ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין פנינה מועלם נגד הגן של איילה בע"מ :

לפני:

כבוד השופטת אופירה דגן-טוכמכר
נציג ציבור (עובדים) גב' אורית הרצוג
נציג ציבור (מעסיקים) גב' הילנה ערד שטיינבך

התובעת
פנינה מועלם
ע"י ב"כ: עו"ד ל. מסיקה
-
הנתבעים

  1. הגן של איילה בע"מ
  2. איילה מלכה (נמחקה)

ע"י ב"כ: עו"ד ע. שטרוזמן

פסק דין

לפנינו תביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבעת לתשלום פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, ולתשלומים נוספים הנובעים מתקופת עבודתה בנתבעת.

העובדות לענייננו:
הנתבעת הינה חברה בע"מ, אשר מפעילה גן פרטי לילדים בעיר כפר סבא.
גב' איילה מלכה (להלן: "גב' מלכה") הנה גננת מוסמכת ומשמשת כבעלים והמנהלת של הנתבעת. יצוין כי גב' מלכה צורפה כנתבעת 2 בכתב התביעה. בהחלטת כבוד השופטת חופית גרשון- יזרעאלי מיום 24.6.15, נמחקה גב' מלכה מכתב התביעה, וזאת לבקשת התובעת.
התובעת החלה את עבודתה בנתבעת החל מיום 1.2.11, וזאת בתפקיד סייעת.
יצוין כי קודם לכן, בין התאריכים 1.6.08 עד 31.1.11, עבדה התובעת בתפקיד סייעת בגן אחר, שהיה בבעלותה של גב' מלכה יחד עם שותפה בשם לילך וקנין (להלן:"גן החלומות").
בדיון קדם המשפט, שהתקיים ביום 10.6.15 בפני כבוד השופטת גרשון-יזרעאלי, הודיע ב"כ התובעת כי התובעת מסכימה כי התביעה דנן תעמוד על תקופת עבודתה בנתבעת בלבד, תוך שתישמר לה הזכות להגיש תביעה נפרדת בגין עבודתה בגן החלומות.
בעקבות כך, הגישה התובעת בקשה לתיקון כימות הסעדים בכתב התביעה, וביום 21.7.15 קבעה כבוד השופטת גרשון-יזרעאלי כי כתב התביעה יתוקן כמבוקש.
אם כן, עניינה של התביעה דנן הוא לגבי תקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבעת בלבד, וזאת החל מיום 1.2.11.
במכתב מיום 1.1.14, שכותרתו "הודעה מוקדמת על התפטרות בדין פיטורים", הודיעה התובעת על התפטרותה מהנתבעת, שתיכנס לתוקף חודש לאחר מתן ההודעה. על נסיבות הודעת ההתפטרות נדון בהמשך פסק הדין.

דיון והכרעה:
מטעם התובעת העידו: התובעת; גב' רבקה בלולו- עבדה בנתבעת בתפקיד סייעת מיום 1.2.11 ועד ליום 31.5.13 (להלן: "גב' בלולו"); גב' איילה בהרי- עבדה בנתבעת בתפקיד סייעת החל מיום 1.2.11 עד ליום 25.2.15 (להלן: "גב' בהרי").
מטעם הנתבעת העיד מר גבריאל מלכה- מנהלה של הנתבעת ובעלה של גב' מלכה (להלן: "מר מלכה").

נסיבות סיום עבודתה של התובעת- האם זכאית לפיצויי פיטורים:
התובעת טוענת כי לאורך כל תקופת העסקתה לא שולמו מלוא זכויותיה הסוציאליות, לא ניתנו לה ימי חופשה כדין, לא הופקדו לה כספי פנסיה על אף שפועל נוכו ממשכורתה תשלומים מדי חודש, וזאת בניגוד מוחלט לדין. לטענתה, בכל פעם שפנתה לגב' מלכה בדרישה להסדרת זכויותיה הסוציאליות וקופת הפנסיה שלה, הובטח לה כי זכויותיה ישולמו וכי הפנסיה שלה תושלם, אך בפועל דבר לא נעשה.
לטענתה, משראתה כי הנתבעת מנצלת אותה ומעסיקה אותה שלא כדין, וכי חרף התראותיה ופניותיה אין בכוונת הנתבעת לתקן את מחדליה, חשה התובעת כי גדשה הסאה והיא נואשה מלהאמין כי הנתבעת תתקן את התנהלותה כלפיה.
לטענתה, לאור התנהלות הנתבעת כלפיה, היא נקלעה למשבר נפשי ולדיכאון והדבר הוביל להחמרה במצבה הבריאותי ולעליית רמת הסוכר בדם, אשר בגינה שהתה בתקופת מחלה בהוראת הרופא. לטענתה, מתוך תחושת העוול אשר קיננה בה, ומתוך כך שהנתבעת לא נענתה לדרישותיה להשלים את מלוא זכויותיה הסוציאליות, נאלצה להודיע על התפטרותה, כך שבתאריך 1.1.14 שלחה לנתבעת הודעה מוקדמת בדבר התפטרותה. לטענתה, בהתאם לסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"), התפטרותה מזכה אותה בפיצויי פיטורין וזאת בשל הרעת תנאים מוחשית בתנאי העבודה.
מנגד, הנתבעת הכחישה את טענת התובעת בדבר אי תשלום זכויותיה. כמו כן, לטענתה, משהתובעת התפטרה מיוזמתה, הרי שהיא לא זכאית לפיצויי פיטורים כלל. לטענתה, טענת התובעת בדבר התפטרותה בשל הרעת תנאים חוטאת לאמת, שכן כל בקשה של התובעת בעקבות מחלתה נענתה, והתובעת קיבלה בתקופת העסקתה תשלום בגין כל זכויותיה כדין. לטענתה, התובעת לא הוכיחה כל קשר סיבתי בין בעיותיה הרפואיות לכאורה (ככל שאלה היו קיימות) לעבודתה בגן. מצבה הנפשי ו/או הגופני היה ללא כל קשר לעבודתה.
לטענתה, על אף ניסיונות להשיג את התובעת במהלך חופשת המחלה, התובעת סירבה ליצור קשר עם הנתבעת וסירבה לשוב לעבודתה. לטענתה, נודע לה כי במהלך תקופת מחלתה (בחודש ינואר 2014) כבר החלה התובעת לעבוד בגן אחר, ובכך הפרה את חובותיה כלפי הנתבעת.
כבר נפסק כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה נטלים שונים:
ראשית, עליו להוכיח כי הייתה "הרעה מוחשית" או "נסיבות אחרות שבהן לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעסיק על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההפרה ככל שהיא ניתנת לתיקון [דב"ע שן/10-3 חיים כהן נ' הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238 (1990)].
כפי שיפורט להלן, על יסוד התרשמותנו מהעדויות ומהראיות שלפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי התובעת הוכיחה את זכאותה לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים.
לעניין הוכחת הרעה מוחשית בתנאי העבודה/נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו- כאמור התובעת טענה, בין היתר, כי לא הופקדו עבורה כספי הפנסיה, על אף שפועל נוכו ממשכורתה תשלומים מדי חודש וזאת בניגוד מוחלט לדין. לטענתה, בכל פעם שפנתה לגב' מלכה בדרישה להסדרת זכויותיה הסוציאליות וקופת הפנסיה שלה, הובטח לה כי זכויותיה ישולמו וכי הפנסיה שלה תושלם, אך בפועל דבר לא נעשה.
אין חולק כי בעת עבודתה של התובעת בגן החלומות, הופרשו כספים עבורה לקופת פנסיה של הראל (ראו עדות מר מלכה- עמ' 17 לפרוטוקול). לכן עם תחילת עבודתה של התובעת אצל הנתבעת, הייתה אמורה הנתבעת להפריש את כספי התגמולים והפיצויים לקופת הפנסיה הנ"ל.
עיון בחומר הראיות מעלה כי החל מתחילת עבודתה של התובעת, נוכו משכרה מדי חודש כספים המיועדים לקופת הפנסיה ברכיב שכונה בתלוש "הראל".
למרבה החומרה, הגם שנוכו כספים אלה מדי חודש ממשכורתה, עולה מחומר הראיות כי הכספים לא הועברו כלל לקופת הפנסיה (!) וזאת במשך חודשים ושנים . הנתבעת לא סיפקה כל הסבר סביר לכך שאין בנמצא כל ראיה לכך שאכן העבירה את הכספים שנוכו מהשכר לקופת הפנסיה. גרסתה של הנתבעת בעניין זה, כללה האשמות שווא חסרות תוכן כנגד חברת הביטוח- ראו סע' 88 לתצהירו של מר מלכה:
"כפי שידוע לתובעת היטב- הופקדו כספים רבים שנצברו לטובתה בקופת חב' הביטוח "הראל" (אולם חב' "הראל" כפי שהתגלה בדיעבד, גבתה סכומים אלה ביתר כך שעליה להשיב את חלקם ל"גן של איילה")".
בתצהירו הפנה מר מלכה לתכתובת מייל מיום 14.6.14 (נספח ח' לתצהיר), שעוסקת בכלל בהפרשות מתקופת העבודה בגן החלומות וכלל לא בהפרשות שהיו אמורות להיות בתקופת עבודתה של התובעת בנתבעת.
לא הוצגה כל ראיה לכך שכספים כלשהם אכן הופרשו לקופת הפנסיה, במהלך תקופת עבודתה של התובעת בנתבעת. כנשאל מר מלכה בחקירתו לעניין זה, חזר שוב על גרסתו הריקה מתוכן (עמ' 17 לפרוטוקול):
"ש. מדוע לא הפרשתם לה לקופת פנסיה מהיום הראשון לעבודתה אצלכם?
ת. עם הקמת הגן התברר לנו שחברת הראל עשתה לנו תרגיל ושילמנו על אנשים מתים. אין מחלוקת שהיא זכאית מתחילת עבודתה".
קרי גם עדות תמוהה זו (בלשון המעטה) עוסקת בכלל בתקופת עבודתה של התובעת בגן החלומות, ללא כל הסבר היכן נעלמו הכספים שנוכו משכרה של התובעת בתקופת עבודתה בנתבעת.
התנהלותה זו של הנתבעת שהוכחה בפנינו, הינה התנהגות פסולה, אשר מעמידה את התובעת בסיכון של אבדן כיסוי ביטוחי (ביטוח נכות) ומסכנת את החסכון הפנסיוני של העובד לעת זיקנה ויש להוקיעה מכל וכל. ברור כי אין לצפות כי עובד ימשיך בעבודתו כרגיל, כאשר מסתבר לו כי הכספים אשר מנוכים משכרו במשך חודשים ושנים כלל לא מגיעים ליעדם. לכן, ברור כי אירוע זה מצדיק זכאות לפיצויי פיטורים בהתאם לאמור בסעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים.
שנית, עולה בבירור מחומר הראיות כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התפטרות התובעת לבין עילה מרכזית זו של היעדר ההפרשות לפנסיה. התובעת העידה בתצהירה כי פנתה לנתבעת יחד עם יתר העובדות וביקשה שזכויותיה יוסדרו על פי חוק (סע' 15 לתצהירה). ואכן, עיון בחומר הראיות מלמד כי במסמך מיום 29.7.13, שהוכן מטעם הנתבעת על ידי גב' מלכה, צוינה בקשתה האלמנטרית של התובעת לעבוד על פי חוק ועלה, בין היתר, עניין מהותי זה של תשלום הפנסיה (נספח ד' לתצהיר התובעת):
"לבקשת פנינה לעבוד עפ"י חוק.
עד ה-10/8/13 ישולם תשלום הפנסיה עבור פנינה מ-1/2/11 ללא קשר לתשלומים מחברת הראל עד בכלל.
..".
על אף דברים ברורים אלה בדבר תשלום כספי הפנסיה, הנתבעת לא סיפקה לתובעת כל הודעה לפיה הכספים אכן הועברו כמובטח.
עולה מחומר הראיות כי במצב דברים זה, העבירה התובעת לנתבעת מכתב מיום 7.12.13 לפיו (נספח ה' לתצהיר התובעת):
"הנדון: זכויות עובדים
אני החמ' מועלם פנינה .. עובדת "בגן של איילה" מהתאריך 1.2.2011 אבקשכם לשלם מיידית את כל זכויותיי כולל ההפרשות לפנסיה לחברת "הפניקס" מתחילת עבודתי עד היום. וגם תשלום נסיעות עבור אותה תקופה, אבקשכם לסדר את התשלומים עד סוף שבוע זה..".
עולה מחומר הראיות כי החל מיום 11.12.13 שהתה התובעת בחופשות מחלה, שהוארכו מעת לעת עד למועד התפטרותה (ואף לאחר מועד התפטרותה). לעניין זה ראוי להפנות לאישור רפואי מיום 19.12.13, שהפנה הרופא המטפל למרפאה התעסוקתית, שם צוין בפרק תלונות החולה כדלקמן (נספח ד' לכתב התביעה):
"אי שקט מלווה בחוסר מוטיבציה, ויקיצות בוקר מוקדמות וללא חשק להגיע לעבודה בתקופה האחרונה, לדבריה שהופיעו עקב בעיות עם בעל מקום העבודה, מעוניינת לעזוב, אינה מעוניינת לפנות לטיפול פסיכולוגי".
לדידנו, במצב דברים זה, כאשר פניותיה של התובעת לא נענות על ידי הנתבעת, וזאת למרות שהובטח לה כאמור כי עניין הפנסיה ייפתר עד לחודש אוגוסט 2013, וכאשר הנתבעת גם לא טורחת להשיב למכתבה האחרון של התובעת מיום 7.12.13 שבו היא דורשת שוב להסדיר בין היתר את ההפרשות לפנסיה כמחויב על פי דין, הרי שברור כי ניתן לומר שהתובעת נתנה לנתבעת הזדמנויות רבות לעשות לסילוק הסיבה, ובכך עמדה גם בתנאי השלישי לפיו ניתנה לנתבעת הזדמנות נאותה לתקן את ההפרה ככל שהיא ניתנת לתיקון. הנתבעת, מצידה, בחרה שלא לפעול על מנת לעשות לסילוק הסיבה ואין לה אלא להלין על עצמה.
כאמור, במכתב מיום 1.1.14 הודיעה התובעת על התפטרותה בדין פיטורים, וזאת בין היתר, לאור הנסיבות החמורות של היעדר הפקדה לפנסיה של הכספים המנוכים משכרה (נספח ה' לכתב התביעה).
כללו של דבר בעניין זה- ראינו כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה והוכיחה את זכאותה לפיצויי פיטורים לפי סע' 11 א' לחוק פיצויי פיטורים. התובעת הוכיחה כי מדובר בנסיבות שבהן אי לדרוש ממנה כי תמשיך בעבודתה, ולכן יש לראות בהתפטרותה לפי חוק זה כפיטורים.
עולה מחומר הראיות כי בחודש אוקטובר 2012 חל שינוי במתכונת עבודתה של התובעת, כך שלבקשתה צומצם היקף משרתה. לעניין זה מתקבל תחשיב התובעת, שלא נסתר, הנסמך על חישוב נפרד בגין שתי תקופות העסקתה (לפני ואחרי השינוי בהיקף המשרה). על כן, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 14,368 ₪.
לא מצאנו לפסוק פיצויי הלנה, לאור חילוקי דעות של ממש בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים.

דמי נסיעות:
התובעת טוענת כי לאורך כל תקופת העסקתה, לא שולמה לה תמורה בגין הוצאות נסיעה כמתחייב על פי דין. על כן, לטענתה היא זכאית להוצאות נסיעה בסך 10,844 ₪.
מנגד, הנתבעת טענה כי התובעת קיבלה הסעה לעבודתה בגן ובחזרה, ולכן אין היא זכאית להחזר נסיעות כלל.
כידוע, זכותו של העובד לדמי נסיעה מעוגנת בצו הרחבה כללי במשק, בדבר השתתפות מעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה. בהתאם לקבוע בצו ההרחבה, שיעור ההשתתפות הוא בהתאם לעלויות התחבורה הציבורית (לרבות התייחסות לתעריף חודשי מוזל) ובכפוף לתקרה שנקבעה.
בפסיקת בתי הדין לעבודה נקבע, כי הזכאות לדמי נסיעה איננה מותנית בשימוש בתחבורה ציבורית בפועל, אלא שדי בכך שהמרחק היה מצדיק, על פי מבחן אובייקטיבי, שימוש ברכב (דב"ע (ארצי) נו/46-3 רונית עילם נ' אטלס שירותי כ"א בע"מ (1996). עוד נקבע כי ככל שלא הוכח אחרת, חזקה כי עובד המתגורר במרחק שאינו עולה על 500 מטר ממקום עבודתו, כי אינו זקוק לתחבורה ציבורית (ע"ע (ארצי) 100/06 עיריית טירה נ' עבד אלרחמן קשוע, מיום 22.5.06).
התובעת העידה בתצהירה כי המרחק האווירי ממקום העבודה לביתה הוא כשני קילומטרים (ראו תצלום אווירי מאתר מפות שצורף לתצהירה – נספח ט'). מכל מקום, לאור טענת הנתבעת כי התובעת קיבלה הסעה לעבודה ובחזרה, הרי שאין חולק לגבי היזקקותה של התובעת על פי מבחן אובייקטיבי בשימוש ברכב.
בשלב הראיות התברר כי בניגוד לטענת הנתבעת כי התובעת הוסעה בפועל לעבודה ובחזרה (ראו סע' 72 לכתב ההגנה; סע' 54 לתצהיר מר מלכה), הרי שהנתבעת שינתה את גרסתה זו ומר מלכה טען בחקירתו כי היו ימים שהתובעת בחרה לבוא ברכב של בעלה או לצאת לבד (עמ' 16 לפרוטוקול). קרי למעשה הגרסה "שופצה" ונטען כי הייתה כביכול לתובעת אפשרות להגיע לגן בהסעה, שלעיתים לא מומשה על ידה.
לדידנו, לא הוכחה כלל טענת הנתבעת בדבר הסעה מסודרת שהייתה כביכול לתובעת מדי יום לעבודה ובחזרה. לעניין זה, אנו מעדיפים את גרסתה של התובעת כפי שעולה מתצהירה (סע' 48 לתצהירה):
"ההתנהלות בקשר לנסיעות הייתה באופן שבו מידי פעם, לא בדרך קבע, הייתה מציעה הגברת מלכה איילה לחלק מעובדי הנתבעת וגם לי להצטרף אליה לנסיעות ברכבה כשהיא הייתה נוסעת לעבודה ובחזרה ממנה, בהתאם ללוחות הזמנים הפרטיים שלה. הנתבעת לא הנהיגה הסעה מסודרת של עובדיה לעבודה ובחזרה ממנה, לא היו תחנות איסוף או נקודות מפגש קבועות וכן לא נקבעו זמני איסוף ופיזור קבועים".
תמיכה לכך שלא הייתה כל הסעה מסודרת, ניתן ללמוד מכך שאף בחוזה העבודה לא צוין כלל כי התובעת זכאית לקבל הסעה לעבודה מדי יום. נהפוך הוא- מחוזה העבודה ניתן ללמוד דווקא כי התובעת זכאית לתשלום דמי נסיעות. זאת שכן צוין שם כי (סע' 5 ג' לחוזה העבודה) :
"במידה והעובד יהיה זכאי להחזר דמי נסיעה הנ"ל ישולם לו בדמי נסיעה או בכרטיס חופשי חודשי הנ"ל לפי שיקול המעסיק".
התרשמנו כאמור כי התובעת לא הנהיגה הסעה בפועל, וכי היה מדובר באפשרות ערטילאית שברור שלא הוצעה מדי יום לתובעת או לשאר העובדות. יודגש כי הנתבעת לא הביאה כל הוכחה ממשית שיש בה כדי לחזק את גרסתה בדבר הסעות מסודרות לגן.
נדגיש כי כל העובדות שהעידו מטעם התובעת, חיזקו את גרסת התובעת שלא היו הסעות מסודרות לגן (סע' 12 לתצהיר גב' בלולו, עדותה- עמ' 10 לפרוטוקול; סע' 15 לתצהיר גב' בהרי, עדותה-עמ' 13 לפרוטוקול). הנתבעת הפנתה להליך אחר שהתקיים במסגרת תביעתה של גב' בלולו כנגד הנתבעת (סע"ש 14721-11-14), שם ציינה גב' בלולו לפרוטוקול כי הייתה אפשרות להסעה, אך היא לא הסכימה. לעניין זה העידה גב' בלולו לפנינו כי התשובה שנתנה בהליך הנ"ל, לא הייתה נכונה ונבעה מהתרגשותה (עמ' 10 לפרוטוקול).
מכל מקום, התרשמנו כאמור כי בכל מקרה היה מדובר באפשרות ערטילאית, ולא נראה כי ניתנה לעובדות אפשרות אמיתית להגיע בהסעה מסודרת (ואף גב' מלכה נהנתה מכך שלא הייתה צריכה לאסוף בכל יום את כל העובדות לגן). לכן השאלה אם העדיפו העובדות להגיע בכוחות עצמן לעבודה לא רלוונטית, שכן לא הוכח שקיבלו הצעה אמיתית להסעה מסודרת לגן.
יש להניח כי אם הייתה הסעה מסודרת לכל העובדות, הרי שהדבר היה צריך להיעשות באופן מדויק מדי יום, על מנת שלא יהיו תקלות בשעת פתיחת הגן. העובדה שלא נעשה כל תיאום כזה, מלמדת כי לא דובר בהצעה בפועל להסעה מסודרת לגן.
נוסיף כי כאמור בחודש אוקטובר 2012 חל שינוי במתכונת העסקתה של התובעת כך שעבדה בהיקף משרה מופחת וסיימה עבודתה כבר בשעה 14:00. אנו מתקשים לקבל את הגרסה שהועלתה בעדות מר מלכה, לפיה בכל יום הקפיצה גב' מלכה את התובעת לביתה וחזרה עם הרכב לגן (עמ' 17 לפרוטוקול).
כללו של דבר- התובעת הייתה זכאית להוצאות נסיעה שלא שולמו לה.
לאור העובדה שאין חולק כי לעיתים העניקה גב' מלכה לתובעת הסעות לעבודה ובחזרה, מצאנו להפחית מתחשיב התובעת 30% מהוצאות הנסיעה הנתבעות. לכן, בהתאם לתחשיב התובעת שלא נסתר, התובעת זכאית להחזר הוצאות נסיעה בסך 7591 ₪ (המהווים 70% מהשיעור הנתבע).

אי הפרשות לפנסיה:
התובעת טוענת כי לאורך כל תקופת העסקתה נוכו ממשכורתה תשלומים עבור פנסיה אשר לא הופקדו בקופת הפנסיה. לטענתה, מדובר בסך כולל של 6636 ₪ שנוכה משכרה.
כמו כן, לטענתה, היה על הנתבעת להפריש לפנסיה את חלק המעסיק שלא הופרש בסך כולל של 6654.47 ₪.
בנוסף, לטענתה, בכך שנמנעה הנתבעת מהפקדת כספים לקופת הפנסיה באופן רציף, נגרם לה אובדן זכויות פנסיוניות שלא ניתן להשלימם לאחר ניתוק יחסי העבודה, בסך כולל של 12,083 ₪.
הנתבעת טוענת כי אין לקבל את טענת התובעת לפיה נוכה משכרה הסך של 6636 ₪, שכן שכרה שולם לה בנטו וללא הורדות.
כך, לטענתה, יש גם לדחות את טענתה בדבר זכאותה להפרשות המעסיק כנטען, ואת טענותיה בדבר אובדן זכויות פנסיוניות.
כאמור לעיל, עולה מהראיות כי הנתבעת ניכתה משכרה של התובעת כספים שאמורים היו להיות מופרשים לפנסיה, אך לא הועברו ליעדם. עיון בתלושי השכר מלמד בבירור, כי בוצע ניכוי בפועל משכרה של התובעת, ולכן אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה שכרה של התובעת לא נפגע כביכול, טענה שאין לה כל תימוכין.
כמו כן, הנתבעת לא הפרישה את חלק המעסיק כמתחייב בצו ההרחבה הכללי במשק.
לכן, בהתאם לתחשיב התובעת שלא נסתר (נספח ט"ו לתצהיר התובעת), התובעת זכאית לפיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים בסך כולל של 13,290 ₪.
לעניין הטענה בדבר אובדן זכויות פנסיוניות- לדידנו מדובר בטענה ספוקליטיבית שלא הוכחה, ולכן לא מצאנו לזכות את התובעת בפיצוי בגין רכיב זה.

גמול שעות נוספות:
התובעת טוענת כי לאורך תקופת עבודתה לא שולמה לה תמורה בגין עבודה בשעות נוספות. לטענתה, בגין השעות הנוספות שולם לה שכר בשיעור 100% ולא 125% כמתחייב בדין. לטענתה, בגין החודשים פברואר 2011 - ספטמבר 2012, היא זכאית לגמול שעות נוספות בסך 2473 ₪.
מנגד הנתבעת טוענת כי התובעת קיבלה תשלום מלא בגין כל שעות העבודה שביצעה בפועל.
עולה מחומר הראיות כי בתקופה הרלוונטית (פברואר 11 – ספטמבר 12), מתכונת עבודתה של התובעת הייתה 4 ימי עבודה בשבוע בין השעות 7:00 בבוקר עד 17:00 (10 שעות עבודה ביום), וביום שישי בין השעות 7:00 עד 12:30.
לתצהיר הנתבעת צורפו דו"חות נוכחות בחתימתה של התובעת (נספח ה' לתצהיר הנתבעת; ראו עדות התובעת המאשרת נכונות הדו"חות- עמ' 6 לפרוטוקול).
התובעת בתביעתה לגמול שעות נוספות, נסמכה על כמות השעות החודשית שהופיעה בתלושים (השעות שמעבר ל-186 שעות בחודש).
למעשה, עיון בדו"חות הנוכחות מלמד כי אם תחשיב התובעת היה יומי ולא חודשי (תחשיב יומי לגמול שעות נוספות כפי שמתחייב מסע' 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951), הרי שהתובעת אף הייתה זכאית לגמול שעות נוספות בסכום גבוה יותר משתבעה. זאת שכן למעשה כל יום עבודה של 10 שעות, כלל בחובו 2 שעות נוספות. יצוין כי טענה בדבר קיזוז בגין הפסקות, אף לא נטענה על ידי הנתבעת.
לכן, משהתובעת לא זכאית לגמול שעות נוספות מעבר למה שתבעה, מתקבל תחשיב התובעת והיא זכאית לגמול שעות נוספות בסך 2473 ₪.

דמי הבראה:
התובעת טוענת כי במהלך תקופת עבודתה לא שולמו לה מלוא דמי ההבראה. לטענתה, בגין השנתיים האחרונות לעבודתה היא זכאית להפרשי דמי הבראה בסך 1414 ₪.
מנגד, הנתבעת טוענת כי בהתחשב בדמי ההבראה ששולמו לתובעת ובהיקף המשרה שלה, הרי שהתובעת לא זכאית לתשלום נוסף.
עולה מחומר הראיות כי בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2012 שולמו לתובעת דמי הבראה בסך 2968 ₪ (1484+1484). עיון בתלושי השכר שקיבלה התובעת מתחילת עבודתה, מלמד כי לא שולמו לה דמי הבראה קודם לכן. לכן מתקבלת טענת התובעת כי יש לראות את התשלום הנ"ל בסך 2968 ₪, בגין כל תקופת העבודה מתחילת עבודתה ועד למועד התשלום.
לכן מתקבלת טענת התובעת כי בגין התקופה עד לחודש ספטמבר 2012, היא זכאית להפרשי דמי הבראה בסך 371 ₪.
עוד עולה מחומר הראיות כי בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2013 שילמה הנתבעת לתובעת דמי הבראה בסך 1346 ₪ (673+673). אין חולק כי בתקופת עבודתה זו עבדה התובעת בהיקף משרה מופחת של ארבעה ימים בשבוע בין השעות 7:00 עד 14:00 ויום שישי בין השעות 7:00 עד 12:30.
לעניין זה, תחשיב התובעת לגבי מתכונת עבודתה המופחתת נסמך על 80% משרה, בעוד היה צריך להיות לפי 78% משרה.
לכן, בהתאם לתחשיב התובעת שלא נסתר, ולפי מתכונת עבודה של 78% משרה, החל מחודש אוקטובר 2012 ועד לחודש ינואר 2014, זכאית התובעת להפרשי דמי הבראה בסך 983 ₪.
לאור האמור, סך הכל זכאית התובעת להפרשי דמי הבראה בסך כולל של 1354 ₪.

פדיון חופשה:
התובעת טענה כי לאורך כל תקופת עבודתה לא שולמו לה כלל דמי חופשה. לטענתה, הנתבעת גם לא ניהלה פנקס ימי חופשה כמתחייב על פי דין, ובתלושי השכר לא נמצא תיעוד לצבירת ימי חופשה ולניצולם בפועל. לכן, לטענתה בגין כל תקופת עבודתה היא זכאית לפדיון חופשה בסך 6120 ₪.
מנגד, הנתבעת טוענת כי התובעת ניצלה בפועל את מלוא ימי החופשה המגיעים לה ואף מעבר לכך, ולכן היא לא זכאית לפדיון חופשה כלל.
עפ"י הוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") חייב מעביד לנהל פנקס חופשה, בו יירשמו ביחס לכל עובד פרטים שנקבעו בתקנות וביניהם מועדי החופשה, דמי חופשה ששולמו ותאריך תשלום.
ההלכה הפסוקה היא כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה הוא על המעביד:
"מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26" (דב"ע לא/22-3 צ'יק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג' 215 (1972). דב"ע נז/7-3 נחום לבון נ' מ.ת.מ מבני תעשייה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584 (1997)).
הנתבעת לא הציגה כלל פנקס חופשה כדין. ברור כי "העתק פנקס חופשה" שצורף כנספח ו' לתצהיר הנתבעת, נערך בדיעבד ורובו כולו עסק ב"ימי חופש" של התובעת בחגים. כמו כן, לא ניתן להבין מדו"חות הנוכחות באלו ימים שהתה התובעת בחופש, שכן נרשם שהייתה בחופש גם כאשר בכל מקרה לא הייתה אמורה לעבוד (שבוע העבודה שלה כלל בכל מקרה יום חופש אחד בכל שבוע). הנתבעת גם לא הביאה כל הוכחה ממשית כי שילמה לתובעת בגין ימי החופש שניצלה לכאורה. יש להוסיף כי בדיון ההוכחות, שהתקיים לפנינו ביום 21.6.17, הודיע ב"כ הנתבעת כ יגיש דו"ח ריכוז משכורות של התובעת תוך 14 יום (עמ' 8 לפרוטוקול). בעקבות זאת, בסיום הדיון ניתנה החלטה לפיה ב"כ הנתבעת ימציא לבית הדין דו"חות ריכוזי שכר תוך 14 יום. עם זאת, הנתבעת לבסוף לא טרחה לצרף ראיה זאת לתיק.
לאור האמור, בגין השנה הראשונה לעבודתה (2/11 – 1/12) מתקבל תחשיב התובעת והיא זכאית לפדיון חופשה בסך 2040 ₪.
בגין השנה השנייה לעבודתה (2/12 – 1/13) התובעת לא זכאית לפדיון חופשה. זאת שכן הוכח שבחודש יולי 2012 ניצלה התובעת לפחות 6 ימי חופשה בסיוע לבעלה שישב שבעה בחודש זה בשל מות אחיו (ראו דו"ח נוכחות של חודש יולי 2012, בצירוף תלוש השכר לחודש זה המעיד כי שולם לה שכר רגיל). כמו כן, עולה מדו"חות הנוכחות כי שולם לה שכר רגיל גם בגין חודש אוגוסט 2012, בו ניצלה לפחות 4 ימי חופשת קיץ בתאריכים 21.8 – 24.8.
בגין השנה השלישית לעבודתה (2/13- 1/14)- זכאית התובעת לפדיון חופשה בסך 1297 ש"ח (לפי שכר יומי ממוצע של 129.69 ₪ (חודשים אפריל 13- יוני 13)* 10 ימי חופשה.
סה"כ זכאית התובעת לפדיון חופשה בסך 3337 ₪.

דמי חגים:
התובעת טוענת כי לאורך כל תקופת עבודתה, לא שולמה לה תמורה בגין דמי חגים. לכן, לטענתה, היא זכאית לדמי חגים בסך 8328 ₪.
מנגד, הנתבעת טוענת כי לתובעת שולמו ימי החג בגין תקופת עבודתה.
לעניין זה, עיון בדו"חות הנוכחות בצירוף תלושי השכר מלמד, כי שולם לתובעת שכר רגיל גם בגין החודשים בהם חלו ימי חג בהם לא עבדה (לעניין ימי החג ראו גם נספח ו' לתצהיר הנתבעת).
לכן, התובעת לא זכאית לדמי חגים ותביעתה ברכיב זה נדחית.

שכר לחודש דצמבר 2013:
התובעת טוענת כי הנתבעת שילמה לה סך של 1188 ₪ כתשלום שכר עבור חודש דצמבר 2013. לטענתה, סכום זה אינו מגלם את משכורתה החודשית ולכן, לטענתה, היא זכאית להפרשי שכר בסך 2479 ₪.
מנגד הנתבעת טוענת כי התובעת נתנה הודעה מוקדמת של חודש בלבד במקום חודשיים, כפי שהתחייבה בהסכם העבודה, ולכן, לטענתה, לא מגיע לה דבר. לטענתה, בתקופת ימי המחלה שנטלה התובעת בחודש ינואר 2014, ידוע לה כי התובעת החלה לעבוד בגן אחר. משכך, בוודאי שאין היא זכאית להשלמת שכר.
עולה מחומר הראיות כי הנתבעת שילמה לתובעת את הסך של 1188 ₪ בגין עבודתה בחודש דצמבר 2013 (העתק השיק-נספח י"ח לתצהיר התובעת). למעשה, לא הובא על ידי הנתבעת כל הסבר מדוע לא שולם לתובעת שכר בגין חודש זה הכולל את דמי המחלה להם הייתה זכאית לקבל.
לכן לעניין זה מתקבל תחשיב התובעת שלא נסתר, והתובעת זכאית ליתרת שכר עבודה בגין חודש דצמבר 2013 בסך 2497 ₪.
להשלמת התמונה נציין כי טענת הקיזוז של הנתבעת בגין הודעה מוקדמת תידון בהמשך פסק הדין.
כמו כן, טענתה בדבר עבודת התובעת בחודש ינואר 2014 בגן אחר, בכל מקרה לא רלוונטית להפרשי השכר בגין חודש דצמבר 2013.
יצוין כי עולה מהראיות שהיה ידוע לנתבעת כי התובעת העבירה "חוג תנועה" בגן אחר, ולכן לאור העובדה שהתובעת לא עתרה לתשלום דמי מחלה בגין חודש ינואר 2014, הרי שגם אם נקבל את טענת הנתבעת כי התובעת העבירה חוג תנועה בחודש ינואר בגן האחר (ראו צילום מדף הפייסבוק המעיד לכאורה על פוסטים שנכתבו ביום 16.1.14 לגבי תמונות ששיתפה התובעת לגבי עבודתה בגן האחר- נספח ג' לתצהיר הנתבעת), אין בכך כדי לשנות במשהו מהסעדים שנתבעו.
יש לציין כי התובעת צירפה ראיות, לפיהן התמונות הנ"ל צולמו בכלל כבר ביום 28.5.13 (מוצג ת/1 שהוגש בדיון), ולכן אין בתמונות הנ"ל כשלעצמן כדי להעיד שהתובעת אכן עבדה בחודש ינואר בגן האחר.

פיצוי לפי סע' 26א' לחוק הגנת השכר בגין אי מסירת תלושי שכר ומסירת תלושי שכר שאינם מפורטים כדין:
התובעת טוענת כי בתקופת עבודתה לא נמסרו לה תלושי השכר במלואם, וכן תלושי השכר אשר נמסרו לה אינם מפורטים כמתחייב בחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"). לכן, לטענתה היא זכאית לפיצוי בסך 10,000 ₪.
מנגד הנתבעת טוענת כי התובעת קיבלה את מלוא תלושי השכר במהלך תקופת עבודתה. כמו כן, לטענתה, למעשה לא קיימת כלל עילת תביעה לגבי פיצוי לפי חוק הגנת השכר, והתובעת הוסיפה עילת תביעה זו שלא כדין.
בהחלטה מיום 21.7.15 של כבוד השופטת חופית גרשון יזרעאלי, התקבלה בקשת התובעת לפיה יכומת כתב התביעה כמבוקש. במסגרת זו, התקבלה למעשה בקשת התובעת להעמיד את הפיצוי הנתבע לפי סע' 61 לכתב התביעה, על סך של 10,000 ₪וזאת לפי סע' 26א לחוק הגנת השכר. חשוב לציין כי בסעיפים 22 ו-32 לכתב התביעה פורטו עילות תביעה אלה, ולכן אין לקבל את טענת הנתבעת בעניין זה.
סעיף 26א לחוק הגנת השכר קובע כדלקמן:
"(א)לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות חוק זה, והוא רשאי לפסוק פיצויים בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, נוסף על כל פיצוי או סעד אחר.
(ב)(1)מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעביד מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן- פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעביד כאמור.
(2)מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעביד ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח אחרת.
(3)פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר...".
לעניין הוראות חוק זה, נפסק כי נדרשת כוונה מיוחדת שתתלווה להפרת ההוראה החוקית בה מדובר, והיא כוונה שהפרת הוראות החוק תקדם אפשרות לפגיעה בזכויות העובד על ידי יצירת אי ודאות שלמניעתה נחקקה ההוראה.
לדידנו, מתקיים בענייננו היסוד הנפשי הנדרש להחלת הוראות הסעיף. הנתבעת השתמשה בתלושי השכר על מנת להתחמק מחובותיה על פי דין. ראינו כי הופיע בתלושים פירוט כאילו הנתבעת הפרישה לתובעת מדי חודש לפנסיה, וזאת בעוד שבפועל לא הופרש לה דבר. מדובר בהתנהלות חמורה מצד הנתבעת וראוי להטיל עליה תשלום פיצוי בשל כך. גם זכויותיה של התובעת לגמול שעות נוספות ולימי חופשה, לא הופיעו בתלושים.
עם זאת, טענת התובעת בדבר אי המצאת תלושי שכר, לא הוכחה כלל. כמו כן, ראינו כי תלוש השכר בגין חודש ינואר 2014 היה למעשה בגין עבודתה בחודש דצמבר 2013, ולא נראה כי התובעת נפגעה בשל כך.
לכן, לאחר שנתנו דעתנו להפרות מצד הנתבעת, מצאנו לחייבה לשלם לתובעת פיצוי בסך 2000 ₪ בגין רכיב זה.

פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד:
התובעת טוענת כי הנתבעת לא מסרה לה כל הודעה לעובד כדין, ולכן, לטענתה, היא זכאית לפיצוי בסך 5000 ₪.
מנגד, הנתבעת טוענת כי עם תחילת עבודתה, נחתם עם התובעת הסכם עבודה והתובעת ידעה את תנאי עבודתה, ולכן היא לא זכאית לכל פיצוי.
לעניין זה, איננו מקבלים את טענת התובעת לפיה לא הומצא לה הסכם העבודה. בכתב התביעה נמנעה התובעת מלהזכיר כי חתמה בכלל על הסכם העבודה, ולכן איננו מקבלים את טענתה הכבושה לפיה חתמה על הסכם זה בחודש מאי 2012 מבלי שניתנה לה כביכול הזדמנות לקרוא אותו (סע' 88-87 לתצהירה).
אמנם, בעת שינוי תנאי עבודתה של התובעת, היה על הנתבעת למסור על כך הודעה בהתאם לקבוע בסע' 3 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002. עם זאת, לא נראה כי הדבר נעשה ביודעין כדי לגרוע מזכויותיה.
לכן, דין תביעתה ברכיב זה להידחות.

טענת קיזוז של הנתבעת-התובעת הייתה צריכה לתת הודעה מוקדמת של חודשיים:
הנתבעת טוענת כי בהתאם להסכם העבודה, התחייבה התובעת ליתן לנתבעת הודעה מוקדמת של חודשיים בטרם התפטרות. לטענתה, משנתנה התובעת הודעה מוקדמת של חודש בלבד, הרי שיש לקזז את הסך של 3644 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת.
סעיף 2 ז' להסכם העבודה קובע כדלקמן:
"במקרה של הפסקת עבודה כל צד מתחייב להודיע לצד שמנגד חודש מראש אלא אם כן פעל העובד שלא כשורה ומעל בתפקידו או פגע בשמו הטוב של הגן אזי תופסק עבודתו באופן מידי. עובדת בתפקיד בכיר גננת או מנהלת קבוצה תיתן הודעה מראש של חודשיים על מנת לאפשר קליטת עובדת חדשה".
לדידנו, ברור שאין לקבל את טענת הנתבעת בעניין זה. ראשית, כלל לא הוכח כי התובעת הייתה בתפקיד בכיר של גננת או מנהלת קבוצה, ויודגש כי בהסכם העבודה צוין תפקידה של התובעת כ"סייעת" (ראו לעניין זה סע' 12 לתצהיר התובעת).
שנית, ברור שאין ליתן תוקף לסעיף לפיו הנתבעת מחויבת ליתן הודעה מוקדמת של חודש, ואילו העובד מחויב ליתן הודעה מוקדמת של חודשיים. במקרה כזה ברור כי העובד מחויב למתן הודעה מוקדמת של חודש בלבד.
לפיכך, דין טענת הקיזוז בגין אי מתן הודעה מוקדמת של חודש נוסף, להידחות.
להשלמת התמונה נציין כי אנו דוחים גם טענת הנתבעת המופיעה בסעיף 42 לכתב הגנה בדבר קיזוז בסך 100,000 ₪ בגין "נזקי הגן ולאור מחדליה ו/או מעשיה של התובעת במהלך העסקתה ו/או סיומה". טענה זו נטענה בעלמא ללא כל פירוט מינימלי בצידה, ונראה כי בכל מקרה נזנחה עם הגשת התצהיר מטעם הנתבעת.

סוף דבר:
הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים כדלקמן:
פיצויי פיטורים בסך 14,368 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.2.14 ועד לפירעון.
דמי נסיעות בסך 7591, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.2.14 ועד לפירעון.
פיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים בסך כולל של 13,290 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.2.14 ועד לפירעון.
גמול שעות נוספות בסך 2473 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.2.14 ועד לפירעון.
פדיון הבראה בסך כולל של 1354 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.2.14 ועד לפירעון.
פדיון חופשה בסך 3337 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.2.14 ועד לפירעון.
יתרת שכר עבודה בגין חודש דצמבר 2013 בסך 2497 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.1.14 ועד לפירעון.
פיצוי לפי סעיף 26 א' לחוק הגנת השכר בסך 2000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.2.14 ועד לפירעון.
כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 5000 ₪.
לא ישולם הסכום במועד, יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ג' אדר תשע"ח, (18 פברואר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' אורית הרצוג
נציג עובדים

אופירה דגן-טוכמכר, שופטת – אב"ד

הילנה ערד שטיינבך
נציג מע סיקים


מעורבים
תובע: פנינה מועלם
נתבע: הגן של איילה בע"מ
שופט :
עורכי דין: