ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מנופי יהודה בע"מ נגד מזל - עבודות מתכת :

בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופט י' גולדברג

המערערת: מנופי יהודה בע"מ

נגד

המשיבים: 1. מזל - עבודות מתכת (אצל מיכה אלימלך)
2. מיכה אלימלך
3. אררט חברה לביטוח בע"מ
4. חיון יוסף

ערעור ברשות על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בבאר-שבע מיום 27.10.97, בת.א. 2040/95, שניתן על ידי כבוד הנשיא א' לרון

תאריך הישיבה: י"ז באדר התשנ"ח (15.03.98)

בשם המערערת: עו"ד אריה כרמלי; עו"ד רם וינוגרד;
עו"ד פיראס מלחם

בשם המשיבים 1 ו2-: מר מיכה אלימלך

בשם משיבה 3: עו"ד יוסף לחיאני; עו"ד גבריאל ראובינוף

בשם משיב 4: עו"ד אבי קריסי; עו"ד יורם ורון

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

פסק-דין

הנשיא א' ברק:

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. משיב 4 (להלן: "המשיב") נפגע נזק גוף עת עסק בעבודת החלפת רצפה בתוך מיכל דלק גדול. לצורך ביצוע עבודה זו היה צורך בהכנסת מלגזה לתוך המיכל. דבר זה נעשה על ידי מנוף המורכב על כלי רכב. תוך כדי הורדת המלגזה נתפסה ידו של המשיב בכבל ההרמה של המנוף ונמחצה. בגין נזקיו הגיש המשיב תובענה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. התביעה כוונה כנגד מעבידיו (משיבים 1 ו2-) וכנגד בעלת המנוף (היא המערערת). כן כוונה התביעה, לחלופין, כנגד משיבה 3, היא מבטחת המנוף. תביעה חלופית זו עיקרה טענת המערערת, לפיה הפגיעה במשיב הינה תאונת דרכים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן: "החוק").

פסק דינה של הערכאה הראשונה

2. בפסק דין חלקי מיום 27.10.97 קבע בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא א' לרון) כי האירוע אינו בגדר תאונת דרכים כמשמעה בחוק. בפתח פסק דינו קבע בית המשפט, כי אין ספק כי האירוע אינו נופל בגדרי "ההגדרה הבסיסית" של תאונת דרכים (כפי שזו הוגדרה, בין היתר, ברע"א 8061/95 עוזר נ' אררט, פ"ד נ(3) 532). כך, שכן השימוש ברכב לא היה "למטרות תחבורה". מכאן עבר בית המשפט לבחון אם אין האירוע נופל בגדרי החזקה המרבה שעניינה "ניצול הכוח המיכני של הרכב". מסקנתו היתה בשלילה. בית המשפט ציין כי מרבית התנאים שבחזקה זו מתקיימים, אלא שתנאי אחד לא נתקיים - והוא התנאי לפיו אותו הכוח המיכני שינוצל יהיה כוחו של הרכב דווקא, כלומר, הכוח המיכני המשמש לייעודו התעבורתי של הרכב. תנאי זה, כפי שפירשו בית המשפט, לא נתקיים במקרה שלפנינו, שכן מנוע הרכב היה נפרד לחלוטין ממנוע המנוף. התאונה אירעה עקב ניצול הכוח המיכני של מנועו הנפרד של המנוף ולא עקב ניצול כוחו המיכני של מנוע הרכב, ועל כן לא נתקיימה החזקה המרבה שעניינה "ניצול הכוח המיכני". ביסוד מסקנת בית המשפט המחוזי, לפיה "הכוח המיכני" שבחזקה המרבה עניינו דווקא כוח מנוע הרכב (ולא מנוע נפרד) עמדה קביעתו, לפיה החזקה המרבה האמורה אינה אלא פשרה בין "המבחן הייעודי" (שקדם לתיקון מס' 8 לחוק, התשנ"א1990-) לבין "המבחן התעבורתי" (שאומץ בתיקון מס' 8 לחוק). פשרה זו מחייבת, להשקפת בית המשפט המחוזי, פירוש "תעבורתי" לחזקה מרבה זו. פירוש "תעבורתי" זה מוביל למסקנה, כי הכוח המיכני המנוצל בחזקה המרבה יהא הכוח המניע את כלי הרכב עצמו, ולא מנוע נפרד, המתמקד אך בייעוד ה"לא תעבורתי" של כלי הרכב. על יסוד טעמים אלה נקבע, כי אין האירוע נופל בגדרי הגדרתה של תאונת דרכים כמשמעה בחוק.

טענות המערערת

3. בטיעוניה מצמצמת המערערת את טענותיה לשאלה אחת והיא: כלום אכן יש בעובדה כי למנוף היה מנוע נפרד, כדי להשמיט את הקרקע מתחולתה של החזקה המרבה בדבר "ניצול הכוח המיכני"? תשובת המערערת לשאלה זו היא בשלילה. טוענת היא, כי לקביעת בית המשפט המחוזי בעניין זה אין יסוד - לא בלשון החוק ולא בתכליתו. לדעת המערערת, חזקת "ניצול הכוח המיכני" אינה כוללת - לא בלשונה ולא במהותה - כל מרכיב "תעבורתי". המדובר בחזקה חלוטה מרבה המבוססת אך על המבחן ה"ייעודי". על כן, שגה בית המשפט המחוזי משסמך החלטתו על הצורך בהיזקקות למבחן "התעבורתי". עוד מדגישה המערערת, כי הרכב היה בייעודו המקורי גם מנוף, וייעוד זה הוא שנוצל, תוך שייעודו התעבורתי לא שונה, לא שינוי קבע ולא שינוי ארעי. מטעמים אלו סברה המערערת, כי יש להפוך את פסק דינה של הערכאה הראשונה ולקבוע כי האירוע הינו בגדר "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק.

טענות המשיבים

4. בפתח דבריהם טענו המשיבים, כי הרכב כלל אינו בגדר "רכב דו יעודי", כלומר, רכב בעל יעוד תעבורתי ויעוד שאינו תעבורתי ודי בטעם זה בכדי לשלול את תחולת החזקה המרבה בדבר "ניצול הכוח המיכני". על כן, משעה שלא הוכח כי לרכב היה יעוד אחר מאשר נסיעה וניוד, הרי שאין כלל מקום לתחולת החזקה. לגופה של המחלוקת המשפטית תומכים המשיבים יתדותיהם בפסק דינה של הערכאה הראשונה. לטענתם, צדק בית המשפט המחוזי משקבע כי "הכוח המיכני" המנוצל בחזקה המרבה חייב שיהא אותו הכוח המיכני המניע את כלי הרכב. לשון אחר: "הכוח המיכני" שבסעיף 1 לחוק אינו אלא הכוח המשמש לתנועתו ונסיעתו של הרכב ולא כוח אחר. כך, בייחוד לאור הגדרת "רכב מנועי" (בסעיף 1 לחוק) כרכב "הנע בכוח מיכני". על כן, שעה שהמנוף פעל על ידי מנוע נפרד, הרי שלא היה כל ניצול של כוחו המיכני של הרכב. עוד תומכים המשיבים בהחלתו של "המבחן התעבורתי" בגדריה של החזקה בדבר "ניצול הכוח המיכני", תוך דחייתו של "המבחן היעודי". לחלופין טענו המשיבים, כי גם אם האירוע שלפנינו הינו לכאורה תאונת דרכים, לא נתקיים בו הקשר הסיבתי הנדרש. מטעמים אלה סברו המשיבים, כי יש לדחות את הערעור.

5. השאלה העומדת בפנינו היא, אם כן, אם לשם החלתה של החזקה המרבה בדבר "ניצול הכוח המיכני" הכרח הוא כי כוח זה יהא הכוח המיכני המניע את כלי הרכב והמשמש לייעודו התעבורתי, אם לאו. החלטנו (ביום 15.3.98) ליתן רשות ערעור ולדון בערעור על יסוד סיכומי הצדדים. טרם ניגש לדון בשאלה שהציבו בפנינו בעלי הדין נדגיש, כי אין בידינו לקבל את טענת המשיבים בערעור, לפיה הרכב האמור אינו רכב "דו ייעודי" (או: "רב תכליתי"). כך, שכן בית המשפט המחוזי, לאחר שעמד על טיב הרכב עצמו ונעזר בחוות דעת המומחה לעניין זה, קבע כי אכן מדובר ברכב "דו ייעודי", אשר לו ייעוד תעבורתי וייעוד שאינו תעבורתי, וכי לא שונה הייעוד המקורי. במצב דברים זה, לא מצאנו עילה להתערב בממצא זה של הערכאה הראשונה. עומדת, על כן על כנה, קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הרכב הוא דו ייעודי.

המסגרת הנורמטיבית

6. הגדרתה של "תאונת דרכים" מצויה בסעיף 1 לחוק, הקובע:

"'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

פרשנותה של הגדרה זו, על כלליה וסייגיה, נדונה בהרחבה ברע"א 8061/95 עוזר נ' אררט, פ"ד נ(3) 532 (להלן: פרשת עוזר). בפסק דין זה נקבע, כי בבואנו לבחון אם אירוע מסויים נכלל בגדריה של הגדרת תאונת הדרכים, יש לפעול בשלושה שלבים: בשלב הראשון יש לבחון אם האירוע הנדון נופל בגדריה של "ההגדרה הבסיסית", והיא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". אם האירוע הנדון אינו מקיים תנאיה של הגדרה בסיסית זו (כפי המקרה שלפנינו, בו לא היה שימוש "למטרות תחבורה"), אזי יש לעבור לשלב הבדיקה השני. בשלב זה נבדקת התקיימותן של "החזקות המרבות". בענייננו נבחנת החזקה המרבה לפיה: "יראו כתאונת דרכים גם מאורע... שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". בשלב השלישי (אליו לא נדרש בית המשפט המחוזי בשל מסקנתו) - החל רק בהנחה וניתוח אחד משני השלבים הראשונים מוביל למסקנה כי האירוע מהווה תאונת דרכים - יש לבחון אם לא חלה אחת מן החזקות החלוטות "הממעטות", שיש בהן כדי להוציא אירוע מגדר "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק.

"ניצול הכוח המיכני"

7. בפרשת עוזר עמדתי על טיבה ומקורה של החזקה המרבה בדבר "ניצול הכוח המיכני". ציינתי, כי "היא נועדה להחיל את חוק הפיצויים על תאונות הנגרמות בשל שימוש בכוח המוטורי של הרכב שלא למטרות תחבורה אלא למטרות חקלאיות או תעשיתיות". הדגשתי, כי "החזקה החלוטה בעניין 'ניצול הכוח המיכני של הרכבוד מכוונת לכל אותם המקרים שבהם הרכב הוא 'רב תכליתי'. זהו רכב אשר על פי ייעודו המקורי הוא מיועד לא רק לנסיעה (הייעוד התעבורתי) אלא גם לפעולות נוספות - שאינן נופלות לגדר ההגדרה הבסיסית - המנצלות את כוחו המיכני של הרכב" (שם, בעמ' 566-567; ראה גם ע"א 5919/96 אשטרום חברה להנדסה בע"מ נ' רשלין ואח', פ"ד נ(3) 697, 702). הוספתי וציינתי בפרשת עוזר כי "אכן, החזקה החלוטה בדבר 'ניצול הכוח המיכני של הרכבוד חלה אך באותם מקרים בהם יש לרכב ייעוד מקורי 'רב (או דו) תכליתי', והנזק נגרם בניצול הכוח המיכני לייעוד הלא תעבורתי. אין בחזקה זו בפירושה זה כדי לרוקן מכל תוכן את ההגדרה הבסיסית. עם זאת, אין ספק כי המגמה המונחת ביסוד חזקה חלוטה זו - הזונחת את המבחן התעבורתי - נוגדת את המגמה המונחת ביסוד ההגדרה הבסיסית" (שם, בעמ' 568).

8. אין חולק, כי חזקה מרבה זו הרחיבה את קשת המצבים המהווים "תאונת דרכים". הרחבה זו, הזונחת את המבחן התעבורתי, היא שעמדה ביסוד התנגדותם של מלומדים שונים לניתוקה של החזקה מן ההגדרה הבסיסית ומן המבחן התעבורתי (ראה: י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב תשנ"ו) בעמ' 68-69; א' ריבלין, תאונות הדרכים - סדרי דין וחישוב פיצויים (נבו, תשנ"ו) 112-114; מ' צלטנר, "הגדרת ה'שימוש ברכבוד - עצירת הסחף", הפרקליט מ (תשנ"א) 168, 175-176), כמו גם ביסוד הנסיון לשנות את החוק בעניין זה (ראה: הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 9), התשנ"א1991-, ה"ח 2030, בעמ' 123). למרות ההרחבה הטמונה בחזקה מרבה זו, אין היא חלה אלא בהתקיים מספר תנאים: ראשית, אין החזקה החלוטה חלה במקרים בהם הנזק אירע שלא עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב אלא כתוצאה מהליך גרימה אחר; שנית, החזקה החלוטה אינה חלה מקום בו הכוח המיכני שנוצל אינו חלק מייעודו המקורי של הרכב; שלישית, החזקה החלוטה אינה חלה אם בעת השימוש וניצול הכוח המיכני לייעוד המקורי הלא תעבורתי, איבד הרכב את ייעודו המקורי התעבורתי (ראה: פרשת עוזר הנ"ל, בעמ' 568). לא זו אף זו: גם בהתקיים תנאים אלה, עדיין נדרש - והפעם במישור הקשר הסיבתי המשפטי - כי הנזק יהא במיתחם הסיכון שנוצר עקב ניצול הכוח המיכני בייעוד הלא תעבורתי של הרכב (ראה: ע"א 6000/93 עזבון פואיז קוואסמה נ' רג'יבי, פ"ד נ(3) 661, 673).

"ניצול הכוח המיכני": מנוע הרכב?

9. האם תנאי נוסף הוא, לתחולתה של החזקה המרבה בדבר "ניצול הכוח המיכני", כי הכוח המיכני שנוצל יהא אותו הכוח המשמש לייעודו התעבורתי של כלי הרכב? תשובתי לשאלה זו, שלא כתשובתו של בית המשפט המחוזי בענייננו, היא בשלילה. ביסוד עמדתי זו מונחת התפיסה כי החזקה החלוטה בדבר "ניצול הכוח המיכני" עומדת על רגליה היא. אין היא כפופה למרכיביה השונים של "ההגדרה הבסיסית". אין הכרח כי "ניצול הכוח המיכני" יהא "למטרות תחבורה". מטעם זה גם נקבע, כי אין הכרח כי "השימוש" שבגדרי החזקה החלוטה, יהא דווקא זה שב"הגדרה הבסיסית". אכן, "חזקת ניצול הכוח המיכני" עומדת על רגליה היא. מהווה היא חריג למטרתו של המחוקק בתיקון מס' 8 (ראה פרשת עוזר, בעמ' 551-552). סומכת היא את בסיסה על ההכרה בצורך למתן מענה לכל אותם מקרים בהם כלי הרכב משמש גם כמקור כוח לשימושים שאינם "תעבורתיים" בעיקרם (השווה: ע"א 326/80 סועאד נ' טאהא, פ"ד לה(3) 197, וכן: דברי הכנסת 118 (התש"ן) 5058).

11. אמת, יש לעמוד על המשמר ולוודא, כי גדריה של חזקה חלוטה זו לא ישיגו את גבולה שלה וירוקנו את ההסדר שבחוק מכל תוכן. עמדתי על כך בפרשת עוזר, בצייני:

"לכאורה עלול להיווצר מצב נורמטיבי, ולפיו מה שהוצא בדלת הראשית (של ההגדרה הבסיסית) יוחזר בדלת האחורית (של החזקה החלוטה). בכך תתרוקן ההגדרה הבסיסית מכל נפקות נורמטיבית. זו תוצאה שהדעת אינה סובלתה. אין לפרש חוק באופן שהחריג בולע את הכלל ואינו משאיר ממנו כל שריד ופליט. חוק לא חוקק כדי להרוס עצמו מתוכו הוא. חזקה על חוק שתכליתו אינה להביא לריקונו מכל תוכן" (שם, בעמ' 567).

בה בעת, לא מצאתי כי באימוץ הגישה לפיה גם מצב בו הכוח המיכני שיופעל במסגרת החזקה החלוטה יהא זה של מנוע נפרד, יהא משום ריקון ההגדרה הבסיסית וההסדר החקיקתי מכל נפקות. אכן, משעה שתכליתה של חזקה זו הינה לכלול במסגרת תאונת דרכים את אותם השימושים והפעילויות שאינן "תעבורתיות" בעיקרן, והנובעות מן השימוש בכלי הרכב כמקור כוח, הרי שאין טעם בהבחנה בין מנוע הרכב המשמש לייעוד התעבורתי, ומנוע נפרד המשמש לייעוד שאינו תעבורתי. תהא זו הבחנה ללא הבדל. ניצול כוח מיכני ממנוע נפרד מקיים את הייעוד "שאינו תעבורתי", המונח ביסוד חזקה חלוטה זו, ובלבד שזהו ייעודו המקורי של הרכב. הוא מקיים את הסיכון "שאינו תעבורתי", המונח אף הוא ביסוד חזקה זו (ראה: ע"א 6000/93 עזבון פואיז קוואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661, 673). לא זו אף זו: מסקנתי, לפיה החזקה החלוטה חלה גם כאשר הכוח המיכני שנוצל מקורו במנוע נפרד מן המנוע המשמש לייעוד התעבורתי, עולה בקנה אחד עם הצורך להימנע מהבחנות מעורפלות ודקיקות, שאין בהן כדי לזרוע בטחון משפטי מחד, ויש בהן משום התעלמות מן התמונה הכללית מאידך (ראה: ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844, 855). אכן, משעה שקבענו כי חזקת ניצול הכוח המיכני אינה נסמכת על "המבחן התעבורתי" אלא על "המבחן הייעודי", אין להיזקק עוד במסגרת פרשנותה ל"מבחן התעבורתי" ולהכניסו שוב בגדריה.

12. גם בהגדרת "רכב מנועי" המצויה בסעיף 1 לחוק אין כדי לשנות ממסקנתי. הגדרה זו קובעת, כי:

"'רכב מנועי' או 'רכבוד - רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית... ומכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש..."

נכון הדבר, כי "הכוח המיכני" האמור בה הוא בעיקרו (ככל שהדברים אמורים ב"הגדרה הבסיסית" של רכב מנועי) הכוח המיכני המניע את הרכב לייעודו התעבורתי (ראה: ע"א 5847/96 חברה ישראלית לקירור נ' סובח, פ"ד נ(3) 819, 829, וכן: רע"א 613/95 קרנית נ' עופר נחום (טרם פורסם)). בה בעת, אין בעובדה זו כדי לקבוע כי גם בחזקה החלוטה בדבר ניצול הכוח המיכני, עניין לנו דווקא בכוח המיכני המשמש לייעודו העיקרי של כלי הרכב, והוא התחבורה היבשתית (או לחילופין - עצם יכולתו לנוע בכביש והיה אם ענייננו ב"מכונה ניידת"). כך הדבר, בשל שני טעמים: הראשון עניינו הניתוק שבין "ההגדרה הבסיסית" לבין החזקה החלוטה, עליו עמדתי בפרשת עוזר (שם, בעמ' 557-563). ניתוק זה מוצא ביטויו גם באי ההיזקקות הפרשנית למרכיביה של "ההגדרה הבסיסית" (לרבות "רכב מנועי"), לשם פירוש חלקיה השונים של החזקה החלוטה. עמדתי על כך בפרשת עוזר, בצייני:

"הייעוד התעבורתי של הרכב הוא המכריע בהגדרה הבסיסית. כאשר אנו יוצאים מדל"ת אמותיה של זו ועוברים לחזקה החלוטה בעניין 'ניצול הכוח המיכני של הרכב", אנו מופנים לרכב בעל ייעוד רב תכליתי ועלינו להתחשב דווקא בייעוד הלא תעבורתי של הרכב, ובלבד שהרכב לא שינה את ייעודו המקורי" (שם, בעמ' 570).

מכאן, שאין הכרח כי אותו הכוח המיכני הנדרש לשם איפיונו של רכב כ"רכב מנועי" כמשמעותו בחוק, יהא גם הכוח המיכני שינוצל לשם הכניסה לגדריה של החזקה החלוטה בדבר ניצול הכוח המיכני. הטעם השני הינו תכליתי. אכן, הגדרת "רכב מנועי" ודרישת הכוח המיכני שבו, אינה עוסקת במצבים האמורים בחזקה החלוטה בדבר ניצול הכוח המיכני. דרישת הכוח המיכני שבהגדרת רכב מנועי אין היא באה אלא כדי להבחין רכב מעין זה מכלי רכב שאינם נעים בכוח מיכני כלל ועיקר (ראה: ע"א 5847/96 הנ"ל, בעמ' 829). בה בעת, חזקת ניצול הכוח המיכני עוסקת ברכב דו ייעודי, רכב אשר לו ייעוד תעבורתי (והנע בכוח מיכני במסגרתו של ייעוד זה), וייעוד שאינו תעבורתי. ייעוד אחרון זה, שאינו תעבורתי, אינו קשור בהגדרתו של הרכב כ"כלי רכב" על פי "ההגדרה הבסיסית". הוא שואב את כוחו מכוח החזקה המרבה עצמה ולא מכוח "ההגדרה הבסיסית". מטעם זה, לא מצאתי כי יש בהגדרת "כלי רכב" בחוק, בכדי לשנות ממסקנתנו.

מן הכלל אל הפרט

13. מסקנתי היא, אם כן, כי חזקת "ניצול הכוח המיכני" חלה - בהתקיים שאר התנאים שבה - גם במצב בו הכוח המיכני שנוצל ברכב הדו ייעודי, מקורו היה במנוע נפרד מן המנוע המשמש לייעודו התעבורתי של הרכב. משכך הם פני הדברים, ונוכח קביעה זו, מתבקשת המסקנה כי אין מניעה להחיל החזקה החלוטה בעניין ניצול הכוח המיכני, ככל שהדבר אמור בעובדה כי לרכב היו שני מנועים נפרדים. לא מצאתי מקום לדון במסגרת זו בסוגיית הקשר הסיבתי, כפי שביקשו המשיבים כי יעשה, שכן טענה זו צריכה להתברר בפני הערכאה הראשונה, נוכח מסקנתנו בדבר קבלת הערעור.

התיק, על כן, יוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך הדיון נוכח פסק דיננו.

המשיבים יישאו בהוצאות המערערת בסך 10,000 ש"ח.
א

השופט י' גולדברג:
אני מסכים.

השופט מ' חשין:

אני מסכים לחוות-דעתו של חברי, הנשיא ברק.

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן נכנה אותו - חוק הפיצויים), תוקן ושופץ בתיקון מספר 8 שלשנת תשנ"א1990-. לאחר אותו ניתוח עמוק כתב חברי הנשיא קְוִוינְטֶט-פרשנות לחוק, ובחוות-דעתו המפורטות עשה את המירב והמיטב להדריכנו בשבילי היער-העבות שהמחוקק יצר עבורנו. ראו: ע"א 4469/95 חדר יונס דראושה נ' אררט - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475; רע"א 8061/95 יצחק עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ(3) 532; ע"א 6000/93 עיזבון המנוח פואז קואסמה ואח' נ' האשם רג'בי ואח', פ"ד נ(3) 661; ע"א 5919/96 ורע"א 5972/95 אשטרום - חברה להנדסה בע"מ ואח' נ' דניאל רשלין ואח', פ"ד נ(3) 697; ע"א 5847/96 ורע"א 1626/96 חברה ישראלית לקירור והספקה בע"מ נ' מחמוד סובח ואח', פ"ד נ(3) 819. הייתי שותף לכל אחת ואחת מיצירות הקווינטט, והיסכמתי בלב-שלם לכל אשר נאמר בהן. אכן, לקחי-פרשנות שהשמיענו חברי, מעשה-חושב הם, תפוחי-זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו.

חוות דעתו של חברי בענייננו עתה נמשכת מאותן החלטות - בעיקר מההחלטה בפרשת עוזר נ' אררט, אך גם מן ההחלטות האחרות - הכל כנאמר וכמפורש בחוות-הדעת.

משהיסכמתי להחלטות הקווינטט; ומשהיסכמתי לחוות-דעתו הנוכחית של חברי אף-היא; מה לי שאני מוסיף דברים משלי? אלא שלא על עניינו המיוחד של הערעור שלפנינו ביקשתי לדבר.

יוסף חיון - המשיב מס' 4 שלפנינו - נפגע שעה שעסק בהחלפת הריצפה במיכל דלק גדול בחוות מיכלים של חברת החשמל. לביצוע העבודה נדרשה מלגזה, וזו הוכנסה למיכל באמצעות מנוף-כבל. המלגזה נקשרה לכבל, והמנוף הורידהּ אל תוך המיכל. לאחר שהונחה על קרקעית המיכל, ניגש התובע לשחרר את הכבל מהמלגזה. או-אז נמשך הכבל וידו של חיון נתפשה ונמחצה בידי הכבל.

"תאונת עבודה" יאמר התם, שהרי חיון נפגע במהלך עבודתו ועקב עבודתו. לא-כי, יאמר המשפטן: "תאונת דרכים" היא, תאונת דרכים כהוראתה בחוק הפיצויים. ומדוע כך? הואיל והמנוף היה מורכב על כלי רכב, ועל-פי הגדרת המושג "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים אירעה לו לחיון "תאונת דרכים".

כך הוא, אמנם, דין המדינה, ואת הדין נכבד. נכבד את הדין, אך כבוד לא יבוא עלינו. אֱמוֹר לו לאדם מן-היישוב כי אירוע שאירע לחיון הוא "תאונת דרכים" והוא ישיב ויאמר לך: תאונה - הבנתי, תאונת דרכים - מנין לי? לך והסבר לו כי כך-וכך הורנו הדין. מסקנה מעין זו שהיגענו אליה - מסקנה מחוייבת-הדין היא - אך מרחיקה היא אותנו מלשון של בני-אדם ומשפה של יומיום. סוגרת היא עלינו מנעול ובריח ומבודדת היא אותנו בביתנו. הנה-כי-כן, עושים אנו כמיטבנו לְחַבֵּב עצמנו על העדה, ובמחי-קולמוס מרחיקים אנו עצמנו - שמא נאמר: מרחיק אותנו המחוקק - מסביבתנו. מה פלא שבית-משפט קמא סבר כי אין ענייננו ב"תאונת דרכים"? והרי כך מכתיבה, לכאורה, הלשון, ובעקביה יבוא השכל הישר. מה נעשה והתרחקנו מן הלשון, והשכל הישר שעימנו גוזר עצמו מהגדרות מלאכותיות שהקשר ביניהן לבין חיי היומיום הוא רופף ורחוק. אכן, המחוקק אמר את שאמר ואת דברו נקיים.

כפי שאמרתי בראש דברי, אני מסכים לחוות דעתו של חברי, הנשיא ברק.

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.

ניתן היום, כו' באב התשנ"ח (18.8.98).

ט

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97067790.A04/דז/


מעורבים
תובע: מנופי יהודה בע"מ
נתבע: מזל - עבודות מתכת
שופט :
עורכי דין: