ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ראשון ביזנס סנטר בע"מ נגד אחים נוריאלי בע"מ :

לפני כבוד השופטת אילה גזית

התובעת:

ראשון ביזנס סנטר בע"מ

נגד

הנתבעת:

אחים נוריאלי בע"מ

פסק דין

מבוא

1. עניינה של תביעה זו, היא תביעה כספית לקבלת פיצוי בגין נזקיה של התובעת, בשל הפרת חובת תום הלב של הנתבעת, עת פרשה מהמשא-ומתן שניהלה עם התובעת לצורך שכירת מושכר שבבעלות התובעת, לפני חתימה על הסכם השכירות.

הנתבעת טוענת, כי פרישתה מהמשא ומתן הייתה בדרך מקובלת ובתום לב, וזאת לאחר שהתברר לה, חוסר התאמה בפרטים מהותיים בין מה שסוכם בהליך המשא ומתן לבין מה שגובש בטיוטת הסכם השכירות.

טענות הצדדים

2. מטעם התובעת העיד מר שלמה חייבי, מנהל "מתחם ראשון ביזניס סנטר", אשר התובעת הינה מורשית מטעם בעלי הזכויות בנכס במתחם זה באזור התעשייה המערבי בראשל"צ (להלן: "הנכס ו/או " המושכר"). לטענתו, ביום 17/10/13 פנה אליו מר דוד נוריאלי, בעליה ומנהלה של הנתבעת והודיע לו, כי הנתבעת מאוד מעוניינת לשכור מהתובעת חנות במתחם, ועל-כן נפגשו במתחם לשכור חנות בגודל של כ- 707 מ"ר (להלן: "המושכר"), למטרת מכירת מוצרי טקסטיל ומתנות, והייתה אפשרות לשכירת חנות בגודל של כ- 83 מ"ר לתקופה של 5 שנים.

מר חייבי טוען, כי הואיל ובאותו מועד, היה המושכר מושכר לחברת היער הקסום בע"מ, הוא הבהיר למר נוריאלי מפורשות, כי לצורך פינוי המושכר מהשוכר הקודם, תידרש הנתבעת לשלם עבור הפינוי המוקדם של המושכר סך של 70,000 ש"ח לשוכר הקודם.

מר חייבי טוען, כי מר דוד נוריאלי הסכים בשם הנתבעת לביצוע התשלום כאמור וכן הסכים על תשלום דמי שכירות כדלקמן: סך של 61 ש"ח ל- 1 מ"ר + דמי ניהול בסך 7 ש"ח ל- 1 מ"ר, לשלם תוספת של 3% לכל שנת שכירות וכן השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, כל הסכומים בתוספת מע"מ כדין. כמו-כן, הסכימו הצדדים על תקופת "גרייס" של כחודש ימים, בה לא ישולמו דמי שכירות ודמי ניהול.

מר חייבי טוען, כי דרש, מהנתבעת שתחתום על מסמך עקרונות המחייב את הנתבעת לעמוד בהסכמתה ובהתחייבויותיה וכן המצאת שיק ביטחון, וביום 22/10/13 הגיע לביתו מר יעקב אחיו של מנהל הנתבעת, וחתם על מסמך העקרונות ואף הפקיד בידיו שיק על שם הנתבעת על סך 30,000 ₪ להבטחת העסקה, כשהוא חתום על-ידי מר דוד נוריאלי מנהל הנתבעת.

עוד טוען מר חייבי, כי על-פי מסמך העקרונות, הנתבעת הצהירה והתחייבה בפני התובעת, כי היא מחויבת לסיכום בין הצדדים, וכי יש לראות את העניין "סגור" וכל שנותר הינו חתימה על הסכם שכירות כמקובל אצל התובעת לגבי כלל המושכרים במתחם.

מר חייבי טוען, כי התובעת נאלצה לשלם עבור פינוי המושכר מהשוכר הקודם לטובת כניסתה של הנתבעת למושכר - סך של 80,000 ש"ח + מע"מ, סכום שמתוכו הנתבעת הייתה צריכה להחזיר לתובעת סך של 70,000 ₪ + מע"מ, כאמור במסמך העקרונות.

לטענתו, פרטי ההסכמה כפי שהופיע במסמך העקרונות הועברו לידי עו"ד יהודה תורג'מן, לצורך הכנת הסכם שכירות ביחס לחנות הגדולה (כ- 707 מ"ר), הואיל והנתבעת באמצעות מנהלה הודיעה לו, כי היא יורדת מהעניין של שכירות החנות הקטנה (כ- 83 מ"ר). הסכם השכירות נמסר לידיו והוא העביר עותק ממנו לידי נציג הנתבעת - מר דוד נוריאלי, לעיונו והתייחסותו קודם קביעת המועד למפגש לחתימה. לטענתו, נציגים מטעם הנתבעת עיינו בטיוטה, התייחסו אליה ואף התובעת התבקשה לשנות פרטים מסוימים - דבר שבפועל בוצע הלכה למעשה, על-פי דרישות נציג הנתבעת.

לטענתו, מועד החתימה על ההסכם נקבע לתאריך 25/11/2013 לשעה 9:30 בבוקר במשרדו של עו"ד תורג'מן. למרות הסיכום וגמירות הדעת בקשר עם תנאי השכירות כפי המפורט לעיל, החל בשלב זה נציג הנתבעת מר דוד נוריאלי, להעלות טענות חדשות במטרה לשפר את תנאי השכירות, משהתברר לה, כי התובעת סיכמה על פינוי המושכר מהשוכר הקודם ותשלום סך של 80,000 ש"ח + מע"מ, ניסתה לנצל את המצב שנוצר ולסחוט את התובעת בשיפור תנאי השכירות.

לאחר מו"מ בין הצדדים ומבלי לפגוע בהסכמת הנתבעת כפי שהובעה במסמך העקרונות, הוסכם על הגדלת "גרייס" לחודש וחצי במקום חודש אחד וכן על תוספת של 2.5% במקום 3% כל שנה - כל זאת בתנאי שייחתם הסכם השכירות לאלתר.

מר חייבי טוען, כי עיקרי הסכם השכירות שנקבעו היו, בין היתר, כדלקמן: מושכר בגודל של כ- 707 מ"ר למטרת מכירת מוצרי טקסטיל ומתנות לתקופה של שלוש שנים מיום 1/12/13 ואופציה נוספת של שנתיים סה"כ 5 שנות שכירות. דמי השכירות אותם הסכימה הנתבעת לשלם הינם סך של 43,834 ₪, לכל חודש שכירות + מע"מ ובתוספת של2.5% לכל שנת שכירות, וכן דמי ניהול בסך 4,949 ₪, לכל חודש, השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 11,800 ₪, גרייס חודש וחצי.

לטענתו, ביום שנקבע לחתימת ההסכם, קרי, 28/11/13, כחצי שעה לפני מועד החתימה התקשר אליו נציג הנתבעת מר חיים עזריה והודיע לו, כי מר דוד נוריאלי חולה ולא יוכל להגיע למועד החתימה שנקבע, חרף האמור, שוחח מר דוד נוריאלי וביקש להיפגש עם מנהל התובעת ביום ראשון 01/12/13.

לנוכח בקשתו זו ומתוך שהוא מציג בפניו מצג ברור שהוא מעוניין בביצוע העסקה, קבע לו פגישה עם מנהל החברה - מר משה חרש, ליום 01/12/13 במשרדו של מנהל החברה במתחם. בפגישה זו, בה הוא נכח, עשה מר נוריאלי ניסיון נוסף לשנות פרטים בהסכם השכירות ביחס להשתתפות בהוצאות השיפוץ והגדלת הגרייס. בעקבות סיכומי הדברים אושרה תוספת גרייס של חודש וחצי וכך הונחה עו"ד תורג'מן לתקן בהסכם ונקבעה פגישה למחרת במשרד עוה"ד לצורך חתימת ההסכם.

להפתעתו הגמורה ובניגוד גמור למוסכם, הודיע ביום 2/12/13 נציג הנתבעת חיים עזריה, כי הנתבעת חזרה בה מהסכם השכירות והתחייבויותיה על פיו ואינה מעוניינת לקיים ולבצע את העסקה. הודעה זו נפלה כרעם ביום בהיר, הואיל והמצג אותו הציגה הנתבעת ומנהלה מר דוד נוריאלי כלפיו ומול מנהל החברה היה חד משמעי שהיא שוכרת את החנות, הוכן חוזה ולא הייתה כל סיבה לחזרתה בה מהעסקה.

מר חייבי טוען, כי בעקבות מעשיה ו/או מחדליה האמורים של הנתבעת נגרמו לתובעת נזקים מהותיים. התובעת נאלצה לשלם לחברת היער הקסום בע"מ (השוכר הקודם במושכר) סך של 80,000 ש"ח + מע"מ.

מר חייבי טוען, כי התובעת עותרת לסך של 77,586 ש"ח דמי שכירות בגין חודש וחצי שבהם היה המושכר ריק ופנוי מכל מחזיק ומשתמש עד להשכרתו מחדש לחברת דנדש בע"מ. כן סך של 77,586 ₪ דמי שכירות בגין חצי חודש גרייס שנאלצה התובעת ליתן לשוכרת החדשה דנדש בע"מ מעבר למה שסוכם עם הנתבעת. עם הנתבעת סוכם חודש וחצי גרייס ועם השוכרת החדשה נאלצה התובעת לסכם על שלושה חודשי גרייס.

התובעת עותרת אף לסך של 10,000 ₪, שכ"ט עו"ד בגין הטיפול בהסכם השכירות, וכן סך של 46,865 ₪ עבור תשלום דמי תיווך.
3. מטעם התובעת העיד עו"ד יהודה תורג'מן, המשמש כיועצה המשפטי של התובעת, ואשר גיבש את טיוטת ההסכם. לטענתו, מר חייבי מסר בידיו מסמך עקרונות מיום 22.10.2013 שנחתם עם הנתבעת או מי מטעמה, המשקף את ההסכמות בין התובעת לנתבעת וכן מסר לו, כי הופקד בידי התובעת שיק ע"ס 30,000 ש"ח להבטחת העסקה.

פרטי ההסכמה כפי שהופיע במסמך העקרונות הועבר לצורך הכנת הסכם שכירות ביחס לחנות הגדולה (כ- 707 מ"ר), הואיל ולפי מה שמסר לו מר חייבי, הודיעה הנתבעת כי "ירדה" מהעניין של שכירות החנות הקטנה (כ- 83 מ"ר).

עו"ד תורג'מן טוען, כי למיטב הבנתו, לאחר משא ומתן בין הצדדים ומבלי לפגוע בהסכמת הנתבעת כפי שהובעה במסמך העקרונות, הוסכם על הגדלת "גרייס" לחודש וחצי במקום חודש וכן על תוספת של 2.5% במקום 3% כל שנה – כל זאת בתנאי שייחתם הסכם השכירות לאלתר.

לטענתו, נתבקשו הצדדים להגיע למשרדו ביום 25/11/13 לחתום על הסכם השכירות שהיה מקובל על הנתבעת באמצעות נציגיה. בשלב זה, ביקש מר דוד נוריאלי לדחות את מועד החתימה ליום 28/11/13 בשעה 10.00 בבוקר, אולם, ביום שנקבע לחתימת ההסכם, כחצי שעה לפני מועד החתימה התקשר אליו מר חייבי והודיע לו, כי מנהל הנתבעת חולה ולא יוכל להגיע למועד החתימה שנקבע.

עו"ד תורג'מן טוען, כי שריין מועד נוסף לחתימה על ההסכם ביום 2.12.13, אך להפתעתו המוחלטת, הודיע לו מר חייבי באותו יום, כי נציג הנתבעת חיים עזריה התקשר אליו והודיע לו, כי הנתבעת חזרה בה מהסכם השכירות והתחייבויותיה על-פיו, ואינה מעוניינת לקיים ולבצע את העסקה.

4. הנתבע 1, מר דוד נוריאלי, מנהל הנתבעת טוען, כי הנתבעת התכוונה לשכור חנות נוספת באזור המסחרי של ראשון לציון (במערב העיר), ואחד ממכריו, מר חיים עזריה, הפנה אותו במהלך חודש אוקטובר 2013, אל נציגה של התובעת מר שלמה חייבי, באמרו, כי לתובעת נכס להשכרה שעשוי להתאים לצרכי הנתבעת.

בפגישה שנתקיימה בינו לבין מר חייבי, בנוכחות מר חיים עזריה, הוצגו בפניו שתי חנויות אשר באפשרות הנתבעת לשכור: האחת, בשטח של כ- 707 מ"ר והאחרת, צמודה אליה, בשטח של כ- 83 מ"ר כפי שנאמר לו. באותה פגישה, דנו, עקרונית, באפשרות להתקשר בהסכם על בסיס העקרונות שלהלן: המושכר-שתי החנויות (בשטח 707 מ"ר+83 מ"ר), דמי השכירות - 62 ₪ למ"ר, תקופת השכירות- עד 10 שנים (כולל אופציות) עם אפשרויות "יציאה" בנקודות זמן מסוימות.

עוד טוען מר נוריאלי, כי נאמר לו שלשם פינוי החנות הגדולה מבין השתיים (אשר באותה עת היה בה עדיין דייר שעמד להתפנות), יהיה על הנתבעת לשלם 70,000 ₪, בגין מערכות שונות שהושקעו על ידו בחנות אשר יועברו לחזקת הנתבעת עם כניסתה למושכר. לטענתו, נתבקשה על-ידו מתן תקופת "חסד" (ללא תשלום דמי שכירות), לצורך התאמת המושכר לעסקיה של הנתבעת (חיבור שתי החנויות ליחידה אחת והתקנת פתחי כניסה למושכר גם מן החנות ה"קטנה" שחזיתה לרחוב).

לאחר אותה פגישה ביקש ממר חייבי, כי יועבר לעיונו נוסח מוצע של חוזה שכירות, חרף ההבטחה, לא הועברה אליו טיוטת חוזה לבדיקה, אלא שבבוקר נסיעתו לחו"ל (שהייתה בשעת לילה) הודיע לו מר חייבי, כי החוזה מוכן ועליו ל"סור'' למשרד בא כוח התובעת לשם חתימה על החוזה. כן, מר חייבי אמר לו, כי כיוון שיש מתעניינים אחרים הרי שהוא מבקש שיפקיד בידיו "שיק בטחון" על סך 30,000 ₪, על-מנת להוכיח רצינות כוונת הנתבעת לשכור החנויות.

מר נוריאלי טוען, כי הסכים לבקשתו ומסר לאחיו, מר יעקב נוריאלי שיק כאמור על-מנת שימסרו לידי מר חייבי. למחרת, מסר אחיו למר חייבי את השיק האמור ובאותו מעמד הוחתם אחיו על המסמך שהוכן על-ידי התובעת - "מסמך עקרונות". לטענתו, לא נאמר לו על-ידי מר חייבי מראש, כי יוכן מסמך כאמור ואף לא הועבר לעיונו בפקס או בדרך אחרת.

עוד טוען מר נוריאלי, כי אחיו איננו מנהל בחברה, איננו מוסמך לחתום בשמה, לא השתתף בפגישה עם מר חייבי ואף לא היה מודע לפרטי העסקה המתוכננת, וחתימתו על המסמך נעשתה בתום לב ומתוך אמונה במר חייבי.

לטענתו, מסמך העקרונות מכיל, באופן כללי, פרטים עליהם דנו הצדדים ואותם קיבלו כבסיס להמשך המשא ומתן לסיכום העסקה, אולם אינו ממצה כל שדובר ואף לא כל מה שנכלל בו דובר: לא נזכרת תקופת השכירות אשר הנתבעת דרשה כי תהיה ל- 10 שנים (עם נקודות יציאה במהלך התקופה) ותקופת "הגרייס" לא סוכמה כלל (אמנם הוצע בפגישה על-ידי מר חייבי, כי תהיה חודש אך הוא דרש מלכתחילה 3 חודשים ונושא זה לא סוכם). אף לדרישת תשלום על סך 10,000 ש"ח עבור שכ"ט עו"ד של התובעת לא הייתה כל הסכמה.

מר נוריאלי טוען, כי ציפה, עם שובו ארצה למצוא טיוטת חוזה, אולם חרף הזמן הרב שחלף לא הועברה טיוטה זו, אלא נאמר לו על-ידי מר חייבי דברים ברוח: "בוא למשרד עורכי הדין שם תקרא ותחתום", ובשל דוחק הזמן הסכים לבסוף להגיע למשרד עוה"ד של התובעת.

לטענתו, ביום 25.11.13, במשרד עו"ד התובעת, הוצג לו נוסח חוזה "לחתימה" שלא תאם כלל ועיקר חלק מהדברים שסוכמו, ותנאים אחרים לא היו מקובלים בו. לראשונה נוכח מעיון בנוסח החוזה המוצע, כי שטח החנויות אינו כפי שנאמר לו, וכי הוא כולל תוספת שטח "פיקטיבית" של 10% לשטח המושכר - נושא מהותי וחשוב זה מעולם לא הוזכר, ולו במילה אחת, קודם לכן.

כמו-כן, טוען מר נוריאלי, כי המושכר לא התייחס ולא כלל את שטח החנות הקטנה (כ-83 מ"ר), שאמורה הייתה להיות מצורפת לחנות הגדולה ולהוות יחדיו את המושכר, והתברר לו, להפתעתו, כי החנות "הקטנה" שלא נכללה בחוזה שהוצג לחתימה, לא מפונה על-ידי הדייר שהחזיק בה אותה עת.

לטענתו הוא מעולם לא הודיע על כוונת הנתבעת לוותר על רצונה לשכור החנות הקטנה, שכן חנות זו היא היחידה מבין השתיים שהייתה לה חזית לרחוב הראשי והייתה אמורה לשמש "חלון הראווה", ודרך הכניסה לעסקה של הנתבעת שהיה אמור להיפתח במקום. ללא החנות הקטנה לא הייתה הנתבעת נכנסת כלל למשא ומתן על העסקה.

מר נוריאלי טוען, כי הביע תרעומת על כל הנקודות דלעיל וכן ובעיקר לעניין התוספת לדמי השכירות ואי הכללת החנות השנייה ודרש- כתנאי לסיכום העסקה - תיקון "המעוות". נאמר לו, כי מר חייבי יבוא בדברים עם מנהלי התובעת שלא נכחו בפגישה וכי יוזמן לפגישה מחודשת. לטענתו, הבין בדיעבד, כי ה"סחבת" בהעברת טיוטה ההסכם לעיונו נובעת מכך שהתברר לתובעת, כי ככל הנראה, אין ביכולתה לפנות את החנות הקטנה שהייתה חלק אינטגרלי וחשוב ביותר במושכר.

מר נוריאלי זומן לפגישה נוספת ביום 28.11.13 אולם משהוברר, לו כי הדברים הטעונים תיקון לא תוקנו כנדרש והסוגיות העיקריות שמנעו סיום העסקה לא נפתרו, סירב לה. לא זו בלבד אלא שהתברר לו, מביקור שערך במושכר, סמוך לפני אותו מועד, כי בכוונת הדייר של "החנות הגדולה" לפרק, עם עזיבתו, מערכות ומתקנים שהיו בה, אלא אם הנתבעת תשלם לו עבורם, וזאת למרות שהנתבעת נדרשה לשלם 70,000 ₪, עבור כך לתובעת.

עוד טוען מר נוריאלי, כי לאחר שנוכח, כי הליקויים בחוזה לא תוקנו ולא הושגו הסכמות, ניסה מר חייבי לשכנעו לסכם העסקה וביקש להיפגש עמו ועם מנהל התובעת במשרדו במתחם בו מצוי המושכר, אולם גם בפגישה זו שהתקיימה ביום 1.12.13 לא הושגה הסכמה.

מר נוריאלי טוען, כי המשיך במשא ומתן וניסה לגשר על הפערים ולהגיע להסכמות חרף העובדה שנוכח לראות מעיון בחוזה הראשון, כי הוליכו אותו שולל וכי התנאים המוצעים שונים בתכלית מאלה שעליהם דובר קודם נסיעתו, משום שהנתבעת השקיעה השקעות ניכרות הן בהכנות ובהזמנות ציוד למושכר ורצתה לפתוח עסקה במושכר המתוכנן.

מר נוריאלי מדגיש, כי השינויים המהותיים וההפרות היסודיות של המצגים שהוצגו במשא ומתן, ובעיקר: אי הכללת החנות הקטנה במושכר; העלאת דמי השכירות ב-10%, הם אלה שמנעו את השגת ההסכם.

5. מטעם הנתבעת העיד מר חיים עזריה אשר מכיר את מנהל הנתבעת שנים רבות בשל קשרי עבודה עמו. מר עזריה טוען, כי הוא העביר את המידע למנהל הנתבעת אשר היה מעוניין בשכירת הנכסים ומשלב זה ואילך, ליווה אותו במשא ומתן שהתנהל בקשר לשכירתן, אשר נוהל בעיקרו מול מר חייבי אשר טיפל מטעמה של התובעת בניהול הנכסים.

מר עזריה טוען, כי בפגישות שהיו בנוכחותו עמד על שכירת חנות הקטנה והתרעם על כך שאינה כלולה בחוזה. עוד מוסיף מר עזריה, כי בשום פגישה בה היה נוכח - עד למפגש אצל עוה"ד - לא נאמר לו או למנהל הנתבעת דבר לעניין תוספת של 10% לשטח המושכר. לאחר שהתברר, כי העסקה לא יוצאת אל הפועל פנה אליו מר חייבי בבקשה שיבוא עמו לעו"ד של התובעת על-מנת לחתום על תצהיר ואמר "אחרי שנוציא מדוד את הכסף, אפצה אותך". אולם סרב.

6. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר משה חרש, מנהלה של התובעת, אולם, לבקשת ב"כ התובעת בדיון מיום 6.12.17, תצהירו נמחק מתיק בית-המשפט, בשל העדר התייצבותו לחקירה הנגדית.

דיון והכרעה

7. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והעדים, ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, במוצגים, ובסיכומי הצדדים עולה, כי דין התביעה להידחות.

בתיק דנן, השאלה המרכזית הדרושה בה הכרעה היא האם השתכללה גמירות דעת מחייבת בהסכם בין התובעת לנתבעת, לפיו, התחייבה הנתבעת לשכור את נכסה של התובעת, חרף הימנעותה של הנתבעת מלחתום על הסכם השכירות.

אם התשובה לשאלה זו, הינה שלילית והסכם השכירות לא השתכלל לכדי הסכם מחייב בין התובעת לנתבעת, הרי שעולה השאלה, האם פרישתה של הנתבעת מהמשא ומתן נעשתה בחוסר תום לב ובדרך שאינה מקובלת כלפי התובעת, באופן המקים לה פיצויים בגין נזקיה.

לאחר בחינת חומר הראיות שהובאו לפני בית-המשפט, המסמכים שצורפו לכתבי הטענות ולתצהירים, ולאחר שמיעת העדויות בתיק עולה, כי בנסיבות המקרה דנן, נטל ההוכחה והשכנוע המוטל על התובעת לא הורם מבחינת הטיית מאזן ההסתברויות ולא הוכח על-ידה, כי נכרת הסכם שכירות מחייב בין התובעת לנתבעת, ויוסבר.

על-פי פרק א' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול. בסעיף 2 לחוק החוזים שכותרתו היא "הצעה" נקבע, כי: "פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה; הפניה יכול שתהיה לציבור". מכאן, כי גמירת דעת הצדדים ומסוימות הן היסודות הדרושים ליצירת הסכם מחייב.

הלכה פסוקה היא, כי: "מבחן גמירת הדעת הינו מבחן אובייקטיבי. משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא, כי גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות המידה של האדם הסביר. בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל פיהם יקבע האדם הסביר את קיומה או היעדרה של גמירת דעת." (ראו: ע"א 1932/90 פרץ בוני הנגב בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מ"ז (1) 357, 365).

התובעת טוענת, כי לאחר משא ומתן בין נציג התובעת למנהל הנתבעת לעניין שכירת הנכס, בא-כוחה של התובעת, עו"ד תורג'מן, גיבש הסכם שכירות המבוסס על מסמך העקרונות אשר נחתם על-ידי הנתבעת, וכן ניתן לה שיק שהמציאה הנתבעת כעדות לרצינות כוונותיה להתקשר עם התובעת בהסכם מחייב לשכירת הנכס.

לטענת התובעת, במועד שנקבע לחתימה על ההסכם במשרדו של עו"ד תורג'מן, מנהל הנתבעת קרא את ההסכם והדגיש לפניו, כי הכול מוסכם עליו, לאחר שדרש מספר תיקונים, ונקבע מועד נוסף ליום 28.11.13, לצורך חתימה על ההסכם. אולם, באופן מפתיע, חזרה בה הנתבעת מהתחייבותה מקיום העסקה, וההסכם לא נחתם על-ידה.

לפיכך, טוענת התובעת, כי על אף העובדה שהסכם השכירות לא נחתם על-ידי הנתבעת, הרי שלמעשה נכרת הסכם מחייב בין הצדדים, לאחר שהצדדים גמרו בדעתם וברצונם להתקשר בהסכם שכירות.

הנתבעת, לעומת זאת טוענת, כי אמנם הייתה לה כוונה רצינית לשכור את הנכס, אולם מסמך העקרונות מכיל פרטים באופן כללי לצורך המשך ניהול המשא ומתן ביניהם, וטיוטת ההסכם שהכין עו"ד תורג'מן לא תאמה את מסמך העקרונות ואף לא תאמה את המצגים שהוצגו לנתבעת במהלך המשא ומתן. לפיכך, לא הייתה גמירת דעת בין הצדדים להתקשר בהסכם, ולא נכרת הסכם מחייב בין הצדדים.
אין חולק, כי אכן התנהל משא ומתן בין הצדדים לצורך שכירת נכסה של התובעת על-ידי הנתבעת, שכן מנהל הנתבעת ואחיו ביקרו בנכס, הועלו פרטים על הכתב במסמך העקרונות, ניתן לתובעת שיק בטחון, ואף נקבעה פגישה עם עורך דינה של התובעת לצורך חתימה על ההסכם. בנסיבות אלו, נשאלת השאלה, האם הליכי המשא ומתן בין הצדדים הבשילו, באופן שגמרו דעתם ורצונם להתקשר בהסכם מחייב.

כאמור, הראיות העיקריות עליהן נשענת התובעת להוכחת גמירת דעתה של הנתבעת להתקשר עם התובעת בהסכם שכירות מחייב הוא מסמך העקרונות והשיק שניתן לתובעת להבטחת העסקה (ראו: נספח א' לכתב התביעה). אולם, לאחר עיון בראיות אלו עולה, כי אין בהן כדי לקבוע, כי הנתבעת גמרה בדעתה להתקשר בהסכם שכירות מחייב עם התובעת.

יובהר, כי עוד טרם נבחן את תוכנו של מסמך העקרונות, עולה מצורתו, כי הנתבעת אינה חתומה עליו, אלא מר יעקב נוריאל, שהינו אחיו של מנהל הנתבעת. למר יעקב נוריאל אין כל סמכות לחתום בשמה של החברה, הוא אינו מנהל או בעל מניות בה, והוא כלל אינו עובד בנתבעת (ראו: תדפיס רשם החברות של הנתבעת שהוגש לתיק ביום 9.1.17). די בעובדה זו, כדי לאיין את טענתה של התובעת, כי המסמך נחתם על-ידי הנתבעת.

אולם למעלה מן הצורך, והואיל ואין חולק, כי ההסכמות שהועלו במסמך זה עמדו בבסיס ההסכמה להתקשרות בין הצדדים, נבחן אף את תוכנו של מסמך זה.

ראשית, מעיון בסעיף 2 למסמך העקרונות נקבע, כי: "העסקה מותנית באישור ההנהלה", היינו, הצדדים התנו את תוקפו של מסמך העקרונות בחתימת הסכם ביניהם, ומכאן בציון סייג זה אשר נכתב על-ידי נציג התובעת, מר חייבי, ניתן ללמוד, כי הצדדים מצויים במגעים בבחינת משא ומתן בלבד. אולם, אף בהעדר סייג זה, טענת התובעת, כי מסמך העקרונות משקף את ההסכמות שבין התובעת לנתבעת, כי טיוטת הסכם השכירות נכתבה לפי התנאים האמורים במסמך העקרונות - אינה יכולה לעמוד לה, כלל ועיקר.

מעיון במסמך העקרונות עולה, כי חלק מהפרטים המהותיים שסוכמו בו, אינם מופיעים בטיוטת ההסכם או שהפרטים המהותיים שונו. כך למשל בסעיף 1 למסמך העקרונות הנתבעת מאשרת את ביצוע עסקת השכירות של שתי יחידות במתחם של התובעת: חנות בשטח של 707 מ"ר וחנות נוספת קטנה בשטח של 83 מ"ר. אולם, בטיוטת ההסכם שלכאורה מושתת על מסמך העקרונות החנות הקטנה אינה מופיעה.

התובעת טוענת, כי מנהל הנתבעת חזר בו משכירת חנות זו, אלא שהנתבעת טוענת, כי החנות הקטנה הייתה אבן יסוד להסכמתה לשכירת שתי החנויות יחד, הואיל והחנות הקטנה מהווה חלון ראווה של העסק כולו, שכן חזיתה פונה לרחוב, בעוד שלחנות הגדולה אין חלון ראווה.

יוצא אפוא, כי החנות הקטנה אינה פרט שולי, אלא מהותי, ומכאן שלא רק שלא הוכח על-ידי התובעת ואף לא נתמכה בכל ראיה, כי מנהל הנתבעת בחר לוותר על החנות הקטנה, אלא שמעדותו של נציג התובעת, מר חייבי, עלתה תמונה עובדתית אשר מחזקת ותומכת בטענת הנתבעת, כי לא הייתה הסכמה מצידה של הנתבעת לוותר על החנות הקטנה (ראו: פרוטוקול מיום 9.1.17 עמוד 15 שורות 8-17).

לא זו אף זו, מעדותו של מר חייבי עלה, כי חוסר תום הלב בניהול המשא ומתן ניכר דווקא מהתנהלותה של התובעת עצמה, שכן מר חייבי ידע, כי השוכר של החנות הקטנה מסרב לפנותה, ועובדה זו לא מנעה ממנו מלציין במסמך העקרונות את החנות הקטנה (ראו: פרוטוקול מיום 9.1.17 עמוד 15 שורות 21-22).

יודגש, כי אף טענת התובעת אינה עומדת במבחן ההיגיון המסחרי והכלכלי ואינה עומדת במבחן הסבירות, שכן ישנה חשיבות עצומה לבעל עסק, כי לחנותו יהיה חלון ראווה, ועל-כן השיקול של הנתבעת שלא להסכים לוותר על החנות הקטנה הינו שיקול מסחרי, ענייני ולגיטימי, והתובעת לא סיפקה כל הסבר המניח את הדעת מדוע מנהל הנתבעת יוותר על החנות הקטנה.

פרט מהותי נוסף הינו שטח החנות הגדולה, שהתברר כי אינו תואם את מה שהוצג לפני הנתבעת. במסמך העקרונות ובטיוטת ההסכם, השטח של החנות הגדולה הינו 707 מ"ר בתוספת של 10% (ראו: נספח ג' לכתב התביעה), בעוד שבהסכם אשר נחתם עם השוכר החדש – "חברת דנדש שיווק וסחר בע"מ", נכתב, כי שטחה של החנות הגדולה הינו 721 מ"ר כולל 10% (ראו: נספח ו' לכתב התביעה). מעדותו של עו"ד תורג'מן עלה, כי שטח השכירות של החנות הגדולה עם השוכר הקודם "היער הקסום" הינו 790 מ"ר כולל% 10, חרף העובדה כי מדובר באותו מושכר.

זאת ועוד, במסמך העקרונות לא צוינה תקופת השכירות - תנאי חשוב ומהותי בשכירות של נכס מסחרי, ועל-כן העדר תנאי זה מחזק את טענת הנתבעת, כי אכן לא סוכמו כל התנאים המשמעותיים והמרכזיים בין הצדדים בכל הנוגע לשכירת הנכס, וכידוע אף אם הצדדים סיכמו את עיקר התנאים, הרי שאם נתגלעה מחלוקת ביניהם על אחת כמה וכמה כשמדובר בפרט מהותי, הרי שלא ניתן לקבוע כי הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בהסכם מחייב.

לאור כל הנימוקים שהובאו לעיל, התמונה העובדתית הברורה היא, כי מסמך העקרונות כשמו כן הוא, מלמד על עקרונות הבסיסיים המלווים את המשא ומתן, אולם אין בו כדי ללמד גמירת דעתה של הנתבעת להתקשר בהסכם מחייב.

אשר לשיק שניתן על-ידי הנתבעת, הרי שמדובר בשיק בטחון, ואין די בכך כדי לשכלל את המשא ומתן בינה לבין הנתבעת לידי הסכם מחייב, מתן השיק מלמד על כוונה רצינית מצד הנתבעת לנהל משא ומתן לצורך שכירת הנכס אולם אינו מהווה השתק ומניעות כלפי הנתבעת.

אשר על כן, ולאור הנימוקים שהובאו לעיל, לא הוכח על-ידי התובעת, כי לנתבעת הייתה גמירת דעת להתקשר בהסכם שכירות מחייב, ועל-כן, לא נכרת הסכם מחייב בינה לבין הנתבעת, והמגעים בין התובעת לנתבעת הינם בבחינת משא ומתן בלבד.

מכאן, נשאלת השאלה האם בעת פרישת הנתבעת נהגה בדרך שאינה מקובלת ובחוסר תום בניהול משא ומתן עם התובעת, באופן אשר מטיל פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לתובעת.

התובעת טוענת, כי נציג הנתבעת הודיע בהפתעה, כי הנתבעת חזרה בה מהתחייבותה, וכי אינה מעוניינת בקיום העסקה, ועל-כן פרישת הנתבעת מהמשא ומתן נעשתה בחוסר תום לב וניצול לרעה של התובעת, אשר לטענתה, העמידה אותה בשוקת שבורה, ועל-כן הנתבעת אחראית ישירה ובלעדית לכל נזקיה של התובעת.

סעיף 12 לחוק החוזים קובע, כי: "(א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. (ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970, יחולו בשינויים המחוייבים."

בחינת תום הלב בפרישה ממשא-ומתן עלתה בע"א 416/89 גל-אור נ' חברת כלל (ישראל) בע"מ, פ"ד מ"ו(2) 177, 185, ונקבע כי: "הכלל הוא, כידוע, שלכל צד למשא ומתן עומדת הזכות העקרונית לפרוש ממנו בכל עת. אך גם פרישה ממשא ומתן צריך שתיעשה בתום-לב... פרישה ממשא ומתן, שאיננה מודרכת על-ידי שיקולים ענייניים, הנובעים ממהות העסקה, מהתפתחות המשא ומתן ומעמדות הצדדים לו, חשודה כנגועה בהיעדר תום-לב, הגם שלא תמיד הינה, בהכרח כזאת: ע"א 251/84 (6), בעמ' 467)".

ובעניין זה, יפים דבריו של כבוד הנשיא שמגר: "סעיף 12 הנ"ל אינו בא לכפות על אלו המנהלים משא ומתן את החובה לכרות חוזה בכל תנאי ובכל מחיר ולחייב בפיצויים את כל מי שמחליט, לפי מיטב שיקולו ומצפונו, שעיסקה פלונית המוצעת לו אינה כדאית ואינה רצויה, וזאת גם אם מתברר, כי הוא שגה בכך מבחינה אובייקטיבית." (ראו: ע"א 251/84 חברת ס.ג.פ להשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 463, 467).

בנסיבות המקרה דנן, לא הוכח על-ידי התובעת, כי בפרישתה של הנתבעת היא הפרה את חובתה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת בניהול המשא והמתן, דבר המקנה לה פיצויים בגין נזקיה, ויוסבר.

אמנם, השלב שבו הופסק המשא ומתן בין התובעת לנתבעת היה שלב מתקדם, לאחר שעורך-דינה של התובעת גיבש טיוטת הסכם ונקבע מועד לחתימה. אולם, כי כפי שנקבע לעיל, בטיוטת ההסכם הועלו שני פרטים מהותיים ויסודיים אשר עמדו בניגוד למה שהועלה במסמך העקרונות, האחד הינו השמטת החנות הקטנה, והשני כי שטח המושכר קטן ב- 10% ממה שהוצג לנתבעת. הליך משא ומתן מושתת על אמון הדדי, ובענייננו, הן של המשכירה והן של השוכרת, ועל-כן ההנחה כי מי שמוסר את המידע, מוסר מידע אמיתי וכן.

יוצא אפוא, כי שני פרטים אלו הינם המרכזיים וחשובים לצורך השכרת נכס ארוך טווח, וכן הואיל ופרטים אלו נתגלו למנהל הנתבעת רק כשראה לראשונה את טיוטת ההסכם, והואיל ופרטים אלו לא תאמו את מסמך העקרונות, הרי שפרישתו של מנהל הנתבעת מן המשא ומתן נעשתה באופן מוצדק מתוך שיקול מסחרי-כלכלי לגיטימי ואינה עולה לכדי חוסר תום לב בניהול משא ומתן מטעם הנתבעת.

לאור האמור לעיל, הנתבעת לא הפרה את חובת תום ליבה בניהול הליך משא ומתן עם התובעת.

משנקבע לעיל, כי לא הוכח על-ידי התובעת, כי הנתבעת הפרת את חובת תום הלב בהליכי משא ומתן, הרי שמתייתר למעשה הצורך לדון בזכותה של התובעת לפיצוי בגין הנזקים הנטענים שנגרמו לה לטענתה.
אולם, למעלה מן הצורך, יובהר, כי לא הוכח על ידי התובעת קיומם של הנזקים ולא שיעורם.

הנזק ראשון שהתובעת עותרת לו הינו סך של 80,000 ₪, שנאלצה לטענתה לשלם לשוכר הקודם – היער הקסום בע"מ, על-מנת לפנות את המושכר לטובת הנתבעת וצירפה את ההסכם מיום 28.10.13 (ראו: נספח ב' לכתב התביעה). אולם, מלבד מסמך התחייבות, אין כל ראיה כי הסכום שלו עותרת התובעת אכן שולם על-ידה כגון קבלה או שיק.

הנזק השני הינו סך של 10,000 ₪, שהתובעת טוענת, כי שילמה לעו"ד תורג'מן עבור שכר טרחתו בגין הטיפול בהסכם השכירות. ברם, לא צורפה כל חשבונית מס עבור תשלום זה.

הנזק השלישי הנטען הינו סך של 77,586 ₪, עבור דמי שכירות בגין חודש וחצי שבהם היה המושכר ריק ופנוי מכל מחזיק עד להשכרתו לחברת דנדש בע"מ. התובעת צירפה התחייבות הנתבעת וטיוטת ההסכם (ראו: נספחים א' וג' לכתב התביעה), אולם אף ראש נזק זה דינו להידחות , שכן הנתבעת לא הפרה את חובת תום הלב בהליך המשא ומתן.

הנזק הרביעי הנטען הינו סך של 77,586 ₪, שלטענת התובעת נאלצה לתת לשוכרת החדשה תקופת גרייס של שלושה חודשים במקום חודש וחצי גרייס שניתנה לנתבעת. העובדה שהתובעת בחרה ליתן לשוכרת החדשה שלושה חודשי גרייס אין לה כל רלוונטיות ואינה מעניינה של הנתבעת, ולא קיים קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעת לנזק הנטען.

אולם אף למעלה מכך, ייאמר, כי מעיון בהסכם עם השוכר החדש, עולה כי התובעת מקבלת שכר דירה בסך של 50,000 ₪, בעוד שבטיוטת ההסכם עם הנתבעת היה עליה לשלם סך של 43,000 ₪, היינו, כיום התובעת מקבלת שכר דירה גבוה יותר ממה שהייתה מקבלת מהנתבעת, וחרף זאת היא לא פעלה להפחתת סכום הנזק מכתב התביעה.

הנזק החמישי הינו סך של 46,485 ₪, עבור תשלום דמי תיווך, שלטענת התובעת נאלצה להעסיק מתווך למציאת שוכר חדש, ומצרפת חשבונית מס (ראו: נספח ז' לכתב התביעה), ואולם קבלה לא צורפה ועל-כן מתן התשלום לא ה וכח .

סוף דבר

8. אשר על כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, התביעה נדחית בזה.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט, ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 35,000 ש"ח (כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק-הדין ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

המזכירות תבצע סגירת תיק.

ניתן היום, ב' ניסן תשע"ח, 18 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ראשון ביזנס סנטר בע"מ
נתבע: אחים נוריאלי בע"מ
שופט :
עורכי דין: