין באתר האינטרנט של הנתבעת.
התובעים הגישו תביעתם וטענו, כי חל צו ההרחבה הענפי (אגב, בהתייחסם לרכיבים השונים שתבעו, טענו הן עפ"י הצו והן עפ"י ה הסכם הקיבוצי).
הנתבעת הכחישה הטענה, הן לתחולת הצו והן לתחולת ההסכם הקיבוצי בנסיבות אלה הנטל העובדתי הוא על התובעים להוכיח טענתם, שהוכחשה כאמור. נוסיף ונבהיר, כי בדיון המוקדם הסכימו ב"כ הצדדים אך ורק על תקופת העבודה של כ"א מהתובעים.
והנה – דוקא התובעים נמנעו מהצגת ראייה כלשהי בנדון , ואף לא טענ ו כל טענה עובדתית בנדון, ו"הסתפקו" בטענות ע"פ יעוץ משפטי...
צודקים עם זאת התובעים, בטענתם בסיכומיהם, כי עסקינן בשאלה מעורבת של עובדה ומשפט – אלא ש הם חדלו ב עובדות, לא טענו וממילא, לא הוכיחו המתחייב (ודאי לא "בהכרח" כטענת התובע 1 בתצהירו).
העובדה, כי עסקינן במאפייה, האופה מוצרים – אינה במחלוקת. במחלוקת בפנינו מה היתה עב ודתם של כ"א מהתובעים ומה עיקר עיסוקה של הנתבעת – ובכל אלה, כאמור, לא טרחו להציג רא יותיהם כדבעי.
נזכיר, כי התובע מצא להוסיף עובדות (להן התנגדה הנתבעת, כשינוי חזית), מחד ומאידך, גם בח.נ. של שאשא, חרף הניסיון לכך – לא הובאו ראיות, לקבוע כטענת התובעים, ודאי "ספק" באלה.
לא נמנע מהתובעים להציג אסמכתאות/ראיות לטענותיהם לא עדים/עובדים עמם עבדו, צילומים, רישומים כלשהם, או ראיות/עדים ל"אדם שמקבל עשרות טונות של קמח במהלך כל השבוע..." וכיו"צב. [אגב, אין לצפות מביה"ד לעיין באתר המרשתת של צד להליך, ע"מ לקבוע כך או אחרת].

התייחסנו לעיל להודעות לעובד – והנה, התובעים, שטענו בתביעתם (ובתצהיריהם) כי לא קיבלו שום הודעה על תנאי העבודה או הסכם העסקה [כשביחס לתובע 1, בלבד, נטען כי ההודעה מיום 29.12.14 (ב' לתביעה) "ניתנה לו יום אחד ללא כל שיחה מקדימה"]; כשהתובע 2 עותר ל-15,000 ₪ פיצוי – נסמכים הם בסיכומי הם על כך כי בטופס הודעה "מוגדר תפקידם כי הינם גם בתחום הייצור והמחסן" (סעיף 1 להסכם) (ההדגשה במקור) – ומסקנת ם מכך כי הצדדים ידעו היטב כי תפקיד התובעים היה "גם בתחום הייצור" (ההדגשה הוספה).
מעבר לתהיותינו לעיל באשר לראיות התובעים מול הטענות שטענו, כשכאמור, לא הציגו ולו בדל ראייה להוכחת טענותיהם וגם לאור טענותיהם לענין "הודעה לעובד" – תמוה כי מסקנתם היא ש"הצדדים ידעו היטב" כי תפקיד התובעים היה גם בתחום היצור.

מאליו ברי כי אין ההסכם הקיבוצי חל, ככל שלא הובאה בפנינו (והובא בפנינו הפוך מכך), כי הנתבעת חברה בארגון בעלי המאפיות או ארגון מעסיקים אחר, ולו ראייה אחת לכך. נציין כי כל שידע לומר התובע 1 עת נשאל, הוא כי הנתבעת הינה חברה בע"מ, וברי כי אין בכך מענה לקושיא.
באשר לסיווג האחיד – מפנה הנתבעת לכך כי הסיווג אינו כולל חימום דברי מאפה לצורך מכירתם המיידית אלא קיים בסיווג ענף שונה [תוך שהפנו להליך אחר סע (י-ם) 42461-11-10 סולימאן נ' ח.א.א. קייטרינג ומאפיה בע"מ; כן הפנו לפס"ד סע"ש (ת"א) 14011-02-15 נריה קבלן נ' טאבון בן יהודה בע"מ ], תוך שטענו כי מריחת ביצה ופיזור שומשום על רוגאלך ובורקס המגיעים במגשים – איננו ייצור אפיה, וכי עובדתית טענות התובעים דומות למה שנעשה ברשתות מזון במחלקת מוצרי מאפה.
מעבר לכל האמור עיקר הקושי בטענת התובעים נעוץ לטעמנו, בהוראות צו ההרחבה הקובע כי "עובד" במאפייה, כאמור בהסכם הוא "עובד כפיים". התובעים לא ענו להגדרה זו ולא הוכיחו טענותיהם העובדתיות, גם לא אלה שנטענו בשינוי/הרחבת חזית.
מקובלת עלינו טענת הנתבעת המפנה לפס"ד שניתן בעניין כהן נ' עין בר [עב (ת"א) 911482/99 כהן יורם נ' עין-בר מפעלי אפיה בעינת בע"מ].
[ונוסיף במאמר מוסגר כי שם נדון ההסכם הקיבוצי – מה ש וודאי משמעות/תוקף יתר יש לו בענייננו, בו לא הוכחה תחולת ההסכם הקיבוצי].
לאחר ששקלנו כל אלה – משלא הוכיחו התובעים כי הדין הקיבוצי הענפי (לא ההסכם ואף לא צו ההרחבה) חל על יחסי הצדדים – נדחות כל טענותיהם שעל בסיס הדין הקיבוצי הענפי.
נזכיר כי מהעדויות עלה כי הנתבעת בחנויותיה עוסקת בממכר מוצרים, גם כאלה שאינה מייצרת, וגם מוצרים שאינם "אפייה".

נדון להלן בתביעות הפרטניות:

ב. התובע 1

כפי שנקבע לעיל, משנדחית טענת התובעים לתחולת הדין הקיבוצי הענפי – ממילא דין עתירותיו בתביעה לרכיב פנסיה (ס ע' 19), חגים (סע' 2 0), הבראה (סע' 21) וחופשה (סע' 22) – דחייה.
ראוי להזכיר למצער, כי בהודעה לעובד שניתנה כאמור אין קביעה, כביכול, חל הדין הקיבוצי הענפי (כך גם באשר לתובע 2).
נדון להלן בכ"א מהמרכיבים שעתר להם התובע, שלא עפ"י הדין הקיבוצי.
הפסקת העבודה:
אין שחר לטענת התובע כביכול הנתבעת ציינה אותו לשבח על מסירותו ב-3 הודעות במהלך עבודתו : אין בכוונתנו, חלילה, למעט מנספח ג' לתצהיר התובע (אגב, הוצג רק מסמך אחד מ-10.4.13, כשאין בנט ואין בעותק התביעה שבפנינו עוד 2 נספחי ג', כנטען בסעיף 18 לתביעה).
אלא, שלא מצאנו בו, ולו רמז, להצטיינות התובע, הגם שצוין כמי ש"בלט לטובה במסירותו" , כמי שנתן מעצמו ככל שהתבקש (טרם פורים ולפני פסח, בשנת 2013).
התובע טען כי כל תקופת עבודתו נרמסו זכויותיו, כשמעת לעת, ניסה למחות/לשאול/להבין, עד שכלו כל הקיצין ובמהלך 2015 החל לדרוש תשובות וכתוצאה מהן "הגרוע מכל קרה לתובע 1 והוא זומן לשימוע לפני פיטורין ביום 03/07/2015 והכל כמפורט בזימון לשימוע המצ"ב כנספח ה' "(סע' 24) ובהמשך: "ביום 05/07/2015 התקיים השימוע בעניינו, השימוע לא היה כדין לא אמיתי, אלא רק כדי לסמן "V" ולפטרו לאלתר (סעיף 23) , עד כי נזרק מהנתבעת.
בתצהירו חזר התובע על הנטען (סעיפים 14-19) – אך אין, ולו ברמז, טענה כביכול (ולו ב-22.1.17) עת חתם על התצהיר, המבקשת "לתקן" טענות העובדה האמורות בתביעה!

טענות התובע בתצהירו – תמוהות שבעתיים לאור טענת ב"כ התובעים בדיון המוקדם (חודשיים קודם) – מה ש וודאי לא "מסביר" את אי ההבנה שטען לה התובע במהלך חקירתו הנגדית: האם אי ההבנה היתה במידע שטרם הגשת התביעה? – או שמא, חרף הטענה , לכאורה , בדיון הקד"מ, בו נכח התובע, לא שינה טענותיו בתצהירו?! – א ו שמא, לאחר שב"כ הנתבעת טען בדיון הקד"מ כי הזימון לשימוע נמסר לתובע ב-3.7 – לא ביקש התובע גם לא במעמד זה, לתקן התביעה ולהעלות טענת העובדה החדשה שהעלה כאמור, לפיה – לא נמסר לו כלל מכתב זימון לשימוע, אלא רק ביום 5.7.15, היום בו פוטר?!
כך גם לא שמענו, בטרם החלה עדותו – כי מבקש הוא לתק ן גרסת העובדה שלו בהקשר האמור!
ודאי כך, משמצא להתייחס לכך שאחרי מה שתרם לנתבעת מצאו "להרוס לו את השבת" – שהרי אם לא קיבל הזימון ביום שישי – ממילא, לא נהרסה שבתו!
לא בכדי עומת התובע גם עם העובדה כי קרא את תצהירו בטרם חתם עליו, מה שוודאי יכול היה לפתור "אי הבנה" נטענת.
נזכיר עוד כי לא נסתרה עדות שאשא כי מסר לו הזימון ב-3.7.15.
הנה כי כן – ולאור כל האמור, לא שוכנענו כלל ועיקר כי התובע לא קיבל את מכתב הזימון לשימוע, כטענתו בתביעה ב-3.7.15; לא שוכנענו כי יש אמת בגרסתו החדשה שבפנינו.
איננו מקבלים כי עסקינן "למצער, (ב) מחדל אי ההבנה התמים", שכביכול, "תוקן במעמד הדיון".
מסקנתנו היא איפוא, כי התובע קיבל זימון לשימוע ביום 3.7.15, כטענתו העובדתית שבתביעה.
ובאשר לשימוע עצמו: אין חולק כי אין בפנינו פרוטוקול לשימוע.
אין חולק גם כי התובע עצמו בעדותו טוען כי השיב לנקודות שהועלו במכתב הזימון – הגם שטען כי כך ארע באותה עת שמסר לו הזימון.
מכתב הזימון כולל הטענות כנגד התובע – כשבפועל בתצהירו וגם בפנינו לא סת ר התובע את הטענות (הענייניות בעבודתו) שבזימון.
התובע אישר בפנינו כי כ"מנהל סניף" עבד לבדו בכל משמרת – מה שמלמד על המשמעות והמהות בנתונים שהועלו.
אין חולק גם כי התובע אינו מעלה (ולו בפנינו) גרסת עובדה הסותרת ולו אחת מהטענות שבזימון.
התובע נתלה בתשובת שאשא לפיה, התקיים השימוע בפני 3 וכי נכחה גם אשת התובע.
בין אם שאשא "אילתר" תוך כדי עדותו (בתשובתו זו) ובין אם אין שחר לגרסתו – התובע פוטר כעולה ממכתב הפסקת העבודה ולאחר שימוע שנערך לו ובאותו יום, ב-5.7.15 – הגם שאין בפנינו פרוטוקול לשימוע, והגם בתוך חצי שעה/שעה לאחריו.
ובהקשר זה – לא נהיר לנו כלל ועיקר, כיצד הועלתה בפנינו טענת "מכתב ש.י.ל." בעניין התובע 1 – טענה שאין לה כל זכר בתביעה, בתצהיר והיא עלתה לראשונה בשאלה שהוצגה בח.נ. של שאשא.

בכל הכבוד הראוי לא נהירה הטענה באשר להיות יום 5.7.15 יום צום י"ז בתמוז – והרי מדובר ביום תענית (כשהתובע אינו טוען שלא עבד ביום זה) – שהצום בו מתחיל עם עלות השחר ולא שמענו טענה (בתביעה /בתצהיר ולמצער בעדותו) – כי צם באותו יום, או כי ביקש לדחות השימוע, לאחר שנהרסה השבת בשל הזימון, ליום אחר.
כך, לא נהירה "טרוניית" התובע בסיכומיו בהתייחס למכתב הסילוק – שהרי משהוצג לו , השיב כי לא נחתם בפניו – ובתצהירו לא נטען אחרת! (סעיף 16).
ולטענת "ניסיון נלוז להכשיר פיטוריו ולחמוק מתשלום מלוא זכויותיו" (כנטען בסעיף 21 לסיכומיו) – ככל הנראה נעלם מעיני התובע כי המסמך הודפס ב- 27.8.15 וכי התובע חתם עליו ב- 1.9.15 – קרי, לאחר פיטוריו שנכנסו לתוקף ב-6.7.15 ולאחר שהוצא לו ט' 161 ואף לאחר שקיבל לידיו המחאה לפיצויים (חלק מהסכום; נספחים ה'-ו' לשאשא).

אך ברי כי אין לייחס למסמך זה האמור באשר למכתב סילוק/ויתור בטרם הפסקת העבודה.

עוד מצאנו להתייחס בהקשר האמור:
תלוש שכרו של התובע לחודש 6/15 ברוטו הוא אכן בסך 7,745 ₪ (כפי שצויין בטופס 161), כששכ"ע שצויין לעניין תקנות פ"פ הוא 5,152 ₪.
לטעמנו, דווקא השכר לפ"פ שגוי הוא, שהרי עפ"י הודעה לעובד היה על הנתבעת לשלם לתובע 28 ₪ נטו לשעה וממילא, חישוב לפי 28 ₪ ברוטו מביא ל סך 5,208 ₪ כשכר קובע.
דא עקא, טענת התובע בסיכומיו בהתייחס לנתונים האמורים, כולל לסכום ההודעה המוקדמת (ששולם בתלוש 7.15) – כביכול בכך מוכח כי תלושיו פוצלו באופן פיקטיבי – שגויה.
ראשית, מתעלם הוא מטענת הנתבעת כי הרכיב האמור שולם ביתר (ודי בהפנייה לסעיף 72 להגנה! בו נטען אף לקיזוז).
ברי כי אין שחר איפוא, ולו בהתבסס על תלוש 7.15, לטענה כי עסקינן ב"תלושים פיקטיביים"!
מנגד, לטעמנו, טועים הצדדים והגם שהתובע לא טען להפרש פ"פ – הרי שכרו הקובע לפ"פ הוא הסכום ברוטו הרלוונטי לסך נטו של 5,208 ₪ ובהתאם, זכאי היה התובע לטעמנו, לסך 23,000 ₪ (נטו) כפ"פ (נציין כי ממילא, סך זה של פ"פ אינו מגיע כדי תקרת המס לפ"פ לעת הנדונה, כך שהחישוב יכול היה שיערך לפי ערכי נטו).
משבטופס 101 הסך הכולל הוא 22,796 ₪ וכשאין בפנינו כמה אכן שוחרר ב"הראל" (האם 4,702 ₪ או אחר) – לטעמנו, חרף העדר טענה בסיכומיו ומשקיבל על עצמו כאמור בדיון הקד"מ, כי קיבל את מלוא פ"פ המגיעים לו (תצהירו) – מצאנו לזכותו בסך 206 ₪ נטו (הגם בבחינת "Ultra Petita" ), אלא אם יוברר כי בקופת הפנסיה מצוי היה סכום הגבוה מהסך הנקוב בטופס 161 (והמכסה הסך 206 ₪ שנקבע לעיל).
באשר לפנסיה – אין חולק כי משאין לתובע זכאות עפ"י הצו הענפי, זכאותו היא, כטענת הנתבעת, רק בהגיעו לגיל 21 קרי ב-3.14. לא נהיר "החישוב" לסכום שעתר לו התובע בסיכומיו, מש"קיבל" על עצמו (בסעיף 24 לסיכומיו) את תחולת צו ההרחבה חובה לפנסיה.
עיון בתלושי השכר מלמד כי מדי חודש, החל מ-3.14 נוכה משכרו ל"הראל" – פנסיה (5.5%) והפקדות המעסיק הן 6% לפנסיה.
בנסיבות אלה – והגם שלא הובא בפנינו תדפיס קרן הפנסיה לאוגוסט 2015 – אנו מורים כי ככל שלא מצוי היה בקרן הסכום המצטבר ממרץ 2014 – 6.7.15 – על הנתבעת להשלימו, עפ"י ההפרשה לפנסיה בתקופה האמורה.

באשר להבראה וחופשה – התובע טען כי ניתנה לו חופשה (נכפתה עליו) רק בפסח.
עיון בתלושי השכר מלמד כי נוהל בהם פנקס חופשה (ראה משבצת "היעדרויות", כשבפסח למשל לא נוכ ו ימים שנוצלו, גם לשיטת התובע) תוך תשלומם וכי ניצול לחופשה באוגוסט וספטמבר 2012 (תשלום ליום עצמאות וליום בחירות), באוגוסט וספטמבר 2013, חופשה והבראה ב-4/14, חופשה (וחג) ב-5.14, הבראה ב-9.14, חופשה ב-10.14, הבראה ב-11.14, חופשה ב-2.15, (חג) חופשה ב-4.15, 5.15, וב-7.15.
הגם שלא הופנינו לכך – קיבל התובע בשכר 5.13 סך של 405 ₪ ברוטו כ"עובד מצטיין".

שוכנענו איפוא כי התובע 1 קיבל מלוא זכאותו שעפ"י דין ברכיבים שנתבעו ובאלה שנותרו בסיכומיו, ואין לנו אלא לדחות תביעתו ברכיבים אלה (גם לגופא).
באשר לטענה בדבר תלושים פיקטיביים – לא מצאנו פגם בתלושי השכר שבפנינו, מצאנו כי נרשמו השעות, התוספות, הגילום, הבונוסים, נוהל פנקס כמתחייב וכך נרשמו הפרטים, התשלומים והניכויים.

לאור כל האמור – נדחית התביעה שהגיש התובע 1.
(ולמעלה מן הצורך – ככל שיבחן ויוברר, באסמכתאות, כי נותרה לו זכות כלשהי כקביעותינו לעיל בפ"פ ופנסיה – ישולמו אלה ע"י הנתבעת 30 יום אח"כ).

בהעדר פרוטוקול שימוע והגם שבנסיבות לא מצאנו כי נפגעה זכות מזכויותיו בהליך – יהא זכאי התובע לסך 1,500 ₪.

ג. התובע 2

מאמצים אנו קביעותנו לעיל (הכלליות), אף ביחס לתובע 2.
כך, אף באשר לאמינות גרסתו ומֵצרים אנו לומר כי 2 התובעים לא שכנעו כלל בגרסת העובדה שלהם, ודאי לא סתרו המסמכים שבפנינו.

הודעה לעובד – לצערנו, לא השכיל התובע לחזור בו מרכי ב זה בסיכומיו (ראה רישא ס' 35).
ניתן היה להניח (גם במגבלת עמודי הסיכומים) כי ישכיל לחזור בו מעילה זו בה עתר ל-15,000 ₪, בעוד שלא הכחיש חתימתו ע"ג 2 מ-3 ההודעות שהוצגו, וביחס לשלישית , מבכרים אנו רק לומר כי גרסתו יותר מתמוהה!
כך או כך – משברי כי חתם עליהן, ולטעמנו, על כל ה-3 – משמע, קיבלן. איננו מקבלים כי אין לו העתק מהן ומכל מקום בסיום יחסי העבודה ומשחתם כאמור במהלך תקופת עבודה בת שנתיים בלבד על 3 הודעות, קשה להבין הכיצד "לא קיבל הודעה ועוד יותר, הכיצד חתם על השניה ועל השלישית ולא מחה על שלא קיבל עותק מהן...".
נזכיר כי לא טען בתביעתו כי ביקש לקבל עותק ההודעה/הודעות, שהרי כלל לא טען כי חתם על כאלה. רק בעדותו, לראשונה, טען כי ביקש לקבלן (עמ' 14).
באשר לסיום יחסי העבודה – התובע מבקש לסתור ב עדותו מסמך בכתב שהודפס ע"י הנתבעת – אך נחתם על ידו.
ואם טען כי לא ניתן לו לעיין במסמך עליו נדרש לחתום (ס' 42 לתביעה) בעודו עובד ומשרת את הקהל הרחב, ומתוך "תום לב ואמון מלא בנתבעת", שכן למחרת אושפז ומששב מחופש המחלה – נענה כי התפטר ו על מכתבו הרשום מ-8.11.15 (י' לתצהירו) למנכ"ל הנתבעת – לא נענה –לפיכך, טען כי פוטר בצורה מבישה, בעורמה מוחלטת, בנגוד לכל דין, וממניעים פסולים וללא עריכת שימוע ובלא שניתן לו לנצל את ימי המחלה שעמדו לזכותו (31 יום).
בסיכומיו הוסיף וטען כי היה על הנתבעת להחזירו לעבודה, עפ"י "הפסיקה הרווחת", "משחזר בו מהודעת פיטוריו" והנה – לא שמענו כי "התפטר בע ידנא דריתחא", לא שמענו כי עסקינן ב-31 ימי מחלה (בתביעה)/29 ימי מחלה (בסיכומיו) שבגינם ביקש תשלום (גם לא במכתבו מ-8.11 – ומנגד, אין בפנינו בדל ראייה כי מדובר במסמך עליו חתם , בלא שקרא.
עיון בחקירתו הנגדית מלמד כי גרסתו בהקשר זה לא נותרה ככזו.
ונזכיר, התובע לא החל עבודתו בנתבעת כנער (אלא כבגיר , בגיל 47) ודאי מבין הוא כי אינו חותם על מסמך בלא לעיין בו (ואם כן – ואינו "ח סוי" – בל ילין).

לאור כל אלה – הגם שאכן, אין "הגיון" בהתפטרות טרם אשפוז לניתוח ג ב – לא לנו לדעת מדוע כך ביקש, שהרי אין בפיו הסבר ממש י לעובדות.

הנה כי כן – לא נסתרה התפטרותו בעדותו (או בעדות שאשא) ולא עפ"י "ההיגיון" ניתן לסתור ההתפטרות , או חתימתו על מכתב ההתפטרות.
מקובלת עלינו טענת הנתבעת ואין להשמע לטענת התובע באשר לחתימתו (ס' 28 לסיכומיה).
מנגד, דווקא טענתו, כביכול, משביקש אחרי "ימים רבים" (סע' 30 לסיכומיו) לחזור בו מהודעתו – כשלא טען כי התפטר בעידנא – מלמדת כי אכן בהתפטרות עסקינן. לא מתקבל על הדעת כי בהיסח הדעת, בלא שקרא, הוסיף גם את מספר ת.ז. שלו (ולא "הסתפק" רק בחתימה...).
הנה כי כן – צודקת הנתבעת ועסקינן בהתפטרות , כשלנתבעת לא היתה כל חובה כשהתקבל מכתבו – להחזירו לעבודה.

משלא הוכח כי פוטר, משלא נסתרה התפטרותו – נדחית תביעתו להשלמת פ"פ ולפיצוי בגין העדר שימוע , או הודעה מוקדמת, או ימי מחלה – משקדמה התפטרותו לימי מחלתו.

באשר לשחרור פ"פ – עפ"י סע' 21 להודעה על תנאי העבודה – היה על הנתבעת לשחרר לטובתו את פ"פ/פנסיה שהופרשו לטובתו.
למעלה מן הצורך, נציין כי אין שחר לטענתו, בהליך דנא, כי ניזוק בגבו כתוצאה מעבודתו בנתבעת.

ובאשר ליתר רכיבי תביעתו – התובע החל לעבוד בנתבעת ב-1.11.13. משמע, הן עפ"י הודעה לעובד עליה חתם עם תחילת עבודתו (ס' 13) והן עפ"י צו פנסיה חובה – בתום 6 חודשי עבודה היה על הנתבעת לבטחו. ואם טען כי הנתבעת אכן כך עשתה החל מ-5.14 – הרי פעלה כדין. נציין כי כך עולה אף מתלושי שכרו.
ממילא, עפ"י דין היה על הנתבעת לשחרר לתובע את הפנסיה ופ"פ שהופרשו ל"הראל", וניתנה כאמור הסכמתה לכך כאמור בדיון הקד"מ כשהתובע צרף נספח יב' לתצהירו.

באשר ליתר הרכיבים שטען בתצהירו – פנסיה, חופשה , משעתר להם לפי הדין הקיבוצי הענפי ומשקבענו כאמור לעיל – נדחים רכיבים אלה.

באשר להבראה וחגים – מעבר לכך שאין להבין כיצד חושבו – הנתבעת טוענת בסיכומיה כי מעבר ליתר ת הבראה ששולמה, כאמור בהודעתה מ- 5.2017 – קיבל התובע מלוא זכאותו.
נציין כי כעולה מ"פנקס היעדרויות" שבתלושי השכר, קיבל התובע 3 ימי חופשה (8.14), 5 ימי חופשה (12.14), 6 ימי חופשה (4.15), 3 ימי חופשה (7.15), 4 ימי חופשה (9.15) תוך רישום כמתחייב בפנקס כאמור – סה"כ 21 ימי חופשה, בנפרד מימי החג.
אין חולק עם זאת כי עולה מתלושי השכר כי ימי חופשה לא שולמו לפי 8 שעות ליום עבודה X 27 ₪ (או שכר השעה הרלוונטי בכל תשלום כאמור). אגב, הוא הדין בימי חג ששולמו – והגם שלא נטען (ולא חושב) כאמור בתביעה, על הנתבעת ג"כ לשלמם.

בנסיבות אלה – תשל ים הנתבעת התשלומים המחוייבים לחופשה ולחג.

איננו נסמכים בקביעתנו על ערך יום כפי שצויין בתלושי 9-10/15, כטענת התובע 2 (שחושב לפי 8.5 שעות), משהתובע עובד שעתי ומשיום עבודה הוא 8 שעות (לאחר ניכוי חצי שעה הפסקה, כאמור בהודעה לעובד).

הפרשי החישוב כאמור ישולמו בתוך 30 ימים.

באשר ליתר רכיבי תביעתו – משלא הוכחו אין לנו אלא לדחותם ומשנאמנים עלינו טיעוני הנתבעת.

נציין כי בכך אף נדחית תביעת התובע לפיצוי בסך 10,000 ₪ בגין תלושים שלא כדין – חרף קביעתנו לעיל, בהתבסס דווקא על תלושיו – הרי לא מצאנו בהם לכשעצמם פגם (כאמור, מצאנו כי חישוב ערך יום לחופשה לא בוצע כדבעי).

סיכום
הנתבעת תבצע התשלומים שנקבעו בתוך 30 יום ובצרוף ה"ה וריבית כחוק מיום 1.8.15 לתובע 1 ומיום 1.11.15 לתובע 2.

באשר להוצאות – אין חולק כי התובעים לא הותירו רושם אמין בגרסתם ובעדותם בשינויי גרסאותיהם (ובהעדר חישוב ביחס לכ"א מהסכומים שטענו להם, כולל בשינויים); מקובלות עלינו גם בהקשר זה טענות הנתבעת בסיכומיה.
מנגד, התנהלה בפנינו תביעה שסכומה הכולל 161,262 ₪ - ולאחר ששקלנו מכלול הנתונים דלעיל, מצאנו להורות כי כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ב אדר ה'תשע"ח, (9 מרץ 20 18), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר יהונתן דקל, נציג ציבור עובדים

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

מר מאיר בר-אל, נציג ציבור מעסיקים

נחתם ע"י נ.צ. ביום 28.3.18.
קלדנית: א.כ.


מעורבים
תובע: אריה לייב
נתבע: מאפיית הצבי החזקות בע"מ
שופט :
עורכי דין: