ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יורם זילברמן נגד מדינת ישראל :

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט י' גולדברג

המערער: יורם זילברמן

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בחיפה מיום 27.10.96 בת"פ 370/91
שניתן על ידי כבוד השופט ש' ברלינר

תאריך הישיבה: י"ב בכסלו תשנ"ח (11.12.97)

בשם המערער: עו"ד גלעד

בשם המשיבה: עו"ד א. פלמור-הרץ

בית משפט קמא הרשיע את המערער בשתי עבירות השוחד, בגין טובת ההנאה שקיבל בשני השיקים על סך 2,000 ש"ח כל אחד, מבן ששון ומאיגר וכן בגין קבלת תלוש קנייה בסך 100 ש"ח מבן ששון. מאידך זוכה המערער מעבירת השוחד שבקבלת מכסחת הדשא וביצוע עבודות הגינון.

פסק-דין

השופט י' גולדברג:

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ברלינר) בשתי עבירות של קבלת שוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין תשל"ז1977- ונדון ל12- חודשי מאסר, מהם 4 חודשים לריצוי בפועל, בדרך של עבודות שירות, ל8- חודשי מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס בסך 10,000 ש"ח.

הערעור שלפנינו מכוון כנגד ההרשעה בשתי העבירות ולחלופין כנגד חומרת העונשים.

בית משפט קמא הרשיע את המערער בשתי עבירות השוחד, בגין טובת ההנאה שקיבל בשני השיקים על סך 2,000 ש"ח כל אחד, מבן ששון ומאיגר וכן בגין קבלת תלוש קנייה בסך 100 ש"ח מבן ששון. מאידך זוכה המערער מעבירת השוחד שבקבלת מכסחת הדשא וביצוע עבודות הגינון.

הדיון וההכרעה בפני בית משפט קמא

לא היתה מחלוקת בפני הערכאה הראשונה שאכן נתנו הקבלנים בן ששון ואיגר למערער שני שיקים בסך 2,000 ש"ח כל אחד וששני השיקים הללו הופקדו בחשבונו של המערער ונפדו על ידו. גם לא היתה מחלוקת שהקבלנים עבדו תחת פיקוחו של המערער בבתי הזיקוק בזמנים הרלבנטים לכתב האישום והיו תלויים בו באישור העבודות שביצעו תחת פיקוחו. המחלוקת התמקדה בטענת ההגנה המרכזית של המערער, לפיה ניתנו לו השיקים תמורת דולרים שמכר לקבלנים הנ"ל, ללא כל קשר לתפקידו בבתי הזיקוק.

התביעה לא חלקה על כך שבנוסף לעיסוקו בבתי הזיקוק, עסק המערער גם במכירת דולרים לאנשים שונים וביניהם גם לבן ששון ואיגר. בענין זה קבע בית משפט קמא כי:

"מחומר הראיות ברור כי הנאשם אכן נהג למכור דולרים, הן בביתו והן במקום עבודתו, לאנשים שונים מבין עובדי וקבלני בתי הזיקוק, לאחר שנצבר בידיו כסף זר, במסגרת עבודתו הנוספת כמלווה קבוצות טיולים לחו"ל".

לאחר שבחן בזהירות הדרושה את עדותו של עד המדינה בן ששון, מי שהיה שותפו לדבר עבירה של המערער ומי שהודה כי שיקר בהודעתו למשטרה (ת/8/), הגיע השופט קמא למסקנה כי: "אין להוציא מכלל אפשרות כי השיק נמסר עבור דולרים". בעצם מכירת הדולרים לא ראה בית משפט קמא משום קבלת שוחד. עם זאת קיבל השופט קמא את עמדת התביעה כי הרווח שהפיק המערער ממכירת הדולרים, היה בו משום שוחד, שכן לא היתה מחלוקת שהמערער נהג למכור דולרים ברווח של 10%, בהשוואה לשער הנהוג בבנקים. השופט קמא הגיע למסקנה כי הקבלנים שרכשו מהמערער דולרים במחיר "מופקע", עשו זאת כדי להיטיב עמו, היינו, "על מנת שהלה יקל עמם או יהיה להם לעזר במסגרת פיקוחו עליהם בבתי הזיקוק".

לסיכום ענין זה קובע השופט קמא כי שוכנע שהמערער ידע שטובת ההנאה הצומחת לו ממכירת הדולרים, היא "בזכות מרותו על נותני הכסף במסגרת עבודתו בבתי הזיקוק כמפקח".

המערער הודה כי קיבל מבן ששון תלוש קניה בסך 100 ש"ח ורכש באמצעותו קומקום חשמלי למשרדו במפעל בתי הזיקוק. טענת המערער היתה כי טעה לחשוב "שאם אני קונה בזה משהו אישי זה פגום, אך למשרד זה בסדר". על סמך עדותו של מפקח האחזקה בבתי הזיקוק מיכאל אופיר, שבית המשפט נתן בה אמון, קבע השופט קמא כי היה איסור מוחלט בבתי הזיקוק לקבל מתנות מכל סוג שהוא והמערער ידע על איסור זה. האיסור בקבלת תלושי קניה התבטא בכך שמקבל התלוש יכול היה לקנות באמצעותו "מה שירצה לתועלתו שלו". אמנם לא ניצל המערער את תלוש הקניה לתועלתו האישית-פרטית אלא קנה באמצעותו קומקום חשמלי למשרדו במפעל, אך גם בכך ראה בית משפט קמא מתת שוחד.

גם לגבי השיק על סך 2,000 ש"ח שהתקבל מאיגר, היתה גירסת המערער שקיבל את השיק תמורת דולרים שמכר לאיגר, אך שלא כבמקרה של בן ששון דחה בית משפט קמא את גירסת המערער והעדיף על פניה את גירסתו של איגר, על אף הסתירות שבדבריו. על פי גרסת איגר "שיק זה היה מיועד לקניית רכב בתור הלוואה. זה כסף שמעולם לא קיבלתי חזרה וגם לא יכולתי לסרב לו". בית משפט קמא סיכם פרשה זו בקובעו כי "הלוואה זו, שניתנה לנאשם ולא הוחזרה, דינה כשוחד".

מקום נרחב בדבריו ייחד המערער לטענה כי לא היה מקום לקבוע בהכרעת הדין שמקור השוחד בעסקת הדולרים לא היה בעצם מכירתם כי אם בהפקת רווחים ממכירתם במחיר "מופקע" וכל זאת בלא שניתנה למערער האפשרות להתגונן בפני הקביעה "המפתיעה".

טענה זו אינה ראויה להתקבל ולו מן הטעם שהגנת המערער בנקודה זו לא נמצאה מקופחת, שהרי בפני בית משפט קמא הונחה תשתית ראייתית מתאימה להכרעת בית משפט קמא בנקודה זו, כשבמרכזה היתה עדות המערער עצמו, לפיה הפיק רווחים בשיעור של 10% ממכירת הדולרים (ר' עמ' 150 לפרוטוקול).

עבירת השוחד: המסגרת הנורמטיבית

סעיף 290(א) לחוק העונשין מגדיר משמעותה של לקיחת שוחד, לאמור:

"עובד ציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו מאסר שבע שנים....".

היסוד העובדתי בעבירת השוחד מורכב משלשה רכיבים: ראשית, נוטל השוחד הוא עובד ציבור; שנית, עובד הציבור לוקח שוחד, כלומר קיבל מתת כלשהי, שניתן להתייחס אליה כאל שוחד; שלישית, נטילת השוחד צריכה להיות בעד פעולה הקשורה בתפקיד שממלא עובד הציבור (ראה ע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 221, 232).

המערער הוא עובד ציבור במובן סעיף 290(ב) לחוק העונשין ואין מחלוקת שקיבל שיק על סך 2,000 ש"ח מבן ששון. מעסקת מכר הדולרים לבן ששון הפיק המערער רווחים בשיעור של 10%. קיימת, לכאורה, זיקה, במובן המימד העובדתי (האקטוס ריאוס) בין מכירת הדולרים, למקום עבודתו של המערער. העובדה שפעולתו של המערער - פעולה של מכירת דולרים - לא היתה קשורה ישירות לתפקידו במפעלי הזיקוק, כי אם לעיסוקו הנוסף בהדרכת תיירים בחו"ל, לא היה בה כדי לשלול בהכרח את קיומו של היסוד העובדתי של עבירת השוחד.

כך פירשה הפסיקה את המרכיב של "פעולה הקשורה בתפקידו":

"יש לקרוא את סעיף 290(א), כאילו נאמר בו שהוא מתייחס לעובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, אף אם פעולה זו איננה בגדר סמכותו ואף אם איננו רשאי לעשותה. הפירוש המתבקש מכך הוא כי המונח 'פעולה הקשורה בתפקיד', איננו יכול לחפוף רק את המערכת המוגדרת של התפקידים של העובד אלא גם פעולות אחרות הנעשות בקשר עם התפקיד, אף שהן מחוץ לגדר סמכותו של העובד ובלבד כאמור שיש זיקה לעובדה שמקבל השוחד מכהן בתפקיד פלוני".
(ע"פ 534/78 קוביליו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 281, 302; ע"פ 25/89 כחלון נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 275, 279). (ההדגשה שלי י.ג.).

השאלה היא האם נתגבש אצל המערער היסוד הנפשי לביצוע עבירת השוחד? מצב נפשי זה הוא "מודעות" בפועל לרכיבים העובדתיים של העבירה (בג"ץ 7074/93, 7105, 7165, 57/94 סויסא ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מח(2) 749, 769). היסוד הנפשי נגזר כיום מההוראות המפורשות של החוק, שלפיהן "אדם מבצע עבירה רק אם עשויה במחשבה פלילית", למעט הסייגים המפורטים בסעיף 19 לחוק העונשין.

"המחשבה הפלילית" לענייננו, משמע:

"הכוונה המתלווה למעשה והמלמדת על הרצון לגמול לנותן טובת ההנאה במסגרת פעילותו של עובד הציבור... אין די בכך שעובד הציבור יקבל סתם כך דבר. צריך שהלקיחה תהיה מתוך כוונה להיטיב עם הנותן. הכוונה הזו, המלווה את המעשה היא המצביעה על האופי הפסול והנפסד שבמעשה קבלת השוחד... כאשר נדרשת התביעה להוכיח את הכוונה, מתבקשת היא להצביע על כך שעובד הציבור ידע, שטובת ההנאה שהוא מקבל מכוונת לפעולה הקשורה בתפקידו" (ע"פ 355/88 הנ"ל בעמ' 234).

במילים אחרות: המבחן הקובע הוא אם המטרה שנתלוותה למעשה, היתה שטובת הנאה תהא "בעד פעולה במסגרת תפקידו" של עובד הציבור, אם לאו (ע"פ 794/77 חייט נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 127, 132).

הרכיב הנפשי בעבירת השוחד קשה לביסוס ועל כן "צריך להסיק את הכוונה הפלילית הדרושה מתוך הנסיבות של הלקיחה והנתינה כפי שנתבררו בבית המשפט" (ע"פ 448/74 רחמים ששון נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 574, 576). לרוב לא קיימות ראיות ישירות להוכחת היסוד הנפשי הדרוש, הן לגבי הנותן והן לגבי הלוקח, ואולם "את אלה יש להסיק על פי הנסיבות של כל מקרה ומקרה ויש להפעיל את השכל הישר" (ע"פ 150/88 לושי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 650, 657; ע"פ 521/87 מדינת ישראל נ' שמואל עינב, פ"ד מה(1) 418, 434). לעתים ניתן גם להיעזר בחזקות (הניתנות לסתירה), אשר נסיון החיים מקימן (ע"פ 5046/92 מדינת ישראל נ' הורמן, פ"ד נ(1) 2, 9). כך, לדוגמא, עומד עובד הציבור בחזקתו "שהוא יודע שהנזקקים לשירותיו אינם נותנים לו את מתנותיהם אלא כדי שיטה להם חסד במילוי תפקידו" (ע"פ 621/78 אסא נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1) 75, 79).

המערער עצמו הסביר את הרקע למכירת הדולרים:

"התעסקתי אז בהדרכת תיירים בחו"ל, היינו לקחתי קבוצות ישראליות והובלתי אותם לטיולים בעולם. חלק מהמשכורת שלנו היא בדולרים, חלק מקבלים מהנוסעים בסוף העבודה טיפים, וחלק מקבלים מהחנויות אחוזים, מי שהוא מדריך בארגון הבינלאומי. הדולרים היו אצלי בבית ואני לצורך השלמת החודש או רכישת מוצרים חדשים הייתי מדי פעם בפעם פורט דולרים, היינו הייתי מוכר אותם ומקבל כסף ישראלי. דבר זה היה ידוע לאנשים בבתי הזיקוק, כי חלק מהעובדים של בתי הזיקוק נסעו איתי לטיולים כאלה" (עמ' 120 לפרוטוקול).

אכן היו זמנים "שאנשים חיפשו לקנות דולרים אצל זילברמן..." (העדים מיכאל אופיר בעמ' 168 ועמוס שלמה בעמ' 180 לפרטיכל).

אולם ברבות הימים עזבו אותו מרבית לקוחותיו. הדבר קרה דוקא בתקופה שהמערער נזקק לכסף ישראלי. כל נסיונותיו למכור דולרים, כבימים עברו, אפילו לחבריו, לא צלחו. היחידים שהסכימו לכך היו דוקא הקבלנים שעבדו תחת פיקוחו בבתי הזיקוק. זאת אנו למדים מפי המערער עצמו:

"בתקופה הרלבנטית פניתי לאנשים והם לא רצו. פניתי לחלק מהחברים שלי, אנשים שעבדו בבתי זיקוק, ורק הקבלנים הסכימו לכך" (עמ' 149 לפרטיכל).

ואכן בסמיכות זמנים, בחודש מאי 1989, הצליח המערער לגייס את הכספים שהיו דרושים לו וזאת בזכות שני הקבלנים בן ששון ואייגר, כשזה האחרון מעניק למערער "הלוואה שאין להחזירה" ובן ששון מספק למערער כסף ישראלי תמורת הדולרים שזה מכר לו.

במצב זה, שכל לקוחותיו השיבו פניו ריקם ורק הקבלנים שמרו לו אמונים והסכימו לרכוש ממנו דולרים, היה עליו להבין שיש דברים בגו. המערער ידע או חייב היה לדעת שהסכמת הקבלן בן ששון לרכוש ממנו דולרים, בעוד כל האחרים פנו לו עורף, יש לה הסבר אחד ויחיד: ציפייה וקבלת תגמול מהמערער, במסגרת תפקידו הציבורי כמפקח על עבודת הקבלן בבתי הזיקוק.

נוצר איפוא מצב לפיו היה ברור הן למערער והן לבן ששון כי יש לבן ששון יסוד לחשוש פן אי היענות לבקשת המערער לרכוש ממנו דולרים, עלולה להיות בעוכריו בסידור ענייניו, לכשיזדקק לאשורו של המערער לעבודותיו הקבלניות (ראה: ע"פ 521/87 הנ"ל בעמ' 435).

אין להתעלם גם מן העובדה הבאה: המערער ידע או לכל הפחות עצם עיניו מלראות שהקבלן בן ששון מעמיד לרשותו סכומי כסף נזילים תמורת מכירת דולרים, ושמכירה זו תניב לו רווח העולה על הרווח שהיה מפיק ממכירת הדולרים לבנק.

בכל אלה היה משום מתת שוחד לעובד ציבור במסגרת מילוי תפקידו הציבורי.

תלושי הקניה - היסוד העובדתי והנפשי

בנקודה זו נאחז המערער בטענה כי העובדה שרכש באמצעות תלושי קניה, שקיבל מבן ששון, קומקום חשמלי למשרדו בבתי הזיקוק, שם נהגו לשתות הקבלנים קפה, שוללת את התגבשות עבירת השוחד, לפי שלא עשה שימוש בקומקום לצורכי עצמו אלא לקידום האינטרסים הכלליים של מקום עבודתו.

טענה זו אינה ראויה להתקבל. העובדה שצמחה לבאי משרדו של המערער תועלת מהשימוש שעשה המערער בתלוש הקניה שקיבל מבן ששון, אין בה כדי להסיר מהמתת את אופיה המשחד. סוגיה זו נידונה בע"פ 5046/93 מדינת ישראל נ' הוכמן, פ"ד נ(1) עמ' 2, 10).

הוכמן, ששימש ראש עיריית אילת נסע ליפן עם רעייתו לכנס שהוקדש לפיתוח השקעות באילת מטעם החברה היפנית המארגנת. הנסיעה והאירוח מומנו על ידי החברה היפנית. הוכמן הועמד לדין באשמת קבלת שוחד והפרת אמונים, משנטען כי מימון כרטיסי הנסיעה והוצאות השהיה ביפן באו לבסס יחס של משוא פנים מצד ראש העיריה כלפי החברה היפנית. בית המשפט המחוזי זיכה את הוכמן מן האשמות שיוחסו לו בשוללו היווצרות מחשבה פלילית מצידו, בציינו את חשיבות הנסיעה לפיתוח העיריה ולשגשוגה. ערעור המדינה לבית המשפט העליון נגע לשאלת המחשבה הפלילית שנדרשה בעבירות נושא הדיון ובעיקר לשאלה האם "מבחן התועלת", קרי האם הנסיעה היתה דרושה למילוי התפקיד, היא אמת המידה הנכונה לבחינת המקרה.

בית המשפט העליון (מפי הנשיא ברק) דחה את ערעור המדינה על זיכויו מן הדין של המערער בנימוק שאכן לא התקיים היסוד הנפשי הדרוש בעבירת השוחד. עם זאת לענין "מבחן התועלת" ראה בית המשפט לקבוע את הדברים הבאים:

"לדעת בית המשפט המחוזי, המשיב לא קיבל כל טובת הנאה מהחברה היפנית, שכן הנסיעה היתה דרושה למילוי תפקידו כראש העירייה והיה בה כדי להביא תועלת לעירייה. על פי קביעתו של בית המשפט המחוזי, התשובה לשאלה אם קיבל המשיב טובת הנאה בעד הפעולה הקשורה בתפקידו, נעוצה במטרת הנסיעה, אם זו היתה דרושה לתפקידו כראש עירייה. גישה זו של בית המשפט המחוזי אינה מקובלת עלי. מתת לעובד ציבור אינה מאבדת מאופיה כשוחד רק משום כך שבעקבות מתן המתת צמחה תועלת לציבור.... על כן מימון נסיעתו של ראש עירייה על ידי חברה הנזקקת לשירותיה של העירייה הוא קבלת טובת הנאה בעד פעולה הקשורה בתפקידו של ראש העירייה, גם אם כתוצאה מאותו מימון מקודם האינטרס של העירייה" (שם בעמ' 10) (ההדגשה שלי י.ג.).

המערער הסכים לקבל מידי בן ששון תלוש קניה למרות היותו מודע לנוהלים החמורים ששררו במקום עבודתו ואשר אסרו עליו לקבל מתנות מכל סוג שהוא. המערער הפר במודע את האיסור של קבלת מתנה ולפיכך בדין הורשע בפרט זה בעבירה של קבלת שוחד.

פרשת איגר

כזכור עמדו בפני בית המשפט קמא שתי גירסאות שבאו להסביר את קיומו של השיק על סך 2,000 ש"ח שנמשך על ידי איגר לפקודת בנו של המערער. איגר טען כי היתה זו הלוואה שניתנה לבנו של המערער לצורך רכישת רכב ואילו המערער טען כי גם כאן, כמו במקרה של בן ששון, ענין לנו במכר דולרים.

הגם שעדותו של איגר לא היתה נקיה מסתירות, להן היה ער בית המשפט, קבע הוא בהכרעת דינו כי עדות זו ראויה לאמון:

"הסתירות בעדותו של איגר מחייבות התייחסות זהירה לעדותו, אך אינן מביאות אותי למסקנה שהוא אינו אמין בגירסת ההלוואה, שאינה אלא גירסת שוחד... אך האמת מבצבצת בין השורות ובתוכן והיא לחובת הנאשם. יש לראות בהקשר זה את העדות בכללותה, את התמונה הכוללת העולה ממנה ולא להיתפס לסתירה זו או אחרת... לא שוכנעתי כי היה לאיגר רצון להתנקם בנאשם או להזיק לו מכל סיבה שהיא. נראה, שאיגר אף מצטער על הפגיעה בנאשם, שנראה בעיניו אדם הגון, יחסית למפקחים אחרים בבתי הזיקוק".

המערער מבקש כי נתערב בממצאיו העובדתיים ובממצאי המהימנות של בית משפט קמא, שנתן אמון לגירסתו של איגר על אף הסתירות שבה. ברם, בגדר מושכלות ראשונים כי אין זה ממנהגו של בית משפט שלערעור להתערב בממצאיה העובדתיים של ערכאת השמיעה ובממצאי המהימנות שלה. להרשעת המערער בעבירת השוחד בנושא השיק של איגר, היה בסיס איתן בחומר הראיות ואין לנו עילה להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא.

בסיכומו של דבר תעמוד הרשעת המערער בעינה כפי שקבעה בית משפט קמא.

חומרת העונש
בבואו לגזור את הדין שקל בית משפט קמא מחד גיסא את הצורך בהטלת עונש מרתיע בגין עבירה שמטיבעה גורמת להשחתת המידות ומאידך גיסא בחן את נסיבותיו האישיות של המערער; התחשב בעובדה שעצם ההרשעה מהווה עבורו נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא וגם לקח בחשבון את חלוף הזמן הממושך מאז ביצוע העבירות ועד סיום ההליכים.

במאזן השיקולים הללו, לא נראה לי שיהא צידוק להתערבותנו בעונש שהושת על המערער, שאיננו חמור כשלעצמו.

אשר על כן הצעתי לחבריי המכובדים היא לדחות את הערעור על שני חלקיו.


הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
א

השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.

ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' גולדברג.

ניתן היום, ה' באב תשנ"ח (28.7.98).

פ ט

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97031650.R08/אמ


מעורבים
תובע: יורם זילברמן
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: