ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין הפניקס פנסיה וגמל בע"מ נגד דוד כהן :

לפני כבוד השופט הבכיר מיכאל תמיר

התובעת:

הפניקס פנסיה וגמל בע"מ
באמצעות ב"כ עו"ד מיכאל אלקלק

נגד

הנתבע:
דוד כהן
באמצעות ב"כ עו"ד סימה ברקוביץ'

פסק דין

התובעת, הפניקס ניהול קרנות פנסיה וגמולים בע"מ, הגישה ביום 4 /1/12 תביעה כספית על סך 81,273.31 ₪ נגד הנתבע , מר כהן דוד. בכתב התביעה נטען כי התובעת העמידה לנתבע הלוואה צמודה למדד בתוספת ריבית שנתית, הנתבע חדל לשלם את התשלומים בגין ההלוואה גם לאחר שקיבל התראה מהתובעת, ומשכך העמידה התובעת את ההלוואה לפירעון מידי.

ביום 14/4/12 נשלחה לתובעת התראה על מחיקת התביעה מחוסר מעש, ובהמשך לכך הוצאה ביום 29/5/12 הודעה על מחיקת התביעה מחוסר מעש . ביום 19/6/13 הגישה התובעת בקשה לביטול המחיקה ולמתן פסק דין בהיעדר הגנה. ביום 20/6/13 ביטל בית המשפט את המחיקה, וביום 29/8/13 ניתן פסק דין כמבוקש לתשלום מלוא סכום התביעה. ביום 2 1/5/14 הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין ו נקבע דיון בבקשה שבסופו הוסכם כי כנגד תשלום הוצאות בסך של 4,000 ₪ לתובעת, פסק הדין יבוטל. לאחר ששולם הסכום , פסק הדין ב וטל בהחלטה נוספת מיום 17/9/14 וכן נקבע כי התצהיר התומך בבקשה לביטול פסק הדין ישמש כתב הגנה בתיק.

בתצהיר המשמש כתב הגנה נטען כי הנתבע אכן נטל הלוואה מהתובעת כנגד שיעבוד קרן הפנסיה שלו אשר היו בה סכומים גבוהים בהרבה מסכום ההלוואה שנטל. כמו-כן נטען כי כדי לחסוך את תשלומי הריבית האסטרונומית , התבקש הנתבע לחתום על המסמכים הדרושים לצורך פירעון ההלוואה מהכספים שבקרן הפנסיה שלו שאותם מנהלת התובעת, והוא עשה זאת. עוד נטען כי משלב זה ואילך לא קיבל הנתבע כל פנייה או דרישה מהתובעת בקשר להלוואה והבין כי הפרשה הגיעה לקיצה, אולם במקום לפרוע את ההלוואה מכספי הפנסיה , בחרה התובעת להגיש תביעה נגד הנתבע כדי להגדיל את ה חוב בעשרות אלפי ש"ח בגין תוספות וריבית.

ביום 5/10/14 או בסמוך לאחר מכן הגיש הנתבע בקשה לפירעון קרן ההלוואה והריבית ולשחרור יתרת כספי הפנסיה המוחזקים אצל התובעת. בתגובת התובעת נטען כי ככל שידוע לתובעת, הנתבע עדיין מועסק אצל מעבידו ולכן אין כל אפשרות לפדות כספים כלשהם מקרן הפנסיה , אולם נטען כי אם לנוכח הנסיבות המיוחדות החריגות של המקרה יראה בית המשפט לנכון להיעתר לבקשת הנתבע לביצוע פדיון גם ללא סיום יחסי עובד-מעביד, אזי היא תעשה זאת. ב"כ הנתבע הגישה הודעה מטעמו מיום 10/11/14 שבה הובהר כי עוד ביום 10/11 הסתיימו יחסי עובד-מעביד בין הנתבע למעסיקו תוך הפניה לאסמכתה, ובית המשפט התבקש להורות לתובעת לשחרר את כספי הפנסיה ולהעביר מתוכם סכומים מסוימים שפורטו לידי התובעת לכיסוי יתרת החוב בגין ההלוואה , סכום נוסף לקופת בית המשפט ואת יתרת הכספים לנתבע. ביום 28/11/14 ניתנה החלטה שלפיה לאור הודעת הנתבע על סיום יחסי עובד מעביד בחודש 10/11, ובהיעדר תגובה נוספת מטעם התובעת ( על אף שנקבע בהחלטה קודמת שעליה להגיש תגובה נוספת) ובהיעדר מגבלה שבדין, נעתר בית המשפט לבקשה ומתיר שחרור כספים כמבוקש, מבלי לקבוע בשלב זה מה גובה החוב של הנתבע לתובעת .

ביום 4/12/14 הגישה התובעת הודעה שלפיה קרן החוב בלבד, ללא תוספת שכ ר טרחה והוצאות , עומדת על סך של 113,948 ₪ , ובעקבות זאת הוגשה בקשה מטעם הנתבע לגילוי מס ככים.

לאחר מכן התנהלו כמה דיונים שב הם נעשו ניסיו נות להגיע להסדר ב ין הצדדים, ותוך כדי כך הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה. הצדדים לא הצליחו להגיע להסדר , ובהמשך להחלטת בית המשפט , ביום 29/7/15 התקבל כתב התביעה המתוקן לתיק כנגד תשלום סך של 4,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד לנתבע, וסכום התביעה תוקן והוגדל ל- 115,676 ₪. בכתב התביעה המתוקן הוצג לראשונה פירוט לגבי הלוואות השונות שנטל הנתבע , תנאיהן והתנהלות הנתבע מול התובעת לגביהן. מכתב התביעה המתוקן עלה לראשונה כי הנתבע נטל מהתובעת הלוואה שמוחזרה שלוש פעמים, כך שלמעשה התקשר עמה בארבעה הסכמי הלוואה שונים. כמו-כן נטען כי בפעם האחרונה והרביעית התייצב הנתבע אצל התובעת ביום 21/6/11 וחתם על בקשה לפריסה נוספת של מלוא סכום ההלוואה, שלטענת התובעת עמדה על סך של 78,264 ₪, ל- 60 תשלומים.

בכתב ההגנה המתוקן שהגיש הנתבע נטען, בין היתר, כי התובעת התרשלה באופן עריכת כתב תביעתה המקורי , ואגב התנהלותה הביאה את התיק לדיון בתביעה מתוקנת כשלוש שנים ושמונה חודשים לאחר מועד הגשת כתב התביעה המקורי. לפיכך נטען כי אין מקום לחייב את הנתבע בתוספות הפרשי הצמדה וריבית אגב כך. כמו-כן יש התייחסות לארבע ההלוואות שפורטו בכתב התביעה המתוקן , ו נטען כי הנתבע מודה בחוב בסך של 60,738 ₪ שיש לקזזו מ כספי קרן הפנסיה של הנתבע המוחזקים בידי התובעת, וזאת בהמשך לפניות הקודמות הרבות של הנתבע לתובעת לקזז את החוב מהכספים הנ"ל.

ביום 6/9/16 התנהל דיון במעמד הצדדים שבסופו ניתן בהסכמתם פסק דין חלקי נגד הנתבע לטובת התובעת בסך של 60,738 ₪, וכן נקבע כי בהיעדר הסדר סופי בתיק , יוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים.

גב' יונה יולזרי הגישה תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת והנתבע הגיש את תצהירו בצירוף חוות דעת מומחה של יוחאי קטרון – מכון פוליגרף וכן חוות דעת של רו"ח יעקב כהן. חוות הדעת של מכון הפוליגרף מתייחסת לבדיקה במכונת אמת שנערכה לנתבע ביום 6/8/14 שבמהלכה הצהיר כי התפטר מעבודתו בסוף שנת 2011 כדי לאפשר לתובעת לפרוע את ההלוואה מכספים שהחזיקה עבורו וכן הצהיר כי עד סוף 2013 לא ידע שההלוואה לא נפרעה. בדוח נקבע כי לא נמצאו בבדיקה זו תגובות של הנתבע המעידות על אמירת שקר.

בדיון קדם המשפט שהתנהל בתיק ביום 3/1/17 הודיע ב"כ התובעת כי הוא מעוניין לחקור את הנתבע עצמו ואת רואה החשבון בלבד. בדיון ההוכחות נחקרו המצהירים הנ"ל ורו"ח יעקב כהן בחקירות נגדיות, ולאחר הדיון הוגשו סיכומי הצדדים בכתב.

בסעיף 10 לתצהיר ה של גב' יולזרי הוצהר כי "ביום 21/6/11, התייצב הנתבע במשרדי התובעת וביקש לשלם את יתרת ההלוואה ב- 60 תשלומים חודשיים, התובעת הסכימה והוגשה ע "י הנתבע בקשת הלוואה על סכום יתרת חוב ההלוואה שעמדה ליום 1/8/11 בסך של 78,264 ₪ נושאית ריבית בשיעור של 6.5% לשנה וצמודה למדד המחירים לצרכן". בסעיף 11 הוצהר כי הנתבע לא עמד באף תשלום שנקבע בהסדר הנ"ל שבוצע לבקשתו. בסעיף 12 הוצהר כי בהתאם לסע יף 2 להסכם ההלוואה , שיעור ריבית הפיגורים יעמוד בהתאם לריבית המרבית לפי צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלית) התש"ל – 1970 ובסע יף 13 הוצהר כי " יתרת חוב ההלוואה למועד הגשת כתב התביעה המתוקן 115,676 ₪".

בסעיף 8 לתצהירה התייחסה גב' יולזרי להלוואה השלישית מיום 3/3/10 ו הפנתה להסכם ההלוואה שבנספח ד' לתצהירה . ואולם, אותו מסמך צורף לכתב התביעה המתוקן בנספח ח' ושם נטען כי מדובר בהסכם המתייחס להלוואה הרביעית (סעיף 9 לכתב התביעה). בנספח ד' לתצהיר צורפו שני מסמכים - "בקשה להסכם הלוואה" ו - "הרשאה לחיוב חשבון". בבקשה להסכם הלוואה צוין בכתב יד שמדובר בהלוואה חדשה לכיסוי הלוואה קודמת, אך במקום המיועד לכתיבת "הסכום המבוקש" לא צוין סכום כלשהו אלא מלל לא ברור ש נראה כי הוא מעיד על כך שמדובר במחזור של חוב קודם. כך גם לא צוין במסמך התאריך שבו נחתם, אך מוטבעת עליו חותמת שלפיה הוא התקבל אצל התובעת ביום 8/8/11. המסמך השני - ההרשאה לחיוב חשבון, נושא את התאריך 21/6/11 ובראשו צוין בכתב יד "עודכן 26/10/11". בנספח י' לכתב התביעה המתוקן שלא צורף לתצהירה של גב' יולזרי צוין כי יתרת החוב של הנתבע עומדת על סך של 115,676.85 ₪. גב' יולזרי לא הפנתה למסמך זה בתצהירה.

גב' יולזרי נשאלה שאלות שונות הנוגעות לאופן שבו חישבה התובעת את הסכומים שתבעה, ובמהלך החקירה ניכר כי העדה לא ה צליחה להשיב תשובות מספ קות לעניין זה. בין היתר העידה כי " אין לי תחשיב, אני לקחתי מידע. אתם יכולים לבדוק" (עמ' 32 ש' 23) וכי " אני לא צריכה להראות איך מחשבים כל תשלום ותשלום" (עמ' 32 ש' 25). לאחר שהתייחסה גב' יולזרי לסכום ההלוואה השלישית ולריבית בגינה, היא נשאלה - "מאיפה את ממציאה את המספרים האלה?" והשיבה - "זה מספרים שאני יודעת עליהם ", ו כשנשאלה "ולא נראה לך שאני צריכה לדעת?" השיב בא כוחה " לא". בהמשך השיבה גב' יולזרי עצמה כי "מה שהתבקשתי, מסרתי" (עמ' 39 ש' 1-6). גב' יולזרי המשיכה להעיד בקשר לסכום ההלוואה השלישית וטענה שהיה על הנתבע לשלם בגינה ריבית פיגורים בשיעור של 17% לשנה מ- 11/09 עד 3/10. לשאלה "מהו הסכום?" השיבה העדה " אין לי סכום כרגע ". לשאלה מדוע לא פירטה את התשלומים, השיבה - " אם הייתי נדרשת הייתי מפרטת " (עמ' 39 ש' 15-20). לשאלה כיצד הגיעה לסכום של 78,000 ₪ לערך שציינה בתצהירה לגבי ההלוואה הרביעית, השיבה - " זאת יתרת החוב שעמדה בספרי החברה" אך כשהתבקשה להראות זאת בספרי החברה, השיבה - " מקווה מאוד שהבאתי איתי. דקה, אני אעיין. אם יש לי פה. לא הבאתי את כל ה..." (עמ' 40 ש' 5) . לשאלה כמה ריבית פיגורים שילם הנתבע השיבה העדה - "לא יודעת כרגע" (שם ש' 10).

כמו-כן נשאלה גב' יולזרי מדוע לא התייחסה בתצהירה לקיזוז הסך של כ- 60,000 ₪ מקרן הפנסיה של הנתבע והשיבה תחילה כי "היתרה כללה את הפדיון שבוצע" (עמ' 41 ש' 19) . ואולם, לאחר מכן העידה כי הפדיון בסך של 60,738.40 ₪ בוצע רק ביום 12/9/16, דהיינו לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן ולפני הגשת תצהירה , וכשנשאלה שוב מדוע אם כן לא התייחסה לכך בתצהירה, השיבה – " לא חשבתי שאני צריכה להתייחס לזה" (שם ש' 23) .

כשנשאלה גב' יולזרי מדוע לא ביצעה קיזוז של הסכומים בעקבות פניית הנתבע, השיבה כי לו היה הנתבע מעביר בקשת פדיון בצירוף את המסמכים המתאימים, הייתה התובעת מבצעת את הקיזוז, אך היא עברה על כל התיק של הנתבע ולא ראתה מסמך כזה . גב' יולזרי הוסיפה והעידה כי התובעת ביקשה מהנתבע כמה פעמים לסלק את החוב מתוך הכספים כיוון שההלוואה צוברת ריבית פיגורים, אולם הנתבע חזר וביקש למחזר את ההלוואות.

בחקירתו הנגדית של הנתבע הקריא לו ב"כ התובעת את סעיף 2 להסכם ת/2 שבו צוין כי בהיעדר פירעון התשלומים יחויב הלווה בריבית המרבית על פי צו הריבית, והנתבע העיד כי "זה לא המסמך שעליו חתמתי" (עמ' 49 ש' 4) . בהמשך חזר והעיד הנתבע כי " זה לא המסמך שעליו חתמתי כאשר ביקשתי את ההלוואה" והוסיף - " זה עמוד אחד מתוך שניים. זו טיוטה שנשארה שם" (שם ש' 7-6) . כמו-כן העיד הנתבע כי נעשו שינויים ותוספות במסמך שהוצג לבית המשפט כמסמך מקור. הנתבע אף התייחס לכך שהתקיימו דיונים רבים בתיק ושהוא הסכים עוד בדיון הראשון לשלם איזשהו סכום שא ינו שנוי במחלוקת , כיוון שכאשר ביקש לפדות את הסכום, ישב עם פקידות של גב' יולזרי שאמרו לו שהחוב עמד באותה עת על כ- 65,000 ₪ (סוף עמ' 49) .

בסיכומי התובעת נטען, בין היתר, כי נכון ליום הדיון שבו ניתן פסק דין חלקי על סך 60,738 ₪ , נותר חוב של הנתבע לתובעת בסך של 82,238.40 ₪. עוד נטען כי הנתבע מודה בנטילת ההלוואות ואישר כי חתם על הסכמי ההלוואה, לרבות ההסכם האחרון שלפיו החוב ייפרס ל- 60 תשלומים, ועל כן יש לחייבו במלוא סכום התביעה.

בסיכומי הנתבע, נטען בין היתר, כי דין התביעה להידחות עקב שיהוי וכי התובעת אינה חולקת על טענת השיהוי כיוון שלא התייחסה אליה בסיכומיה. כמו-כן נטען כי התביעה הוגשה על סך 115,676 ₪ , ומכאן ש כלל לא נתבע ההפרש בסך של 82,238.40 ש"ח הנ"ל , וטענת התובעת בעניין זה היא בגדר הרחבת חזית אסורה. ב"כ הנתבע הפנתה גם לחוות דעתו של רו"ח יעקב כהן שממנה עולה כי נכון למועד הגשת התביעה, חובו של הנתבע כלפי התובעת עמך של 60,738 ₪ בלבד. לטענת הנתבע, התובעת הציגה ארבע גרסאות שונבי שיעור הריבית המוסכם בגין ההלוואות ונטען כי לצרכי הדיון, הנתבע מסכים לאשר כי שיעור הריבית השנתית בגין שלוש ההלוואות הראשונות עמד על 6.5 % . עוד נטען בהקשר זה כי התובעת מעולם לא שלחה לנתבע מכתב התראה ובו דרישה לקבל תשלומים כלשהם בגין ההלוואה הרביעית, וכן נטען כי הנתבע התפטר ממקום עבודתו כדי להסיר כל מכשול לפירעון החוב מתוך הכספים שמוחזקים בידי התובעת.

לא הוגשו סיכומי תשובה מטעם התובעת.

דיון

אין חולק כי הנתבע נטל מהתובעת ביולי 2007 הלוואה על סך 64,300 ₪ אשר מוחזרה שלוש פעמים. התביעה הוגשה למעשה בגין המחזור האחרון, דהיינו בגין ההלוואה האחרונה והרביעית שנטל הנתבע, וזאת לטענת התובעת ביום 21/6/11.

המצהירה מטעם התובעת, גב' יולזרי, צירפה לתצהירה את הסכם ההלוואה הראשון (נספח א') וכן בקשה של הנתבע לדחות את החזר ההלוואה הראשונה בשנה נוספת (נספח ג'). בסעיף 8 לתצהירה יש התייחסות להלוואה השלישית תוך הפניה לנספח ד', ואין כל הפניה להסכם ההלוואה הרביעי. ואולם, בסעיף 9 לכתב התביעה המתוקן יש הפניה להסכם ההלוואה הרביעי בנספח ח' והסכם זה זהה לנספח ד' לתצהירה של גב' יולזרי. מכאן שקיימת סתירה בין האמור בכתב התביעה המתוקן לאמור בתצהירה של גב' יולזרי לגבי ההסכם שבנספח ד' לתצהיר. רק בחקירתה הנגדית שינתה גב' יולזרי את גרסתה והעידה כי הסכם זה אינו קשור להלוואה השלישית (עמ' 38 ש' 11-6) וכי זו הוסדרה במכתב שהוגש לתיק במהלך הדיון וסומן נ/2 (עמ' 29 ש' 16-13). בדיון ההוכחות הוצג לראשונה עותק ברור יותר של ההסכם שצורף בנספח ד' לתצהירה של גב' יולזרי שהוגש לתיק וסומן ת/2, ולכן ייקרא הסכם זה להלן "ת/2".

גם אם הנתבע אכן חתם על ת/2 וגם אם הסכם זה אכן מתייחס להלוואה הרביעית, אין די בכך כדי לבסס את התביעה . לא צוין בהסכם מה סכום ההלוואה (סכום שהיה אמור להיות מחושב על יסוד הסכומים והתנאים בשלושת הסכמי ההלוואה הקודמים , לרבות חיובי הריבית והתשלומים ששולמו). כך גם לא צוין בהסכם ת/2 מהו התאריך שבו נחתם. אמנם צורפה בנספח ד' לתצהיר של גב' יולזרי גם הרשאה לחיוב חשבון מיום 21/6/11 (ת/3) , אך לא הוכח שהיא אכן נחתמה יחד עם ת/2 ולא ברור מדוע מוטבעת על ת/2 חותמת שלפיה ההסכם התקבל אצל התובעת רק ביום 8/8/11, אם לטענת התובעת ההסכם נחתם עוד ביום 21/6/11.

ב- ת/2 נקבע כי אם הלווה יפגר בתשלומים יהיה עליו לשלם בין היתר ריבית חוקית מרבית כפי שייקבע ע"י החברה, ולא יותר מהריבית המרבית על פי צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי), התש"ל-1970. אולם כאמור לעיל, לא צוין בת/2 מה סכום ההלוואה, וגב' יולזרי אף לא צירפה לתצהירה ראיות המעידות על סכום ההלוואה נכון למועד שבו נחתם ת/2 לדבריה ותחשיבים לגבי חיובי הריבית בגין הלוואה זו. לכתב התביעה המתוקן צורפו תדפיסים שנטען כי הם לוח סילוקין ודוח תשלומים של ההלוואה הרביעית (נספחים ח' וט'), אך העדה אישרה בחקירתה הנגדית כי כפי שעולה גם מהתדפיסים עצמם, לא מדובר בדוחות מקוריים שהופקו במועד נטילת ההלוואות אלא בסימולציות שהופקו בדיעבד, כמה שנים לאחר נטילת ההלוואה האחרונה ולאחר נקיטת ההליכים המשפטיים נגד הנתבע (ראו לעניין זה למשל עדותה בעמוד 30 ש' 6-1 ובעמ' 41 ש' 27-26 ). מהתדפיסים הנ"ל עולה לכאורה כי ביום 1 /8/11 אושרה לנתבע הלוואה בסך של 78,264 ₪, אולם לא צורף תחשיב המעיד כיצד חושב סכום זה על יסוד ההלוואות הקודמות שמוחזרו ואף לא צורף תחשיב לגבי הסכומים של ריבית הפיגורים שבהם מבקשת התובעת לחייב את הנתבע בגין הלוואה זו. בתדפיס שבנספח י' לכתב התביעה המתוקן צוין סכום של 115,676.85 ₪ נכון למועד הגשת התביעה, אך גם זאת ללא פירוט של כל סכומי הריבית שבהם חויב הנתבע בגין ההלוואה הרביעית והאחרונה.

על כל פנים, המסמכים שצורפו לכתב התביעה המתוקן אינם ראיה בתיק כיוון שלא צורפו לתצהירה של גב' יולזרי והתובעת לא ביקשה להזמין לעדות נציגים אחרים מטעמה שיכולים להעיד על אמיתות תוכנם. התובעת אף לא הוכיחה שמתקיימים לגבי מסמכים אלה התנאים הקבועים בסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ולכן אין מקום לקבוע כי מדובר ברשומה מוסדית קבילה להוכחת אמיתות תוכנה.

לפיכך, ובהיעדר ראיות קבילות כלשהן לגבי הסכומים של שלוש ההלוואות האחרונות והתשלומים בגינן , הרי שלמעשה, התובעת ביססה את הסכום ו את תנאי הפירעון של ההלוואה הראשונה בלבד כעולה מההסכם שנספח א' לתצהירה של גב' יולזרי.

לפי ההסכם שבנספח א' הנ"ל, אשר במהלך הדיון הוגש עותק ברור יותר שלו – ת/1 , סכום ההלוואה עמד על 64,300 ₪ בלבד ונשא ריבית בשיעור של 6.5% לשנה. בסעיף 2 להסכם זה נקבע כי אם הלווה יפגר בתשלומי ההלוואה , יהיה עליו לשלם למלווה " ריבית או הפרשי הצמדה וריבית בשיעורים שלא יפחתו משיעורי הריבית או הפרשי הצמדה וריבית, לפי העניין, שמקבל המלווה או שהוא יכול לקבל על פיקדונות בתנאים דומים בתקופות המקבילות". כמו-כן נקבע כי "אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע בכל זכות אחרת של המלווה לפי הסכם זה או לפי הדין".

התובעת לא ביססה ולו לכאורה מהם שיעורי הריבית וההצמדה שהיא זכאית לקבל בגין פיגורים בתשלומים בהתאם לסעיף 2 הנ"ל. לכתב התביעה המתוקן צורף תדפיס שנטען כי הוא לוח הסילוקין של ההלוואה שבו צוין הסכום לתשלום בתום תקופת ההלוואה שניתנה במקור לשנה אחת ללא התייחסות לריבית פיגורים . כך גם לא הוצג תחשיב מפורט של כל חיובי הריבית, לרבות ריבית הפיגורים, החל ממועד נטילת הלוואה זו ועד למועד הגשת התביעה, ומכל מקום, כפי שנקבע לעיל , כל התדפיסים אשר צורפו לכתב התביעה המתוקן בלבד אינם ראיה בתיק ואין בצירופם כדי לבסס את אמיתות תוכנם.

הנתבע הגיש חוות דעת של רו"ח מומחה מטעמו שקבע כי לפי בדיקתו, בהתחשב בתקופת ההלוואה, בריבית ובהחזרים ששולמו, חובו של הנתבע עומד על 61,539 ₪ בלבד נכון למועד הגשת התביעה. המומחה נחקר בקצרה על חוות דעתו ומסקנותיו לא נסתרו. הסתייגותו היחידה הייתה ש אילו היה נדרש לעשות חישובים שכוללים גם ריבית פיגורים והצמדה, התוצאה הייתה שונה. ואולם, כאמור לעיל, אין לחייב את הנתבע בתשלום לפי התנאים של ההסכם ההלוואה הרביעי והאחרון שלא צוין בו תאריך או סכום כלשהו ולא הוכח כי ההלוואות הקודמות, לרבות ההלוואה הראשונה , אכן היו צמודות למדד ומה היה שיעור ריבית הפיגורים בכל אחת מהן.

גב' יולזרי הציגה שורה של גרסאות סותרות בעניין ההצמדה למדד (כמפורט בסיכומי הנתבע). מעיון בהסכם הראשון עולה כי מדובר בטופס סטנדרטי הכולל שתי חלופות פירעון - "בתשלום חודשי רצוף צמוד למדד" או לחלופין " בתשלום חודשי לפי לוח סילוקין במועד ההלוואה". אף אחת מהחלופות לא סומנה, והיות שהגב' יולזרי העידה שלא הייתה מעורבת אישית במתן ההלוואות, הרי שהיא איננה יודעת מידיעתה האישית מה הוסכם, אם בכלל, בעניין ההצמדה למדד. לגבי ריבית פיגורים, היה מקום לחייב לכל היותר בשיעור שנקבע בהסכם הראשון, אך לא הוצגו נתונים מלאים הנתמכים באסמכתאות לגבי שיעור ריבית הפיגורים לפי ההסכם הראשון ופירוט לגבי כל אחד מהתשלומים שלא שולמו במועד.

התובעת מצדה לא הגישה כל חוות דעת מומחה מטעמה ואף לא ביססה בראיות אחרות כנדרש את סכום החוב של הנתבע נכון למועד הגשת התביעה, תוך פירוט התחשיבים שלפיהם נקבעו סכומי הקרן בכל אחת מההלוואות הממוחזרות ו כן תחשיבים מדויקים לגבי הריבית ההסכמית וריבית הפיגורים שבהם חייבה את הנתבע לשיטתה.

במאמר מוסגר יצוין כי גם לו הייתה התובעת מבססת את שיעור ריבית הפיגורים, נראה שלא היה מקום לחייב את הנתבע בריבית פיגורים בגין התקופה שלאחר מועד הגשת כתב התביעה המקורי, וזאת בשל התנהלותה של התובעת בהליך, ובכלל זה מחיקת התביעה המקורית מחוסר מעש, השיהוי הרב עד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן והצגת גרסאות קריאות של הסכמי ההלוואה לראשונה רק בדיון ההוכחות.

משנקבע, כמפורט לעיל, כי התובעת לא ביססה בראיותיה את סכום החוב של הנתבע בגין ההלוואות , הרי שהיא איננה זכאית לקבל סכום גבוה מזה שנקבע בחוות הדעת, דהיינו סך של 61,539 ₪ נכון למועד הגשת התביעה .

הנתבע טען כי התובעת איננה זכאית לקבל ריבית כלשהי החל מחודש אוקטובר 2011, שהוא לטענתו המועד שבו דרש מהתובעת לפדות את כספי קרן הפנסיה שלו לצורך פירעון ההלוואה. ואולם, הנתבע לא ביסס שאכן העביר לתובעת, בחודש אוקטובר 2011 או במועד אחר שקדם להגשת התביעה המתוקנת, בקשה לקזז את חובו בגין ההלוואה מקרן הפנסיה הנתמכת באסמכתה לגבי סיום יחסי עובד-מעביד בינו לבין מעסיקתו . הנתבע צירף לתצהירו אישורים שונים לרבות אישור על שחרור כספי פוליסה לשם פדיון הלוואה אחרת, אך לא צירף בקשה לשחרור כספי הפנסיה לצורך פירעון ההלוואה שבגינה הוגשה תביעה זו.

על כן ולאור כל האמור לעיל, היה מקום לחייב את הנתבע בריבית השנתית המוסכמת של 6.5 % שהובאה בח שבון בחישובי המומחה שקבע מהו סכום החוב של הנתבע לתובעת נכון למועד הגשת התביעה , ויש לחייב את הנתבע לשלם ריבית שנתית בשיעור של 6.5 % הנ"ל גם מ יום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל .

לפיכך, אני קובע כי היה על הנתבע לשלם לתובעת סך של 61,539 ₪ נכון למועד הגשת התביעה המתוקנת . לסכום זה יש להוסיף ריבית שנתית בשיעור של 6.5 % מיום הגשת התביעה המתוקנת ועד ליום 12/9/16 (שבו נפרע בדרך של קיזוז הסך של 60,738 ₪ שנקבע בפסק הדין החלקי). מהסכום שמתקבל יש להפחית את הסך של 60,738 ₪ שקוזז ולהוסיף ליתרה ריבית שנתית בשיעור של 6.5 % עד למועד התשלום בפועל.

מכאן שהתביעה מתקבלת בחלקה, והיות שכאמור רוב החוב נפרע ביום 12/9/16, על הנתבע לשלם לתובעת את היתרה בלבד בהתאם לתחשיב דלעיל.

הצדדים רשאים להגיש פסיקתה לחתימה.

בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ‏י"ב ניסן תשע"ח, 28 במרץ 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: הפניקס פנסיה וגמל בע"מ
נתבע: דוד כהן
שופט :
עורכי דין: