ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מרים ציון נגד עיריית תל אביב יפו :

לפני כבוד השופטת בכירה אושרי פרוסט-פרנקל

התובעת:
(המשיבה)
מרים ציון

נגד

הנתבעת:
עיריית תל אביב יפו
(המבקשת)

החלטה

לפניי בקשת הנתבעת (להלן: " הנתבעת" ו/או "המבקשת") לדחיית תביעת התובעת(להלן: "התובעת" ו/או "המשיבה") על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.

רקע כללי
ביום 13.6.17 הגישה התובעת תביעתה לבית משפט זה בה הנה עותרת למתן צו הצהרתי בדבר זכויותיה בדירתה ברחוב י"ל פרץ 1 בחולון (להלן: "הדירה" ו/או " הנכס"), וצו מניעה בו יקבע שהנתבעת מנועה מלבצע כל פעולה שיש בה כדי לפגוע בתובעת. בד בבד עם הגת התביעה הגישה התובעת בקשה למתן צו מניעה זמני, האוסר על הנתבעת לפגוע בזכויות התובעת בדירה.

בהתאם לכתב התביעה, התובעת הנה גרושתו של מר יצחק ציון ( להלן: "מר ציון" ו/או "החייב"). בבעלותם המשותפת של התובעת ומר ציון הדירה הידועה גם כגוש 7169 חלקה 226/2. חובו של מר ציון כלפי הנתבעת בגין תשלומי ארנונה ומים נאמד בסך 1,756,077 ₪ נכון למועד הגשת כתב ההגנה. ביום 15.5.17 מונה עו"ד אבי נימוצוביץ על ידי רשם ההוצאה לפועל ככונס נכסים על זכויות החייב.

התובעת הגישה התנגדות למינוי עו"ד נימוצוביץ ככונס נכסים לדירה, כאשר ביום 25.5.17 הורה רשם ההוצאה לפועל על עיכוב ההליכים למימוש הדירה למשך 30 יום תוך פנייה לבית המשפט המוסמך והמצאת צו מניעה מתאים.

ביום 14.6.17 ניתן על ידי כבוד השופט אילן רונן צו ארעי לעיכוב הליכי מימוש הדירה בכפוף להפקדת סך של 10,000 ₪ כערבון לעיכוב הליכי מימוש הנכס.

תמצית טענות המבקשת
לטענת המבקשת, התביעה הוגשה לבית משפט זה בהיעדר סמכות עניינית, זאת כאשר הסעד המבוקש בתביעה עניינו הצהרת זכויות בעלות בנכס מקרקעין מכוח הסכם גירושין.

המבקשת טוענת כי טענת המשיבה כי מרכז הכובד של הסכסוך הנו כספי אינה נכונה, שכן התביעה הוגדרה ע"י התובעת עצמה כהצהרתית לצורך רישום הצהרת זכויותיה במקרקעין. לטענת המבקשת, באשר לעניין הכספי הנטען, ומאחר שעסקינן בחובות ארנונה, הרי שממילא הסמכות העניינית אינה קנויה לבית משפט זה.

תמצית טענות המשיבה
לטענת המשיבה, תכלית ההליך הנו מניעת הליכי הוצאה לפועל למימוש חלקו של החייב , שמחצית מהדירה רשומה על שמו. המשיבה טוענת כי הינה זכאית להירשם כבעלים יחיד של הדירה על יסוד הסכם הגירושין בינה לבין החייב שקיבל תוקף של פסק דין בביה"ד הרבני ת"א מיום 6.12.93.

המשיבה טוענת כי המחלוקת בין הצדדים בתביעה זו הינה זכות הנתבעת להיפרע בגין חובו של החייב מהדירה, בעוד עצם החוב שנוי במחלוקת. לטענתה, שאלת הסמכות העניינית צריך שתוכרע לפי מרכז הכובד של הסכסוך שהוא בעיקרו סכסוך כספי ולא סכסוך קנייני.
עוד טוענת המשיבה כי לבית משפט זה הסמכות לדון במחלקת הנטושה בין הצדדים בשים לב לסעד המבוקש בתביעה- צו מניעה זמני המונע פעולות כונס הנכסים בדירה. לטענת המשיבה, היא מחזיקה בדירה, משתמשת בה וכל פעולה של כונס הנכסים תפגע בזכויותיה.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים כפי שהובאו בבקשה, בתגובה ובתשובה, מצאתי לקבל את הבקשה, ולהעביר התובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב אשר לו הסמכות העניינית לדון בה, וזאת מהסיבות שתפורטנה להלן.

בענייננו, התובעת עותרת בתובענה לשני סעדים: א) סעד הצהרתי – להורות על זכויותיה כבעלים בדירה מכוח הסכם הגירושין ב ) צו מניעה - המגביל הנתבעת מלבצע כל דיספוזיציה אשר תפגע בזכויותיה של התובעת בנכס.

חלוקת הסמכויות בין בית המשפט המחוזי לבין בית משפט השלום מוסדרת בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 [להלן: "חוק בתי המשפט "]. סמכותו העניינית של בית משפט השלום קבועה בסעיף 51(א) לחוק:

" (א) בית משפט שלום ידון באלה:
(1) [...]
(2) תביעות אזרחיות - למעט תביעות הנוגעות למקרקעין - כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 שקלים חדשים ביום הגשת התובענה, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך, הצמדה, ריבית, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין;
(3) תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין".

הלכה פסוקה היא ,כי בעת מתן הכרעה בסוגיית הסמכות העניינית יש להידרש למהות הסעד. התייחסות מקיפה לנושא הסמכות העניינית ניתן למצוא בהחלטתו של כבוד השופט יצחק עמית בבש"א 6576/08, ה"פ 119/08, שוייצר נ' רפאל ( 6/7/2008) שם נקבע כי: "המבחן הפשוט, היעיל והברור ביותר לקביעת הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד, והפסיקה חזרה על הכלל לפיו הסמכות העניינית הולכת אחר הסעד...".
בהתאם לסעיף 40 (1) לחוק בתי המשפט, לבית המשפט המחוזי נתונה סמכות שיורית, והוא מוסמך לדון בין היתר ב"כל עניין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית משפט שלום".

בענייני מקרקעין, כפי שעולה מסעיף 51(3 (א) ) לחוק בתי המשפט, כאשר הסעד המבוקש נוגע לחזקה או שימוש במקרקעין, הסמכות היא לבית משפט השלום, ואילו כאשר מתבקש כל סעד אחר הנוגע למקרקעין, הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי.

כבוד השופט הנדל עמד על סוגיית הסמכות העניינית בעניין "אהרן אלוש" וקבע:

"לעתים רבות, המפתח לשאלת הסמכות העניינית עולה לעיני כל מכתב התביעה. דוגמה לכך היא תביעה כספית בסך מיליון ש"ח. אולם, לפעמים ההכרעה בסוגיית הסמכות דורשת בדיקה מסוימת. כך עשוי להתרחש בתביעת מקרקעין כפי שבענייננו. הסיבה לכך היא שלא יהיה נכון להותיר את גורל הסמכות תמיד בידי מנסח כתב התביעה. למשל, ניתן לבקש סעד שמקומו בבית המשפט המחוזי, אך בדיקה של כתב התביעה תגלה שההליך אינו בשל לסעד זה. בדיקה כזו איננה מצומצמת לקריאת סעיף הסעדים, אך אינה רחבה כמובן עד כדי קביעת זכויות מהותיות של הצדדים. יש לזכור כי מצוות המחוקק היא שתיקים מסוימים יישמעו בבית משפט השלום ותיקים אחרים בבית המשפט המחוזי. תפקידו של בית המשפט הוא, בין היתר, לפקח על כך שרצון המחוקק ימומש".(ראו רע"א 4890/15 אהרן אלוש נ' עיריית טבריה(31.12.15) ההדגשה אינה במקור .

דברי כבוד הנשי בדימ' אשר גרוניס בשבתו בבית המשפט המחוזי בעניין "דמרי" יפים לענייננו:

"שיקול מרכזי, אשר רצוי כי ישמש כקו מנחה באשר לפרשנות הראויה, משמתעוררת שאלה בדבר סמכות בתי-משפט, הינו השיקול לפיו יש לבחור באותה דרך פרשנית שתמעט במחלוקות, באופן שבעלי-הדין, ובעקבותיהם בתי-המשפט, יוכלו להתמקד בשאלות השנויות לגופא של המחלוקת...". ( ראו ת"א 74/88 דמרי נ' דניאלוביץ (2.11.88)).

ומן הכלל אל הפרט,
בכתב התביעה עותרת התובעת כי בית המשפט ייתן פסק דין הצהרתי בדבר זכויותיה כבעלים בדירה וצו מניעה המגביל הנתבעת מלבצע כל דיספוזיציה בדירה. למעשה, התובעת עותרת כי בית המשפט יכריז על זכויותיה כבעלים בדירה מכוח הסכם הירושה שצ ורף לכתב התביעה. (ראו סעיפים 7 ו 10 בכתב התביעה).

כבוד השופט אילן רונן ציין בהחלטתו מיום 14.6.17, כי כחלק מהשיקולים אשר עמדו לנגד עיניו במתן צו מניעה זמני כנגד הנתבעת היו טענת התובעת כי אף שמחצית הדירה רשומה על שם החייב , היא זו הזכאית להירשם כבעלים היחיד על יסוד הסכם הגירושין מיום 1993.

הנה כי כן, התובעת עותרת לקבלת סעד שלא בא בגדרי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט , כאשר הנה טוענת בצורה ברורה ומפורשת כי יש לרשום אותה בטאבו כבעלים בלעדיים של הדירה נשוא התובענה .
איני מקבלת טענת התובעת כי "מרכז הכובד של הסכסוך בעיקרו סכסוך כספי", ואסביר. חובו הנטען של החייב אינו עומד במרכזה של התביעה , כאשר הנתבעת אינה מבקשת כל סעד הקשור לחובו הנטען של החייב. מעבר לכך, התובעת עצמה אינה צד לחובו הנטען של החייב בגין תשלום חובות ארנונה , כאשר הנתבעת לא טענה כי קיימת יריבות ישירה בינה לבין התובעת בקשר לחוב, אשר ממילא אינו בקשר לדירה נשוא התובענה. (ראו סעיף 9 בתגובת התובעת לבקשה).

יש לציין , כי המחוקק קבע מסלול השגה מנהלי שיוחד לתחום הארנונה, בגדרי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר). לפיו נישום הסבור ש"נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו" – הדרך שפתוחה לפניו לפעול בנתיב המנהלי לתיקון הטעות הנטענת (סעיף 3(א)(2) לחוק הערר). תחילה – אצל מנהל הארנונה, אחר כך, במידת הצורך – בוועדת הערר, ולבסוף, אם נדרש – בבית המשפט לעניינים מינהליים. (ראו בעניין זה בר"מ 7618/16 עיריית תל אביב יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ,( 4.12.16 ).
בנסיבות אלו, הרי שגם אם הייתי קובעת, כי מהות הסכסוך בתובענה דנן הנו כספי, ולא כך קבעתי, הרי שממילא הסמכות העניינית לדון בחובות ארנונה אינה קנויה לבית משפט זה.

גם אם אקבל טענת התובעת כי צו המניעה המבוקש הנו בסמכותו של בית משפט זה, הרי שליבת התובענה עוסקת בזכותה הקניינית הנטענת של התובעת אשר קנויה על פי דין לבית המשפט המחוזי. בנסיבות אלו, ואף משיקולי יעילות דיונית, הריני סבורה כי מוטב שהמחלוקת כולה תוכרע בבית המשפט המוסמך.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, ומכוח סמכותי על פי סעיף 79(א) ל חוק בתי המשפט, אני מורה על העברת התובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב אשר לו הסמכות העניינית לדון בה.

בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.
המזכירות תמציא החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ב ניסן תשע"ח, 28 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מרים ציון
נתבע: עיריית תל אביב יפו
שופט :
עורכי דין: