ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ביצורית בע"מ נגד מועצה מקומית ראמה :

בפני כבוד ה שופט אפרים צ'יזיק

תובעת

ביצורית בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד רביב רוזנברג ואח'

נגד

נתבעת

מועצה מקומית ראמה
ע"י ב"כ עוה"ד יוסף פארס ואח'

פסק דין

בפניי תובענה כספית מיום 15.9.2013 בהליך של סדר דין רגיל בסך של 725,570 ₪ (כערכם ביום הגשת התובענה) .
רקע עובדתי וטענות הצדדים :
התובעת הינה חברה פרטית המתמחה במתן שירותי גביית חובות מנהליים לרשויות מקומיות אשר סיפקה את שירותיה לנתבעת בין התאריכים 1.1.11 ועד 30.4.2013 .

בשנת 2010 פרסמה הנתבעת מכרז לניהול מערך הגבייה שלה בקרב חברות פרטיות בעלות ניסיון מוכח בתחום מתן שירותי גבייה מינהליים ( מכרז מספר 6/2010) . לאחר שהתובעת זכתה במכרז נחתם בין הצדדים בתאריך 5.9.2010 הסכם בכתב אשר מסדיר את דרכי התנהלותה של הנתבעת הן בפן הביצועי והן בפן הכספי בגין ביצוע מכלול הפעולות אותן התחייבה לבצע. על פי המוסכם תקופת ההתקשרות הינה למשך שנה אחת כאשר ההסכם ניתן להארכה עד לתקופה של חמש שנים.

ההסכם הוארך לראשונה בתאריך 1.1.2012 ולאחר מכן הוארכה תקופת ההתקשרות למשך שנה נוספת. בתאריך 30.8.2012 התקיימה בין נציגי הנתבעת לבין אנשי התובעת ישיבה במהלכה קבל מנכ"ל התובעת, מר שלמה אטרי, על מוסר התשלומים הבעייתי של הנתבעת וכן גם על העיכובים בתשלום שכר הטרחה ובנוסף לכך גם על דרכי התנהלותה בפן המקצועי .

בתאריך 4.3.2013 הודיע מזכיר הנתבעת למנכ"ל התובעת על החלטתה של הנתבעת להפסיק את הסכם ההתקשרות עם התובעת בנימוק שהתובעת התנהלה באופן רשלני תוך ביצוע מלאכת הגבייה באופן בלתי ראוי. למחרת היום שיגר ב"כ התובעת, עו"ד דקל קורש, אל הנתבעת מכתב תגובה המפרט את מכלול טענותיה של התובעת כלפי הנתבעת ובכלל זאת ביטול ההסכם משיקולים זרים ואי תשלום שכרה במועד. כמו כן, דרש ב"כ התובעת במסגרת מכתב התגובה כי הנתבעת תשלם למרשתו את יתרת החוב בסכום של 178,127 ₪.

בתאריך 30.4.2013 נחתם בין הנתבעת לבין התובעת הסכם/פרוטוקול אשר מסדיר את סיום ההתקשרות החוזית בין הצדדים ובכלל זאת החזרת מלוא סמכויות הגבייה לידי הנתבעת והסדרת ההתחשבנות בפן הכספי ( עמלות, הוצאות אכיפה וכו').

בתאריך 15.9.2013 הגישה התובעת כנגד הנתבעת תובענה כספית בהליך של סדר דין מקוצר בסכום של 725,570 ₪ בהסתמך על חוות דעתו של רואה החשבון זיו כרסנטי מיום 28.8.2013 ולפיה נותרה לנתבעת יתרת חוב בגין ראשי התביעה הבאים : החזר הוצאות אכיפה בסך של 505,399 ₪, ניכויים לא מוסכמים בסך של 7427 ₪, עמלות גבייה בסך של 112,082 ₪, עלות השלמת מידע בסך של 75,276 ₪, משלוח מכתבי התראה בסך של 39,930 ₪, שימוש בתוכנת " מטרופולינט" בסך של 9516 ₪ ובניכוי שכ"ד בסך של 24,060 ₪.

בתאריך 15.9.2013 הגישה התובעת את התובענה בתיק זה בהליך של סדר דין מקוצר ובתאריך 27.5.2014 הוגשה לביהמ"ש בקשת רשות להתגונן.

טרם תחילת הדיונים בביהמ"ש הגיעו הצדדים להסכמה דיונית ולפיה בית המשפט ימנה מומחה מטעמו בתחום ראיית-החשבון, שהינו בעל התמחות מיוחדת בתחום הרשויות המקומיות, לצורך הערכת גובה החוב הכספי אותו חבה הנתבעת לתובעת. על פי המתווה הדיוני אליו הגיעו הצדדים בתאריך 15.1.2015 הוסכם כי תשלחנה אל המומחה שאלות הבהרה וכי במידת הצורך המומחה יזומן לחקירה בין כותלי בית-המשפט ולאחר מכן יוגשו לבית המשפט סיכומים קצרים.

בו ביום בתאריך 15.1.2015 מינה בית-המשפט את רואה החשבון יעקב זיצר כמומחה מטעמו ובד בבד הורה על העברת התיק למסלול של סדר דין רגיל. בהחלטותיי מיום 29.3.2016 ומיום 2.8.2017 הועמד גובה שכר טרחתו של המומחה על סך של 56,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

חוות דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט :

חוות דעתו של המומחה מתמקדת במספר ראשי תביעה עיקריים וכן גם בראשי תביעה משניים אשר נכללים במסגרתם תוך בחינת שבעה רכיבים שנויים במחלוקת כפי שפורטו בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעת ( רו"ח זיו כרסנטי) בעניין החזר הוצאות אכיפה, ניכויים לא מוסכמים, עמלות גבייה, עלות השלמת מידע, משלוח מכתבי התראה, שימוש בתוכנת המחשב " מטרופולינט" ובקיזוז שכר דירה.

במסגרת ראש התביעה העיקרי אשר נוגע לאכיפת הוצאות הגבייה בחן המומחה ארבעה חשבונות אשר סכומם הכולל מסתכם בסכום של 492,065 ₪ ( חשבון אחד בסך 66,220 ₪ ; חשבון שני בסך 145,056 ₪ ; חשבון שלישי בסך 178,224 ₪ ; חשבון רביעי בסך 102,565 ₪). יש לציין, כי המומחה בחן באופן מדגמי כ – 40% מהמסמכים הרבים אשר הועברו לעיונו ובסופו של יום קבע את מסקנתו על יסוד התעריפים אשר נקבעו במסגרת חוזה ההתקשרות ובמסגרת תקנות שהותקנו לאחר מכן בכל אחד ואחד מראשי הפרקים השנויים במחלוקת ( ראה : עמוד 3 שורות 1 – 20 ; עמוד 4 שורות 4 – 5 לפרוטוקול).

המומחה מציין בחוות דעתו כי עד לחודש מאי 2011 הנתבעת חויבה בהתאם לתעריפים המפורטים בחוזה ההתקשרות בעוד שהחל מחודש יוני 2011 החלה התובעת לגבות תעריפים בהתאם להוראות תקנות המיסים ( גביה) (קביעת הוצאות מרביות), התשע"א – 2011 . לצורך הכנת חווה"ד נבדקו כ- 40% מהחיובים בסכום כולל של 201,498 ₪ מתוך 492,065 ₪.

המומחה מבהיר במסגרת חוות דעתו כי בכל הנוגע לחיובים אשר שיעורם נמוך מ – 500 ₪ ארבעת החשבונות מסתכמים בסכום של 45,255 ₪ ולא נמצא בהם פגמים, ברם בכל הנוגע לחיובים ששיעורם עולה על 500 ₪ היקף החיובים הבעייתיים מסתכם בסכום של 446,810 ₪.

בכל הנוגע לראש הפרק אשר עניינו העסקת השוטרים לצורך ליווי לביצוע עבודות העיקול אותרו כ – 19% של חיובים בעייתיים (37,673 ₪). על פי עמדת המומחה אין אפשרות מעשית לוודא כי השוטרים ( בין שלושה עד ארבעה בכל פעם) השתתפו באופן פעיל בליווי צוותי העיקול. בנוסף לכך, סבור המומחה כי קיימת בעייתיות רבה בכך שהאישורים אשר הונפקו לשוטרים הינם על בסיס יומי בלבד כאשר השוטרים אינם חתומים על גבי דו"חות העיקול. אי לכך, בשל הספקות הללו ממליץ המומחה בסיפת חוות דעתו לקזז מתוך הסך הכולל של החיובים בגין ראש פרק זה את מחצית החיובים הבעייתיים (84,894 ₪), כלומר 42,447 ₪ מתוך סכום התביעה.

בכל הנוגע לראש התביעה המשני, אשר עניינו איתור כתובות החייבים, אותרו כ – 14% של חיובים בעייתיים (28,611 ₪) אשר מהווים 62,553 ₪ מסך החיובים הבעייתיים הגבוהים (446,810 ₪) ומשכך המומחה ממליץ בסיפת חוות דעתו לפצות את התובעת בסכום של 41,702 ₪, דהיינו 33% מהסכום המפורט בכתב התביעה. המומחה מנמק את מסקנתו בכך שבחלק מהמסמכים אשר הועברו לעיונו לא קיים תיעוד המלמד על איתור בפועל של כתובות וכן גם בכך שדי באיתור הכתובת על ידי בעל תפקיד אחד המבצע את פעולת העיקול על מנת לדעת את כתובתו של החייב. משכך, סבור המומחה כי אין מקום לשפות את התובעת בגין איתור כתובת באותה כתובת מעבר לפעם אחת בלבד קל וחומר משאותם מאתרים, שהינם עובדי המועצה ותושבי המקום, מכירים היטב את המקומות שבהם בוצעו פעולות האיתור ולכן הינו ממליץ לקזז מסך הסכומים המגיעים לתובעת 41,702 ₪.

בכל הנוגע לראש התביעה המשני הנוגע לביצוע עיקולים נבדקו כ – 21% של חיובים בעייתיים (93,830 ₪) מתוך סכום החיובים הגבוהים (446,810 ₪) ולכן המומחה ממליץ לקזז מחצית מהחיובים הבעייתיים (46,915 ₪) בגין ראש תביעה זה.

המומחה מנמק את מסקנתו בכך שעד לחודש יוני 2011 התובעת חייבה את הנתבעת לפי התעריפים המפורטים במסגרת ההסכם אולם לאחר מכן בהתאם לתקנות אשר פורסמו באותה עת. המומחה סבור כי שיטת החיוב בה נקטה התובעת, דהיינו, חיוב קבוע על פי תעריף תפיסת והוצאת מיטלטלין במקום חיוב על פי תעריף נמוך יותר של עיקול ברישום הינה בעייתית מאחר ובמסמכי ההתקשרות לא מתועדת כל התייחסות למקרים מעין אלה. כמו כן, סבור המומחה כי מבצעי פעולות העיקול אינם יכולים לצפות מראש את אשר יתרחש במהלך ביצוע פעולת העיקול ובכלל זאת נוכחות פיזית של החייב בביתו או לחילופין את הצפי לכך שיעלה בידי החייב לשכנע את צוות י העיקול של התובעת כי הינם מנועים מל בצע את הליך העיקול מסיבות כאלו ואחרות.

מנימוקים אלה וכן גם בשל זכאותה של התובעת לקבלת החזר מלא של ההוצאות מכח התקנות הרלוונטיות סבור המומחה כי על מבצעי העיקול להיות ערוכים מבעוד מועד לכל תרחיש אפשרי ולכן אין מקום לחייב על פי חיובי " עיקולי תפיסה" ומשכך הינו ממליץ להפחית מהסכום לו זכאית התובעת סך של 46,915 ₪.

בכל הנוגע לראש הפרק המשני, אשר עניינו העברת הודעות עיקול לבנקים, סבור המומחה כי סך החיובים הבעייתיים מסתכם ב – 4% (8950 ₪) מסך החיובים הגבוהים (446,810 ₪) לחודש. המומחה סבור בחוות דעתו כי מהמסמכים שהועברו לבדיקתו עולה כי התובעת ביצעה מספר רב של חיובים כפולים במסגרת הודעת עיקול אחת, ובפרט חיובים בחשבונות הבנק של בני/בנות זוגם של החייבים, בעוד שהחיוב המתבקש צריך היה להתבצע בהתאם למספר ההודעות שנשלחו אל הבנקים ולא לפי מספר השמות המופיעים בהודעות החיוב ומשכך ממליץ המומחה להפחית מסכום התביעה סך של 17,872 ₪.

בשל שינויי שיעורי המע"מ מ – 18% ל- 17%, ובהתחשב בגובה שיעורי הריבית וההצמדה מציין המומחה כי יש להעמיד את סכום התביעה המתוקן על סך של 732,713 ₪ (756,773 ₪ בקיזוז שכר דירה בסך 24,060 ₪) כאשר מתוך סכום זה יש לקזז 151,643 ₪ (148,936 ₪ לפני חישוב המע"מ). המומחה ממליץ בסיפת חוות דעתו לזכות את התובעת (מידי הנתבעת) בסכום של 581,070 ₪.

טענות התובעת :

התובעת טוענת כי בהתאם להוראות סעיף 11 להסכם הינה זכאית לתשלום של 8% מסך היקף הגבייה החודשי ( בגין פירעון מידי ולא בשיקים מעותדים) בסכום העולה על 300,000 ₪. עוד טוענת התובעת כי בהתאם להוראת סעיף 11.1 להסכם הינה זכאית לעמלה מופחתת בשיעור של 2.5% מגובה הסכום שייפרע לאחר תום תקופת ההסכם וכי בתום ההסכם נותר לנתבעת בגין רכיב זה חוב מצטבר בסכום של 112,082 ₪ בעבור החודשים ינואר ועד אפריל 2013 ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה.

התובעת טוענת כי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה ולפיה לא בוצעו על ידה פעולות גבייה בין החודשים 10/2012 ועד 4/2013 . לעמדתה, מפרוטוקול ישיבה אשר נערכה במשרדי הנתבעת בתאריך 21.1.2013 עולה כי היועץ המשפטי של הנתבעת ציין במהלך הדיון שהתובעת המשיכה לפעול במהלך תקופה זו כנגד חייבים שלא על דעתה וזאת חרף העובדה שבתחילת שנת 2013 הנתבעת האריכה את תקופת ההתקשרות למשך שנה נוספת.

עוד טוענת התובעת כי בשנת 2012 עמדו נתוני שיעורי הגבייה על שיעור מוצע של 98% , אשר אף זיכה את הנתבעת במענק מיוחד מטעם משרד הפנים בסכום של 7,700,000 ₪, בעוד שבמהלך התקופה הקודמת לתחילת ההתקשרות החוזית עימה עמדו נתוני הגבייה של הנתבעת על שיעור ממוצע של 63% בלבד. בנוסף לכך, מדגישה התובעת כי החשב המלווה של הנתבעת, מר מנסור גאליה, העלה על נס את פעילותה והתנהלותה במכתבו מיום 8.4.2013 .

התובעת מוסיפה וטוענת כי על הנתבעת לשפותה בסכום כולל של 505,399 ₪ (505,308 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 8.8.2013) בהתאם להוראות סעיף 11.2 להסכם אשר מזכה את הנתבעת בהחזר/פיצוי בסכומים מוסכמים בגין התשלומים הנגבים מהחייבים ( כגון: עיקולים, דמי אחסון של רכבים, ליווי שוטרים והפעלת משאית וסבלים).

לטענת התובעת, בהתאם להוראות הנספח להסכם ( פרוטוקול מדיניות הגביה מיום 31.1.11) התנאי המרכזי לצורך הגעה להסדר עם החייב הינו הבטחת קבלת החזר הוצאות האכיפה בהתאם לסכומים המוסכמים אשר נקבעו במסגרת ההסכם העיקרי, למעט במקרים שבהם ההסכם הסתיים שלא במועדו, מאחר ו במקרים מעין אלה נדרש הקבלן המבצע ליטול על עצמו את הסיכון כי לא יעלה בידו לגבות את מלוא הוצאות הגבייה ( סעיף 16.6 לנספח ההסכם).

עם זאת, התובעת סבורה כי לאור לשון הנספח להסכם הרי שבהינתן מקרים שבהם לא ניתן היה לגבות את החזר הוצאות האכיפה אזי הנתבעת עצמה הייתה חייבת לשלם לתובעת את הסכומים המוסכמים בגין החזר ההוצאות בצירוף מע"מ כחוק וזאת מאחר וההסכם לא הסתיים במועדו.

התובעת מוסיפה ומציינת כי על פי הוראת סעיף 12 ט(א) לפקודת המסים ( גביה) ובהתאם להוראת תקנה 1(12) לתקנות המיסים ( גבייה) (קביעת הוצאות מרביות), תשע"א – 2011 חייב אשר מסרב לשלם את חובו נדרש לשאת בהוצאות הסבירות אשר הוצאו לצורך נקיטת אמצעי האכיפה הקבועות במסגרת התקנות ( בצירוף מע"מ כחוק) ולכן אי גביית הוצאות האכיפה, אשר שיעוריה עלו מאוד במהלך תקופת ההתקשרות החוזית בין הצדדים, מהווה הפרה של חובתה בהתאם להוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות ( ריבית והצמדה על תשלומים חובה), תש"ם – 1980 וכן גם הפרה של הוראת סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979 .

בכל הנוגע לעלות העסקת השוטרים, אשר נכלל כאחד מראשי התביעה המשניים הנכללים במסגרת ראש התביעה העיקרי שעניינו הוצאות אכיפת הגבייה, מעמידה התובעת את שוויים הכולל של ההוצאות הללו בסכום של 84,894 ₪ לאחר שהמומחה מטעם ביהמ"ש מצא לקבוע כי יש להעמיד את גובה ההחזר בגין ראש תביעה זה על סך של 42,447 ₪ בלבד.

לטענת התובעת, פעילותם של שוטרים בשכר מוסדרת מכח הוראת סעיף 102 ז' לחוק המשטרה, תשס"ו – 2006 כאשר לצוות אשור אמון על ביצוע האכיפה נלווים בין שניים ועד ארבעה שוטרים ששכרם משולם על בסיס שעתי בהתאם לסכום אשר קבוע מראש עם משטרת ישראל ולכן לשיטתה המומחה מטעם בית המשפט שגה בכך שמצא לנכון לקבוע בחוות דעתו כי הנתבעת זכאית רק למחצית מהסכום.

ראש תביעה משני בפרק אכיפת הוצאות הגבייה, אשר שנוי במחלוקת בין הצדדים, נוגע לשווי המוערך של עלויות איתור החייבים. לטענת התובעת, בשל הקושי הרב באיתור חייבים המשתייכים למגזר הערבי היא נדרשה להיערכות מיוחדת, ובכלל זאת הסתייעות בסייענים מקומיים בתשלום לצורך איתור החייבים – דבר אשר נעשה בהסכמתה המלאה של הנתבעת.

המומחה מטעם ביהמ"ש העמיד את שוויים המוערך של העלויות בגין ראש פרק זה על סך של 41,702 ₪ ( כ - 33% מהסכום הכולל) ברם התובעת סבורה כי הערכת המומחה שגויה ומשכך יש מקום להתערב במסקנת המומחה ולהעמיד את גובה הסכום על סך של 100% מסך הוצאות הגבייה.

ראש תביעה משני נוסף עליו חלוקים הצדדים במסגרת הפרק הנוגע לאכיפת הגבייה נוגע למסקנת המומחה ולפיה יש להעמיד את העלות המוערכת של שווי העיקולים על סך של 46,915 ₪, דהיינו, על מחצית הסכום הכולל לו עותרת התובעת.

התובעת טוענת כי סוגיית תפיסת והוצאת המיטלטלין במהלך הליכי הגבייה אינה מוסדרת במסגרת ההסכם ולכן היא נדרשה להקצות צוות מקצועי מיוחד ומשאית לצורך הוצאת המיטלטלין מבתי החייבים גם אם בסופו של יום העיקול לא בוצע הלכה למעשה. משכך, סבורה התובעת כי עמדת המומחה ולפיה יש להפחית מחצית מהסכום מהווה חריגה מסמכות מאחר ומדובר בסוגיה משפטית גרידא.

ראש תביעה עיקרי נוסף אליו מתייחסת התובעת בכתב התביעה נוגע להחלטת הנתבעת לקזז את הוצאות האכיפה ללא הסבר ובניגוד להוראת ההסכם. התובעת טוענת בכתב התביעה כי טענת הנתבעת ולפיה לא קיימת מחלוקת בכל הנוגע לראש תביעה זה משוללת כל יסוד בעוד שהמומחה מטעם ביהמ"ש סבור כי בין השנים 2011 ועד 2013 קוזזו שלא כדין כ – 7197 ₪ ואשר בצירוף הפרשי ריבית והצמדה עד למועד הגשת חוות דעתו של המומחה מטעמה הצטברו לסכום של 7427 ₪.

רכיב תביעה נוסף עליו חלוקים הצדדים מתייחס להוראת סעיף 4 לנספח להסכם ההתקשרות בכל הנוגע לסעיף 4 להסכם ולפיו הנתבעת מחויבת לשלם לתובעת 150 ₪ בעבור כל מידע אשר נוגע לתפיסת הרכב ובנוסף לכך 37.5 ₪ בעבור כל מידע נוסף.

התובעת טוענת כי עלות המידע בגין 1384 חייבים ותפיסת 22 חייבים הצטברה בסופו של יום לסכום של 75,276 ₪ (73,941 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה) וכי טענת הנתבעת ולפיה אין התובעת זכאית לתשלום בגין רכיב תביעה זה בשל מינויו של עובד מטעמה בשם חוסאם סרחאן כממונה על הגבייה, אשר יכול היה לספק לתובעת את המידע הנדרש, הינה טענה משוללת כל יסוד מאחר ומר סרחאן מונה לתפקידו למשך פרק זמן מוגבל של 9 חודשים בלבד בין התאריכים 16.3.2011 ועד 31.12.2011 .

ובנוסף, רכיב תביעה עיקרי אליו מתייחסת התובעת בכתב התביעה נוגע להוראת סעיף מספר 3.1.6 להסכם הקובע כי התובעת תידרש ליטול על עצמה את מלאכת משלוח מכתבי ההתראה לחייבים וניהול ההליכים המשפטיים כנגדם באמצעות עו"ד מטעמה ברם בכל ההליכים המשפטיים שכר טרחתה של התובעת יעמוד על 1% מהסכום שייגבה בפועל בלבד.

בתאריך 30.4.2012 פנה היועץ המשפטי של הנתבעת אל מנכ"ל התובעת בכתב בדרישה כי התובעת תנקוט באופן מידי בהליכים משפטיים כנגד חייבים אשר חובותיהם עלולים להתיישן. בתאריך 7.5.2012 חתמה הנתבעת על גבי ייפוי כח המסמיך את עוה"ד שלומית טפירו ושני עו"ד נוספים לייצגה במסגרת הליכים משפטיים בכל הנוגע לתחום הגבייה.

במהלך חודש יוני 2012 העבירה הנתבעת אל ב"כ התובעת, חברת עוה"ד א.ביטון מחיפה, רשימה של חייבים על מנת שזו תגיש כנגדם תביעות על סכום קצוב ומכתבי התראה. בתאריך 5.5.2013 נדרשה הנתבעת לשלם לחברת עוה"ד שכר טרחה בגין משלוח 151 מכתבי ההתראה (250 ₪ למכתב) בסכום כולל של 39,592 ₪.

לטענת התובעת, הנתבעת נמנעה מלהעביר את כספי האגרה הנדרשים לצורך פתיחת התיקים בלשכת ההוצל"פ ובכך סיכלה את האפשרות לקבלת שכר טרחה מאותם תיקים ולכן הינה עותרת לפצותה בסכום כולל של 39,930 ₪.

ובנוסף לכל אלה, ראש תביעה עיקרי נוסף אליו מתייחסת התובעת בכתב התביעה נוגע לשימוש אותו עשתה התובעת בתוכנת המחשב " מטרופולינט" – תוכנת גבייה אשר עלותה החודשית נעה בין 334 ₪ ועד 337 ₪. למרות שעל פי הוראת סעיף 3.1.1 להסכם הנתבעת נדרשה לממן את עלות הפעלת התוכנה סירבה החברה להשיב את עלות הפעלתה בסכום של 9516 ₪ בנימוק כי עלות השימוש בתוכנה שולם ישירות לחברת " מטרופולינט".

טענות הנתבעת :

הנתבעת טוענת כי שילמה לתובעת את מלוא הסכומים המגיעים לה מכח הסכם ההתקשרות כאשר בסמוך לסיום ההתקשרות הועבר לתובעת בתאריכים 12.3.2013 ו – 28.2.2013 סך כולל של 70,000 ₪ וכי הסיבה לסיום ההתקשרות נבע מכך שהתובעת לא פעלה בהתאם להוראות ההסכם אשר נכרת עימה והתנהלה שלא על דעת פרנסי הרשות המקומית תוך מינוי עובדים בלתי יעילים אשר לא מילאו את תפקידם באופן ראוי.

בכל הנוגע לחווה"ד מציינת הנתבעת כי על בית המשפט להתערב בקביעותיו של המומחה מאחר והאחרון חרג מסמכותו כך שבמקום לבצע בדיקות הקשורות לתחום החשבונאי בחר לחוות את דעתו גם בסוגיות משפטיות ועובדתיות גרידא. עוד טוענת הנתבעת כי המומחה התעלם מרבות מטענותיה תוך ביסוס חוות דעתו על בדיקות אקראיות בלבד מבלי לבדוק האם הינם עולים בקנה אחד עם לשון החוזה.

באשר לראש הפרק הנוגע לראש הפרק אשר עניינו אכיפת הוצאות הגבייה מציינת הנתבעת כי הסתמכותה של התובעת על המסמך עליו חתמו הצדדים בתאריך 31.1.11 , אשר כותרתו " הצעה פרוטוקול קביעת מדיניות גביה אחידה מיום 31.1.11" , לא אושר על ידי כלל הגורמים הרלוונטיים במסגרת הנתבעת, ובפרט את אישור החשב המלווה מטעם משרד הפנים ומשכך אין למסמך תוקף משפטי של ממש. בנוסף לכך, גורסת הנתבעת כי הסכם זה כולל בחובו תנאים מקפחים רבים לרעת תושבי המועצה המקומית ראמה ומשכך לא קמה לתובעת זכות תביעה בגין כל אותן פעולות גבייה אשר הלכה למעשה לא בוצעו בפועל.

הנתבעת מוסיפה ומציינת כי התובעת צירפה לכתב התביעה מסמכי גבייה בלתי חתומים ואף נמנעה מהצגת ראיות רלוונטיות ובפרט בכל הנוגע לפירוט שמות החייבים הספציפיים אשר נמנעו מלשלם את חובם לנתבעת מבלי שניתן לדעת אלו חייבים הסדירו את חובם בפועל וכל זאת תוך הימנעות מפירוט הסכומים אשר נגבו בפועל על ידי הנתבעת והמועדים בהם בוצעה הגבייה בפועל.

בכל הנוגע לראש הפרק אשר עניינו העסקת שוטרים בשכר סבורה הנתבעת כי מדובר בהרחבת חזית אסורה מאחר ורכיב זה כלל לא נזכר באופן ישיר בכתב התביעה. הנתבעת מוסיפה ומציינת כי במהלך חקירתו של המומחה בביהמ"ש נתחוור כי בין המומחה לבין התובעת הועברו מסמכים והתכתבויות אשר לא הובאו לידיעת הנתבעת וכי המומחה אף חרג מסמכותו בכך שהתייחס למספר השוטרים אשר נדרשים לצורך ביצוע העיקולים וזאת למרות שמדובר בסוגיה בעלת היבטים משפטיים גרידא המסורה אך ורק לשיקול דעתו הבלעדי של בית המשפט.

בכל הנוגע לראש הפרק אשר עניינו איתור כתובות סבורה הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה שאכן נעשה שימוש בפועל במסייעים בתשלום קל וחומר שמרביתם המכריע של מכתבי ההתראה נעשה באמצעות דואר ישראל ולכן ברי כי אין כל שחר לטענה זו. עוד טוענת הנתבעת כי התובעת חייבה אותה בגין ראש פרק זה בחיובי יתר לרבות דרישה לביצוע עיקולים במקומות ציבוריים ובנוסף לכך בגין חייבים אשר כבר בוצע אצלם עיקול קודם.

בכל הנוגע לרכיב העמלות והשיקים מדגישה הנתבעת כי טענות התובעת בכל הנוגע לראש פרק זה אינן עולות בקנה אחד עם הוראות משרד הפנים משנת 2008 ועם לשון סעיף 11.1 להסכם אשר קובעות כי עמלות התשלומים לחברות הגבייה יתבצעו אך ורק בעבור הסכומים שנגבו על ידן בפועל במהלך תקופת הדו"ח. עוד טוענת הנתבעת בכל הנוגע לרכיב זה כי התובעת אינה זכאית ליהנות מקבלת עמלות ביחס לאותן תקופות שבמהלכן היא לא סיפקה את שירותיה בעבור הנתבעת ומבלי שהעבירה אליה את רשימת השיקים שבגינם הינה דורשת עמלה בשיעור של 2.5% בהתאם להוראת סעיף 11.1 להסכם.

בכל הנוגע לרכיב העיקולים חולקת הנתבעת על אחוז ההפחתה אותו קבע המומחה בנימוק שסעיף 11.2 להסכם נותן מענה לכך בקובעו כי התעריף יחול על עיקול בפועל של מטלטלין ולכן כל עוד ההסכמות לא הועלו על הכתב הרי שהתעריף הנוגע להוצאת מטלטלין מותנה בהוצאתם לפועל של המטלטלין ולא בביצוע תיאורטי של הליכים אשר לא בוצעו בפועל.

אשר לרכיב שעניינו ניכויים לא מוסכמים מדגישה הנתבעת כי במהלך פגישת עבודה אשר התקיימה בתאריך 18.7.2011 הגיעו הצדדים להסכמה בכל הנוגע לסילוקו של חוב זה וכן גם בישיבות נוספות אשר התנהלו בנוכחות החשב המלווה של המועצה הוסכם כי לא מתקיימת מחלוקת בסוגיה זו.

בכל הנוגע לעלות השלמת המידע סבורה הנתבעת כי על בית המשפט להתערב בקביעת המומחה מאחר והתובעת שגרה אל החייבים התראות באמצעות דואר ישראל ולכן ברי כי כתובות מגוריהם של החייבים ידוע לשליחי הדואר ולדוורים. עוד טוענת הנתבעת כי התובעת אינה מציינת לאיזו תקופה מתייחס החשבון מה גם שבין התאריכים 16.3.2011 ועד 31.12.2011 מונה עובד מטעם הנתבעת כממונה על מערך הגבייה ולכן מדובר בדרישת חוב בלתי סבירה מצד התובעת.

הנתבעת סבורה כי אין לקבל את טענת התובעת ולפיה אין מקום לחייבה בגין עלויות כתיבת ומשלוח מכתבי ההתראה בנימוק כי משלוח מכתבי ההתראה אינו מביא בהכרח לתוצאה חלוטה כנגד החייבים שכן ההסדרים עימם מותנים בשיקול דעתו של גזבר המועצה אשר לו מסור שיקול הדעת הבלעדי לקבוע באלו צעדי גבייה יש לנקוט בעניינם של אותם חייבים.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי ב"כ התובעת, עו"ד ביטון, פעל בשיהוי בכך שדרש את החזר אגרות המשפט רק בחלוף עשרה חודשים מפנייתו של היועץ המשפטי של הנתבעת. לטענתה, הנתבעת אף הגדילה עשות שלא העבירה אל הנתבעת את שמותיהם של אותם חייבים אשר הנתבעת התכוונה לנקוט כנגדם בצעדים משפטיים מה גם שבמקרה דנן לא נעשה טיפול משפטי אשר הניב גבייה בפועל בהתאם ללשון ההסכם ולכן מדובר בניסיון להתעשרות שלא כדין מצד התובעת.

באשר לשימוש בתוכנת הגבייה " מטרופולינט" מדגישה הנתבעת כי מדובר בתוכנת מחשב ייעודית אשר הותקנה במשרדי המועצה בלבד וכי על פי לשון הוראת 3.1.1 להסכם נדרשת התובעת לממן את עלויות תוכנת האכיפה בעוד שהנתבעת נדרשת לשאת בעליות תוכנת הגבייה בלבד. משכך, טוענת הנתבעת כי כל עוד ההסכם אינו קובע שעליה לשאת בתשלום הוצאות תוכנת הגבייה מצד הקבלן הרי שאין היא מחויבת לממן את השימוש בתוכנת המחשב בעבור התובעת.

דיון והכרעה :

לאור ריבוי הנתונים הטעונים הערכה, בהיקף ניכר אשר אין בית המשפט יכול לעבדו לבדו (מאות ואלפי מסמכים), ההליך נוהל בדרך של מינוי מומחה מטעם בית-המשפט ולאחר מכן משלוח שאלות אל המומחה וחקירתו בביהמ"ש ולאחר מכן הגשת סיכומי טענות, שכן את עיקר המחלוקת לא היה צורך לברר עובדתית אלא בהסתמך על התיעוד הרב.

כידוע, כל אימת שבית המשפט מוצא לנכון למנות מומחה מטעמו על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון הרי שסביר להניח כי בית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. הלכה פסוקה היא כי מקום בו חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט עומדת במבחן הביקורת וההיגיון הרי שבית משפט לא יטה להתערב במסקנות המומחה מטעמו אלא אם כן מתברר שהתשתית העובדתית עליה מתבססת חוות הדעת אינה מהימנה (ראה: ע"א 2160/09 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) , 170) .

משכך, יש בהסכמתם המודעת של הצדדים על מתווה דיוני זה משום הסכמה להתמקד בסוגיות החשבונאיות אשר הובאו להכרעת המומחה והתמקדות מועטת בסוגיות משפטיות-ראייתיות . בהתאם אדון ברכיבי התובענה, אחד לאחד, בעיקר בהיבטים הלא-ראייתיים.

העסקת שוטרים :

כאמור מעלה, המומחה מטעם ביהמ"ש מציע לקזז מחצית מסכום החיובים הבעייתיים הנוגעים לראש פרק זה בנימוק כי קיזוז זה משקף את העבודה שהשוטרים מבצעים את העבודות על בסיס יומי ואינם חתומים על גבי אישורי ההשתתפות בביצוע העיקולים.

עם זאת, בחקירתו בביהמ"ש ציין העד כי מדובר בסוגיה בעלת היבטים עובדתיים המסורים לשיקול דעתו של בית-המשפט וכי לשיטתו היעדר חתימה מצד השוטרים על גבי דו"חות העיקול הינה בעייתית מאחר ולא ניתן להסיק מכך כי השוטרים עבדו גם בעבודה אחרת ביום בו התלוו לצוותי העיקול של התובעת ולכן התחשיב בוצע על יסוד אומדן של 50% מהסכום הבעייתי ( ראה : עמוד 3 שורה 34 – עמוד 4 שורה 3 ; עמוד 4 שורות 1 – 25 לפרוטוקול). בנוסף לכך, קובע סעיף 11.2 להסכם שבין התובעת לבין הנתבעת כי ניתן לצרף עד שלושה שוטרים לכל פעולת אכיפה בתעריף של 60 ₪.

הוראות נוהל " סיוע המשטרה בעיקול מטלטלין" (נוהל מספר 02.229.08) , שהינן בבחינת ידיעה שיפוטית של ביהמ"ש ( ראה : א' הרנון, דיני ראיות ( מהדורה רביעית), תשמ"ה-1985, עמודים 39 – 45), קובעות את דרכי ההתנהלות של שוטרים אשר נלווים לצוותי עיקול המבצעים עיקולי מטלטלין על סמך צווים שיפוטיים של בתי משפט ושל רשמי ההוצל"פ מתוך מטרה לסייע בידי הזוכה לגבות את חובו.

על פי הוראת נוהל זו על המוציאים לפועל ביחידות ההוצל"פ ליידע את משטרת ישראל במקרים בהם צוותי המעקלים עלולים להיתקל בהתנגדות מצד החייבים ולכן המשטרה רשאית למנות טרם תחילת הליך העיקול שוטרים שאינם זכאים לקבלת שכר ( שוטרים בתפקיד) או לחילופין שוטרים הזכאים לקבל שכר עבודה נוסף מעבר לשכרם הרגיל כשוטרים וזאת בהתאם לנוהל עבודה משטרתי המכונה בשם " מס"ר-סיור – עבודה בשכר" (שוטרים בשכר). עוד קובע הנוהל כי על כל השוטרים אשר משתתפים בסיוע לצוותי העיקול לערוך דו"חות פעולה אשר מתייחסים לאירועים השגרתיים והחריגים הנוגעים לדו"ח.

מחקירתו של המומחה עולה כי הוא במודע לא פנה אל משטרת ישראל טרם עריכת חווה"ד ולא קיבל לידיו נתונים בכל הנוגע לעיסוקיהם הנוספים של השוטרים ביום ביצוע העיקול ואף לא קיבל לידיו נתונים מדויקים בכל הנוגע למספר השוטרים אשר השתתפו בפועל בהליך העיקול למרות שחלק מאישורי ההשתתפות לא היו חתומים באופן ממצה ( ראה : עמוד 4 שורות 6 – 22 לפרוטוקול).

הנתבעת, אשר חולקת על מסקנות המומחה, לא פנתה אל ביהמ"ש בבקשה לקבלת תעודת עובד ציבור ממשטרת ישראל בכל הנוגע לדרך עבודתם של הצוותים אשר ביצעו את העיקולים, דהיינו ביצוע עבודה בשכר או שלא בשכר, ואף לא בחנה מטעמיה שלה האם אותם שוטרים חרגו מהנהלים בדרך מילוי אישורי ההשתתפות והדו"חות, האם חרגו מהנהלים בכך שעבדו במקביל בעבודה נוספת והאם השתתפו באופן מלא או חלקי במסגרת הליך העיקול.

מאחר והמשטרה הינה גוף ציבורי אשר נהנה מחזקת התקינות המנהלית הרי שאין לקבל את עמדת המומחה בכל הנוגע לתקינות הרישומים בדו"חות המשטרתיים ולכן נוכח התלבטותו בעניין שומה היה עליו להפנות את המחלוקת בסוגיה זו לבחינתו של בית המשפט.

על פי הוראות פרקים 4 ו – 5 לנוהל המשטרתי האחריות לביצוע מתן הסיוע המשטרתי מסורה למשטרת ישראל דא עקא שבהתאם סעיף 11.2 להסכם נדרשים לבצע את העיקול שלושה שוטרים בלבד למרות שבפועל העיקולים בוצעו על ידי צוותים של ארבעה שוטרים ( ראה : מוצג ת/2 עמודים 20 – 55) . משכך, הנני מוצא לנכון להתערב במסקנת המומחה בסוגיה זו באמצעות הפחתת 25% מהסכום שנקבע כחיוב בעייתי בגין ראש פרק זה (שלושה שוטרים מתוך ארבעה שוטרים), דהיינו 21,223 ₪, ולכן התובעת זכאית לפיצוי בגין ראש תביעה זה בסכום של 63,670 ₪.

איתור כתובות :

בכל הנוגע לאיתור כתובות ממליץ המומחה לאשר 33% מסכום החיובים הבעייתיים ולהפחית 41,702 ₪ המהווים 77% מסכום התביעה בנימוק כי התובעת לא הציגה בפני המומחה מסמכים ובשל חיובים חוזרים לאחר שכבר בוצעו חיובים בעבר.

התובעת מצינת בסיכומיה כי על פי לשון החוזה הינה זכאית לגבות תשלום בעבור כל אחד ואחד מהעיקולים לרבות הסתייעות בסייען מקומי וכי המומחה יצא מתוך נקודת הנחה שגויה בכך שסבר שהגובים מתחלפים בכל פעולת עיקול. כמו כן , ציינה התובעת כי הנתבעת הייתה מודעת לדרך התנהלותה , אולם מעולם לא העירה לה על כך, ולכן, ככל שנתגלעו קשיים של ממש באיתור כתובות החייבים הרי שהיה על הנתבעת להעמיד לרשות התובעת את אחד מעובדיה על מנת שיבצע את פעולות האיתור.

במענה לטענות הללו מציינת הנתבעת בסיכומיה כי התובעת לא הוכיחה שפנתה אל סייענים מקומיים וכי טענת התובעת ולפיה יש לבצע את החיוב על פי ביקור פרטני של צוות העיקול הינה בלתי סבירה מה גם שהטענה ולפיה הנתבעת התחייבה כי עובד מטעמה יידרש לטיפול בעניין זה אינה מחייבת אותה מאחר והיא לא אושרה כדין על ידי הגורמים הרלוונטיים במועצה.

עיון בהסכם ההתקשרות שבין התובעת לבין הנתבעת מלמד על כך שבמסגרת סעיף 3.1.3 להסכם התחייבה הנתבעת לשאת במלוא הוצאות איתור הכתובות. עם זאת , במסגרת פרוטוקול "קביעת מדיניות גבייה אחידה" מיום 31.1.2011 נקבע במסגרת סעיף 15 כי הנתבעת נדרשת להקצות עובד מטעמה על מנת שיסייע בידי אנשי התובעת באיתור כתובות מגוריהם של החייבים .

הנתבעת טוענת כי העמוד הספציפי (עמוד 3) אינו חתום וכי עובדה זו מצביעה על כך שהפרוטוקול הנ"ל אינו מחייב מבחינה מבחינה משפטית כל עוד לא אושרה על ידי מועצת הנתבעת ולא אושרה על ידי הגורמים הרלוונטיים בנתבעת ובכלל זאת החשב המלווה, הגזבר וראש הרשות המקומית .

דין טענה זו להדחות מאחר וההסכם אושר בחתימות ידם של ראש הרשות, הגזבר , החשב המלווה , היועץ המשפטי , מנהל האזור ומנהל המחלקה הרלוננטית בנתבעת במהלך ישיבה פומבית של הנתבעת ובחתימת ידו של מנכ"ל התובעת כאשר בסיפת ההסכם מופיעה ההערה הבאה : "הצדדים מאשרים בחתימתם להלן את הסכמתם לכל המפורט לעיל" .

משכך, ברי כי מדובר בהסכם מחייב ולכן החל ממועד זה (30.1.2011) ועד ליום סיום ההסכם (30.4.2013) נדרשה הנתבעת להקצות עובד אשר יסייע באופן מיוחד בביצוע פעולות האיתור . לפיכך , מאחר ואין מחלוקת על כך שה נתבעת לא הקצתה עובד מטעמה הרי שהינה זכאית לשיפוי בגין הוצאות איתור כתובות החייבים החל מהתאריך הנ"ל, דהיינו , חודש ימים לאחר תחילת ההסכם ועד לתום תקופת ההסכם .

עם זאת, לא נסתרה טענת המומחה ולפיה די בפעולת איתור אחת בלבד על מנת לאתר את הכתובות הבעייתיות ולכן אינני מוצא לנכון להתערב במסקנת המומחה בגין ראש פרק זה .

עיקולים :

התובעת טוענת כי המומחה מטעם בית-המשפט, אשר קבע בחוות דעתו כי יש מקום לפצותה בשיעור של 50% מעלות העיקולים של תפיסה והוצאת מטלטלין , חרג מסמכותו כי ההסכם אינו כולל התייחסות לתעריפי עיקולים אשר לא בוצעו בפועל או שהס תיימו ברישום בלבד.

מנגד, הנתבע ת טוע נת כי סעיף 11.2 להסכם ההתקשרות קובע את הסכומים אותם זכאית התובעת לקבל בגין ביצוע פעולות עיקול בבנקים/צד ג' (50 ₪) , בעבור פעולות עיקול ברישום על מטלטלין (125 ₪) וכן גם בשל ביצוע פעולות עיקול מטלטלין (600 ₪) . לפיכך , לשיטת הנתבעת המומחה התעלם מהוראת הסעיף ושגה בהערכתו כי ההסכם נעדר התייחסות למקרים שכאלה .

ודוק, עיון בחוות דעתו של המומחה מעלה כי בניגוד לנטען המומחה אכן התייחס בחוות דעתו לתעריפים אשר נקובים במסגרת ההסכם דא עקא שהמומחה קובע בחוות דעתו כי החיובים שונו החל מחודש יוני 2011 בעקבות כניסתן לפועל של תקנות ספציפיות אשר הותקנו באותה עת ומשכך לא נסתרה קביעת המומחה ולפיה החל מחודש יוני 2011 הנתבעת ערכה חישוב עבור פעולות דוגמת עיקול ברישום בהתאם לתעריף הגבוה ביותר אשר נוגע לתפיסת והוצאת מטלטלין.

אשר על כן, הנני דוחה את טענת התובעת בסיכומיה ולפיהן סוגיית תפיסת והוצאת מטלטלין אינה מוסדרת במסגרת הסכם ההתקשרות עם הנתבעת מאחר וסוגיה זו מוסדרת הן במסגרת התעריפים אשר קבועים במסגרת סעיף 11.2 וכן גם במסגרת תקנות המיסים (גבייה) (קביעת הוצאות מרביות) , תשע"א – 2011 .

משכך, סבורני כי חוות הדעת מאזנת בין חוסר הידיעה אודות אי היכולת לצפות מבעוד מועד האם הליך העיקול יצא מן הכח אל הפועל לבין שתיקת ההסכם בכל הנוגע להסדרת התעריפים אשר נוגעים לעיקולי מטלטלין . לפיכך , אינני מוצא לנכון להתערב במסקנת המומחה ולהורות על הפחתה של 21% מהחיובים שנבדקו , דהיינו 46,915 ₪ מסך הבדיקה .

הודעות על עיקולים לבנקים :

המומחה מציין בחוות דעתו כי הסכומים הבעייתיים מתייחסים ל – 4% מסך החיובים בסכום של 17,872 ₪ וכי לשיטתו יש להפחית את הסכום הנ"ל מאחר ובוצעו חיובים כפולים בעבור שני בני הזוג גם יחד.

עיון בסיכומי הצדדים מעלה כי הצדדים לא התייחסו באופן ספיציפי לראש פרק זה אלא אך ורק לעניין עיקול המטלטלין ומשכך הנני מקבל את מסקנת המומחה בנדון.

ניכויים לא מוסכמים :

התובעת טוענת בסיכומיה כי בין השנים 2011 ועד 2013 בוצעו על ידי הנתבעת ניכויים שלא כדין בהיקף של 7427 ₪ בעוד שמנגד הנתבעת טוענת כי סוגיית הקיזוזים הוסדרה במהלך מפגש אשר התקיים בין הצדדים בתאריך 18.7.2011 וכי כתוצאה מכך קוזזו במהלך תקופת ההתקשרות 26,045 ₪ .

עיון בחוות הדעת מעלה כי המומחה לא מצא לנכון לקבוע מסמרות בסוגיה זו ולכן הנני מקבל את עמדת הנתבעת ולפיה ההסכם אליו הגיעו הצדדים בשנת 2011 מצביע על כך שאין מקום לקבל את עמדת התובעת בסיכומיה.

עלות השלמת מידע :

התובעת טוענת בסיכומיה כי יש לחייב את הנתבעת לשלם לה 75,726 ₪ בהתאם לסעיף 4 להסכם, אשר קובע כי על הנתבעת לשלם 150 ₪ בגין מידע עבור רכב שנתפס ו – 37.5 ₪ בעבור מידע ממרשם האוכלוסין , וזאת בשל הקשיים האובייקטיביים אשר נובעים מאי מינויו של ממונה על המידע במסגרת הנתבעת , למעט במהלך התקופה שבין 16.3.2011 ועד 31.12.2011 .

לטענת התובעת, בין התאריכים 11.12.12 ועד 17.12.12 נציגיה העבירו לנתבעת מידע על 1384 חייבים בסכום של 70,047 ₪ ולאחר מכן 3894 ₪ בגין מידע אשר הועבר לנתבעת בתאריך 13.5.2013 הנוגע ל -22 רכבים אשר נתפסו במסגרת הליכי העיקול .

במענה לטענות הללו ציינה הנתבעת כי מדובר במידע אשר היה נגיש לשני הצדדם וכי לכל היותר התובעת התאימה בין שמותיהם של שני בהני"ז החייבים ומשכך אין לקבל את טענת התובעת אשר עומדת בניגוד להוראת סעיף 3.1.11 להסכם אשר קובעת כי המידע המועבר למוצה לצורך נקיטת הליכי גבייה (כגון : חשבונות בנק, מקומו עבודה , רכבים , כספים בבנקים , מקרקעין וכו') הינם רכושה הבלעדי של הנתבעת . לטענת הנתבעת , התובעת לא הציגה מידע חדש על החייבים וכי במכתבו של גזבר הנתבעת מיום 18.12.12 הבהיר לתובעת כי לא הועבר לנתבעת מידע חדש ביחס לחייבים .

המומחה לא מצא לנכון להתייחס לראש תביעה זה במסגרת חוות דעתו ולכן אינני מוצא לקבוע כי יש להוסיף לסכום אותו קבע המומחה גם את הסכום אשר נוגע לראש פרק זה כל עוד התובעת לא הוכיחה באמצעות ראיותיה כי המידע אותו העבירה לנתבעת שונה באופן מהותי מן המידע אשר מצוי ברשות הנתבעת. אשר על כן , התביעה בגין ראש פרק זה נדחית .

חוב בגין משלוח מכתבי התראה :

התובעת טוענת בסיכומיה כי יש לשפותה בסכום של 39,930 ₪ בשל החלטת המומחה שלא לכלול במסגרת חוות דעתו את עלות מכתבי ההתראה בהתאם להוראת סעיף 3.1.6 להסכם, אשר קובע כי נקיטת ההליכים המשפטיים תיעשה אך ורק באמצעות משרד עורכי דין חיצוני מטעמה של התובעת ובהתאם לתעריפים המפורטים בנספח להסכם .
מנגד, הנתבעת טוענת בהתאם להוראות סעיף 3.1.2 להסכם עלויות משלוח מכתבי ההתראה חלה על התובעת בלבד וכי יש לדחות את הדרישה הן בשל היעדר יריבות משפטית וכן גם לאור הוראות חוזר מנכ"ל משרד הפנים אשר מצריכות את חברת הגבייה לבצע את פעולות הגבייה בתיאום עם גזבר הרשות המקומית לאחר משלוח מכתב ההתראה הראשון.

דין טענת התובעת בנדון להידחות וזאת מאחר וחברת עוה"ד א.ביטון שיגרה אל הנתבעת בתאריך 5.5.2013 מכתב התראה מטעמה בכל הנוגע ליתרת החוב הנטענת בעניין משלוח מכתבי ההתראה לחייבים.

אי לכך, כל עוד לא הוכח על ידי התובעת שחברת עוה"ד הסמיכה אותה להגיש את התביעה בתיק זה כשלוחה מטעמה הרי שעלול להיווצר מצב שבו הנתבעת תידרש לשאת בכפל שכר טרחה ומשכך אין לקבל את טענת התובעת בכל הנוגע לראש תביעה זה בשל היעדר יריבות משפטית .

שימוש בתוכנת "מטרופולינט" :

התובעת סבורה כי על הנתבעת לפצות אותה בסכום של 9516 ₪ בשל השימוש שנעשה בתוכנת "מטרופולינט" בעוד שהנתבעת מציינת כי בהתאם להוראת סעיף 3.1.1 נדרשה התובעת לממן את עלויות השימוש בתוכנת האכיפה מכספה בעוד שהנתבעת נדרשת לשאת בתשלום עלויות תוכנת "מטרופולינט" שהינה תוכנת גבייה – עלויות אשר לא הוכחו כלל אליבא דשיטתה.

בנדון, נתגלעה מחלוקת בסוגיה האם מדובר בתוכנת אכיפה או שמא בתוכנת גבייה ומשכך מאחר ומדובר בסוגיה ראייתית מעיקרא הרי שאינני מוצא לנכון להתערב בהחלטת המומחה שלא לזקוף את הרכיב הנ"ל לטובת התובעת .

הוצאות אכיפת הגביה :

הנתבעת קובלת בסיכומיה על כך שהמומחה מצא לנכון לכלול בתחשיביו סכומי כסף בגין פעולות גבייה אשר לא בוצעו בפועל מבלי לבדוק האם החייבים שילמו בפועל את חובם המלא לנתבעת או אם לאו בהתאם להוראת סעיף 11.3.4 להסכם אשר קובע כי הסכומים בגין ביצוע פעולות האכיפה ישולמו על ידי החייב לקבלן המבצע אך ורק לאחר גביית הכספים בפועל מהחייבים טרם סיום ההתקשרות החוזית (ראה : עמוד 5 שורות 25 – 26 ; עמוד 6 שורה 10 לפרוטוקול).

בנוגע לסוגיה זו מציינת התובעת כי לא זו אף זו שההסכם לא אושר כדין על ידי החשב המלווה אלא גם כולל בחובו תניות מקפחות (סעיפים 16 ו – 17 להסכם) אשר מקנות לחברת הגבייה זכות ליהנות מקבלת כספים אשר לא נגבו על ידה בפועל. עוד ובנוסף , טוענת הנתבעת כי התובעת לא פירטה מי מבין החייבים שילם את חובו באופן מלא ולא נגבו ממנו הוצאות אכיפה ולכן לשיטתה לא קמה לה הזכות לגבות תמורה בגין פעולות שלא בוצעו בפועל עד לתום תקופת ההתקשרות .

מנגד, הנתבעת מציינת כי הזכות הנטענת קמה לה מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט לאחר שהעלתה את היקף הגבייה באופן משמעותי וכן גם בשל העובדה שסכומים אלו משמשים כהחזרי ההוצאות בגין מכלול פעולותיה. עוד טוענת הנתבעת , כי כאשר קבלן מבצע מודע למועד סיום ההתקשרות עליו לדאוג לגבות את הוצאות האכיפה שהוצאו מהחייבים עד למועד סיום ההתקשרות, ברם כאשר הרשות המקומית מחליטה על דעת עצמה להפסיק את ההתקשרות אזי אין באפשרותה לבצע את פעולות הגבייה ומשכך סעיף מספר 16.6 להסכם נועד לשפות את הקבלן המבצע בגין הוצאותיהם בכל אותם מקרים שבהם ההסכם לא הסתיים במועד המתוכנן .

עיון בנוסח ההסכם מעלה כי בניגוד לנטען ההסכם נוסח על ידי הנתבעת ולא על ידי התובעת לאחר שהנתבעת פרסמה בקרב כלל חברות הגבייה את תנאי המכרז לצורך ההשתתפות בו ומשכך ברי כי הנתבעת אינה יכולה להלין על נוסח ההסכם אותה קבעה. יתירה מכך , גם במידה וההסכם היה מנוסח על ידי אנשי התובעת הרי שהנתבעת נדרשת להוכיח כי נוסח ההסכם נכפה עליה בדרכים פסולות אשר מנעו ממנה להשתתף בעיצוב תנאיו – דבר אשר לא הוכח בפנינו .

מעבר לכך שהנתבעת לא הוכיחה כי התחייבות זו לא אושרה כדין בהתאם להוראות סעיף 142ג(א) לפקודת העיריות ובהתאם להוראת סעיף 193(א) לצו המועצות המקומיות, תשי"א – 1950 הרי שעיון בסעיפים 16.1 ו – 16.6 להסכם אמנם מלמד על כך כי הרציונאל אשר עומד מאחורי הסעיפים הללו הינו לאפשר בידי הנתבעת להשלים את פעולות הגבייה , אולם מנגד אין הדעת סובלת כי התובעת לא תהיה זכאית לקבלת כספים בגין פעולות גבייה אשר נגדעו בעודן באיבן אך ורק בשל החלטת הנתבעת לסיים את ההסכם .
זאת ועוד, המומחה הבהיר במהלך חקירתו בביהמ"ש כי הנתבעת נמנעה מלהעביר אליו תשובות בהבהרה ומסמכים רלוונטיים בכל הנוגע לטענות הנוגעות לחיובים אשר שולמו על ידי החייבים וכי מסיבה זו נבצר ממנו לבחון במסגרת חוות דעתו מי מבין החייבים שילם את חובותיו ובאיזה מועד (ראה : עמוד 5 שורה 33 - עמוד 6 שורה 23 לפרוטוקול) . משכך , כל עוד הנתבעת לא העבירה למומחה נתונים רלוונטיים הרי שאין לה אלא להלין על עצמה ומשכך אינני מוצא לנכון להתערב בקביעתו של המומחה בנוגע לראש פרק זה.

עמלות ושיקים :

הנתבעת סבורה כי התובעת אינה זכאית לתשלום העמלות בגין החודשים שבהם לא עבדה במועצה , ובפרט לאחר שלא העבירה אליה את רשימת השיקים שבגינם נדרשת עמלת גבייה בשיעור של 2.5% בהתאם לסעיף 11.1 להסכם לפיו חובות שנגבו בהמחאות מעותדות לא ייחשבו לתשלום בפועל אלא במועד פרעונם בלבד .

עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת לא ביצעה עבודות גבייה בין החודשים 10/2012 ועד 4/2013 מאחר והעבודות הללו בוצעו בפועל על ידי עובדיה ומשכך אין היא זכאית לשכר טרחה וכל זאת זאת בנוסף להוראות חוזר מנכ"ל משרד הפנים מיום 14.1.2008 אשר קובע כי חברות הגבייה אינן זכאיות לקבל עמלות מכספים אשר לא נגבו בפועל מהחייבים.

במענה לטענות הללו מציינת התובעת כי המומחה קיבל את טענתה ולפיה עם סיום ההסכם נותר לחובת הנתבעת חוב בסכום כולל של 112,082 ₪ בעבור החודשים ינואר ועד אפריל 2013 ובנוסף לכך גם בגין עמלות של שיקים מעותדים עד ליום 8.8.2013. כמו כן , טוענת הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה שבוצעו על ידה עבודות גבייה במהלך אותה תקופה.

מנגד, התובעת מפנה בסיכומיה לדברי היועץ המשפטי של הנתבעת במסגרת פרוטוקול הדיון 21.1.2013 ובנוסף גם למכתבו של החשב המלווה מיום 8.4.2013 מהם עולה בבירור כי היא ביצעה עבודות גבייה עד לחודש אפריל 2013 הגם שמדובר בהסכם אשר הוארך בסיום שנת 2012 למשך תקופה של שנה נוספת.

למקרא מכתבו של החשב המלווה מיום 8.4.2013 (ראה : נספח 5 לכתב התביעה), למקרא דבריו של היועמ"ש של הנתבעת , עו"ד יוסף פארס , במהלך הישיבה המשותפת מיום 21.1.2013 וכן גם מעיון בנספחי בקשת הרשות להתגונן מיום 27.5.2014 ומתגובת התובעת בקשת הרשות להתגונן מיום 29.6.2014 עולה בבירור כי התובעת המשיכה לבצע פעולות אכיפה בשנים 2012 ו – 2013 וכל זאת בניגוד גמור לטענת הנתבעת בסיכומיה. משכך , טענותיה של הנתבעת בכל הנוגע לראש תביעה זה נדחות .

סוף דבר :

התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובעת 604,288 ₪
(127,712 ש"ח [קיזוזים]- 732,000 ₪ [סכום התביעה המתוקן]).
הסכום יישא הפרשי ריבית והצמדה החל מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף לכך, תישא הנתבעת במחצית שכר טרחת המומחה מטעם ביהמ"ש, אשר שולמה על ידי התובעת.

כמן כן , תישא הנתבעת בהוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך של 60,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק .

ניתן היום, י"ח אדר תשע"ח, 05 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ביצורית בע"מ
נתבע: מועצה מקומית ראמה
שופט :
עורכי דין: