ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין International Aerospace Industries נגד חיים צפורי :

ע"א 836/96
בפני: כבוד הנשיא א. ברק
כבוד המשנה לנשיא ש. לוין
כבוד השופטת ט. שטרסברג כהן

המערער: International Aerospace Industries

נ ג ד
המשיב: חיים צפורי

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל אביב יפו מיום 15.12.95 בתיק
544/92 שניתן על ידי כבוד השופטת
ש. סירוטה

בשם המערער: עו"ד דרור נאור, עו"ד רומם שרנו

בשם המשיב: עו"ד איתן בן דוד

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

פסק דין

המשנה לנשיא ש' לוין:

1. המערערת תבעה את המשיב בסדר דין מקוצר להחזרת הלוואה בסכום של 200,000.- דולר אמריקאיים, בצירוף ריבית. המשיב עתר למתן רשות להתגונן, והרשות ניתנה לו על יסוד שתי טענות: א. כי עסקת ההלוואה נעשתה למראית עין בלבד, כמסווה לעסקה אמיתית של שותפות בין מנהל המערערת מר וינר לבין המשיב; ב. כי המשיב הוטעה לגבי זהות המלווה, בסברו שהמלווה הוא מר וינר ולא המערערת, המצויה בשליטתו.

בית המשפט המחוזי דחה את שתי הטענות האמורות, ועם זאת החליט לחייב את המשיב לשלם למערערת אך את מחצית סכום ההלוואה כערכם בשקלים ביום שימוע פסק הדין, בתוספת ריבית ובהפחתת מחצית התשלום הראשון ע"ח ההלוואה, ששולם למערערת. הטעם לדבר: נקבע שההלוואה ניתנה על ידי המערערת לשותפות בין וינר והמשיב, ולפיכך חייב המשיב להחזיר למערערת אך מחצית מסכום ההלוואה בלבד.

לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק הדין. המערערת טוענת בערעורה שהמשיב חייב להחזיר לה את מלוא סכום ההלוואה, ואילו המשיב בערעור שכנגד טוען כי היה מקום לדחות את התביעה מכל וכל.

2. שני בעלי הדין מסכימים ביניהם שפסיקת מחצית סכום ההלוואה חרגה מגדר המחלוקת שביניהם, המערערת - משום שזהות הלווה לא היתה שנויה במחלוקת ביניהם, והמשיב - משום שטענות ההגנה שלו היו מבוססות. מעבר לכך טוענת המערערת כי קופחה בשיעור הוצאותיה. מנגד טענה המשיבה כי פסיקת ההוצאות ניתנה שלא כדין, על פי צד אחד, לאחר פסק הדין.

3. העובדות כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי כפי שהן עולות מחומר הראיות הן כדלקמן:

א. המערערת היא חברה המאוגדת ורשומה באיי קיימן, אך ממוקמת פיסית במיאמי, והינה "תושב חוץ", כמשמעות מונח זה בדיני הפיקוח. בעלי המניות של המערערת הנם אביו של מר וינר, ומר וינר, כאשר האחרון הינו גם מנהלה. מר וינר הינו תושב חוץ. המשיב ומר וינר היו בעבר חברים קרובים. במהלך שנת 1990 ביקר מר וינר בישראל והתארח בביתו של המשיב. במועד זה פתח מר וינר חשבון על שמו בסניף בנק לאומי בגדרה, ולמשיב ניתן ייפוי כוח לפעול בחשבון. בחשבון זה נעשו מספר הפקדות מחו"ל בסוף שנת 1990 ובתחילת שנת 1991. המשיב חתום על פלטי המחשב המעידים על פעולות אלו.

ב. בחודש ינואר 91' לערך הגיע מר וינר לביקור נוסף בישראל, וכחודשיים לאחר מכן נסע המשיב עם אשתו ובנו הפעוט לבקר את מר וינר בארה"ב. במועד זה סוכם על פתיחת שותפות בין השניים להובלת עפר.

ג. עם שובו של המשיב לישראל הוא החל לטפל בהקמת העסק האמור, ורכש שלוש משאיות: הראשונה נרכשה ב - 23.5.91, במחיר 30,000 דולר בתוספת מע"מ; השניה ב - 26.6.91, במחיר 120,000 ש"ח בתוספת מע"מ; והשלישית ב - 4.7.91, במחיר 90,000 דולר בתוספת מע"מ. הסכומים לרכישת המשאיות הללו נמשכו מחשבונו האישי של מר וינר. לחשבון זה הועברו, בתקופת השותפות, ב - 27.5.91 15,000 דולר, ב - 22.6.91 149,970 דולר, וב - 30.6.91 14,970 דולר. גם לפני עריכת הסכם השותפות הועברו כספים לחשבון זה.

ד. במקביל פתח המשיב חשבון עסקי בסניף הנזכר של בנק לאומי שבגדרה. המשיב היה בעל זכות החתימה היחיד בחשבון זה.

ה. שלוש המשאיות נמכרו מספר חודשים לאחר קנייתן. את הראשונה מכרו השניים בתאריך 23.7.91 בהפסד, עבור 35,400 ש"ח, כיוון שהיא הייתה מדגם מיושן, ונזקיה היו גדולים מתועלתה. המשאית השניה נמכרה ביום 4.1.92 עבור 150,000 ש"ח בתוספת מע"מ. המשאית השלישית הועברה על שם אביו של המשיב, והתברר כי המשיב מכר אותה לאביו עבור 10,000 דולר, כאשר רבץ עליה חוב של 30,000 דולר.

ו. השותפות מעולם לא נרשמה ככזאת אצל רשם השותפויות.

ז. בתאריך 11.9.91 נשלחה לבנק הודעה מאת יחידת ההיתרים של הפיקוח על מטבע החוץ, בה נאמר כי יש לראות בסכומים הנקובים בה הלוואות במטבע חוץ, על פי סעיף 5(א)6 להיתר הפיקוח על המטבע התשל"ח - 1978. הסכומים והתאריכים הנקובים בהודעה הינם: ב - 20.5.91 - 10,000 דולר; ב - 28.5.91 - 24,965 דולר; ב - 26.6.91 - 100,000 דולר; ב - 27.6.91 - 5,000 דולר; ב - 4.7.91 - 61,000 דולר. הודעה זו נשלחה בעקבות בקשה של בנק לאומי מיום 4.9.91.

ח. ביום 7.10.91 נחתמו על ידי המשיב שלושה מסמכים בבנק לאומי: האחד, הצהרת תושב ישראל על קבלת הלוואה מתושב חוץ, בסך 200,000 דולר. במסמך זה מצוין שם המלווה בעברית כ"וינר ג'יי יוסף" בסוגריים, ובין השורות נכתב שמה של המערערת באנגלית. תנאי פרעונה של ההלוואה הינם 32 תשלומים חודשיים בסך 6,250 דולר קרן בתוספת ריבית שנתית בשיעור 10 אחוז. התשלום הראשון נקבע ל - 10.10.91. המסמך השני הינו דווח על הלוואה במט"ח שקיבל תושב ישראל מתושב חוץ. הסכום והתנאים הינם זהים. במסמך זה מצוין מר וינר כמלווה, אלא שהפעם רשום שמו באנגלית ולא בסוגריים. שמה של המערערת רשום אף הוא באנגלית, תחת שמו של מר וינר, ובמקום שנועד ל- ""סווג המלווה" נכתב (בעברית) 'חברה מחו"ל'. תאריך קבלת ההלוואה שצוין במסמך הוא 26.6.91. המסמך השלישי הינו הוראת קבע לתשלום 32 תשלומים, בעשרה לכל חודש, של 6,250 דולר בתוספת ריבית, בניכוי מס הכנסה בשיעור 25 אחוז מסכום הריבית. ההוראה ניתנה לזכות הרויאל בנק אוף קנדה, ושמה של המערערת רשום בה כמען; אך בית המשפט המחוזי ציין כי נראה שהדברים נרשמו בסדר הפוך, וכי הכוונה הייתה שהתשלום יהיה לזכות המערערת.

ט. התשלום הראשון בהתאם למסמכי ההלוואה אכן הועבר למערערת ב - 14.10.91, מחשבונו העסקי של המשיב.

י. בתחילת אוקטובר גילה המשיב כי התנהלה פרשיה בין אשתו לבין מר וינר, זאת בעקבות מכתב שהוא גילה בארונה. בעקבות גילוי הפרשיה הוסכם על שני הצדדים לנתק את הקשר שביניהם.

יא. בתאריך 24.10.91 התקבל בבנק לאומי סניף גדרה מכתב מאת מר וינר. במכתב נאמר "זה הוראה לא להעביר מהחשבון העסקי של חיים ציפורי עוד כסף לחוץ לארץ, מהוראה הקבע שניתנה של ה7500- דולר לחודש על תשלום ההלוואה" (להלן נ33/ ונ33/א).

יב. בתאריך 27.10.91 חתם המשיב על בקשה הרשומה בכתב יד "להפסיק להעביר לחו"ל את תשלומי הפרעון ורבית בגין ההלואה הנ"ל בסך 200,000 דולר מיום 7.10.91".

יג. כשבועיים לאחר מכן (התאריך המדוייק אינו ידוע, ואינו מצויין על המסמך; כמו כן, אין על המסמך חותמת "נתקבל" של הבנק) שלח מר וינר הודעת פקס לבל"ל גדרה, בה כתב "זה הוראה להמשיך ולשלם את ההלואה מהחשבון העסקי של חיים ציפורי לחשבון לחו"ל, ואת החודש ה - 11 שלא שולם גם לשלם".

יד. ביום 14.11.91 שלח מר וינר הודעת פקס למשיב ובה כתב "אני החתום מטה ג'יי וינר מתחייב בזאת לא לתבוע את חיים ציפורי בגין כל הרכוש שמצוי אצלו ושייך לעסק של חיים ציפורי הובלות" (להלן - נ29/).

טו. ביום 17.2.92 שלח עו"ד אמיר בשם המערערת ובשם מר וינר מכתב למשיב ובו נדרש המשיב להמשיך לפרוע את ההלוואה. ביום 25.2.92 נשלח בשם המערערת ובשם מר וינר מכתב ובו הודעת ביטול של חוזה ההלוואה, ודרישה להשבת מלוא סכומה, בתוספת ריבית שנתית של 10 אחוז, ולפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם באותה עת.

טז. ביום 28.2.92 נשלח מכתב תשובה מאת עו"ד מלכא בשם המשיב, בו הועלתה גרסתו לפיה אין הוא חייב דבר למערערת. במכתב זה הועלתה הטענה שהתשלומים ששולמו למשיב לא היו הלוואה אלא השקעה בשותפות, כי מר וינר בקש "מסיבות שאין זה המקום לפרטן, אם כי הן ידועות היטב גם למרשך" להפסיק את קשר השותפות שבינו לבין המשיב, וכי לאחר שנערכה התחשבנות בין השניים, קבל מר וינר את המגיע לו, ואישר למשיב כי אין לו תביעות ודרישות נוספות ממנו. הודעות שני בעלי הדין לבנק שלא להמשיך לפרוע את ההלוואה, משקפות - לפי הטענה - את ההסכם האמור.

4. בעלי הדין נחלקו ביניהם לגבי טיבה של עסקת ההלוואה. מר וינר טען כי מדובר בעיסקת הלוואה אמיתית, שנחתמה בין המערערת לבין המשיב. לטענתו, חלקו שלו בעיסקה היה עצם השגת המימון, באמצעות החברה-המערערת שבבעלותו, אשר קיבלה מהרויאל בנק אוף קנדה הלוואה של 200,000 דולר להחזר ב - 32 תשלומים חודשיים בריבית שנתית של 10 אחוז, ונתנה למשיב הלוואה זהה באותם תנאים. לטענת מר וינר הוא זכה עבור השגת המימון לבדה ב - 50 אחוז מהשותפות. לפי גרסה זו, התחייב המשיב להקים את העסק ולהפעילו, תמורת משכורת, אותה אמור היה לקבל לפני חלוקת הרווחים בינו לבין מר וינר, אך לאחר פרעון ההלוואה.

לעומתו טען המשיב, כי עיסקת ההלוואה באה לעולם לבקשתו של מר וינר, שרצה בה על מנת להסוות את רווחיו מהשותפות, כהחזרי הלוואה פטורים ממס. לטענתו, בסוף כל שנה היו השניים אמורים לחשב את רווחי העסק ולתאם את הסכומים ביניהם בהתאם. המשיב הוסיף וטען שלא שמע מעולם על המערערת, וכי למיטב ידיעתו והבנתו נחתמה עיסקת ההלוואה הלכאורית בינו לבין מר וינר אישית.

5. בית המשפט המחוזי דחה הן את טענת ההטעייה שהעלה המשיב לגבי זהות המלווה והן את הטענה בדבר היות ההלוואה עיסקה למראית עין בלבד. הנמקתו של בית המשפט המחוזי לגבי ההטעיה בדבר זהות המלווה מקובלת עלינו, ואין לנו צורך להרחיב את הדיבור בענין זה. לענין טענת מראית העין, הצביע בית המשפט המחוזי על קיומן של "כמה נסיבות מתמיהות (ה)אופפות את העסקה", ובין השאר: מסמכי ההלוואה נחתמו כששה חדשים לאחר כריתת הסכם ההלוואה, והסכומים שהועברו למשיב כדי לרכוש את המשאיות נראו יותר כהשקעה מאשר כהלוואה. מנגד נראתה לשופטת המלומדת העובדה שניתן אישור מבנק ישראל להלוואה מרככת את התחושה שאין מדובר בעסקה אמיתית; גם לא הוסבר להנחת דעתה מה ראה המשיב, שטען שהעסק מפסיד מזה חדשים אחדים להעביר (במסווה של הלוואה) לפי גרסתו רווחים שלא היו ולא נבראו. גירסתו של המשיב שלא הבין על מה חתם, נדחתה מבחינה עובדתית. נראה היה איפוא לבית המשפט כאפשרי שמר וינר והמשיב, שבשלבים המוקדמים של היחסים ביניהם לא הקפידו על קיומה של מסגרת פורמלית ליחסים המסחריים שביניהם, בחרו רק בדיעבד - לקבע מערכת יחסים זו בדפוס של הלוואה. אכן בית המשפט המחוזי מצא שגם אם מתעורר ספק לגבי נכונותה של טענת מראית העין, לא עמד המשיב בנטל ההוכחה שהיה מוטל עליו להזים את הכתוב במסמכים, ולכן דין טענתו היה להידחות.

שיקוליו של בית המשפט המחוזי מקובלים עלינו, וחרף טענות המשיב בערעור שכנגד לא ראינו שקיימת עילה מספקת להתערב בהם.

6. למרות האמור לעיל, הגענו לכלל המסקנה שעל יסוד חומר הראיות אין מקום לקבל את הערעור ולדחות את הערעור שכנגד. כזכור, הוסכם בין מר וינר והמשיב, עם גילוי הפרשיה בין מר וינר לבין אשת המערער, לנתק את היחסים שביניהם. השאלה מה היה תוכן ההסכמות שהגיעו אליהן, אם בכלל, מר וינר והמערער, משהחליטו על פירוק השותפות, שנויה במחלוקת ביניהם. מחלוקת זו עולה בבירור למקרא העדויות במשפט. גירסת מר וינר היתה שהסכמתו לעכב את תשלומי ההלוואה ניתנה אך כשלב ביניים עד שיתבררו היחסים שבינו לבין המשיב עקב גילוי הפרשיה האמורה. לעומת זאת גרסת המשיב הייתה, שעם גילוי הפרשיה דרש הוא ממר וינר "לשבת מייד ולסיים כל קשר" ביניהם, "לרבות כל קשר עסקי". לגרסתו, תחילה ביקש מר וינר לקבל מחצית משווי העסק ולהסתלק מהעסקה, אך לאחר שהמשיב דרש לשבת עם רו"ח ולערוך התחשבנות מדוייקת הודיע מר וינר שהוא מסכים לכך. דא עקא שבסמוך לכך נודע למשיב שמר וינר חזר לארה"ב מבלי להודיע לו על כך. לטענת המשיב, הוסכם בשיחת טלפון שהייתה בינו לבין מר וינר מאוחר יותר שהמשיב יטול על עצמו את מלוא הזכויות והחובות של העסק. לטענתו, המסמך נ29/ נשלח אליו בעקבות שיחה זו. כן סוכם, לטענתו, שהוא יפסיק להעביר את הכספים נשוא הוראת הקבע. פנייתו של מר וינר למנהל סניף הבנק בגדרה, בעל-פה ובכתב (נ33/, נ33/א), באה, לפי טענה זו, בעקבות דברים אלה. לפי גרסה זו, הרי משנתגלתה פרשית האהבים בין מר וינר לבין אשת המשיב החליטו השניים לנתק כל קשר ביניהם. משנקבע שהכספים הועברו במסגרת עיסקת הלוואה, הרי שטענה בדבר החלטה משותפת על הפסקת העברת הכספים למר וינר משמעותה טענת ויתור על חובו של המשיב למערערת. טענה זו הופיעה גם בסכומי המשיב, (במסגרת סכומיו כמערער שכנגד) שהוגשו בבית משפט זה, בעיקר תוך הפניה לסכומים בבית המשפט קמא, והיא נטענה במפורש בהשלמת סכומי הטענות לפנינו מבלי שהועלתה כל טענה דיונית מפני העלאתה, ופרקליט המערערת התייחס אליה במפורש בסכומו בבית המשפט המחוזי. טענה זו גם הועלתה במכתבו של פרקליט המשיב מיום 28.2.92, אך בית המשפט המחוזי לא הכריע בה. אכן לא יכול להיות ספק שגרסה זו של המשיב שנויה במחלוקת בין בעלי הדין.

לאור האמור לעיל אין מנוס מפני החזרת התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע בשאלה אם הוסכם בין מר וינר לבין המשיב לוותר על ההלוואה אם לאו. לענין זה יתיר בית המשפט לבעלי הדין, במידת הצורך, להשלים את ראיותיהם בענין זה, ולפי קביעותיו הוא יחליט אם לקבל את התביעה במלואה או לדחותה. ממילא אין צורך להחליט בענין גובה ההוצאות ושכר הטרחה, ובית המשפט המחוזי יוכל להחליט בענין זה מחדש.

אנו מקבלים איפוא את הערעורים, מבטלים את פסק הדין ומחזירים את הענין לבית המשפט המחוזי, עם ההוראות שדלעיל.

הוצאות הערעור בסכום של 30,000.- ש"ח, יהיו לפי תוצאות ההתדיינות החוזרת בבית המשפט המחוזי.
המשנה לנשיא

הנשיא א. ברק:

אני מסכים

השופטת ט. שטרסברג כהן:

אני מסכימה

ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין.

ניתן היום כח באב תשנ"ח (20.8.98).

המשנה לנשי ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
דו/

96008360.B01


מעורבים
תובע: International Aerospace Industries
נתבע: חיים צפורי
שופט :
עורכי דין: