ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נסים הראל נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופט אורן שגב

התובעים
1. נסים הראל ת.ז. XXXXXX907
ע"י ב"כ: עו"ד עובד כהן – מטעם הסיוע המשפטי
-
הנתבעים
1. המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד יוחאי אלרון

פסק דין

לפניי תביעתו של התובע כנגד החלטת הנתבע לדחות את תביעתו לגמלת הבטחת הכנסה.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים
התובע, יליד 1957, גרוש ואב לשני ילדים, אינו עובד לפרנסתו בשל מצבו הבריאותי, אשר בעטיו קיבל גמלאות במשך שנים ארוכות עד לשנת 2009.
ביום 09.06.14 קיבל הודעה מהנתבע (נספח א' לכתב התביעה), בו הודיע לו האחרון, כי תביעתו להבטחת הכנסה מיום 31.12.2009 נדחתה בשל העובדה שלא שלח צו קיום צוואה. בנוסף, התבקש להבהיר מדוע לא דיווח על הירושה לכאורה שקיבל מאמו, המנוחה רות הראל ז"ל – חנות בעיר ברחוב פראנצויז 14 בתל אביב, הידועה כחלקה 33 בגוש 7051 (להלן – "הנכס").
במענה להודעה הנ"ל, השיב התובע (נספח ג' לכתב התביעה), כי לא הגיש בקשה לקיום צוואה בשל גובה האגרה ומשום שלא מצא בכך צורך, שכן הנכס שירש הוא "סוג של מחסן הרוס ומוזנח שאי אפשר לעשות בו כל שימוש, ללא חשמל בגין נזילת מים ורטיבות של האינסטלציה. לא רק זאת, על המחסן רובץ חוב ארנונה לעיריית תל אביב שחל על העיזבון לפני הירושה בסדר גודל של כ- 400,000 ₪. "עכשיו, מאז שאני היורש, הצטבר עלי אישית חוב ארנונה נוסף בסך כ- 25,000 ₪ שאין באפשרותי לשלמו, כמובן. כלומר, כלכלית הורע מצבי עוד יותר." (ההדגשות במקור – א.ש.).
התובע טען עוד כי ביום 25.03.14 מסר הצהרה בפני הנתבע על אודות הפרטים הנוגעים לצוואה (נספח ד' לכתב התביעה). התובע צרף עותק מפסק דין בעתירה מנהלית שהוגשה ע"י אמו המנוחה כנגד עיריית תל אביב ונסח טאבו של הנכס, בו מופיע רישום העיקול לטובת עיריית תל אביב.
לחיזוק טענתו, הפנה לעמדת פקידת התביעות של הנתבע מיום 25.05.14, שם ניתנה המלצתה שלא לראות בנכס הנ"ל כנכס השייך לתובע (נספח ז' לכתב התביעה).
הנתבע שב ופנה ביום 16.07.14 בדרישה נוספת לתובע לקבל את אישור העירייה להיות הנכס מעוקל, חרף נסח הרישום מלשכת רישום המקרקעין, ולטענת התובע, התעלם מהמסמכים שהגיש על אודות החוב בסך 400,000 ₪ הרובץ על הנכס (נספחים ח ו- ט לכתב התביעה).
לאור כל האמור לעיל, טען, כי הנתבע מתעמר בו ועתר לכך שביה"ד יורה לנתבע לשלם לו גמלת הבטחת הכנסה החל מהמועד בו הפסיק לשלמה.
הנתבע הכחיש בכתב ההגנה מטעמו את טענות התובע ושב ועמד על כך, שלא קיבל את המסמכים הנדרשים מהתובע.
התובע הגיש תצהיר מטעמו, אליו צרף, בין היתר, תעודת פטירה של אמו המנוחה ושאלון נכסים להבטחת הכנסה, שהגיש לנתבע ביום 06.03.14, בו הצהיר כי "המקום סגור ללא שימוש עקב מצב רעוע".
בדיון שהתקיים בפניי ביום 19.04.16, הודיע ב"כ הנתבע, כי בהמלצת בית הדין, בכפוף להמצאת נסח טאבו מעודכן ביחס לנכס והמצאת עותק נאמן למקור של צו קיום צוואה, הוא ישוב וישקול את עמדתו. עוד הצהיר ב"כ הנתבע, כי אין בכוונתו לחקור את התובע.
לאחר מכן היתה השתלשלות העניינים כדלקמן:
ביום 21.04.16 צרף התובע צו קיום צוואה מיום 19.04.15 ונסח טאבו לפיו הוא אינו רשום כבעלים של הנכס;
בתגובה לכך, ביום 30.05.16 הודיע הנתבע, כי לאחר בדיקת המסמכים הנ"ל, אין שינוי בעמדתו ושב ודרש את המסמכים שנדרשו מהתובע בעבר במסגרת מכתבי הדחייה השונים שעניינם "מידע בדבר העיקול שקיים על הנכס וכל מידע נוסף המבהיר את מצבו ואת גובה החוב העדכני לעירייה". עוד ציין, כי ככל שמסמכים אלה יומצאו לו, "ישקול המוסד לביטוח לאומי את עמדתו מחדש".
בעקבות תגובת התובע להודעה זו, הודיע הנתבע בהודעתו לתיק בית הדין מיום 05.07.16, כי הוא עומד על קבלת כל המסמכים שנדרשו בעבר וטען, כי התובע הסתיר שבפרק הזמן שחלף, הגיש בקשה לצו קיום צוואה (נספח ד' לתגובת הנתבע). לאור האמור לעיל, הודיע ביום 04.08.16, כי קיימת מחלוקת עובדתית בתיק וכי הוא מבקש לנהל את ההליך.
לפיכך, התקיים ביום 27.09.16 דיון הוכחות, במהלכו נחקר התובע ע"י ב"כ המוסד, ובסופו הציע ביה"ד כי יינתן צו המופנה לעיריית תל אביב ליתן תעודת עובד ציבור בנוגע לחובות הרובצים על הנכס, שכאמור, בינתיים עבר מכוח צו הירושה, לבעלותו של התובע.
ביום 03.01.17 התקבלה תעודת עובד ציבור כאמור, ממנה עולה, כי נכון ליום 14.11.16, רובץ על הנכס חוב בסך 38,702.17 ₪ ובנוסף פורטו עיקולי צד ג' הקיימים על הנכס לטובת חברות ביטוח, בנקים וחברות אשראי.
משלא היה שינוי בעמדת הנתבע, הגישו הצדדים את סיכומיהם. וזוהי תמצית טענותיהם:
התובע טען כי הנתבע פועל בניגוד לחוות הדעת שלו עצמו, אשר קבעה זה מכבר, כי אין לראות בנכס, לאור החובות הכבדים הרובצים עליו, כנכס לצורכי הבטחת הכנסה; מלכתחילה, התובע לא הגיש בקשה לקיום צו קיום צוואה בשל מצבו הפיסי של הנכס והעובדה שלא ניתן לעשות בו שימוש בצירוף העובדה, שהוכחה, כי רובצים עליו חובות כבדים; התובע מסר לנתבע פעם אחר פעם את כל המסמכים שנדרש למסור, לרבות נסח טאבו, ממנו עולה, כי הנכס נמצא בבעלות מלאה של צד שלישי (משפחת אנדראוס סלים); הנכס שהוחזק ע"י אמו בדמי מפתח, וננטש, חזר לבעליו (סעיף 28 לסיכומי התובע).
הנתבע טען כי התובע עשה דין לעצמו ובחר להציג מסמכים מסוימים בלבד, תוך הסתרת מסמכים אחרים (סעיף 5 לסיכומים); התובע התעלם ממכתביו הרבים של הנתבע אליו, למרות שבחקירתו הודה כי קיבל אותם; מתעודת עובד הציבור שהוגשה לתיק, עולה כי חוב הארנונה עומד על סך 37,315 ₪ בלבד, ולא על 400,000 ₪, כנטען ע"י התובע; התובע פעל בניגוד לחובות המוטלות עליו בסעיפים 19 ו- 20 לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980 (להלן – החוק) שכן לא מסר את המסמכים שנדרש למסור ואף לא גילה כי חל שינוי במצבו המשפחתי והכנסותיו, או על כל שינוי שיש בו כדי להשפיע את זכותו לגמלה או על שיעורה;
התובע הגיש סיכומי תשובה וטען כי הנתבע לא התמודד עם חוות הדעת שלו עצמו; התעלם מהאמור בנסח הטאבו, לפיו הבעלות המלאה על המקרקעין היא של צד ג', כשלתובע "אין כל יד ורגל בזכויות בנכס וזאת עוד במכר משנת 1967 ובירושה משנת 1972..." (סעיף 2(ב) לסיכומי התשובה); הנתבע התעלם מכך שהתובע המציא כל שהיה לאל ידו להמציא; במועדים הרלוונטיים, החוב של הורי התובע עמד על 400,000 ₪.

דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ואת המסמכים שהוצגו בפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין תביעתו של התובע להתקבל, ואלו הם טעמיי.
אין חולק, כי בהתאם לנסח הרישום מלשכת רישום המקרקעין, הנכס הנדון אינו בבעלותו של התובע, אם כי בבעלות צד שלישי. בזמנים הרלוונטיים להגשת התביעה לקבלת גמלה, אכן רבצו על הנכס חובות כבדים וטענת התובע, כי הנכס היה נטוש, מוזנח וללא שימוש, לא נסתרה.
חוות דעתה של פקידת התביעות אומנם אינה מחייבת כשלעצמה את הנתבע, ואולם, חזקה על פקידת התביעות שהדברים נכתבו לאחר בדיקה שנערכה על ידה. מכאן, בהיעדר ראיה לסתור, אני מקבל את טענתו של התובע, כי בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה, הנכס אכן לא יכול היה להיחשב כנכס לצורכי הבטחת הכנסה.
נחה דעתי כי התובע המציא לנתבע את אותם מסמכים שהיו ברשותו בזמן אמת, הגם שבאיחור, ובוודאי שהמציא כל מסמך רלוונטי במהלך ניהול ההליך המשפטי. כך או כך, הסכמת המוסד בתום דיון ההוכחות להסתמך על צו קיום הצוואה, שהומצא ועל נסח הטאבו, שהומצא אף הוא, מאיין את הצורך להידרש כעת לחליפת המכתבים בין הצדדים.
התמונה שהצטיירה בעיניי מהראיות שהוצגו, עולה בקנה אחד עם טענת התובע, כי בזמנים הרלוונטיים להגשת תביעתו לקבלת הגמלה להבטחת הכנסה, הנכס היה לא יותר מאשר נכס מכביד ושלא היה כל היגיון כלכלי במימושו. בנסיבותיו האישיות של התובע, ברי, כי מעבר לחוסר הכדאיות הכלכלית, גם לא היתה לו אפשרות כספית לממשו.
הרציונל העומד בבסיס החוק הוא כי מי שמחזיק ברשותו נכס שיכול להניב לו הכנסה, אינו יכול ליהנות מגמלת הבטחת הכנסה כמבוטח חסר כל. במקרה דנן, וכאמור לעיל, לא נסתרה טענתו של התובע, כי לא חל שינוי כלשהו במצבו הכלכלי, באופן שהיה בו כדי לשלול ממנו את הגמלה. במבחן התוצאה, ירושתו את הנכס לא רק שלא הצמיחה לו כל תועלת כלכלית, אלא הכבידה עליו הכבדה של ממש והסבה לו נזק בכך שהנתבע החליט לשלול ממנו את גמלה הבטחת ההכנסה לה הוא זכאי על פי דין.
לא השתכנעתי, כי התובע נקט פעולה כלשהי ביודעין על מנת להסתיר מידע רלוונטי, כמצוות סעיף 19 לחוק, מהנתבע. ממילא לא התרשמתי כי חדל מלדווח לנתבע כי חל שינוי בעל משמעות במצבו הכלכלי, שעשוי להשפיע את זכאותו לקבל גמלה או על גובהה.

אחרית דבר
לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת ואני מורה לנתבע לשלם לתובע גמלת הבטחת הכנסה למן היום בו זו הופסקה.
בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 4,000 ₪. סכום זה נפסק על ידי על הצד הנמוך בשל העובדה שהנתבע מיוצג ע"י עו"ד מהסיוע המשפטי.

ניתן היום, ג' אדר תשע"ח, (18 פברואר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: נסים הראל
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: