ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין וטוהר המידות נגד אליקים רובינשטיין :

בג"ץ 3966/98
בג"ץ 3967/98

בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופט ת' אור
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט י' אנגלרד

העותרת אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין
בבג"ץ 3966/98: וטוהר המידות

העותרת
בבג"ץ 3967/98: התנועה למען איכות השלטון בישראל

נגד

המשיבים בבג"ץ 3966/98 1. ועדת הכנסת
ובבג"ץ 3967/98: 2. אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה
3. ח"כ אריה דרעי

תשובה לצו על תנאי

תאריך הישיבה: כ"ה בתמוז התשנ"ח (19.07.98)

בשם העותרת
בבג"ץ 3966/98: עו"ד בעז ארד

בשם העותרת עו"ד אליעד שרגא; עו"ד יסמין קשת;
בבג"ץ 3967/98: עו"ד דנה פריבך-חפץ; עו"ד אורנית שנער-כהן

בשם המשיבה מס' 1: עו"ד צבי ענבר

בשם המשיב מס' 2: עו"ד עוזי פוגלמן; עו"ד אפרת ברזילי

בשם המשיב מס' 3: עו"ד יגאל ארנון; עו"ד ברק טל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

פסק-דין

הנשיא א' ברק:

1. חבר הכנסת אריה דרעי כיהן כמנהל כללי של משרד הפנים ולימים כשר הפנים. בעקבות חקירה שנערכה - ושההליך האחרון בה היה בחודש אוגוסט 1993 - החליט היועץ המשפטי לממשלה מר מ' בן-יאיר (ביום 15.2.94), כי קיימות ראיות לכאורה המצדיקות העמדתו של ח"כ דרעי לדין על ביצוע עבירות של מרמה והפרת אמונים. הודעה על כך נשלחה לח"כ דרעי, תוך שצויין בה כי רשאי הוא להביא טענותיו בפני היועץ המשפטי לממשלה במסגרת הליך שימוע, וזאת בטרם יחליט היועץ המשפטי לממשלה על הגשת כתב אישום. באשר להסדרי השימוע, כך ציין היועץ המשפטי לממשלה, יהא נכון להתחשב בעמדתו של ח"כ דרעי, וזאת נוכח המשפט המתנהל נגדו (בת"פ 305/93) בבית המשפט המחוזי בירושלים. בתגובתו ציין ח"כ דרעי כי מבקש הוא לדחות את הליך השימוע עד לאחר חלוף ששה חודשים מהיום שבו יינתן פסק דין סופי במשפט המתנהל נגדו בבית המשפט המחוזי בירושלים. היועץ המשפטי לממשלה נענה (חלקית) לבקשתו של ח"כ דרעי, וקבע (במכתבו מיום 28.2.94) כי השימוע יתקיים תוך שלושה חודשים ממועד סיומם של סיכומי הצדדים לעניין הכרעת הדין במשפט המתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים. כנגד החלטה זו של היועץ המשפטי לממשלה הוגשה עתירה על ידי אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות (בג"ץ 4637/94) אשר נמחקה לבקשת העותרת.

2. מאז נסתיים הליך החקירה האחרון (בחודש אוגוסט 1993) חלפו למעלה מארבע שנים. במשפט של ח"כ דרעי נסתיים הליך הגשת הראיות, אך הסיכומים טרם הוגשו. תקופת ההתיישנות בגין העבירות שלגביהן קיים חומר ראיות לכאורה היא חמש שנים. על רקע זה החליט היועץ המשפטי לממשלה, מר א' רובינשטיין (ביום 3.9.97), להקדים את הליך השימוע. הודגש על ידו - במכתב שנשלח על ידי עוזרו לח"כ דרעי - כי "ההחלטה להקדים ולקיים את השימוע לפני סיום משפטו של ח"כ דרעי בת"פ 305/93 התקבלה בשל התקרבותו של מועד ההתיישנות החוקית, דבר המחייב לשנות מן המוסכם בשעתו". בתגובתו (מיום 19.11.97) ציין ח"כ דרעי כי הוא דוחה את הצעת השימוע. הוא כופר באחריותו, וגורס שהוא צריך להישפט על ידי הציבור. בהתחשב בעמדתו זו, שקל היועץ המשפטי לממשלה בעניין והחליט להעמיד את ח"כ דרעי לדין פלילי. עם זאת, כך החליט היועץ המשפטי, טיוטת כתב האישום תהא מצומצמת מזו שהוכנה בעבר, והיא תכלול רק חמישה אישומים כנגד שלושה-עשר האישומים שנכללו בטיוטה הראשונה של כתב האישום.

3. ביום 11.5.98 - שלושה חודשים בטרם יחלפו חמש שנים מסיום החקירה - פנה היועץ המשפטי לממשלה ליושב-ראש הכנסת. הוא ביקש - על פי הוראת סעיף 13(ב) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א1951- (להלן - חוק החסינות) - כי הכנסת תיטול את חסינותו של ח"כ דרעי, כדי שניתן יהא להביאו לדין פלילי. יושב-ראש הכנסת העביר הבקשה לוועדת הכנסת. הוועדה קיימה ארבעה דיונים בבקשה (בימים 20.5.98, 26.5.98, 2.6.98 ו23.6.98-). היא שמעה את עמדת היועץ המשפטי לממשלה ואת עמדת היועץ המשפטי לכנסת, מר צ' ענבר. הוועדה שמעה את דברו של ח"כ דרעי ואת דברי בא כוחו, עורך הדין י' ארנון. חברי הוועדה שאלו שאלות והביעו את עמדתם.

4. היועץ המשפטי לממשלה הציג בפני חברי ועדת הכנסת את טיוטת כתב האישום. הוא נימק את שיקוליו בהחלטתו להעמיד את ח"כ דרעי לדין פלילי. הוא הסביר לוועדה את היקף שיקול דעתה בדיוניה בעניין נטילת החסינות. הוא הדגיש כי "ההתיישנות הרלבנטית בתיק שעליו אנחנו מדברים היום היא חמש שנים מיום הליך החקירה האחרון, שהיה באוגוסט 1993. זאת אומרת, אנחנו מדברים על התיישנות באוגוסט 1998. לכן היה עלינו להידרש כבר בשנת 1997, כי ידענו והבנו שלוח הזמנים שמדובר עליו לא מתיישב עם מה שהוסכם, וכדי לא להיכנס לגדר ההתיישנות" (פרוטוקול מהישיבה ביום 20.5.98, בעמ' 6). במהלך הישיבה התעוררה השאלה, אם אין בהצגת האישום לוועדת הכנסת ובדיוניה משום השעיית מירוץ ההתיישנות, וזאת לאור הוראת סעיף 6 לחוק החסינות. ח"כ קליינר הציע, כי אם התשובה לשאלה זו היא בחיוב - ורק אם היא בחיוב, כלומר, אם מירוץ ההתיישנות מושעה - יידחה הדיון בבקשת היועץ המשפטי לממשלה עד לאחר חלוף שלושה חודשים מסיכומי הסניגוריה. בעניין זה ציין היועץ המשפטי לממשלה כי "יש ספיקות משפטיים", וכי "אין כאן אדם שיכול לומר בוודאות - בהנחה שהדיון הזה יופסק ויתחדש אחרי מועד ההתיישנות, שבחוק היום הוא באוגוסט - שבית המשפט לא יאמר: עבר זמנו בטל קורבנו והדבר לא קיים" (שם, עמ' 24).

5. היועץ המשפטי לכנסת, מר ענבר, הביע עמדתו בעניין ההתיישנות בפני הוועדה. הוא הודה "שיש ספיקות", והוסיף כי ועדת הכנסת צריכה לדון בבקשת היועץ המשפטי לממשלה ללא דיחוי. לדעתו, אין בנימוקים שהושמעו בפני הוועדה שעניינם השעיית מירוץ ההתיישנות, כדי לדחות את הדיונים (שם, עמ' 25). עם זאת, אם הוועדה תשתכנע כי ח"כ דרעי זקוק לזמן כדי להציג עמדתו בפני הוועדה, "זה יכול להיות שיקול בשיקוליכם לגבי קצב מהלכו של הדיון" (שם, עמ' 25, 26). מר ארנון, בא כוחו של ח"כ דרעי, הביע אף הוא דעתו בעניין ההתיישנות. לטענתו, עם הגשת הבקשה לנטילת החסינות, נעצר מירוץ ההתיישנות. הוא סמך בעניין זה על דעתו על פרופסור ש' ז' פלר, אשר כתב למר ארנון, כי יש אחיזה לסברה שמירוץ ההתיישנות נפסק ברגע שבו מוכן כתב אישום כנגד חבר כנסת, אך הגשתו נמנעת בשל חסינותו של חבר הכנסת. כן ציין מר ארנון, כי "יש כבר בג"צים בדרך", וכי "בג"ץ יגיד לכם בתוך שבוע-שבועיים מה דעתו" בעניין ההתיישנות (פרוטוקול מהישיבה ביום 2.6.98, בעמ' 12). ח"כ דרעי ציין בפני הוועדה כי לא יתנגד לנטילת חסינותו. עם זאת, ראה באירועים המשמשים בסיס לכתב האישום נגדו כבסיס למשפט ציבורי בו יהא הוא המאשים והמדינה הנאשם. ח"כ דרעי ביקש דחייה בדיוני הוועדה על מנת שיינתן לו זמן להכנת טיעוניו, ובהם טענתו כי הוא מופלה לרעה לעומת אישי ציבור אחרים, אשר פעלו כמוהו בעבר אך לא הועמדו לדין.

6. כבר בישיבה הראשונה של ועדת הכנסת הציע ח"כ קליינר לדחות המשך הדיון עד חלוף שלושה חודשים מסיכומי הצדדים במשפטו הפלילי של ח"כ דרעי. הוא חזר על הצעתו זו בישיבתה הרביעית של ועדת הכנסת. הוא הדגיש כי מטרת הדחיה הינה לאפשר לח"כ דרעי להתכונן להצגת טיעוניו בפני ועדת הכנסת. הוא ציין כי ההנחה המונחת ביסוד הצעתו הינה כי מירוץ ההתיישנות הושעה, והעבירות לא תתיישנה בתקופת הדחיה. הצעה זו נתקבלה על דעת רוב חברי הוועדה.

העתירות

7. העתירות שלפנינו מכוונות כנגד החלטתה של ועדת הכנסת לדחות את המשך הדיון בבקשת היועץ המשפטי לממשלה לנטילת חסינותו של ח"כ דרעי. אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות (העותרת בבג"ץ 3966/98) מבקשת כי נבטל את החלטת הדחיה של ועדת הכנסת. לטענת עותרת זו, החלטתה של ועדת הכנסת ניתנה על יסוד שיקולים זרים והיא נגועה בחוסר סבירות קיצוני. לדעת העותרת לא היה לוועדה כל יסוד להטיל ספק בתום ליבו של היועץ המשפטי לממשלה. מכיוון שכך, היה עליה להציע לכנסת ליטול את חסינותו של ח"כ דרעי. העותרת השניה היא התנועה למען איכות השלטון בישראל (העותרת בבג"ץ 3967/98). אף עותרת זו מבקשת כי נבטל את החלטת הדחיה של ועדת הכנסת. לטענתה, חרגה הוועדה מסמכותה בהחליטה לדחות המשך הדיון בבקשת היועץ המשפטי לממשלה. ביסוד עמדתה של עותרת זו מונח החשש, כי העבירות המיוחסות לח"כ דרעי בטיוטת כתב האישום שהכין היועץ המשפטי לממשלה תתיישנה בטרם תחדש הוועדה את דיוניה. החלטת הדחיה מסכלת, איפוא, את ההליך הפלילי עצמו. ההחלטה נתקבלה מתוך שיקולים זרים ויש בה הפליה פסולה. בהחלטה נפל חוסר סבירות קיצוני, תוך שהשיקול האישי של ח"כ דרעי גבר על השיקול של טובת הציבור. שתי העתירות הועברו להרכב של שופטים. הוצא (ביום 2.7.98) צו-על-תנאי, ולאור דחיפות העניין, נקבעו שבעה ימים לתשובה.

8. תשובתה של ועדת הכנסת הוצגה בפנינו, בכתב ובעל-פה, על ידי היועץ המשפטי של הכנסת, מר צ' ענבר. נקודת המוצא של מר ענבר הינה כי אם אמנם העבירות המיוחסות לח"כ דרעי עומדות להתיישן באוגוסט 1998, כי אז אין ספק שעל ועדת הכנסת לקבל החלטה בבקשת היועץ המשפטי לממשלה במועד שיאפשר הגשת כתב אישום עוד לפני חלוף תקופת ההתיישנות. אם, לעומת זאת, העבירות המיוחסות לח"כ דרעי לא אמורות להתיישן באוגוסט 1998, כי אז אל-לו לבית המשפט הגבוה לצדק לנקוט עמדה באשר להחלטתה של ועדת הכנסת לדחות המשך דיוניה. הטעם לכך הוא, שהחלטתה של ועדת הכנסת אינה החלטה סופית אלא הליך ביניים, בו אין בית משפט זה מתערב. על פי גישתה זו של ועדת הכנסת, שאלת המפתח הינה מירוץ ההתיישנות. בשאלה זו התלבטה הוועדה בדיוניה. הנחתה של הוועדה היתה כי מירוץ ההתיישנות הושעה, ועל רקע זה החליטה - מטעמים ענייניים, בתום לב ושלא מתוך שיקולים זרים - לדחות המשך דיוניה, כדי לתת לח"כ דרעי הזדמנות נאותה להציג עמדתו בפני הוועדה. עמדה זו עניינה טענת ההפליה שביקש ח"כ דרעי להעלות בפני הוועדה. לדעתו של מר ענבר, הדיון בשאלה אם הופעלה אמת מידה שווה לגבי אישי ציבור שונים בעניין העמדה לדין, הוא במסגרת סמכותה של ועדת הכנסת. הנה כי כן, שאלת המפתח, לגישתו של מר ענבר, היא שאלת ההתיישנות. בעניין זה ביקש מר ענבר את החלטתנו. הוא ציין בכתב תשובתו כי ועדת הכנסת:

"לא תראה ... בפסיקתו של בית המשפט הנכבד בשאלה זו משום התערבות במהלך דיוניה, אלא להיפך, סיוע לוועדה במתן הדרכה משפטית שתאפשר לה לקיים הליך תקין".

בדברי תשובתו בעל-פה הוסיף מר ענבר כי ועדת הכנסת מצפה להנחיית בית המשפט בעניין ההתיישנות.

9. עמדתו של ח"כ דרעי הוצגה בפנינו בכתב ובעל-פה. אף נקודת המוצא של מר ארנון, שטען לח"כ דרעי, הינה כי מירוץ ההתיישנות הושעה, וכי אין כל חשש כי באוגוסט 1998 תתיישנה העבירות כנגד מרשו. על כל פנים, ח"כ דרעי הצהיר, כי אין בכוונתו להפיק יתרון כלשהו מדחיית המועד. לגוף שיקולי הוועדה, סובר מר ארנון כי הוועדה שקלה שיקולים ענייניים בלבד. ביסוד החלטתה עומד הצורך ליתן לחבר הכנסת הזדמנות נאותה, מספקת וסבירה להביא טיעוניו בפני הוועדה בלא שמשפט אחר תופס את דעתו, ליבו וזמנו. שיקול זה עצמו עמד ביסוד הסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה לדחות השימוע לח"כ דרעי עד לאחר הסיכומים במשפטו. זהו שיקול ראוי, המעוגן בפסיקתו של בית המשפט העליון. בטיעוניו בפנינו הדגיש מר ארנון כי אין בפיו טענה כי היועץ המשפטי לממשלה התעמר בח"כ דרעי. טענתו הינה טענת הפליה. כן ציין מר ארנון, כי עניינו של ח"כ דרעי הוא שתבוא הכרעה בחפותו או אשמתו, בלא שהחסינות תימנע זאת, שאם לא כן הוא עשוי להיתפס בגדריה של ההלכה לפיה בשל אי הסרת החסינות, וטיוטת כתב האישום התלויה נגדו, תימנע יכולתו לכהן במשרות ציבוריות מסויימות (על פי הלכת בג"ץ 4267/93 אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 441). עם זאת ציין מר ארנון, כי לפי השקפתו, ולאחר שיינתן פסק הדין במשפט הפלילי בו נאשם ח"כ דרעי, שוב לא יבקש היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את ח"כ דרעי. שכן ממה נפשך: אם ח"כ דרעי יזוכה במשפטו, לא יהיה זה ראוי להעמידו שוב לדין; ואילו אם ח"כ דרעי יורשע במשפטו, לא יהא כל טעם בהעמדתו לדין. באשר לעניין ההתיישנות ביקש מר ארנון כי נביע עמדתנו בשאלה זו, המונחת לדעתו ביסוד החלטתה של ועדת הכנסת.

10. הונחה בפנינו הודעה מטעם היועץ המשפטי לממשלה. עמדת היועץ הינה, כי דיוני ועדת הכנסת צריכים להתקיים ללא כל דיחוי. ועדת הכנסת אינה רשאית לדחות את הדיון בלא שיהא לכך טעם ענייני. אמת, ועדת הכנסת רשאית לדחות המשך דיוניה על מנת ליתן לחבר הכנסת הזדמנות ראויה להשמיע טענותיו כנגד נטילת החסינות. במקרה שלפנינו, אין ח"כ דרעי מתנגד לנטילת חסינותו. מטרת הדחיה היא להפוך את ועדת הכנסת כבמה ל"משפט הציבור". מטרה זו אינה בגדר השיקולים שוועדת הכנסת רשאית להביאם בחשבון. פגם זה מקבל משנה חומרה בנסיבות בהן קיים ספק באשר להשעיית מירוץ ההתיישנות, שמביא לידי כך שההחלטה לדחות את הדיון עלולה לסתום את הגולל על האפשרות להעמיד את ח"כ דרעי לדיון. בסיום הודעת היועץ המשפטי נאמר:

"בצד האמור, ובשים לב לדוקטרינת הריסון השיפוטית, לפיה בית המשפט הנכבד אינו מקיים דיון בעתירה אלא לאחר שמוצו כל ההליכים, עמדת היועץ המשפטי לממשלה הינה כלהלן:

ככל שבית המשפט הנכבד יקבע כי 'מירוץ ההתיישנות' נעצר, בשל כך שהבאתו של ח"כ דרעי לדין נמנעת מכוח חוק החסינות (כמשמעות הדברים בסעיף 6 לחוק זה) ויוסר החשש כי דחיה זו תסכל את היכולת להגיש כתב אישום, ישקול בית המשפט הנכבד את הצורך בהתערבותו, נוכח דוקטרינת הריסון האמורה, כשהוא מביא בכלל שיקוליו את כל הנטען לעיל.

אם בית המשפט הנכבד לא יקבע כאמור, ולא יוסר החשש עליו עמדנו לעיל, נבקש לטעון כי בשל הפגם שנפל בהחלטת ועדת הכנסת, ונוכח אמות המידה להתערבות שיפוטית עליהן עמדנו לעיל, יש מקום שבית המשפט הנכבד יורה לוועדת הכנסת להמשיך את דיוניה לאלתר ולקבל החלטה בשאלת נטילת החסינות ללא דיחוי".

בטיעוניו בעל-פה הדגיש מר פוגלמן, מטעם היועץ המשפטי לממשלה, כי טענת ההפליה אותה מעלה ח"כ דרעי אינה מעניינה של הוועדה, שכן היא טענה כוללנית - שאינה מעוגנת בעובדות הסובבות את המקרה של ח"כ דרעי - ואין בה כדי להשפיע על תוקף שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. כן הדגיש מר פוגלמן כי בחינה "מראש" מובילה למסקנה כי ועדת הכנסת אינה צריכה לעסוק כלל בשאלת ההתיישנות. בחינה "בדיעבד" של החלטת הכנסת אשר שקלה את שאלת ההתיישנות, מותנית בשאלה אם החלטת הכנסת היא החלטת ביניים (בה נדרש ריסון עצמי של בית המשפט) או שמא - בשל חלוף ההתיישנות - היא תהפוך, הלכה למעשה, להחלטה סופית (הכפופה לביקורת שיפוטית מלאה). מכאן מרכזיותה של בעיית ההתיישנות, ומכאן בקשתו של מר פוגלמן כי בית משפט זה ינקוט עמדה בשאלת ההתיישנות.

11. באת כוחה של התנועה למען איכות השלטון בישראל (העותרת בבג"ץ 3967/98) הדגישה בפנינו כי במרכז העתירה מונחת שאלת ההתיישנות. עותרת זו מוכנה להעמיד את העתירה כולה על שאלה זו. מבקשת היא כי נכריע בשאלת ההתיישנות. ברוח דומה טען בפנינו גם בא כוחה של אמיתי, אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות (העותרת בבג"ץ 3966/98). אמת, לדעתו ניתן לפסוק בעתירה בלא לנקוט כל עמדה באשר להפסקת מירוץ ההתיישנות. עם זאת, מקובל עליו כי אם מירוץ ההתיישנות מושעה ואין חשש כי באוגוסט 1998 תתיישנה העבירות המיוחסות לח"כ דרעי, כי - אז אין בנסיבות העניין מקום להתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטת הביניים של ועדת הכנסת.

המסגרת הנורמטיבית הכללית

12. לכל חבר כנסת חסינות "דיונית". על פיה חסין חבר הכנסת, בין השאר, בפני דיון פלילי (סעיף 4(א) לחוק החסינות). חסינות זו נועדה בעיקרה למנוע הטרדה של חבר הכנסת והפרעה בעבודתו כחבר כנסת, ללא הצדקה, על ידי הרשות המבצעת. היא משקפת את החשש כי הרשות המבצעת - באמצעות היועץ המשפטי לממשלה - תיזום הליכים פליליים אשר ישבשו את עבודתו הפרלמנטרית של חבר הכנסת (ראה: בג"ץ 507/81 ח"כ אבו חצירא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לה(4) 561, 567, 585-586 (להלן: פרשת אבו חצירא)). חסינות זו היא "יחסית". היא ניתנת לנטילה. נטילת החסינות נעשית בהליך תלת-שלבי: בשלב הראשון מוגשת בקשה לנטילת החסינות על ידי היועץ המשפטי לממשלה. בשלב השני דנה בבקשה ומחליטה בה ועדת הכנסת. לחבר הכנסת ניתנת הזדמנות להשמיע את דברו. החלטת הוועדה מתמצית בבחירה בין הצעה לכנסת ליטול את חסינותו של חבר הכנסת לבין הימנעות מהצעה זו. נמנעה הוועדה מהצעה, מסתיים הליך נטילת החסינות. הציעה הוועדה ליטול את החסינות, נכנס ההליך לשלבו השלישי. בשלב השלישי מתקיים דיון לפני מליאת הכנסת, ולאחר דיון - שבו ניתנת לחבר הכנסת הזדמנות להשמיע את דברו - מחליטה הכנסת (בהצבעה גלויה) אם ליטול את החסינות, אם לאו. ניטלה החסינות, דינו של חבר הכנסת, לעניין אותה אשמה, כדין כל אדם (ראה בג"ץ 1843/93 פנחסי נ' כנסת ישראל, פ"ד מט(1) 661, 695 (להלן: פרשת פנחסי)). לעתים ניתן לקצר הליך זה, ולהעמידו על שני שלבים בלבד. זאת, מקום שחבר הכנסת הודיע בכתב, כל עוד לא הסתיים הדיון בוועדת הכנסת, ליושב ראש הכנסת וליושב ראש ועדת הכנסת, שהוא מסכים לנטילת החסינות כמבוקש. במצב דברים זה רשאית ועדת הכנסת ליטול מחבר הכנסת את החסינות, ומוענקות לה לעניין זה הסמכויות המוקנות למליאת הכנסת (סעיף 13(ז)(1) לחוק החסינות).

13. הליך נטילת החסינות בוועדת הכנסת הוא הליך כעין שיפוטי (ראה בג"ץ 5368/96 פנחסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 364, 382). על ועדת הכנסת להפעיל את סמכותה כנדרש מגוף שלטוני שסמכותו היא כעין שיפוטית. כך, למשל, צריך לקיים את כללי הצדק הטבעי, תוך שיש להעניק לחברי הכנסת המשתתפים בדיון ובהחלטה את האפשרות לדעת במה מאשימים את חבר הכנסת. כן יש להעניק לחבר הכנסת שאת חסינותו מבקשים ליטול ההזדמנות להציג את עמדתו ולשכנע את חברי הכנסת בצידקת עמדתו. במסגרת זו יש להתחשב בעובדה שכנגד אותו חבר כנסת מתנהל הליך פלילי אחר, העשוי לגזול את מירב זמנו וכוחו (ראה בג"ץ 96/81 אבו חצירא נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). עם זאת, קיים מיתחם של זמן ראוי שאין לעבור אותו. על ועדת הכנסת להפעיל את שיקול דעתה "במהירות הראויה". כך נובע מההוראה הכללית שבדין (סעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א1981-), כך מתבקש מהמבנה הפנימי של חוק החסינות, המורה, בין השאר, כי הבקשה לנטילת החסינות מוגשת ליושב ראש הכנסת אשר יעבירנה לועדת הכנסת לדיון בישיבתה הקרובה (סעיף 13(ג) לחוק החסינות). שיקול הדעת של ועדת הכנסת אינו מוחלט. על הוועדה להפעיל את שיקול דעתה בנטילת החסינות "במסגרת הכללים והעקרונות החלים על גוף שלטוני, המפעיל סמכות כעין שיפוטית" (פרשת פנחסי, בעמ' 696). "הכללים, המתווים דרכי פעולתו של גוף מעין שיפוטי, חלים גם על רשויות הכנסת, כשהן ממלאות תפקיד מסוג זה. נטילת זכויות בהליך שכזה חייבת להיעשות על בסיס של שיקולים ענייניים, הנבחנים באופן סביר תוך שהם מתייחסים לגופו של העניין הנדון" (הנשיא שמגר בבג"ץ 620/85 מיעארי נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד מא(4) 169, 215). השאלות אשר חברי הכנסת צריכים לבחון אותן - והמתבקשות מהתכלית המונחת ביסוד החסינות הדיונית - הינן, אם שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה אינו פסול בשל השפעות פוליטיות (ראה פרשת אבו חצירא, בעמ' 568). על ועדת הכנסת לבחון, אם לא נפל פגם בטעמיו של היועץ המשפטי לממשלה, "כגון הפליה פסולה, סטייה ממדיניות תביעה כללית או השפעה פוליטית" (פרשת פנחסי, בעמ' 706).

הביקורת השיפוטית

14. במילוי תפקידה הכעין שיפוטי נתונה ועדת הכנסת לביקורת שיפוטית של בית המשפט הגבוה לצדק. "לא ייתכן, שבמילוי תפקיד זה תהיה לוועדה של הכנסת חסינות מפני ביקורת שיפוטית, ושהוועדה היא שתוכל לקבוע סופית את גבולות סמכותה" (ממלא מקום הנשיא, השופט יצחק כהן, בבג"ץ 306/81 פלאטו שרון נ' ועדת הכנסת, פ"ד לה(4) 118, 132). עמד על כך הנשיא שמגר, בציינו:

"היקף הביקורת השיפוטית על פעולות הכנסת נהיה רחב יותר, מקום בו מופעלת על ידיה, במליאתה או בוועדה, סמכות מעין-שיפוטית. ההתערבות בהליך כזה היא בגדר סמכותו הטבעית והמקובלת של בית המשפט הגבוה לצדק בהעבירו אקטים מעין-שיפוטיים תחת שבט הביקורת" (בג"ץ 620/85 מיעארי נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד מא(4) 169, 195).

עם זאת, בהפעילו את ביקורתו השיפוטית רגיש בית המשפט הגבוה לצדק למעמדה המיוחד של הכנסת. בשורה ארוכה של פסקי דין עמד בית משפט זה על ההבחנה "בין עצם קיומה של הסמכות של בית המשפט הגבוה לצדק לבין דרך הפעלתה" (הנשיא שמגר בבג"ץ 325/85 מיעארי נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד לט(3) 122, 128; בג"ץ 89/83 לוי נ' יושב ראש ועדת הכספים של הכנסת, פ"ד לח(2) 488, 495; בג"ץ 652/81 ח"כ שריד נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד לו(2) 197, 201). על רקע זה נקבע, כי בדרך כלל בית המשפט הגבוה לצדק לא יעביר תחת שבט ביקורתו הליכי ביניים פנים-פרלמנטריים, שהם רק שלבים מוקדמים לקבלתה של החלטה סופית שטרם נפלה. עמד על כך הנשיא שמגר, בציינו:

"שלטון החוק דורש קיומה של ביקורת שיפוטית לשם מניעתו של מעשה, הבטל בשל אי-חוקיותו או הראוי לביטול בשל כך, אך בו בזמן גם דורש הכיבוד ההדדי שבין הרשויות והריסון העצמי של הרשות השופטת, שנועדו לאפשר קיום תפקודה של הכנסת, כי אלה שהופקדו על כך על ידי המחוקק יוכלו לקיים במסגרת הכנסת את העיון, הדיון ושיקול הדעת שהוטלו עליהם; התחקות מתמדת ובו-זמנית אחרי כל שלב ביניים, כאשר הרשות השופטת כאילו מתלווה עקב בצד אגודל לכל הליך פרלמנטרי, שאין לו תוצאות לוואי כלשהן, תהפוך את סדרי העבודה של הכנסת לשדה תימרונים וניווטים, בהם יתלווה לכל הליך גם המירוץ אחרי צווי ביניים שיפוטיים כדי לעכב את השלמתו של המהלך הפרלמנטרי. מבחינת היציבות החוקתית רצוי שהרשות המחוקקת תוכל לנהל סדריה ולקדם פעולותיה לפי החוק ולפי תקנונה בדרכים שהותוו לכך, תוך הישענות ראשונית על תהליכי הבקרה וההכרעה הפנימיים, שהותוו מראש בחוק או בתקנון" (בג"ץ 325/85 מיעארי נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד לט(3) 122, 128).

ביסוד גישה זו מונח השיקול המעשי, כי החלטתה הסופית של ועדת הכנסת עשויה לייתר את הדיון בחוקיותה של החלטת הביניים. אך מעבר לכך: ביסוד גישה זו מונח יחס הכבוד ההדדי בין הרשות המחוקקת לבין הרשות השופטת (ראה בג"ץ 5368/96 פנחסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 364, 375).

מן הכלל אל הפרט

15. ועדת הכנסת אך החלה את דיוניה בנטילת חסינותו של ח"כ דרעי. היא לא קיבלה החלטה שלא להציע לכנסת ליטול את חסינותו של ח"כ דרעי. החלטתה לדחות את המשך הדיון בבקשת היועץ המשפטי לממשלה היא החלטת ביניים. בנסיבות אלה - ועל פי הלכותיו של בית משפט זה (ראה פסקה 14 לעיל) - אין מקום להפעלת ביקורת שיפוטית על החלטה זו של ועדת הכנסת. ודוק: הימנעות זו מביקורת שיפוטית אינה נגזרת מחוקיותה של ההחלטה. אפילו יטען כי ההחלטה אינה כדין, לכאורה, אין זה ראוי כי נביע בדרך כלל עמדה בשאלה זו, בטרם התגבשה החלטתה הסופית של ועדת הכנסת שלא להציע לכנסת ליטול את חסינותו של ח"כ דרעי. על כן, אין מקום לבחינת שיקוליה של הוועדה לגופם, ודי באופי החלטתה - כהחלטת ביניים - כדי להביא להימנעות בשלב זה מכל ביקורת שיפוטית.

16. איפיונה של החלטת הכנסת כהחלטת ביניים, שאין בה החלטה סופית שלא להציע לכנסת ליטול את חסינותו של ח"כ דרעי, משתנה אם תוצאת הדחיה בדיוני הוועדה יביאו להתיישנות העבירות בהן מואשם ח"כ דרעי. אכן, אם באוגוסט 1998 מתיישנות העבירות המיוחסות לח"כ דרעי, כי אז החלטתה של ועדת הכנסת, לשוב ולדון בבקשת היועץ המשפטי לאחר מועד זה, שקולה כנגד החלטה (סופית) שלא להמליץ על נטילת חסינותו של ח"כ דרעי. מה ערך תהא להמלצה עתידה - לאחר חלוף תקופת ההתיישנות - ליטול את חסינותו של ח"כ דרעי, אם הלכה למעשה לא ניתן יהא להעמידו לדין בשל חלוף תקופת ההתיישנות? נמצא, כי אם אמנם מתיישנות העבירות המיוחסות לח"כ דרעי באוגוסט 1998, כי אז יש להשקיף על החלטתה של ועדת הכנסת לדחות המשך דיוניה עד לאחר סיום הסיכומים במשפטו של ח"כ דרעי - מועד הנופל מעבר לאוגוסט 1998 - כהחלטה השקולה להימנעות מהמלצה על נטילת חסינותו של ח"כ דרעי. במצב דברים זה, נתונה החלטת ועדת הכנסת לביקורת שיפוטית מלאה, המחייבת אותנו לבחון את שיקוליה של ועדת הכנסת אחד לאחד.

17. נמצא, כי השאלה העיקרית המונחת לפתחנו הינה, האם אמנם מתיישנות העבירות המיוחסות לח"כ דרעי באוגוסט 1998? אכן, כל הצדדים כולם העמידו שאלה זו במרכז טיעוניהם בפנינו, וביקשו את הכרעתנו בה. חרף כל זאת, שקלנו בדבר, אם ראוי הוא כי נכריע בשאלה זו. ספיקותינו התבססו על שני שיקולים אלה: ראשית, מקומה הראוי של טענת ההתיישנות הוא כטענה מקדמית בגדרי ההליך הפלילי (ראה סעיף 149(8) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-; להלן - חוק סדר הדין הפלילי). הכרעתנו שלנו בה - עם כל משקלה כתקדים של בית המשפט העליון - היא מחוץ לגדרי ההליך הטבעי לה. שנית, כפי שציין מר ענבר בדבריו בפני ועדת הכנסת (פרוטוקול הדיונים מיום 20.5.98, בעמ' 25), שיקולי ההתיישנות אינם נופלים לגדר השיקולים הרלבנטיים אותם רשאית הוועדה להביא בחשבון, תוך שעל הוועדה לפעול במהירות הראויה, וכל זאת על רקע הספק בעניין תחולת ההתיישנות. בנסיבות אלה, הכרעתנו בשאלת ההתיישנות יהא בה משום התעלמות ממצב דברים זה.

18. חרף שיקולים אלה, הגענו לכלל מסקנה כי מן הראוי הוא שננקוט עמדה ברורה בשאלת ההתיישנות. הטעמים המונחים ביסוד מסקנתנו זו הם שלושה אלה: ראשית, הכרעה בשאלת ההתיישנות משליכה במישרין על השאלה, אם החלטת הדחיה של ועדת הכנסת היא החלטת ביניים או החלטה סופית. סיווג זה מכריע לעניין הפעלתה של ביקורת שיפוטית על החלטתה של ועדת הכנסת. אם מירוץ ההתיישנות אכן מושעה, כי אז החלטה של ועדת הכנסת לדחות את דיוניה היא החלטת ביניים בלבד. על החלטה מסוג זה אין בית משפט זה מפעיל - דרך כלל - ביקורת שיפוטית. ואילו אם מירוץ ההתיישנות אינו מושעה, כי אז שקולה ההחלטה של הוועדה הלכה למעשה כנגד החלטה שלא להמליץ על נטילת החסינות. על החלטה מסוג זה מפעיל בית משפט זה ביקורת שיפוטית. נמצא, כי היקף הביקורת השיפוטית הוא פונקציה של אופי החלטתה של ועדת הכנסת, ואופי זה מותנה בשאלת ההתיישנות. ועדת הכנסת נתנה דעתה לשאלה זו, והניחה כי מרוץ ההתיישנות מושעה, וכי אופי החלטתה הוא כהחלטת ביניים. מן הראוי הוא, איפוא, כי ננקוט עמדה בשאלת ההתיישנות. שנית, נקיטת עמדה מצידנו בשאלת ההתיישנות עשויה לייתר את הצורך בביקורת שיפוטית במקרה שלפנינו, שכן ממה נפשך: אם נגיע למסקנה כי התיישנות העבירות בהן מואשם ח"כ דרעי מושעית, ממילא החלטת הוועדה היא החלטת ביניים, שבגינה מגלה בית משפט זה ריסון עצמי ניכר באשר לביקורת השיפוטית. נזכיר עוד, כי אם נגיע למסקנה כי ההתיישנות מושעית, יבואו בכך העותרים על סיפוקם, ולא יהא צורך בבחינת שיקוליה של הוועדה; ואילו אם נגיע למסקנה כי התיישנות העבירות בהן מואשם ח"כ דרעי אינה מושעית, תשוב ועדת הכנסת מיוזמתה שלה ותדון בבקשת היועץ המשפטי לממשלה, שכן דחיית הדיון התבססה על ההנחה שההתיישנות מושעית. אכן, בכתב התשובה מטעם ועדת הכנסת ציין מר ענבר:

"עיקרה של עתירה זו, מבוסס על ההנחה כי העבירות המיוחסות לח"כ דרעי בתיק הציבורי, עומדות להתיישן בחודש אוגוסט שנה זו, והחלטת הדחיה למעשה מסכלת את ההליך הפלילי. ייאמר מיד, כי אם אמנם בית המשפט הנכבד בדעה כי כך הוא המצב המשפטי, כי אז אין ספק שעל ועדת הכנסת לקבל החלטה בעניין בקשת היועץ המשפטי לממשלה, במועד שיאפשר הגשת כתב האישום - אם תינטל חסינות ח"כ דרעי - עוד לפני חלוף תקופת ההתיישנות" (כתב התשובה, עמ' 3).

שלישית, כל הצדדים לעתירה ביקשו את הכרעתנו בשאלת ההתיישנות. בעיקר נדגיש את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, אשר חרף דעתו העקרונית, ביקש את הכרעתנו בסוגיה זו. כן נציין - ולכך היתה השפעה מיוחדת עלינו - את בקשתו של מר ענבר, בשם ועדת הכנסת, כי ננקוט עמדה בשאלה זו. נראה לנו כי יחסי הגומלין הראויים בין שתי רשויות השלטון - הרשות המחוקקת והרשות השופטת - מצדיקים היענות לבקשה זו. במצב דברים דומה עמדנו בפרשה אחרת, בה ציינו:

"אם בכל זאת החלטנו לדון בעתירה ולא לדחותה כמוקדמת מדיי, הרי זה דווקא בשל יחסי הגומלין הראויים בין הכנסת לבית המשפט. מתוך עיון מדוקדק בפרוטוקול דיוניה של ועדת הכנסת עולה בבירור כי הוועדה התלבטה בשאלה אם בכוחה לדון בבקשתו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר נטילת חסינותו של העותר. ועדת הכנסת ביקשה להמשיך ולדון בבקשת היועץ המשפטי לממשלה רק לאחר שבית המשפט יקבע כי הוועדה אכן מוסמכת לדון בבקשה. מכאן ההצעה - שגם היועץ המשפטי לממשלה נענה לה - לפנות לבית משפט זה, וזאת במסגרת עתירה כנגד היועץ המשפטי לממשלה. אכן, במדינות שונות בעולם קיים הליך פורמאלי ועצמאי, ובו רשות שלטונית רשאית לפנות לבית המשפט בהצגת שאלה בדבר החוקיות או החוקתיות של פעולתה (ראה, למשל, שיטת reference בקנדה; שיטת ה-abstract judicial review ברבות ממדינות אירופה). בהיעדר הסדר דומה בישראל, לא נימנע מליתן את פסק דיננו בעניין שלפנינו, חרף השלב המוקדם שבו מובאת השאלה לפנינו, וזאת מתוך כיבוד רצונה של הכנסת" (בג"ץ 5368/96 פנחסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 364, 376).

בשולי הדברים נעיר, שמן הראוי הוא כי תישקל אפשרות לאמץ הסדר פורמאלי, המאפשר לבעלי מעמד (שייקבעו בחוק) להפנות לבית המשפט העליון שאלות של חוק. בכך יתייתר הצורך להמתין ולצפות כי תוגש בעניין זה עתירה התוקפת את החלטת הרשות השלטונית לאחר הינתנה. תחת זאת תבוא פניה של הרשות השלטונית עצמה, המבקשת לדעת מהו הדין, והרוצה לכלכל את צעדיה במסגרת הדין. על כל פנים, יהא עניין זה כאשר יהא, הצטברותם של שלושת הטעמים הנזכרים, הביאו אותנו לכלל החלטה, כי מן הראוי הוא שננקוט עמדה בשאלת השעייתה של ההתיישנות. לבחינתה של שאלה זו נעבור עתה.

ההתיישנות והשעייתה

18. החוק בישראל מכיר בהתיישנות העבירה או העונש. סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי קובע דינים באשר להתיישנות העבירה. וזו לשון הסעיף:

"התיישנות 9. (א) באין הוראה אחרת לעניין זה עבירות בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל
עבירה אם עברו מיום ביצועה -

(1) בפשע שדינו מיתה או מאסר
עולם - עשרים שנים;

(2) בפשע אחר - עשר שנים;

(3) בעוון - חמש שנים;

(4) בחטא - שנה אחת.

(ב) בעבירות לפי החוק בדבר
מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם,
התש"י1950-, ולפי החוק לעשיית דין
בנאצים ובעוזריהם, התש"י1950- -
אין התיישנות.

(ג) בפשע או בעוון אשר תוך
התקופות האמורות בסעיף קטן (א)
נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק
או הוגש כתב אישום או התקיים הליך
מטעם בית המשפט, יתחיל מניין
התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה
או מיום הגשת כתב האישום או מיום
ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל
לפי המאוחר יותר".

הוראה זו קובעת ככלל, כי התיישנות מתחילה עם ביצוע העבירה (סעיף 9(א)). עם זאת, מירוץ ההתיישנות נפסק (בפשע ובעוון) בהתרחש חקירה על פי חיקוק, הגשת כתב אישום או הליך מטעם בית המשפט (סעיף 9(ג), וכן בג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם)). שלא כמו בהתיישנות האזרחית - המעוגנת בחוק ההתיישנות, תשי"ח1958- - אין בחוק סדר הדין הפלילי הוראות כלליות באשר לדין ההתיישנות. יהא מקום בעתיד לפתח תורת התיישנות כללית בפלילים, תוך שניתן להקיש, בעניינים דומים, מדיני ההתיישנות האזרחיים. יהא עניין זה כאשר יהא, מוכרים מצבים בהם מירוץ ההתיישנות מושעה. אלה כוללים מצבים בהם מטעם זה או אחר נמנעת האפשרות לקיים חקירה, להגיש כתב אישום, או לקיים הליך מטעם בית המשפט. כלל הוא, כי ההתיישנות מושעית כנגד מי שאין בכוחו לפעול: contra non valentem agere non currit praescriptio (ראה ש' ז' פלר, יסודות בדיני עונשין 640 (כרך ב', 1987). ראה גם ש' ז' פלר ומ' קרמניצר, "הצעת חלק מקדמי וחלק כללי לחוק העונשין החדש", משפטים יד 127 (תשמ"ד)). מקרה טיפוסי למצבים אלה הוא זה שבו נהנה אדם מחסינות דיונית, שאינה מאפשרת חקירה או הגשת כתב אישום, וממילא גם לא קיום הליך מטעם בית המשפט. כך הוא, למשל, המצב לגבי נשיא המדינה (ראה סעיף 14 לחוק-יסוד: נשיא המדינה). כך הוא המצב לגבי חבר כנסת. לבחינתה של השעיה זו נפנה, איפוא, עתה.

19. חוק החסינות קובע השעיה של מירוץ ההתיישנות, בזו הלשון (סעיף 6):

"התקופה שבה נמנעה, מכוח חוק זה, הבאתו של חבר כנסת לדין על עבירה מסויימת - לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות לגבי אותה עבירה".

הוראה זו מעוררת מספר בעיות. אחת מאותן בעיות הינה ממתי מתחילה תקופת ההשעיה? לעניין זה ניתן להעלות שלוש אפשרויות. על פי האפשרות הראשונה, תקופת ההשעיה מתחילה עם היותו של אדם לחבר כנסת. מאותו יום ואילך הוא נהנה מחסינות (דיונית), ועל כן אין להביאו לדין ומירוץ ההתיישנות מושעה. האפשרות השניה גורסת, כי מירוץ ההתיישנות מושעה מהרגע שבו הגיש היועץ המשפטי לממשלה טיוטה של כתב האישום ליושב ראש הכנסת לשם נקיטה בהליכים לנטילת חסינות של חבר כנסת. מאותו רגע מבקש היועץ המשפטי לממשלה להגיש את כתב האישום לבית המשפט, אך הדבר נמנע ממנו בשל חסינותו של חבר הכנסת. האפשרות השלישית מאחרת את תחילת ההשעיה לזמן בו מחליטה ועדת הכנסת שלא להמליץ על נטילת חסינותו של חבר כנסת או הזמן בו מחליטה מליאת הכנסת שלא ליטול את חסינותו של חבר הכנסת. בזמן זה - ובשל אי נטילת החסינות - נמנעת הבאתו של חבר הכנסת לדין.

20. האפשרות הראשונה נידונה בבית משפט זה ונדחתה על ידו. כותב השופט א' גולדברג:

"סעיף 6 לחוק החסינות מדבר על מניעת הבאתו של חבר כנסת לדין 'מכוח חוק זה'. משמע כי נדרש שיתקיים קשר סיבתי בין אי-ההעמדה לדין ובין החסינות הפרלמנטרית. הטעם לדרישה זו ברור. סעיף 6 בא למנוע מצב בו חבר כנסת שעבר עבירה שלא חלה עליה החסינות המהותית, או מי שנבחר לכנסת לאחר שעבר עבירה וההליכים נגדו נפסקו במצוות סעיף 5 לחוק החסינות, לא יהנה מהתיישנות רק בזכות החסינות הדיונית. אין לסעיף 6 ולא כלום עם מצב בו החליטה התביעה שלא להעמיד את חבר הכנסת לדין. בצדק טענו המשיבים שפרשנותה של העותרת לסעיף 6 מפלה את חברי הכנסת לרעה מכל אזרח אחר. פרשנות העותרת מאפשרת מצב בו תקופת ההתיישנות של חבר כנסת תהיה ארוכה לאין שיעור מהרגיל, גם כשאין לה דבר עם החסינות, וכשחבר הכנסת לא עשה דבר כדי למנוע את העמדתו לדין" (בג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם)).

לאור הלכה זו, שוב אין לנו צורך לבחון אפשרות זו.

21. נותרו שתי האפשרויות האחרות. איזו מהן היא האפשרות המתבקשת מפרשנותו של סעיף 6 לחוק ההתיישנות? לדעתי, האפשרות השניה היא זו העולה מפרשנותו הראויה של החוק. אכן, מיום ההליך האחרון בחקירה החל לזרום מניין תקופת ההתיישנות. אותה שעה טרם הוכן כתב אישום, וממילא לא "נמנעה" הגשתו לבית משפט בשל היות הנאשם חבר כנסת. אך עם גיבושה של טיוטת כתב אישום והגשתה ליושב ראש הכנסת, מוכן היועץ המשפטי להגישה לבית המשפט. הוא נמנע מכך, שכן מכוח הוראות חוק החסינות, מוענקת חסינות (דיונית) לחבר הכנסת. על פיה "חבר הכנסת לא יובא לדין פלילי בשל אשמה של עבירה שנעברה בזמן היותו חבר הכנסת או לפני שהיה לחבר הכנסת, אלא לאחר שניטלה ממנו החסינות לגבי האשמה הנידונה" (סעיף 4(א) לחוק החסינות). נמצא, כי מכוח הוראת חוק החסינות "נמנעה... הבאתו של חבר הכנסת לדין על עבירה מסויימת" (סעיף 6 לחוק החסינות). מכיוון שכך, לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות התקופה שתחילתה בהגשתו של כתב האישום ליושב ראש הכנסת וסופה ביום שבו שוב אין עומדת לחבר הכנסת חסינותו (הדיונית). זהו הפירוש המתיישב עם לשון ההוראה. זהו גם הפירוש המתבקש על פי תכליתה. לולא היה הנאשם חבר כנסת, היה כתב האישום נגדו מוגש עם גיבושו. מפאת הרצון למנוע הפרעה לעבודת הכנסת - בשל הטרדה של חבר הכנסת והפרעה בעבודתו כחבר כנסת על ידי הרשות המבצעת - ובשל החשש כי הרשות המבצעת תיזום הליכים פליליים אשר ישבשו את עבודתו הפרלמנטרית של חבר הכנסת, מוענקת לו חסינות דיונית (ראה פרשת אבו חצירא; פרשת פנחסי, בעמ' 693). חסינות זו היא המונעת את הגשתו של כתב האישום, ועל כן מושעה מירוץ ההתיישנות כאמור בהוראת סעיף 6 לחוק החסינות.

22. האפשרות השלישית - לפיה השעיית מירוץ ההתיישנות תחל מהרגע בו סירבה הכנסת ליטול את החסינות - אינה מתבקשת מלשון חוק החסינות, ואינה מתיישבת עם תכליתו. אכן, מניעת הבאתו של חבר כנסת לדין פלילי בגין עבירה מסויימת לגביה הוכן כתב אישום והוא מוכן להגשה לבית המשפט, אינה מתחילה עם סירובה של הכנסת ליטול את חסינותו. סירוב זה אינו המניעה להבאתו של חבר הכנסת לדין על עבירה מסויימת. המניעה להבאתו של חבר הכנסת לדין היא החסינות (הדיונית) שחוק החסינות מעניק לו, והמונעת מהיועץ המשפטי להגיש את כתב האישום לבית המשפט. הסירוב ליטול את החסינות אינו משנה, איפוא, לענייננו, באופן מהותי את מצבו של חבר הכנסת: הוא נהנה מחסינות דיונית לפני סירוב הנטילה, והוא נהנה מחסינות דיונית לאחריה. נמצא, כי מועד הסירוב ליטול את החסינות אינו רלבנטי לעניין השעיית מירוץ ההתיישנות. לא כן, אם הכנסת נוטלת את חסינותו של חבר הכנסת. משניטלה החסינות, דינו של חבר הכנסת "לכל הכרוך באותה אשמה, כדין כל אדם" (סעיף 4(ב) לחוק החסינות). היועץ המשפטי רשאי, איפוא, להגיש את כתב האישום לבית המשפט. מכיוון שכך, נפסקת תקופת ההשעיה, ומירוץ ההתיישנות מתחדש.

סוף דבר

23. הגעתי איפוא למסקנה כי משמוגשת על ידי היועץ המשפטי לממשלה טיוטת כתב אישום ליושב ראש הכנסת לשם נטילת חסינותו של חבר כנסת, מושעה מירוץ ההתיישנות של העבירות בגינן מוגש כתב האישום. משמעות הדבר לענייננו הינה, כי ביום 11.5.98 הושעה מירוץ ההתיישנות בגין העבירות הכלולות בטיוטת כתב האישום שהגיש היועץ המשפטי ליושב ראש הכנסת. אין, איפוא, כל חשש להתיישנות העבירות נשוא כתב האישום באוגוסט 1998. על רקע זה מתבקשת המסקנה, כי החלטתה של ועדת הכנסת לדחות המשך דיוניה עם חלוף שלושה חודשים מהגשת סיכומי הצדדים במשפטו האחר של ח"כ דרעי, הינה החלטת ביניים הנוגעת לסדרי עבודתה הפנימיים. בהחלטה כגון זו - תהא מידת חוקיותה אשר תהא - איננו נוהגים ברגיל להפעיל ביקורת שיפוטית. למותר לציין, שאין בהשעיית מירוץ ההתיישנות משום השעיית דיוניה של הוועדה. כפי שציין היועץ המשפטי לכנסת, מר ענבר, על הוועדה לקיים ולסיים את דיוניה במהירות הראויה, כפי שדורש זאת הדין הכללי וכן גם חוק החסינות, וחזקה עליה שכך תעשה.

העתירות נדחות.

א

המשנה לנשיא - השופט ש. לוין:

אני מסכים.

המשנה לנשיא

השופט ת. אור:

אני מסכים.

השופט א. מצא:

אני מסכים.

השופט מ. חשין:

אני מסכים.

השופט י. זמיר:

אני מסכים.

השופטת ט. שטרסברג-כהן:

אני מסכימה.

ת

השופטת ד. דורנר:

אני מסכימה.

ת

השופט י. אנגלרד:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.

ניתן היום, ה' באב התשנ"ח (28.07.98).

א המשנה לנשי ט

ט ת

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98039660.A05/דז/


מעורבים
תובע: וטוהר המידות
נתבע: אליקים רובינשטיין
שופט :
עורכי דין: