ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלכסנדר ויינר נגד רנה לקח :


לפני כבוד ה שופטת עינת רביד

מבקש

אלכסנדר ויינר
ע"י ב"כ עו"ד תורג'מן

נגד

משיבה

רנה לקח
ע"י ב"כ עו"ד נצר

החלטה

החלטה זו עניינה בבקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, כבוד הרשמת הבכירה ורדה שוורץ, מיום 30.1.18 בת"א 15800-11-17, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה לסילוק ידו של המערער מדירה ברחוב כהנמן 66 בני ברק (להלן: הדירה), פסק הדין ניתן לאחר שהמבקש לא שילם הוצאות בהן חויב כתנאי לאורכה להגשת בקשת רשות להתגונן.
רקע
המשיבה הגישה נגד המבקש תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידו מהדירה. בכתב התביעה נטען כי הדירה רשומה על שמם של הוריו של ד"ר אפים לקח ז"ל (להלן: אפים) והוא התגורר בה עם אימו. האם נפטרה בשנת 1986 ואפים התגורר בדירה לבדו. אפים הלך לעולמו ביום 25.10.13 בעת שהותו בארה"ב לצורך טיפולים במחלת הסרטן. אפים היה ערירי במותו ולא השאיר אחריו אישה וילדים.
לטענת המשיבה היא היורשת היחידה של אפים בהתאם לצוואתו אשר ניתן צו לקיומה ביום 17.6.14 במסגרתה הוריש לה, בין היתר, את חלקו בדירה.
לאפים היו 3 אחים, בוריס ז"ל, גריגורי ז"ל, אביה של המשיבה, וישי ז"ל. בוריס, נפטר, טרם פטירת אפים, והותיר לאפים את חלקו בדירה. כפועל יוצא המשיבה זכאית לשלושת רבעי זכויות בדירה, שכן היא יורשת של אביה גריגורי ז"ל, בנוסף לזכויות של אפים ובוריס.
בשל הליכים משפטיים אשר התנהלו בין המשיבה לאלמנתו של בוריס ובתה, אשר הסתיימו בהסדר על פיו ניתן צו לקיום צוואתו של בוריס וקוימה צוואתו של אפים ז"ל, הדירה הייתה ריקה באותה העת, כאשר בקיץ 2016 התגלה כי המבקש החליף את דלת הדירה, וכי בדירה מתגוררת גברת אשר הזדהתה כשוכרת של הנכס מתחילת 2016, כאשר המשכיר הוא המבקש המשלשל את דמי השכירות לכיסו.
על כן עתרה המשיבה לפינוי המבקש מהנכס.
ההליכים בבית משפט קמא
המבקש קיבל את הזימון לדין ביום 9.11.17 וביום 5.12.17, כארבעה ימים לפני תום המועד להגשת בקשת רשות להתגונן, הגיש בא כוחו של המבקש בקשה להורות למשיב לצרף נספח חסר מכתב התביעה ובקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן בת 30 יום מיום המצאתו.
ביום 7.12.17 ולאחר שהמשיב המציא למבקש את המסמך החסר, ניתנה החלטה למתן אורכה של 10 ימים להגשת בקשת רשות להתגונן.
ביום 13.12.17 עתר המבקש לארכה נוספת בת 14 ימים וזו ניתנה לו, כך שהיה עליו להגיש בקשת רשות להתגונן עד ליום 27.12.17.
ביום 27.12.17 הגיש המבקש בקשה לדחיית התביעה על הסף ובקשה נוספת להארכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן עד לאחר מתן ההחלטה בבקשה לדחייה על הסף.
בהחלטה מיום 31.12.17 נדחתה בקשת הארכה מאחר ולא עמדה בתנאים שנקבעו בפסיקה להארכת המועד המבוקשת.
ביום 2.1.18 הגיש המבקש בקשה להבהרת ההחלטה בעניין דחיית הבקשה להארכת מועד ובקשה להארכת המועד להגשת בר"ל . ביום 8.1.18 ניתנה החלטה הדוחה גם בקשה זו ולפנים משורת הדין, ניתנה למבקש ארכה בת יומיים להגשת בקשת רשות להתגונן, קרי עד ליום 10.1.18.
ביום 9.1.18 הגיש המבקש בקשה לארכה נוספת בת 8 ימים נוספים משום שהוא שוהה בחו"ל וישוב רק ביום 10.1.18 ובשל עיסוקו בתיק נוסף.
בהחלטה מיום 11.1.18 נקבע כדלקמן:
".......במקום להזדרז ולהגיש את הבקשה במועד, עותר ב"כ המבקש בפעם השלישית למתן ארכה בת 8 (!!) ימים נוספים כשהוא מציין כי יחל לעבוד על התיק רק בשבוע הבא משום שנסע לחו"ל ביום 5.1.18 (בטרם ניתנה החלטה בבקשתו השנייה) ושב רק ביום 10.1.18 והיום יהיה עסוק בדיון בבוררות כל היום. לא היה מקום להמתין במשך כל התקופה ולהניח כי תינתן הארכת מועד להגשת הבקשה ולא להכינה להגשה מבעוד מועד. ב"כ המבקש המתין בחיבוק ידיים במשך כל התקופה למתן ההחלטה בבקשותיו להארכת מועד תוך נטילת סיכון כי בקשותיו ידחו וינתן פסק דין בהעדר הגנה. ב"כ המבקש נוטל סיכון בלתי מוצדק זה בשנית ונוסע לחו"ל מבלי שקיבל עדיין את ההחלטה המאריכה לו את המועד כפי שבקש. הפעם ישא המבקש בתוצאות התנהלות זו.
המבקש יגיש בקשת רשות להתגונן עד למועד המבוקש (16.1.18) כנגד תשלום הוצאות בסך 2,500 ₪ עד ליום 15.1.18. לא ישולמו ההוצאות במועד – ינתן פסק דין בהעדר הגנה".
ביום 15.1.18 בשעות אחר הצהריים הגיש המבקש בקשת רשות להתגונן ובקשה למחיקת כותרת (כאשר בנט המשפט מופיע כי הללו הוגשו ביום 16.1.18, שכן הוגשו לאחר השעה 17:00), וכן בקשה לעיון מחדש בהוראה לפסיקת ההוצאות. כאשר אין חולק כי המבקש לא שילם את ההוצאות בהן חויב בהחלטה מיום 11.1.18.
המבקש טען כי בבקשה מיום 9.1.18 אשר הוגשה על ידי מזכירתו, לא פורטה הדחיפות שבה נאלץ ב"כ המבקש לצאת את הארץ ביום 5.1.18. לטענתו הוזמן לאירוע בחו"ל למסיבת ברית של תאומים שנולדו לקרוב משפחתו לתקופה של 5 ימים.
ביום 16.1.18 הגישה המשיבה בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה במסגרתה טענה כי המבקש לא עמד בהחלטה מיום 11.1.18 שכן הגיש בר"ל ללא ששילם ההוצאות בהן חויב.
ביום 30.1.18 ניתנה החלטת בית משפט קמא, היא ההחלטה מושא הערעור, במסגרתה נקבע כדלקמן:
"...ב"כ המבקש נסע לחו"ל כאשר בתיק תלויה ועומדת בקשתו השנייה למתן ארכה להגשת בקשת רשות להתגונן עד להכרעה בבקשה לדחיית התביעה על הסף. לא ברור על מה הסתמך ב"כ המבקש כאשר נסע לחו"ל בידיעה ברורה כי יתכן ובקשתו תידחה וינתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד מרשו. ב"כ המבקש אף לא טרח לעדכן איש בכך שהוא נוסע לו לחו"ל ויהיה מנוע מהגשת בקשה כלשהיא בתיק בית המשפט.
ב"כ המבקש אף לא טרח למנות עו"ד אחר למעקב אחרי התיק וטיפול בו ככל שהבקשה תידחה ויהיה צורך בהגשת בקשה לרשות להתגונן כפי שהיה עליו לעשות. ולא היתה כל מניעה מכך כאשר הוא יושב יחד עם עו"ד אחר באותו המשרד ואותו עו"ד אף מונה על ידי המבקש כמייצג כעולה מיפוי הכח שהומצא לבית המשפט בתיק זה. במקום זאת מינה את מזכירתו כבאת כוחו להכנה והגשת בקשה נוספת להארכת מועד – ונסע.
ב"כ המבקש הגדיל ועשה ולא טרח להגיש בקשה לעיון מחדש בחיוב בהוצאות בטרם חלף המועד לתשלומם והגיש בקשתו זו לאחר שחלף המועד לכך וללא ביצוע התשלום תוך שהוא מניח, הנחה בלתי מבוססת כלל, כי בקשתו תתקבל.
ב"כ המבקש מתח את סובלנותו של בית המשפט עד לקצה ומעבר לכך.
לפיכך, בהעדר תשלום ההוצאות שתשלומם משמש תנאי להגשת בקשת רשות להתגונן, נמחקת הבקשה לרשות להתגונן מתיק בית המשפט והמשיב רשאי לקבל לידיו פסק דין בהעדר הגנה.
המבקש ישלם למשיב הוצאות הדיון בכל הבקשות שהוגשו בתיק זה ואשר בגינן נאלץ להגיש תגובות ובגין שלוש בקשות למתן פסק דין בהעדר הגנה, בסך 3,000 ₪".
ביום 30.1.18 נחתמה פסיקתא המורה למבקש לפנות את הדירה והוא חויב בשכר טרחת עו"ד בסך של 5,354 ₪ וכן בהוצאות אשר נפסקו בהחלטה מיום 30.1.18 בסך של 3,000 ₪.

הבקשה לעיכוב ביצוע
המבקש הגיש הבקשה הנדונה לעיכוב ביצוע פסק הדין במסגרתה נטען כי משמעות פסק דינו של בית משפט השלום היא השלכת משפחה שלמה מדירת מגוריהם לרחוב בשל אי תשלום הוצאות בסך של 2,500 ₪.
לטענת המבקש החלטת בית המשפט ניתנה בחוסר סמכות, בניגוד לפסיקת בתי המשפט העליון והיא אינה מידתית ובלתי סבירה לחלוטין.
עוד טוען המבקש כי בית המשפט קבע כי בקשתו של המבקש לעיון מחדש בחיוב בהוצאות נעשתה לאחר חלוף המועד לתשלומם, קביעה שאינה מבוססת שכן הבקשה הוגשה כבר ביום 15.1.18 בתוך המועד לתשלום הוצאות.
באשר לקביעת בית המשפט כי המבקש נקט בסחבת טוען המבקש כי כל "הסחבת" אליה התכוון בית משפט קמא היא מיום 6.12.17 ועד ליום 9.1.18, ואין המדובר בסחבת בגינה יש מקום ליתן פסק דין לפינוי.
באשר לקביעה כי עו"ד נוסף ממשרדו של ב"כ המבקש יכול היה לפעול במקומו, נטען כי אומנם בא כוח המבקש חולק משרד עם עו"ד נוסף אך הם אינם שותפים והוא אינו מופיע בכתבי בי דין כמייצג את המבקש.
לטענת המבקש לפני כשנתיים העניק אביו של המבקש את זכות למגורים בדירה לבנו וכלתו של המבקש. הדירה הייתה במצב פנימי ירוד והוא שיפץ אותה והשקיע בה סך של 200,000 ₪.
לטענת המבקש, בקשת הרשות להתגונן הוגשה במועד, ובבד בבד הוגשה בקשה לעיון מחדש בשאלת החיוב בהוצאות, אליה צורף תצהיר אישי המפרט את העובדות העומדות בבסיס הבקשה להארכת מועד ואשר לא נכתבו בבקשה עצמה, אשר בשל דחיפותה הוגשה על ידי מזכירתו. בית המשפט דחה את הבקשה ונתן פסק דין כביכול בהעדר הגנה אף כי הבר"ל הוגש על ידו.
לטענת המבקש בית המשפט התעלם מסיכויי ההגנה של המבקש, אף כי המדובר בטענות בעלות משקל אשר סיכוייהן להתקבל גבוהים.
באשר למאזן הנוחות נטען כי בדירה מתגוררים בנו של המבקש וכלתו, הם אינם משלמים דמי שכירות, ואם יפונו מהדירה יאבדו את זכות המגורים והחזקה בדירה באופן בו לא ניתן יהיה להשיב המצב לקדמותו. כאשר מצידה של המשיבה המדובר בשאלה כספית ועל כן מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש.
תשובת המשיבה
המשיבה הגישה תשובתה לבקשה וטענה כי יש לדחותה.
לטענתה למבקש אין כל זכות בדירה והוא בגדר פולש אשר ניצל את פטירתו של אפים ז"ל במטרה להשתלט על הדירה, וכי טענת ההגנה שלו מסתמכת על מסמך הנראה מזויף, שעצם הטענה לקיומו לא הועלתה במשך חודשים ארוכים. לא זו בלבד שכנראה המסמך מזויף אזי הוא חסר ערך מבחינה משפטית שכן סעיף 8 לחוק הירושה תשכ"ה-1965 קובע כי לא ניתן להקנות זכויות לאחר המוות אלא באמצעות צוואה.
עוד טוענת המשיבה כי זכויותיה בדירה הוקנו לה בצוואה מאוחרת למסמך שהוצג על ידי המבקש, וכן כי הדירה רשומה על שם הוריו של אפים אשר לא השאירו צוואה אחריהם ולכן ארבעת בניהם הם היורשים שלהם בדירה. מכאן שאפים ז"ל לא יכול היה להקנות בדירה יותר ממה שירש.
לטענת המשיבה, וכפי שצוין בכתב התביעה, בעת שידיד המשפחה בא לדירה לאסוף דואר הוא נוכח כי הוחלפה דלת הדירה ובחורה שפתחה את הדלת הציגה עצמה כשוכרת הדירה. בנסיבות אלו היה מצופה כי בקשת העיכוב תיתמך בתצהירו של מי שמתגורר בדירה, אך למרות זאת צורף רק תצהיר המבקש. מכאן שניגוד לטענת המבקש עולה כי המדובר בדירה המשמשת למטרה עסקית, אשר לעניינה נקבע בפסיקה כי עיכוב ביצוע יינתן רק במקרים חריגים.
לטענת המשיבה מאזן הנוחות נוטה לטובתה שכן המבקש הוא פולש לדירה, וכן בבעלותו נכסי מקרקעין כך שאין המדובר במי שמתגורר בדירה ויוותר ללא מקום מגורים.
עוד מוסיפה המשיבה כי המבקש הגיש הבקשה בשיהוי ניכר כארבעים ימים לאחר פסק הדין באופן המצדיק דחיית הבקשה.
המשיבה טוענת יש מקום לדחות הבקשה אף בשל כך שהמדובר בערעור אשר סיכוייו קלושים.
דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים אני מקבלת בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק דין.
בהתאם להלכה הפסוקה בעל דין זכאי, ככלל, ליהנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר מתן פסק-הדין, ואין בהגשת ערעור על פסק הדין כדי לעכב את ביצועו. הגישה במקרים מסוג זה נוטה, אפוא, שלא לעכב את הביצוע, להוציא מצבים חריגים ויוצאי דופן. החריג מתממש כאשר עולה בידו של מי שחויב בביצועו של פסק הדין לשכנע כי מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכויי הערעור להתקבל טובים, והשני, כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתו, במובן זה שקיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו (ראו ע"א 5333/14 נאות חן הנדסה וייזום בע"מ נ' לזרוב אדמונד, מיום 13.10.14, להלן: ההחלטה בעניין נאות חן, וכן ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 675 (מהדורה עשירית, 2009). בין שני השיקולים הנ"ל מתקיים יחס של מעין "כלים שלובים", או "מקבילית כוחות", משמע, ככל שסיכויי הערעור נראים מוצקים יותר, כך ניתן להקל בדרישה שמאזן הנוחות ינוע לכיוון המבקש, ולהפך, כאשר המדובר בתנאים מצטברים.
באשר לעיכוב ביצוע ביחס לדירת מגורים נקבע כי "כשמדובר בבקשה לסעד זמני של עיכוב פינוי מדירת מגורים, מאזן הנוחות נוטה באופן ראשוני לכיוון המבקש, אף אם סיכויי הערעור אינם גבוהים במיוחד. זאת מאחר וקיים חשש שמימוש פסק הדין יהא בלתי הפיך. עם זאת, אין לומר שפסק דין המורה על פינוי מדירת מגורים הוא פסק דין שחלה עליו חזקת "עיכוב ביצוע אוטומטי", ולא אחת נקבע כי אין מקום לעיכוב ביצוע של פסק דין לפינוי מדירת מגורים, במקרה בו סיכויי הערעור נמוכים מאוד ומטים את נטייתו הראשונית של מאזן הנוחות". עע"מ 6417/15 אנדרי דרעי נ' משרד הבינוי והשיכון (22.10.2015).
השיקול בדבר מאזן הנוחות הוא השיקול העיקרי בבקשות לעיכוב ביצוע פסק דין לפינוי מדירת המגורים. לפיכך, ובהתאם לכלל "מקבילית הכוחות", לאחר שבאתי לכלל מסקנה כי ביצוע פסק הדין יגרום למבקש נזק בלתי הפיך אם בסופו של דבר יתקבל ערעורו, שכן בנו וכלתו עלולים למצוא את עצמם ללא קורת גג, הרי שיש להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין. אציין כי לעומת זאת, עולה מתגובת המשיבה כי היא מתגוררת בחו"ל ואינה עושה שימוש אישי בדירה, וכי הנזק אשר עלול להיגרם לה הוא נזק כספי בלבד, נזק אשר וודאי אינו מטה את הכף לטובת המשך ביצועו של פסק הדין.
באשר לטענת המשיבה כי היה מקום כי הבקשה תיתמך בתצהירם של בנו וכלתו של המבקש וזאת נוכח טענתה בכתב התביעה כי מבדיקה שנערכה בדירה עולה כי היא מושכרת לצד שלישי, אעיר כי טענה זו נטענה בכתב התביעה ללא שנתמכה בתצהיר בעוד שטענת המבקש כי בנו הוא אשר מתגורר בדירה כן נתמכה בתצהיר מטעמו. מכאן שאין לקבל בשלב זה הטענה כי השימוש שעושה המבקש בדירה הוא שימוש עסקי.
באשר לטענת השיהוי, אזי ונוכח הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע בד בבד עם הגשת הערעור, וכאשר לא הועלתה טענה כי הערעור הוגש באיחור, לא מצאתי כי נסיבות העניין מהוות שיהוי ניכר אשר די בו כדי להצדיק דחיית הבקשה.
לעניין סיכויי הערעור, ומבלי לקבוע מסמרות, עולה כי ערעורו של המבקש באשר למתן פסק דין בהעדר הגנה, שעה שבמועד מתן פסק הדין הוגשה על יד ו בקשת רשות להתגונן בה הועלו טענות לגופו של עניין, בעוד בפסק הדין שניתן בתיק לא נעשתה כל התייחסות לטענות אלו, אזי אין לומר כי הוא בעל סיכויים קלושים, המצדיקים דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין.
באשר לטענותיה של המשיבה כי טענות המבקש בבר"ל, לפיהן אפים ז"ל ערך מסמך בחתימתו מיום 1.4.13 במסגרתו נתן לאביו של המבקש לעשות שימוש בדירה וכן להעביר את הזכות לבניו או לנכדיו לפי ראות עיניו, הן טענות הגנה קלושות נוכח קיומה של צוואה מאוחרת של אפים ז"ל, אזי בשל כך שהדיון הסתיים ללא הכרעה לגופם של דברים, הרי שלא ניתן לקבוע כבר בשלב זה כי המדובר בטענות קלושות.
בנסיבות האמורות, אני קובעת כי פסק הדין לפינוי הדירה יעוכב וזאת בכפוף להפקדת סך של 30,000 ₪, וזאת להבטחת נזקי המשיבה בשל עיכוב ביצוע פסק הדין. אין עיכוב ביצוע לרכיבי ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו בפסק הדין.
הסך של 30,000 ₪ יופקד עד ליום 15.4.18.

ניתנה היום, י"ג ניסן תשע"ח, 29 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אלכסנדר ויינר
נתבע: רנה לקח
שופט :
עורכי דין: