ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין גוסה פרידה נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט ח' אריאל

המערער: גוסה פרידה

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

ערעור על פסק דין של בית המשפט
המחוזי בבאר-שבע מיום 1.2.98
בת.פ. 8017/97 שניתן על ידי
כבוד סגן הנשיא ג' גלעדי
וכבוד השופטים: צ' סגל, ב' אזולאי

תאריך הישיבה: ה' באב תשנ"ח (28.7.98)

בשם המערערת: עו"ד אסתר בר-ציון

בשם המשיבה: עו"ד נעמי גרנות

בשם שרות המבחן: גב' זהבה מור
למבוגרים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

פסק-דין

השופט ח' אריאל:

1. המערער הורשע, ברוב דעות [(השופטים גלעדי וסגל (שכתב את פסק-דין הרוב) כנגד דעתו החולקת של השופט אזולאי)], בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ת.פ. 8017/97), בעבירה של נסיון לאינוס לפי סעיף 345(א)(1), בצרוף סעיף 25, לחוק העונשין תשל"ז1977- (להלן: "חוק העונשין") ונידון לחמש שנות מאסר, מהן מחצית מאסר בפועל ומחצית מאסר על תנאי, בתנאים שנקבעו בבית משפט קמא.

2. כתב האישום ייחס, כאמור, לנאשם את העבירה האמורה בשל העובדות הבאות:

"1. הנאשם בתאריך 21.1.97, או סמוך לכך, בביתה של המתלוננת בקרית מלאכי, ניסה לבעול את א.א. ילידת 1979, שלא בהסכמתה החופשית, תוך שימוש בכוח ואיומים, בכך שהרים אותה ולקח אותה בכוח לחדר שינה, הורידה על הרצפה, נשק אותה, הוריד לה את החצאית וקרע לה את תחתוניה בכוח, חנק אותה והכל כאשר המתלוננת מתנגדת למעשיו.

2. הנאשם לא הצליח לבצע את זממו מאחר שאם המתלוננת הגיעה לביתה".

3. הנאשם כפר בעובדות ולאחר שמיעת ראיות הורשע, כאמור, ברוב דעות.

4. בנימוקי הערעור שהוגשו, לאחר הגשת הודעת הערעור, הביאה הסניגורית מכלול טענות כלפי פסק-דין הרוב והרחיבה את דבריה בערעור שבפנינו, בהרצאת דברים מפורטת וממצה. דבריה הסתמכו בעיקרם על דברי דעת המיעוט תוך הצבעה על חולשות בדעת הרוב.

באת-כוח המשיבה, עשתה ככל יכולתה, להסביר את הנסיבות המיוחדות של המקרה, את התמיהות ואת הסתירות עליהן הצביעה הסניגורית ותמכה בדעת הרוב.

5. שוכנעתי כי דין הערעור להתקבל משאשמתו של הנאשם לא הוכחה מעבר לספק סביר.

אין צורך, לדעתי, להביא לשם כך את כל העובדות והטענות לפרטיהן, כפי שעשה השופט בדעת המיעוט ולאחריו שופט הרוב.

אתרכז, בעיקר, בנימוקי הרוב להרשעתו של הנאשם ולשאלה אם, לאור דברים אלה, היה מקום לקבל את דברי המתלוננת ולהרשיע את הנאשם בעבירה שיוחסה לו.

6. אציין כי בעת האירוע הנטען, היתה המתלוננת תלמידת כיתה יב' וכי הנאשם מבוגר ממנה בכ10- שנים. הנאשם היה סמוך לתקופה האמורה חברה של אימה, אך נטש אותה והתארס עם אחרת, דבר שחרה לה וגרם לה מורת רוח וביום 29.1.97 כשהעידה בעניין המתלוננת הגישה, קודם לכן, תלונה נגד הנאשם על שתקף אותה.

בשלב מאוחר יותר במהלך המשפט נכתב בשם המתלוננת על-ידי חברתה מכתב (נ4/), לפיו חזרה בה המתלוננת מתלונתה. המתלוננת חזרה לדוכן העדים והסבירה כי נ4/ נכתב בשל רצונה לסלוח לנאשם משום שהנאשם היה חבר של אימה.

החברה שכתבה את המכתב לא העידה בבית המשפט.

משהעידה המתלוננת על המכתב (נ4/), בהמשך עדותה היו דבריה לא החלטתיים, אף כי מפעם לפעם חזרה המתלוננת גם לתלונה המקורית, אך גם ציינה כי מה שכתוב במכתב (נ4/) כי התלונה לא נכונה - היא האמת. לחלק מהשאלות, כולל שאלות בית המשפט, לא השיבה.

7. בתלונתה במשטרה, יומיים לאחר האירוע הנטען (נ1/), ב23.1.97-, מסרה המתלוננת את גירסתה ובין היתר סיפרה כי הנאשם שגר בקומה ראשונה באותו בניין שהיא ואמה מתגוררים, היה חבר של אימה וכשנה גר בדירתם, בה מתגוררים גם אחיה.

לדבריה, יומיים לפני תלונתה ב21.1.97- בשעה 12:00 לערך, חזרה מבית הספר ואמה לא היתה בבית ואילו הנאשם היה שם ומשהלכה לתלות כביסה, ביצע הנאשם את זממו, תוך שהוא מוריד לה את החצאית וקורע את תחתוניה, היא התנגדה למעשיו ומשאמה באה "ותקתקה" בדלת, שהיתה נעולה על-ידי הנאשם, הפסיק את מעשיו, סידר את מכנסיו ויצא מהחדר.

באותו ערב, לדבריה, נסעה לחבר שלה בבאר-שבע וסיפרה לו על האירוע. החבר הציע לה להתלונן במשטרה אך היא לא היתה מוכנה לכך באותו יום, כי פחדה מבני משפחת הנאשם. לאחר שהחבר הרגיעה, התלוננה, לאחר יומיים.

באותו יום, הביאה המתלוננת עמה למשטרה חצאית קרועה מעט בתפר ותחתונים קרועים בחלק התחתון.

מספר ימים, לאחר מכן, ביום 29.1.97, קרוב לצהריים, לאחר שהנאשם נעצר כחשוד, הוא הכחיש את התלונה וטען כי מדובר בעלילה משום שרצה להיפרד מאם המתלוננת והתארס עם אחרת (ת7/).

8. באותו יום, מסרה אימה של המתלוננת, בשעות הערב, את גירסתה וסיפרה כי בתאריך, הנטען כתאריך האירוע (21.1.97), היא היתה בבית בעת שבתה המתלוננת והנאשם היו שם, אך בשעה 12:00 היא יצאה מהבית, כדי ללכת לבנק וכשחזרה מצאה את המתלוננת, כשפניה היו כלפי מטה ושריטות בפניה. עוד הוסיפה כי המתלוננת לא סיפרה לה דבר ורק למחרת סיפרה לה על המקרה. מסתבר שלעדות בדבר השריטות לא היה סיוע, לא בדברי החוקרת ולא בעדות אחרת כלשהיא.

9. באותו יום (29.1.97), שעתיים מאוחר יותר, מסרה המתלוננת הודעה נוספת למשטרה (נ2/), שם אמרה כי כבר חצי שנה לפני האירוע הנוכחי, ניסה הנאשם לגעת בה, אך פחדה להתלונן. עוד הוסיפה כי גם לגבי התלונה הנוכחית היא לא הגישה מיד את התלונה, כי אימה בקשה ממנה שלא לעשות כן וכי היא, האם, תטפל בעניין ותשוחח עם הנאשם.

באותו יום מאוחר יותר (בשעה 20:45) נערך עימות בין הנאשם והמתלוננת.

כאן גרסת המתלוננת כי ביום האירוע הגיעה לביתה עם חברתה, מלכה, בעת שאמא והנאשם היו בבית. אמה הלכה לבנק עם חברתה, מלכה, ואז כשנותרה לבד, ניסה הנאשם לבצע את המעשה.

עוד חזרה המתלוננת על פרטי המקרה שעשה בה הנאשם והוסיפה כי עם בוא אמה הביתה, הפסיק הנאשם את מעשיו ופתח לאמה את הדלת.

הנאשם חזר על גירסתו.

10. לאחר מכן (ביום 30.1.97), נחקר חברה של המתלוננת (אברהם שמואלי) (נ3/) ומסר כי באחד הערבים הגיעה אליו המתלוננת לבאר-שבע "כאשר פניה היו עצובות ואחרי דמעות" וסיפרה לו על אירוע הנסיון לאונס וכי הוא הציע לה להגיש תלונה נגד הנאשם, אך היא אמרה לו שהיא לא מוכנה לעשות כן מפחד הנאשם.

עוד סיפר שהמתלוננת סיפרה לו שהנאשם שוכב עם אימה בכוח נגד רצונה.

עדות חברה של המתלוננת לא נסתרה, אך הוא לא יכול היה לזכור בביטחה באיזה יום היתה המתלוננת אצלו. המתלוננת לא הראתה לו באותו יום את החצאית והתחתונים.

11. בעדותה בבית המשפט, ביום 7.5.97, גרסה המתלוננת כי בבואה מבית הספר היתה אמה בבית עם הנאשם ולאחר מכן הלכה האם לבנק והמתלוננת נשארה לבד בבית עם הנאשם ואז ניסה לאונסה, כאמור לעיל ופירטה את דבריה, על מה שהיה בינה לבין הנאשם וכיצד ניסה זה לבצע את זממו ולאנוס אותה.

בהמשך דבריה בעדותה, אמרה (עמ' 12), כי לא רצתה ללכת ולהתלונן על הנאשם וכי היא התלוננה רק לאחר שהנאשם תקף את אימה ואימה אמרה לה להתלונן.

עוד סיפרה כי ביום שהתלוננה, ביום 23.1.97, יומיים לאחר המקרה, הרביץ הנאשם לאימה והיה לאימה דם בראש וכשחזרה מבית הספר הביתה נאמרה לה, מפי השכנים, שאמה במשטרה בקשר לתקיפה זו. אז סיפרה למשטרה על נסיון האונס.

כשנשאלה מדוע לא התלוננה על האינוס למחרת המקרה, לפני האירוע של תקיפת האם, לאחר שסיפרה לאמא על נסיון האונס ולא הלכה לבית הספר השיבה: "לא חשבתי שזה נסיון לאונס. חשבתי שהוא סתם אמר לי את זה".

עוד סיפרה שאמה בקשה ממנה לבטל את התלונה וכי הלכה למשטרה לעשות כך, אך שם אמרו לה שאי-אפשר לבטל את התלונה.

12. לעניין יחסי האם עם הנאשם, העידה המתלוננת שהדבר לא מצא חן בעיניה והיא כעסה על אמה על שהנאשם התגורר בביתם.

אימה של המתלוננת סתרה את עצמה בעדותה בבית המשפט והוכרזה כעדה עויינת, תוך שסיפרה על בתה שזו כועסת עליה משום שהיא, המתלוננת, התרועעה עם בדואים והיא, האם והנאשם, החזירוה הביתה (עמ' 24). הנאשם גם הוא סיפר דברים אלה בעדותו.

לדברי האם, המתלוננת אמרה לה שהנאשם רב איתה, היא התעצבנה והתלוננה ולאחר מכן רצתה לבטל את תלונתה.

עדותה של האם לא היתה, בעיקרה, מקובלת על בית המשפט.

כזכור הובאה המתלוננת חזרה לעדות בעקבות המכתב (נ4/), בה חזרה בה מתלונתה, כלפי הנאשם. עדותה בעניין זה היתה תמוהה ולא עקבית.

13. שופט המיעוט שפירט את העובדות סבר שלנוכח הסתירות והתמיהות בעדות המתלוננת, אותן הגדיר ב7- ראשי פרקים (עמ' 67) והרחיב את דבריו עליהם בהמשך, הגיע למסקנה שאין זה בטוח להרשיע את הנאשם על סמך עדותה.

14. שופט הרוב, השופט סגל, שכתב את פסק-דין הרוב אמר בתחילת דבריו, בין היתר:

"...חוות דעתי לא תעסוק רק ברובד הגלוי (מילות הפרוטוקול והעדויות במשטרה) של ההכרעה המשפטית שקבע חברי, אלא תתמקד בנסיון לפענח את הרובד הסמוי (לכאורה) של התנהגות המתלוננת בנושא עדותה...".

אמנם הוא הוסיף לאחר מכן:

"...בריא כי גם ספק קל בגירסת המתלוננת יש בו כדי להביא לזיכויו של הנאשם מהעבירה שיוחסה לו...." (עמ' 37) (ההדגשות לא במקור).

אך בהמשך דבריו (עמ' 44) נאמר על-ידו כך:

"לסברתי, רשימת הסתירות שנמצאו בדברי המתלוננת עליהם עמד חברי כבוד השופט אזולאי (בהגיעה הביתה לבד ואמה לא היתה בבית אך הנאשם כן היה כאמור בעדותה הראשונה במשטרה - לעומת גירסתה בעימות עם הנאשם, לפיה היא הגיעה הביתה עם חברתה מלכה ואמה כן היתה בבית); כמו גם העובדה שהחוקרת במשטרה והחבר לא הבחינו בשריטות; כמו גם עצם היותה לבד בבית עם הנאשם; כמו גם עצם מניעיה לכתוב המכתב - כל אלה, לסברתי, אינם מעידים על סתירות או על פירכות היורדות לשורשו של עניין והמערערות את בסיס האמון בה" (ההדגשות - לא במקור).

15. ניראה לי כי מבלי לחזור על כל הסתירות והתמיהות שהובאו על-ידי שופט המיעוט, די במספר שורות בפרוטוקול, מדברי המתלוננת, כדי לזכות את הנאשם ולו מחמת הספק.

האמור הוא בדברי המתלוננת בעמ' 10-9 לפרוטוקול), עוד לפני שהוחזרה להעיד לעניין המכתב, (נ4/), (בעמ' 36 לפרוטוקול):

"לשאלה מדוע לא הלכתי להתלונן במשטרה ביום רביעי, אחרי שסיפרתי לאמא שלי, למרות שלא הלכתי לבי"ס, אני אומרת שלא חשבתי שזה נסיון לאונס. חשבתי שהוא סתם אמר לי את זה... לשאלה איך זה מסתדר שאמרתי קודם שהוא אמר שהוא רוצה לאנוס אותי ואני אמרתי קודם שהוא ניסה לאנוס אותי, אני אומרת שאני לא יודעת..." (ההדגשות לא במקור).

לדברים אלה אין כל הסבר בפסק-הדין בדעת הרוב. גם לבא-כוח התביעה לא היה הסבר, אף משנשאלה בדבר פיסקה זו, במפורש, בשעת הדיון בערעור.

אף אחד ולו גם התביעה, לא תירצו את דבריה של המתלוננת, כמי שלא יודעת להביע, כהלכה, את דבריה.

16. בין הנימוקים שנתן כבוד השופט סגל, בדעת הרוב, לאמון במתלוננת, הוא הדגיש (בעמ' 81), את השיחה עם חברה של המתלוננת, שלדבריה היתה ביום האירוע כך:

"...הוא (הכוונה לחבר - ח.א.), שהתכוון בתום ליבו להביא לידי גילוי הפרטים וטיפול בפרשה על-ידי המשטרה, חש באותו ערב שקיימת אצל המתלוננת מעטפת מסתורין, אשר החבוי בה ממאן תחילה להתפרץ. הוא הבחין בעצבונה. בסופו של דבר, תוך פרץ בכי, היא חשפה בפניו את אשר אירע לה מוקדם יותר באותו יום" (ההדגשה - לא במקור).

גם אליבא דבא-כוח התביעה אין תאור זה הולם את הנסיבות לאשורן וכי "פרץ הבכי", לא היה כפי שהשופט מתאר אותו.

נקל לקבוע כי השופט המלומד, שהיה משוכנע בתאור שתאר, בצורה כה פלסטית, כי תאור מוטעה זה, השפיע עליו, השפעה משמעותית, על האמון שנתן במתלוננת.

תאור כזה של תלונה מידית בצורה נרעשת ופרועה ולעיתים גם פרץ בכי, מובא בדרך כלל, גם בפסיקה - כדוגמא לסיוע או חיזוק לדברי מתלוננת כעדה יחידה באשר לתקיפה מינית, שנעשתה בה, זמן קצר לפני-כן.

ראה למשל ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 45, 50. נחזור עוד לפסק-דין זה, לעניין החיזוק לגבי עדותו של עד יחיד נגד נאשם.

17. עוד הושפע השופט המלומד, בתיתו אמון במתלוננת מכך שלא אישרה בבטחון (בעמ' 10 לפרוטוקול), כי בעת שהנאשם רצה לאנוס אותה - נפל עגיל מאוזניה, אף שאמא סיפרה שמצאה עגיל על הרצפה. בעניין זה אמר השופט המלומד (עמ' 86):

"...לאלה נוסיף גם את העובדה, שלדברי אמה כפי שנאמרו במהלך חקירתה במשטרה, היא מצאה עגיל על הריצפה בחדרה באותו יום רלוונטי.

המתלוננת, לאחר שנודע לה על כך, לא מיהרה לדבוק בגירסתה זו כסיוע לתלונתה בדבר המאבק שהתרחש בינה לבין הנאשם.

תגובתה למידע זה היתה שקולה ומתונה, לדבריה: "יכול להיות שנפל לי עגיל במאבק".

אילו כל חפצה היה לשקר, היתה בנקל יכולה לטעון כי העגיל אכן נפל לרצפה במהלך המאבק שהתרחש בינה לבין הנאשם, אך היא, שלא יכלה לומר זאת בוודאות מחוסר ידע נזהרה מלומר זאת" (עמ' 10 ש' 30).

השופט המלומד נתפס כאן למחשבה של אמונה מתוך טענת "מיגו", כביכול, ולא היא. הרי בית משפט רשאי לקבל דברי נאשם או מתלונן לא כמיקשה אחת, היינו לקבל חלק מהדברים כדברי אמת וחלק כדברי שקר. אילו היה ניתן להסיק מדברי אמת כי גם הדברים האחרים הם אמת ולהפך לא ניתן היה להגיע למסקנה כלשהי, אלא ל"מעגל שוטה". הרי כל נאשם היה מאושר אילו הסיק בית משפט מדבר אמת, כלשהו, בגרסתו כי הם מחזקים גם את דבריו האחרים שהם למעשה, שקריים והיה ניבעת מהמצב ההפוך. כך גם לגבי מתלונן. וכבר נאמר: "כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו אינו מתקיים בסופו" (מסכת סוטה מט').

קשה להבין כיצד מהיסוסה של המתלוננת, בדבר העגיל, שלדברי האם, היא מצאה על הרצפה, יש לתת אמון במתלוננת (מה עוד שדברי האם, רובם ככולם, נסתרו על-ידה עצמה ובית המשפט לא היה מוכן להאמין לדבריה).

אדם גם אם הוא משקר, אינו חייב לשקר את כל אשר ניתן לתאר, בדמיון, שהוא יכול לשקר. מתוך שלא שיקר יותר ממה ששיקר למעשה - לא ניתן להסיק כי הדברים האחרים הם אמת.

בהקשר זה נראה גם את דברי השופט סגל (בעמ' 84):

אומר שם השופט המלומד כי מי שסבור שדברי המתלוננת יכולים להיות שקריים בשל הלחץ המשפחתי:

"...אבוא עמו בויכוח, שכן אם תעצומותיה נתלים על עלילת כזב מפלצתית ומתמשכת, מדוע דמות רעה שכזו תמנע משרבוב אמצעי אלימות מינית קשה ומלווה באיומים מילוליים תד משמעתיים? המבקש להביא על אחר שואה, בשל אופי לקוי, אופי רע, אופי בלתי מתחשב, כשהוא עיוור לחלוטין ונפתולי המימד האנושי, לא יחסוק במילים כדי להאדיר את דברי השקר" (ההדגשות לא במקור).

לא כל טפילת אשמה על מאן דהוא לגבי תלונה בעניין מסוים, צריכה להיות אמיתית, אם טפילת השקר אינה מייחסת תלונה חמורה יותר, עד כדי רצון להביא שואה (!) על אותו אדם. ישנם גם שלבי ומצבי ביניים.

האם בשמם של הדברים האמורים - יש לתת אמון במתלוננת. האם דברים אלה יש בהם חיזוק לסתירות שבדבריה?!

18. ויהא ראו עוד להביא כאן את דברי השופט סגל (בעמ' 80 בסוף), אף כי הדברים נוגעים בעיקרם לעניין טענת המניע, שיובא בסוף דברי:

"...אכן, ראוי לציין כי קיימת בהחלט אפשרות שהמתלוננת תתלונן נגד הנאשם בגין רצונה לסייע לאמה. ואולם, קשה לי, בעניין דידן, לסבור, כי אפשרות של רקמת האשמת כזב אצל המתלוננת הפכה אצל המתלוננת למעין אמת חילופית למערכת היחסים בינה לבין הנאשם], גם אם אכן כעסה עליו בגין יחסו כלפי אמה. הרי יכולה היתה להתלונן על כך מבלי לערב בכך את עניינה שלה ולהבהיר רק מדוע אמה חוששת להתלונן...." (ההדגשות לא במקור).

אם קיימת אפשרות כזו של עלילה, הרי "החיזוק" בכך שהמתלוננת סיפרה לחברה על אותו אירוע שסיפרה גם בתחילה ולאחר יומיים מהמקרה, הנטען על ידה, הביאה למשטרה חצאית ותחתונים עם קרעים לא משמעותיים, שאף אחד לא ראה אותם, לפני כן - אינם בבחינת חיזוק ואינם מסלקים את הספק שבדבריה ובתלונתה.

19. יצוין שלעניין גירסת הנאשם, הוקדשו רק מילים מספר בפסק-דין הרוב ונוכל להביאם במלואם (בעמ' 82):

"א. גירסת הנאשם.

גירסתו - גירסת כפירה לאורך כל היריעה בעל הנופך המיני. הוא לא כפר בכך שהכה את אם המתלוננת.

בגירסתו במשטרה (ת1/, עמ' 4 שורה 25) הוא אינו זוכר היכן הוא היה ביום הרלוונטי. בעימות בינו לבין אם המתלוננת (ת6/, עמ' 2, שורה 26) הוא עדיין אינו זוכר זאת.

בעדותו בבית המשפט הוא כבר זוכר היכן ועם מי הוא היה, אך אותם אנשים עמם הוא שהה, לדבריו, באותו יום, לא הובאו מטעמו לחיזוק גרסתו בבית המשפט, על כל ה... מכך.

התרשמתי כי מילותיו לא האירו בפנינו את האמת".

ברי שאין לבנות את ההרשעה על נסיונו של הנאשם לומר דברים, שאינם אמינים, לא כל שכן בנסיבות שלפנינו.

20. אין צורך להביא דברים נוספים כדי להגיע למסקנה כי לא יהא זה בטוח להרשיע את הנאשם, ולו מחמת הספק.

21. מעבר לדרוש אציין כי בנסיבות אלה היה מקום למצוא חיזוק של טעם מיוחד לדברי המתלוננת, אף אם לא נאמר שמדובר בעדות יחידה לצורך הכרעה, לפי סעיף 54א'(ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א1971-, כפי שצוין בעניין גנדור הנ"ל, גם אם דברי המתלוננת היו מהימנות בעיקרן, ללא שלל סתירות, שפי שצוין לעיל.

דבר זה לא בא לידי ביטוי בדעת הרוב.

יצוין גם שעל אף שאין בית משפט חייב או צריך בסופו של פסק-הדין לציין כי העבירה נגד הנאשם הוכחה מעבר לספק סביר, הרי במקרה שלפנינו לא רק שהדבר לא צוין, אלא למעשה, אין דיון בשאלת הספק הסביר, דבר שגם אליבא דדברי דעת הרוב, היה מקום לתת את הדעת לכך.

22. אכן, נכון כפי שטענו באי-כוח הצדדים כי מדובר כאן בערעור שעיקרו קביעת עובדות על פי מהימנות, ונכון טענה באת-כוח המדינה שבכגון דא לא יתערב בית המשפט בערכאת ערעור.

אך ערכאת הערעור רשאית לבדוק אם קיימת תשתית ראייתית לקביעת העובדות וכן רשאית היא לבדוק את הנימוקים לקביעת המהימנות והמסקנות.

אוסיף ואומר שאם ערכאת ערעור רואה על פני הדברים כי התשתית הראייתית רעועה ואינה יציבה ולא מספיקה להרשעה - שומה עליה להתערב כדי למנוע עיוות-דין (ראה גם ע"פ 610/91 רפאל חיון נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך כ' 590).

23. ולבסוף: נשאלת השאלה, כפי שהתביעה מעלה אותה, הייתכן שהמתלוננת העלילה עלילה כזו על הנאשם ומה המניע?

שאלה זו לגבי מתלוננים או מתלוננות חוזרת ועולה מדי פעם, כמו שהיא מתעוררת גם בכיוון ההפוך, לגבי המניעים של הנאשמים. עובדה היא שגם בלי שנמצא מניע - בוצעו פשעים כאלה וגם במקרים שלא נמצא מניע נמצאו עלילות.

לא תמיד מתגלה המניע של העבריין והחוק, כידוע, שיחרר את בית המשפט מקביעת או מציאת מניע כזה. גם לא תמיד מתגלה המניע של המתלונן לטפול אשמה או להעליל עלילה על מאן-דהוא וגם כאן אין בית המשפט יכול או חייב, לגלות מניע כזה. די בכך שהראיות שהתביעה מביאה אין בהן כדי להרשיע אדם, מעבר לספק סביר.

יחד עם זאת, דווקא כאן, מבלי שננקוט עמדה נחרצת לעניין זה, הובאו עובדות שיש בהן, להסביר מניע כזה, באשר ליחסים בין אמה של המתלוננת לבין הנאשם ובין האם למתלוננת. ייתכן גם שהמתלוננת לא התכוונה לטפול אשמה כזו על הנאשם, אלא נגררה והגזימה בדבריה ולאחר מכן ניסתה לחזור בה, אף כי בצורה שלא הרשימה את התביעה. לענין זה די לנו בדברים שאמרנו כאן ואין צורך להרחיב.

נציין כאן שוב את דברי השופט סגל, בדעת הרוב, שהבאנו לעיל, הפעם לעניין המניע:

"...אכן ראוי לציין כי קיימת בהחלטת אפשרות שהמתלוננת תתלונן נגד הנאשם בגין רצונה לסייע לאמה...".

24. אשר על כן אני מציע לחבריי הנכבדים, לבטל את ההרשעה בפסק-הדין של הרוב בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שהרשיע את הנאשם, ולזכותו מהעבירה בה הורשע.

השופטת ד' דורנר:

אני מסכימה.

ת

המשנה לנשיא ש' לוין:

כמו שציין שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי, קיימות בצד סימני השאלה לגבי מהימנותה של המתלוננת גם ראיות בעלות משקל התומכות בגירסתה; בין אלה אפשר למנות את סיפור האירוע לחבר שלה עוד באותו ערב, שאושר על ידי החבר. עם זאת הגעתי לכלל מסקנה לאחר שמיעת טענות הפרקליטים, שהמקרה שלפנינו הוא מקרה גבול, וכמו חברי הנכבד השופט אריאל, גם אני סבור שבהיבט כולל נותר ספק מה לגבי אשמתו של המערער. מספק זה הוא זכאי ליהנות; אני מסכים איפוא לקבלת הערעור, כאמור בפסק דינו.

המשנה לנשיא

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' אריאל.

ניתן היום, כ"ח באב תשנ"ח (20.8.98).

המשנה לנשי פ ט

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98017870.S03/אמ


מעורבים
תובע: גוסה פרידה
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: