ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עירית רמלה נגד נתן בואהרון :

בפני כבוד ה שופטת רבקה גלט

המאשימה

עירית רמלה
ע"י ב"כ עו"ד ויטלם

נגד

הנאשם

נתן בואהרון
ע"י ב"כ עו"ד ואראס

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירות של אי קיום צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק) וכן שימוש חורג, לפי סעיפים 145 ו-204 לחוק.

על פי תיאור העובדות באישום הראשון, ביום 26.12.95 ציווה בית המשפט בת.פ 15153/95 על הריסת תוספות למבנה קיים, בשטח כולל של כ-60 מ"ר המהווה קומה נוספת, בתוך 3 חודשים. מאחר שהנאשם לא קיים את הצו ולא הרס את הבנייה, הורשע בשנית ביום 2.12.96 בת.פ 16179/96, בגין הפרת הצו השיפוטי ובניית גרם מדרגות ללא היתר, אז הוטל עליו להרוס את הבנייה בתוך 6 חודשים. בביקור שנערך במקרקעין ביום 13.11.13 נמצא כי הנאשם לא קיים את צווי בית המשפט.

על פי תיאור העובדות באישום השני, ביום 13.11.13 נמצא כי הנאשם ביצע שימוש חורג במשטח בטון בשטח של כ-40 מ"ר, משטח נוסף בשטח של כ-30 מ"ר וגדר ברזל באורך של כ-19.30 מ' בגובה 2 מ'.

שלב הטיעונים לעונש התמשך הרבה מעבר למקובל, זאת בשל בקשות חוזרות ונשנות מטעם הנאשם לאפשר לו פרק זמן לצורך הריסת המבנים והסרת המחדלים, אך בסופו של יום, הסתבר כי הנאשם לא הרס את כל המבנים האסורים, כפי שיפורט בהמשך.

ב"כ התביעה טענה כי מדובר בעבירה שנייה של אי קיום צו ואף כיום הנאשם ממשיך לעשות דין לעצמו, ואינו משלים את ההריסה כנדרש. בנוסף, הנאשם עושה שימוש ( באישום השני) במשטחי בטון בשטח כולל של 70 מ"ר, בנית גדר וחצר משותפת, כל זאת תוך חוסר התחשבות בצרכי השכנים. התביעה הפנתה לחומרתן היתרה של עבירות הבנייה ובפרט הפרת צווים שיפוטיים, אך היא ערה לכך שהנאשם פעל באופן חלקי בכך שהכשיר תוספת בניה בשטח 50 מטרים וחלק מגרם המדרגות, למעט הפודסט שמהווה עדיין סכנה. הוצג מתחם לקנס ההולם בין 25,000 – 40,000 ₪. בנוסף, עתרה התביעה להטלת מאסר על תנאי בן 3 חודשים שיכנס לתוקפו תוך 60 יום, צו איסור שימוש מיידי וצו הריסה שיכנס לתוקפו בתוך 4 חודשים.

ב"כ הנאשם טען שיש לראות את הנאשם כמי שביצע את ההריסה במלואה שכן הרס את מרבית המבנים, כך שמה שנותר אינו בר שימוש, וכן שילם את כל האגרות וההיטלים. נטען כי התביעה לא הוכיחה שהנאשם מבצע גם כיום שימוש חורג, אלא יש לראות את המועד הנקוב בכתב האישום (13.11.13) כמועד האחרון שבוצעו העבירות. עוד נטען כי אין לתת צו הריסה, כיוון שחלה התיישנות על הבנייה, ומדובר במשטחי בטון שלא ניתן להרוס מבחינה הנדסית קונסטרוקטיבית, שכן ההריסה תמוטט את הבניין. לעניין מתחם הענישה טען ב"כ הנאשם כי הוא נע בין 10,000 ₪ ל- 25,000 ₪ וביקש לגזור קנס ברף הנמוך של המתחם. בנוסף, ביקש לא להטיל על הנאשם מאסר על תנאי, ולהסתפק בהתחייבות מרתיעה. ב"כ הנאשם הפנה לכך שהנאשם קשה יום ואינו עובד.

הנאשם בדברו האחרון אמר שמטעם העיריה השלו אותו, בכך שגבו ממנו אגרות בנייה תוך הבטחה שהמבנים יוכשרו, והוא שילם עשרות אלפי שקלים, אך לבסוף המבנים לא הוכשרו. לדבריו, מדובר בעבירה ישנה, שלא הספיק לטפל בה, כיוון שעברו עליו חיים לא קלים במהלכם ריצה מאסרים, התגרש מבת זוגו, נכנס לחובות, ונטל הלוואות בשוק אפור כדי להרוס את הבניה. הנאשם ביקש התחשבות, כיוון שאינו עובד, והציג תעודת נכה . בסיום דבריו טען שהרס את הבנייה.

סוגיית הסרת המחדלים

כאמור, עוד ביום 24.5.16, לאחר ההרשעה, ביקש הנאשם לדחות את הטיעונים לעונש לצורך ביצוע ההריסה טרם מתן גזר הדין, ובית המשפט נעתר לו. לאחר מכן, ניתנו לא פחות משש דחיות לפי בקשת הנאשם לצורך השלמת ההריסה, ואולם בסופו של יום נותרו הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם הנאשם הרס את כל הנדרש, או שמא פעל באופן חלקי בלבד.

ביום 10.12.17, בעיצומם של הטיעונים לעונש, טען ב"כ הנאשם כי הנאשם הרס את הבנייה, אך אישר כי נותרו משטחי בטון בקומת הקרקע, בשטח כולל של כ-70 מ"ר ( נשוא האישום השני), וכן משטח בטון בשטח 1 מ"ר בגרם המדרגות. נטען כי אין מקום להרוס את המשטח בגרם המדרגות, שכן אין בו כל שימוש לאחר ההריסה. בתשובה לטענות, הציגה ב"כ התביעה תמונות עדכניות של המבנה ומסרה כי הנאשם לא השלים את ההריסה, שכן נותרו קורות על הגג, וכן עמדה על טענתה בדבר הצורך להרוס את משטחי הבטון. בשלב זה טען ב"כ הנאשם שלא ניתן להרוס את משטחי הבטון שנקשרו לעמודי קורות הבניין בעת יציקת הרצפה, שכן ההריסה תסכן את הבניין. בנוסף, טען כי על פי היתר הבניה שהנאשם קיבל בשנת 2015 לא סומן שטח בקומת הקרקע להריסה, ובכך יש כדי ללמד כי לדעת הועדה לא היה צורך להרוס את משטחי הבטון. בעקבות הטענות, הציע בית המשפט כי שאלת האפשרות ההנדסית לביצוע הריסת משטחי הבטון תיבדק על ידי מהנדס הועדה, וב"כ התביעה הסכימה לדחייה לצורך זה. ביום 25.2.18 נערך הדיון האחרון, בו הודיעה התביעה כי נערך ניסיון לסייע, אך אין למאשימה אפשרות להעמיד קונסטרוקטור על חשבון המדינה וחזרה על טענותיה לעונש. מנגד, ב"כ הנאשם מסר כי הנאשם יכבד כל צו שיינתן נגדו, ויבצע את ההריסה, ו"אם המבנה יקרוס הוא יקרוס".
לאחר ששמעתי את הטענות ועיינתי בתמונות שהוצגו, אני קובעת כי הנאשם לא השלים את ביצוע ההריסה הנדרשת על פי צווים קודמים שניתנו נגדו, באשר לא הסיר את הקורות על גג הבניין, ולא הרס את גרם המדרגות בשלמותו. בנוסף, הנאשם לא הרס את משטחי הבטון בקומת הקרקע, הנזכרים באישום השני.

אינני מקבלת את טענת הנאשם לפיה אין מקום למתן צו הריסה בגין עברת השימוש החורג במשטחי הבטון, שהרי מדובר במבנים שנבנו ללא היתר. במצב זה, גם אם התיישנה הבנייה, מצווה בית המשפט להורות על הריסתם במסגרת גזר הדין, זאת הן מכוח סעיף 254 ב ( א)(2) לפי תיקון 116 לחוק, והן על פי ההלכה הפסוקה שקדמה לתיקון ( רע"פ 3162/10 יאסין נ' ו' מקומית משגב (11.5.10).

טענת הנאשם לפיה ההריסה תסכן את המבנה הופרחה לראשונה לחלל האולם בדיון האחרון, לאחר שניתנו לנאשם דחיות אינסוף לצורך השלמת ההריסה. אם לא די בכך, הטענה הועלתה באופן סתמי, ללא כל תמיכה או עיגון, וההתרשמות היא כי עמדת הנאשם בעניין ההריסה נועדה להתריס כלפי בית המשפט, כאילו עליו האחריות לתוצאות העבירות שביצע הנאשם.

נכון הדבר, בעת הדיון הציע בית המשפט כי שאלת הריסת משטחי הבטון תיבדק על ידי מהנדס הועדה, ואולם ברור הוא כי אין זה מחובתה של התביעה לשאת באחריות לבדיקה, אשר יש להניח כי יש עלויות כספיות בצדה, בייחוד בשעה שהנאשם לא טרח כלל לתמוך טענותיו. לפיכך, למרות שהתביעה קיבלה על עצמה בתחילה לבצע את הבדיקה, מששבה והודיעה שאין באפשרותה לשאת באחריות לבדיקה, אינני מוצאת דופי בעמדתה.

כללו של דבר, אין זה מתקבל על הדעת כי בית המשפט יימנע ממתן צווי הריסה בהתאם לדין, רק על סמך דברים בלתי מבוססים שמסר הנאשם, לפיכך אני מוצאת כי נחוץ צו הריסה ואיסור שימוש לגבי המבנים נשוא האישום השני, זאת בנוסף לצווי ההריסה התלויים נגד הנאשם מהליכים קודמים, בגין המבנים נשוא האישום הראשון. ברי כי האחריות לביצוע הצווים שיינתנו, באופן בטיחותי, מוטלת על הנאשם, ויש לצפות ולהניח שיפעל תוך קבלת ייעוץ הנדסי.

מתחם העונש ההולם

מתיאור העובדות שבכתב האישום עולה כי הנאשם מפר צווים שיפוטיים לפיהם היה עליו להרוס את הבנייה האסורה, כבר מזה 23 שנים. המדובר אם כן, בהפרה ממושכת באופן החריג בחומרתו. אם לא די באמור, הנאשם הוסיף חטא על פשע בכך שתוך כדי הפרת הצווים, הוסיף ובנה את משטחי הבטון, אשר בנייתם התיישנה בטרם הוגש כתב האישום, אך הוא מוסיף ועושה בהם שימוש חורג.

אין לקבל את הטענה כאילו לא הוכח שהעבירות נמשכות, שעה שהנאשם עתר לדחיות בשלב הטיעונים לעונש לצורך ביצוע ההריסות, ושעה שהוצגו תמונות מטעם התביעה בהן ניתן לראות בבירור כי חלק מן הבנייה עדיין עומד על תילו.

הנאשם אמנם פעל לאחרונה באופן חלקי להסרת המחדלים, אך נוכח התמשכותם, אין בכך כדי למעט הרבה מחומרת התנהלותו, שהיא בבחינת " מעט מידי ומאוחר מידי". בעניין זה נקבע ברע"פ 1759/09, כמאל נ' מד"י (1.3.09) :
גם אם סילק המבקש את הבניה האסורה בעצמו, הוא עשה זאת לאחר שבמשך תקופה ארוכה הפר את צו בית המשפט, ולפיכך אין בביצוע הצו עתה כדי להצדיק הקלה בעונש.
בעניין חומרתן של עבירות הפרת צו שיפוטי, נוהגים בתי המשפט להחמיר. בע"פ ( חי) 1090/06 ו' מחוזית נ' אחמד (28.2.07) נאמר:
סבורני כי בעבירות של אי קיום צו שיפוטי אין מדובר בעבירות שעניינן תכנון ובניה בלבד אלא בעבירות נגד מערכת המשפט ולכן יש לגזור עונשי מאסר. המקרה הנוכחי סוטה באופן קיצוני ממדיניות ענישה ראויה ופוגע באינטרס הציבורי המובהק, כי צווי בית-המשפט יקוימו הלכה למעשה. אי קיום צו שיפוטי יורד לשורשו של שלטון החוק ושל תורה מתוקנת ואין כל דופי בהטלת מאסר גם בעבירה ראשונה, מה גם כשמדובר בהפרה שנמשכה שנים רבות.
ראה:
רע"פ 3857/06 מוחמד דלק נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 534;
ע"פ 6720/06 ישראל דהרי ואח' נ' מדינת ישראל ואח', תק-על 2006(3), 2922, עמ' 2928;
רע"פ 2809/05 גבריאל טסה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 2063.

מצד שני, יש לקחת בחשבון כי מדובר בבנייה לצרכי מגורים, ולא לצורך עסקי כלכלי.

לדעתי, מתחם הקנס ההולם במקרה זה, צריך לקחת בחשבון את התמשכות הפרת הצווים שחומרתה רבה, לצד היקפי הבנייה והשימוש, שאינם גדולים במיוחד. לאחר בחינת מדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים ( למשל: עפ"א 20643-12-17 ו ' מקומית גליל נ' מוראד (6.2.18); ע"פ 6456/09 אבו מודיעם נ' ו' מקומית שמעונים (3.3.10), אני קובעת כי המתחם נע בין 15,000 ₪ ל-30,000 ₪.

העונש המתאים לנאשם

הנאשם העיד על עצמו כי הוא נושא על שכמו עבר פלילי משמעותי, ואף ריצה מאסרים ממושכים. בהקשר הנוכחי, הורשע ונדון פעמיים בגין עבירות בנייה והפרת צו, ולא היה בכך כדי להרתיעו מהמשך הפרות הצווים ושימוש חורג.

מצד שני, מדובר באדם שנסיבות חייו לא פשוטות, ניהל אורח חיים שולי בעבר, עבר משבר גירושין, ומתמודד עם קשיים גם כיום. הנאשם הסביר בדברו האחרון, כי בשל הצרות שתכפו עליו, לא התפנה לטפל בעבירות הבנייה. מצבו הכלכלי, שעה שאינו עובד, יילקח בחשבון.

לעובדה שבוצעה הריסה חלקית, יינתן משקל.

סופו של דבר אני גוזרת את העונשים הבאים:

3 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים החל מיום 20.5.18 , והתנאי הוא שלא יבצע עבירות לפי חוק התכנון והבנייה.
קנס כספי בסך 25,000 ₪, או 60 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב-25 תשלומים חודשיים ורצופים, החל מיום 1. 5.18 ובכל 1 לחודש עוקב.
ניתן בזה צו איסור שימוש בבנייה נשוא האישום השני, אשר ייכנס לתקפו לאלתר.
ניתן בזה צו הריסה לבנייה נשוא האישום השני שייכנס לתוקף ביום 20.7.18.
אין בכך כדי למעט מתוקפם של צווי ההריסה הקודמים.
ככל שתהא בידי הנאשם חוות דעת קונסטרוקטור לפיה הריסת המבנים מסוכנת, יוכל לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט.
הנאשם יחתום על התחייבות בסך של 50,000 ₪ להימנע מעבירות בנייה למשך שנתיים החל מיום 2 0.7.18.

ניתנה היום, ד' ניסן תשע"ח, 20 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עירית רמלה
נתבע: נתן בואהרון
שופט :
עורכי דין: