ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בשיר נאשף נגד מדינת ישראל :

לפני כבוד השופטת צילה צפת, סגנית נשיא

עותר

בשיר נאשף
ע"י ב"כ עו"ד רונן כהן

נגד

משיבות

  1. מדינת ישראל
  2. משטרת ישראל/ מחוז ת"א

ע"י ב"כ עו"ד מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)

פסק דין

עתירה מנהלית בגדרה מבוקש כי בית המשפט יורה למשיבים ליתן לעותר רישיון לנשק.
רקע עובדתי
העותר טוען כי הוא תושב אריאל שבשומרון ועיסוקו והתמחותו הם בתחום הביטחון וההצלה.
העותר בן 42, הגיש ביום 05.03.17 בקשה לקבלת רישיון לנשיאת כלי ירייה מכוח תבחין " מגורים ביישוב זכאי" בהיותו תושב אריאל. לעותר לא היה רישיון לנשיאת כלי ירייה והמדובר בבקשה ראשונה.
בקשתו של העותר נדחתה ביום 28.03.17 בשל אי המלצת משטרת ישראל.
ביום 12.06.17 התקבל בלשכת הרישוי לכלי ירייה מחוז תל אביב, עררו של העותר על ההחלטה לדחות את בקשתו לנשיאת כלי ירייה. המשטרה בחנה פעם נוספת את בקשתו של העותר ואת השיקולים הנדרשים והחליטה שלא להמליץ על מתן רישיון לנשק בשל סיכון לשלום הציבור ( המלצה מיום 9/11/17).
ביום 12.11.17 ניתנה החלטת הממונה בערר לפיה, הוחלט לאחר עיון בחומר שהוצג בפני הממונה, ושקילת טענות העותר והאינטרס שלו לשאת כלי ירייה מחד ואת עמדת המשטרה והאינטרס להגנה על שלום הציבור ובטחונו מאידך, גובר האינטרס של שלום הציבור ואי מתן רישיון לעותר לנשיאת כלי ירייה.
מכאן העתירה שפניי.
למען השלמת התמונה יצוין, כי עניינו של העותר הובא פעם נוספת, בפני רח"ט אבטחה ורישוי במשטרת ישראל ביום 09.01.18, ולאחר שקילת מלוא השיקולים, נמצא כי המלצת המשטרה הינה להמשיך להתנגד למתן רישיון לנשיאת כלי ירייה לעותר.
טענות הצדדים
לטענת העותר החלטת המשרד לביטחון פנים והמלצת המשטרה ניתנו על סמך תשתית עובדתית שגויה, אינה סבירה באורח קיצוני ונגועה בשרירות לב שכן כלל לא נבחנו הראיות המנהליות שעל בסיסן ניתנה ההחלטה.
העותר מוסיף, כי המשרד לביטחון פנים השתחרר שלא כדין מסמכות שניתנה לו, והעביר אותה בפועל למשטרת ישראל.
המדינה טוענת מנגד כי לא נפל כל פגם בהחלטת הממונה המותירה על כנה את ההחלטה הדוחה את בקשת העותר לשאת כלי ירייה. ההחלטה סבירה ונסמכת על ראיות מנהליות במספר תיקים: ת"פ 61468-12-12, בגדרו נידון העותר ללא הרשעה ל180 שעות לתועלת הציבור לאחר שהודה בעבירת תגרה; פל"א 281589/13, העוסק בעבירות איומים ותקיפה סתם ואשר נסגר מחוסר עניין לציבור. בנוסף, חומר חסוי אודות מידע הקושר את העותר לעבירות אלימות ואמל"ח.
עוד טוענת המדינה כי מאחר והחזקת נשק אינה זכות קנויה, גובר האינטרס של הגנה על שלום הציבור על אינטרס העותר לשאת כלי ירייה לאור המסוכנות הנשקפת מנשיאת כלי נשק על ידו.
המדינה מוסיפה כי ההחלטה לדחות את עררו של העותר ולהותיר על כנה את ההחלטה הדוחה את בקשתו לקבלת רישיון לכלי ירייה, ניתנה תוך הפעלת שיקול דעת ענייני, על סמך מידע רלוונטי, וכי מדובר בהחלטה מקצועית סבירה שאין להתערב בה.
המסגרת הנורמטיבית
ההלכה הפסוקה קובעת כי נשיאת כלי ירייה אינה זכות קנויה הנתונה בידי אזרח והיא מותנית ברישיון מכוח חוק כלי ירייה, התש"ט- 1949. (להלן: "חוק כלי הירייה") ( ר': עת"מ ( ת"א) 2391/08 ארואטי עופר נ' משרד הפנים- ועדת הערר לפי חוק כלי ירייה, התש"ט- 1949, (פורסם בנבו, ניתן ביום 12.03.09) פסקה 11). מדובר במדיניות מצמצמת ומרסנת השואפת להפחית את כמות כלי הירייה המחוזקים בידי אזרחי המדינה ( ר': עע"מ 389/13 עופק קרינסקי נ' המשרד לביטחון פנים, פסקה 16. ( פורסם בנבו, ניתן ביום 01.10.14) פסקה 16).
על פי סעיף 11 לחוק כלי הירייה, "הרשות המוסמכת" לעניין מתן רישיון כלי ירייה הינה " פקיד רישוי על פי המלצת קצין משטרה בכיר כהגדרתו בפקודת המשטרה [ נוסח חדש], תשל"א 1971". סעיף 12 ( א) לחוק קובע את סמכויות פקיד הרישוי כדלקמן:
"(א) המוסמך לתת רישיון לפי חוק זה רשאי, לפי שיקול דעתו –
(1) לתת רישיון או לסרב לתתו;
(2) לתת רישיון בתנאים ובהגבלות ולהטיל תנאים והגבלות על רישיון שניתן;
(3) לבטל רישיון תוך תקופת תקפו."
נפנה אפוא לבחון האם המלצת המשטרה שלא לתת בידי העותר רישיון לכלי ירייה הייתה מבוססת וסבירה וכן האם החלטת הממונה הנסמכת על המלצת המשטרה, ואשר דוחה את בקשת העותר לשאת כלי ירייה הייתה סבירה בנסיבות העניין.
כידוע, משטרת ישראל הינה הגוף האמון על שלום הציבור בהיותה גורם מקצועי אשר בידיו הכלים הנאותים לצורך עריכת בדיקות וחקירות תוך ריכוז חומר מודיעיני במטרה לספק המלצה בפני פקיד הרישוי בסוגיית מתן רישיונות נשק ושלילתם ( ר': עת"מ 27709-02-11 יוסף מהנא נ' פקיד רישוי משרד הפנים ואח', (פורסם בנבו, ניתן ביום 15.06.11) סעיף 7).
המלצת המשטרה מבוססת על חומר הראיות המנהליות המצוי בתיקים הבאים:
התיק הראשון ( ת"פ 61468-12-12) נפתח בעבירות של הזק לרכוש במזיד, חבלה כשעבריין מזויין, חבלה על ידי שניים או יותר, תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר. העותר נדון ל180 שעות לתועלת הציבור לאחר שינוי כתב האישום והודאה בתגרה.
התיק השני הינו פל"א 281589/13 אשר נפתח בעבירות איומים ותקיפת סתם, התיק נסגר מחוסר עניין לציבור.
כמו כן, ההמלצה התבססה גם על חומר חסוי המצוי בעניינו של העותר לפיו קיים מידע הקושר את העותר לעבירות אלימות ואמל"ח.
הראיות המנהליות, מעידות על מעורבות ( ת"פ 61468-12-12) העותר בעבירות אלימות והחומר המודיעיני אשר הוצג בפני מעלה חשש למסוכנות לשלום הציבור. יש לזכור כי אין צורך במידע המהווה משום ראיה קבילה בהליך פלילי. די בכך שההמלצה תתבסס כל ראיות העומדות במבחן הראיה המנהלית, היינו הראיה שכל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה ( ר': בג"צ 2394/95 מוצ'ניק נ' משרד הפנים, פ"ד מט (3) 274, 277. ( פורסם בנבו, ניתן ביום 09.07.95)).
לעניין הטענה כי אחיו של העותר, קיבל רישיון לנשיאת נשק על אף שגם לו יוחסו עבירות זהות במסגרת ת"פ 61468-12-12, כלל הוא כי בקשתו של כל אדם נבחנית לגופה ואין להשליך עניינו של אחד על האחר. הרשות המנהלית יכולה להפעיל את שיקול דעתה בקביעת תנאים למתן רישיון באופן פרטני ביחס לכל מבקש ומבקש ( עע"מ 9187/07 אורי לוזון נ' משרד הפנים, ( פורסם בנבו, ניתן ביום 24.07.08 ) סעיף 37).
בנסיבות העניין נראה כי החלטת הממונה על הרישום המתבססת על ההמלצה שניתנה לאחר שימוש בשיקול דעת ענייני וסביר, סבירה גם היא. בית המשפט לעניינים מנהליים אינו ממיר את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות המנהלית כל עוד זו לא חרגה ממתחם הסבירות ( ר': עניין מהנא לעיל ).
בנוסף, עומדת לנגד עיניי חזקת תקינות המנהל, לפיה חזקה כי הרשות המנהלית פועלת כדין אלא אם יוכח אחרת. בנסיבות העניין חזקה זו לא נסתרה. החלטת המשרד לביטחון פנים התקבלה בהתאם להנחיות המנהליות שבתוקף, ולכן קמה חזקה בדבר תקינות ההחלטה.
סיכום
לאור המפורט לעיל, מצאתי כי החלטת הממונה שלא לתת בידי העותר רישיון לכלי ירייה הינה סבירה, מושתתת על בסיס ראיות מנהליות, נתמכת במידע המודיעיני אשר הובא לעיוני המעלה חשש למסוכנות. לא נמצא כי נפל פגם המצדיק את התערבות בית המשפט.
העתירה נדחית.
העותר יישא בהוצאות ושכ"ט ב"כ המשיב בסך 10,000 ₪.

ניתנה היום, ג' אדר תשע"ח, 18 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בשיר נאשף
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: