ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מאור - חברה לדלק בע"מ נגד לאה ג'ון :

בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט י' אנגלרד

המערערים: 1. מאור - חברה לדלק בע"מ
2. יהושע אליוביץ, עו"ד

נגד

המשיבים: 1. לאה ג'ון
2. יעקב ג'ון

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב - יפו מיום 20.11.95 בה.פ. 1976/93
שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא א' גורן

תאריך הישיבה: י"ח בכסלו תשנ"ח (17.12.97)

בשם המערערים: עו"ד יהושע אליוביץ

בשם המשיבים: עו"ד אלחנן לי, עו"ד גיא לוטם

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

פסק-דין

השופט א' מצא:

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא א' גורן), בו הצהיר בית המשפט כי הערבויות (שטר חוב, כתב ערבות ושטר מישכון) שהמשיבים נתנו למערערת 1 (להלן - המערערת) להבטחת שובו מחוץ-לארץ של יצחק ג'ון ז"ל (להלן - המנוח) - בטלות. המשיבה היא אלמנת המנוח, ואילו המשיב הוא אחיו.

העובדות
2. המנוח וחברות שבשליטתו, פיין אוייל אינטרנשיונל בע"מ ופיין אוייל סחר ושיווק בע"מ (להלן - החברות), חבו כסף למערערת. המערערת הגישה נגד המנוח ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביצוע שיק ושטר; ובמסגרת זו ביקשה וקיבלה צו לעיכוב יציאתו מן הארץ. במהלך מאי 1993 ביקש המנוח לצאת לחוץ-לארץ על-מנת לגייס שם כסף לתשלום חובו למערערת. המערערת התנתה את הסכמתה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ בכך שהמנוח ימציא לה ערבויות לחזרתו ארצה לא יאוחר מיום 15.6.93. המנוח הסכים לכך ועל פי הנחיות המערערת נערכו הערבויות נשוא הדיון: ביום 21.5.93 עשה משה גלעד, חשב החברות, שטר חוב לפקודת המערערת, והמשיבים חתמו על שטר החוב כערבים; וביום 23.5.93 חתם המשיב גם על כתב ערבות, שבחלקיו הנדרשים לענייננו נקבע לאמור:

"23 במאי 1993
לכבוד
מאור חברה לדלק בע"מ
...

הנדון: כתב ערבות

הנני מתחייב בזה כלפיכם כדלקמן:

1. הנני ערב בזה כלפיכם לחזרתו לישראל של מר יצחק ג'ון לישראל [כך], עד יום 15 ביוני 1993, ולכך שיצחק ג'ון לא יצא את ישראל לאחר חזרתו אלא אם תינתן הסכמתכם לכך בכתב.

2. אני אהיה ערב לכל חובות יצחק ג'ון, חברת פיין אוייל אינטרנשיונל בע"מ, ופיין אוייל סחר ושיווק לכם, וזאת בכל אחד מהמקרים הבאים:

2.1 אם יצחק ג'ון לא יחזור לישראל עד יום 15 ביוני 1993; או -

2.2 אם לאחר חזרתו של יצחק ג'ון לישראל הוא יעזוב את ישראל בלי שתינתן הסכמתכם לכך בכתב.

3. להבטחת ערבותי כאמור בסעיף 2 לעיל הנני ממשכן את סוכנות הביטוח שלי, 'ג'ון סוכנויות ביטוח'... . הנני חותם במעמד חתימת כתב ערבות זה על שטר מישכון לצורך הוצאתו לפועל של המישכון האמור לעיל.

4. בכל אחד מהמקרים המנויים בסעיף 2 לעיל אתם תהיו רשאים לפעול בכל אחת מהדרכים הבאות, לפי שיקול דעתכם:

4.1 לממש את המשכון על סוכנות הביטוח, על ידי מינוי כונס נכסים, או בכל דרך אחרת שתיראה לכם. הנני מתחייב בזה להסכים למינוי כונס נכסים כאמור.

4.2 למכור בשמי את סוכנות הביטוח לכל קונה, על פי שיקול דעתכם הבלעדי, וכתב ערבות זה ישמש כייפוי-כח בלתי-חוזר לשם ביצוע מכירה כאמור. במקרה כזה אתם תהיו זכאים לכל סכום שיתקבל במכירה כאמור והנני מוותר מראש לטובתכם על כל סכום כזה.

5. ...

6. ...

כמו כן, הנני מצהיר כי להבטחת ערבותי דלעיל חתמתי על ערבות אוואל לשטר חוב שעשה מר גלעד משה, בו תעשו שימוש בהתקיים אחד או יותר מהמקרים המנויים בסעיף 2 לעיל.

כתב ערבות זה יפקע במועד בו יימצא מר יצחק ג'ון בישראל, ולבקשתכם יינתן כנגדו צו לעיכוב יציאתו ממנה".

כאמור בפיסקה 3 לכתב הערבות, חתם המשיב גם על מסמכי מישכון של סוכנות הביטוח שלו.

3. ביום 24.5.93, למחרת חתימת כתב הערבות, בוטל בהסכמה צו עיכוב היציאה מן הארץ שעמד נגד המנוח, והמנוח נסע לחוץ-לארץ. הוא לא חזר לישראל עד יום 15.6.93, המועד שנקבע לשובו בכתב הערבות. ביום 1.7.93, בהיותו בחוץ-לארץ, ניספה המנוח בתאונה. לאחר מותו הובאה גופתו לקבורה בישראל.

4. המערערת פתחה בהליכי מימוש המשכון נגד המשיב בלשכת ההוצאה לפועל. במסגרת הליכים אלה מונה המערער 2 (בא-כוח המערערת) ככונס נכסים לסוכנות הביטוח של המשיב. המשיבים פנו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בהמרצת פתיחה, בה ביקשו מבית המשפט להצהיר כי הערבויות שנתנו למערערת, לרבות המישכון, בטלות. בית המשפט נענה לבקשתם. מכאן הערעור.

סיווגה המשפטי של התחייבות המשיבים
5. בטרם נדון בשאלה אם ערבותם של המשיבים תקפה, עלינו להבהיר את סיווגה המשפטי של התחייבותם כלפי המערערת. לשם כך עלינו לחזור אל מושכלות היסוד של דיני הערבות, ואל ההבחנה הקבועה בחוק הערבות, התשכ"ז1967-, בין ערבות לבין התחייבות לשיפוי.

6. חוק הערבות קובע כדלקמן:

מהות הערבות
1. (א) ערבות היא התחייבותו של אדם לקיים חיובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי.

התחייבות לשיפוי
16. התחייבות של אדם לשפות נושה בשל אי-קיום חיובו של חייב כלפי הנושה, כשההתחייבות אינה בבחינת ערבות, יחולו עליה סעיפים 3, 9, 11 ו12-, בשינויים המחוייבים לפי הענין.

ניסוחים אלה מלמדים על הבחנה ברורה בין ערבות לבין התחייבות לשיפוי: בערבות, החיוב שהערב מתחייב לקיימו הוא חיובו של החייב העיקרי, ואילו בהתחייבות לשיפוי, החיוב עשוי להיות שונה - המתחייב לשיפוי מתחייב לשלם סכום כסף, גם אם חיובו של החייב העיקרי הוא אחר. הבדל זה, אם כן, מתבטא בתוכן החיוב. הבדל נוסף מתייחס למועד כניסת החיוב לתוקף: בערבות, חיובו של הערב קם עם כניסת הערבות לתוקף, ואילו התחייבות לשיפוי, שמטבעה הינה חיוב מותנה, תקים עילה לנושה רק אם וכאשר החייב העיקרי לא יקיים את חיובו כלפיו.

7. מהו סיווגה המשפטי של התחייבות המשיבים בענייננו? האם היא "ערבות" או "התחייבות לשיפוי"? בחינה מדוקדקת של ההתחייבות מלמדת כי היא איננה נופלת בגדר אף אחת משתי האפשרויות כפשוטה. מבחינת תוכן החיוב, ההתחייבות היא בגדר ערבות, שכן המשיבים לא התחייבו לשלם סכום כסף שנקבע מראש כ"פיצוי" על כך שהמנוח לא חזר לישראל במועד, אלא התחייבו לשאת בכל חובותיו של המנוח למערערת. התחייבות מסוג זה מאפיינת ערבות. מנגד, מבחינת מועד כניסת החיוב לתוקף, התחייבות המשיבים דומה יותר להתחייבות לשיפוי: התחייבותם לשאת בחובותיו של המנוח לא קמה מיד עם חתימתם על מסמכי הערבויות, אלא היתה מותנית וקמה רק לאחר שהתקיים התנאי המוסכם, מחדלו של המנוח לשוב ארצה במועד. מבנה מותנה שכזה מאפיין התחייבות לשיפוי. אכן, התחייבותם של המשיבים אינה מקרה מובהק של ערבות ואינה מקרה מובהק של התחייבות לשיפוי. היא הסדר מעורב, שיש בו גם מן הערבות וגם מן ההתחייבות לשיפוי. כדברי השופט ברק:

"בעולמם של המושגים המשפטיים הטהורים קיימת הבחנה ברורה בין הערבות לבין חובת השיפוי. הבחנה עיונית ברורה זו מיטשטשת, במידה מסויימת, על-ידי הסדרים שהדין מכיר בהם" (ד"נ 4/82 קוט נ' קוט, פ"ד לח(3) 197, בעמ' 213).

8. אכן, לפנינו הסדר מעשי, אשר הדין מכיר בו, המטשטש את ההבחנה העיונית הברורה בין ערבות לבין התחייבות לשיפוי. מבנהו המיוחד של ההסדר נובע מהעובדה שהמנוח למעשה נטל על עצמו כלפי המערערת שתי התחייבויות נפרדות: התחייבותו העיקרית, ארוכת הטווח, היתה לשלם לה את חובותיו; ואילו התחייבותו המשנית, קצרת הטווח, היתה לחזור ארצה עד למועד שנקבע על-ידה. המערערת, כמובן, מעוניינת בקיום ההתחייבות העיקרית; קיום ההתחייבות המשנית מעניין אותה רק במידה שהוא דרוש לקיום ההתחייבות העיקרית. במועד חתימת מסמכי הערבויות של המשיבים, חששה המערערת מהפרת ההתחייבות המשנית. להשקטת חשש זה נועדו הערבויות. אך ברי כי דרישת המערערת לקבלת הערבויות לא נבעה מרצונה שהמנוח יקיים את ההתחייבות המשנית, כלומר יחזור ארצה. דרישתה נבעה מרצונה להבטיח את קיום ההתחייבות העיקרית, כלומר שהחוב המגיע לה יסולק. אינטרס זה של המערערת, הוא שהכתיב את מבנה התחייבותם של המשיבים, היינו, שאם המנוח לא יקיים את התחייבותו המשנית (לחזור ארצה) הריהם ערבים לקיום התחייבותו העיקרית (לשלם למערערת את חובותיו).

9. ניתן לתאר את התחייבותם של המשיבים כאחת משתיים. ניתן לכנותה "התחייבות לערבות": המשיבים התחייבו - כדרך שמתחייבים בהתחייבות לשיפוי - שבהתקיים תנאי מסוים, הם יהיו ערבים. אך ניתן גם לתארה כ"ערבות על-תנאי" - סוג של חוזה על-תנאי, כמשמעו בסעיף 27(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-: הצדדים כרתו חוזה ערבות, אך החוזה הוכפף לתנאי מתלה - והוא שהמנוח לא ישוב ארצה עד למועד שנקבע. זהו, איפוא, סיווגה המשפטי של התחייבות המשיבים - "התחייבות לערבות" או "ערבות על-תנאי".

האם הערבות נכנסה לתוקף?
10. המשיבים טוענים שערבותם לא נכנסה לתוקף. לשיטתם, הערבות נועדה להבטיח את המערערת רק מפני החשש שהמנוח יימנע מלשוב ארצה על מנת להתחמק מלשלם לה את חובו. חשש זה לא התממש, שכן המנוח לא ניסה להתחמק מתשלום החוב, אלא ניסה לגייס את הכסף הדרוש לפרעון חובו, ורק יד הגורל מנעה ממנו להשלים את משימתו. לו המנוח היה נהרג בתאונה בישראל, ערבותם לא היתה נכנסת לתוקף; והעובדה שהוא נהרג בחוץ-לארץ אינה צריכה לשנות תוצאה זו. הסיכון בגין בריחתו של המנוח היה מוטל עליהם, אך הסיכון בגין מותו היה מוטל על המערערת.

11. לדעתי, עמדת המשיבים אינה יכולה להתקבל. המשיבים התחייבו כלפי המערערת שאם המנוח לא ישוב עד למועד שנקבע - ערבותם תיכנס לתוקף. המנוח אכן לא שב עד למועד זה, ועקב כך, ערבות המשיבים נכנסה לתוקף. נמצא כי לא מותו של המנוח הוא שגרם לכך שהערבות תיכנס לתוקף; הערבות נכנסה לתוקף עוד לפני כן, מעת שהמנוח לא שב עד למועד שנקבע. אכן, לו המנוח היה נפטר בחוץ-לארץ בטרם חלף המועד שנקבע לשובו ארצה, לא היה במותו כדי להקים את הערבות. אך משנמנע מלשוב ארצה במועד, נתקיים התנאי הקבוע בכתב הערבות, וערבות המשיבים נכנסה לתוקף.

12. המשיבים טענו כי לאחר החתימה על מסמכי הערבויות הוסכם בין הצדדים על-פה כי מועד חזרתו של המנוח יידחה עד ליום 15.7.93. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, וקבע כי המשיבים "לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם". בקביעה זו של בית המשפט המחוזי אין מקום להתערב. ומשלא הוכח כי המערערת הסכימה לדחיית מועד שובו של המנוח, נותרה בעינה המסקנה כי המנוח לא שב במועד שנקבע, ומכאן שערבותם של המשיבים נכנסה לתוקף לפני המועד שבו מצא המנוח את מותו.

האם הערבות פקעה?
13. הקביעה כי ערבותם של המשיבים נכנסה לתוקף אינה סוף פסוק. כתב הערבות כולל גם הוראה בדבר פקיעת הערבות; והמשיבים טוענים, לחלופין, כי הוראה זו חלה במקרה הנוכחי והפקיעה את ערבותם.

כתב הערבות קובע כדלקמן:

"כתב ערבות זה יפקע במועד בו יימצא מר יצחק ג'ון בישראל, ולבקשתכם יינתן כנגדו צו לעיכוב יציאתו מהארץ".

המשיבים טוענים כי תנאי הפקיעה התקיימו. הוראת הפקיעה קובעת דרישה כפולה - שהחייב יימצא בישראל, ושיוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ. לטענת המשיבים, הדרישה לחזרתו של המנוח לישראל קוימה עם השבת גופתו ארצה, ולדרישה להוציא כנגדו צו לעיכוב יציאתו מהארץ אין ממילא כל משמעות לאחר מותו.

14. אני סבור, כי שאלת מקום קבורתו של המנוח אינה מעלה ואינה מורידה. השאלה אינה אם "גם חזרה בארון קבורה בגדר 'חזרה' היא", כלשון בית המשפט המחוזי, אלא אם מותו של המנוח בחוץ-לארץ הפקיע את הערבות. אם התשובה היא בחיוב, הרי שלהבאת גופתו לקבורה בישראל אין כל משמעות. ואם מותו בחוץ-לארץ לא הפקיע את הערבות, הרי גם בעובדה שגופתו הוחזרה לישראל אין כדי להפקיעה.

15. לדעתי, מותו של המנוח בחוץ-לארץ לא הפקיע את הערבות. מסקנתי זו מבוססת על פרשנות הוראת הפקיעה בכתב הערבות לאור תכליתה. תכליתה הספציפית של הוראת הפקיעה שונה מתכליתו הכללית של כתב הערבות, שכן הוראת הפקיעה עוסקת במצב דברים שונה. עיוננו בסיווגו המשפטי של כתב הערבות העלה כי כתב הערבות על-פי תכליתו נועד להבטיח את קיום התחייבותו העיקרית של המנוח למערערת (תשלום חובו), וכי הרקע לחתימתו היה בחששה של המערערת מפני אי-קיום התחייבותו המשנית (חזרתו לישראל). נקודת המוצא של כתב הערבות היא שהערבות טרם קמה, והוא מסדיר את מועד תחילתה של הערבות. הנחת המוצא של כתב הערבות היא שקיים סיכון שהחייב ינסה להתחמק, וכתב הערבות נועד לקדם את פני הסיכון. תכלית כתב הערבות היא להבטיח שהתחמקות החייב מתשלום החוב לא תותיר את המערערת בפני שוקת שבורה.

הרקע להוראת הפקיעה הוא שונה. הוראת הפקיעה עוסקת בפקיעתה של הערבות. הנחת המוצא שלה היא שהערבות קמה, וההוראה מסדירה את מועד פקיעת הערבות. הערבות קמה, משמע - החייב ניסה להתחמק, ולא שב ארצה במועד. בכך התממש הסיכון שממנו חששה המערערת. התחמקות החייב אינה עוד בגדר סיכון; היא בגדר עובדה מוגמרת. אירוע זה משנה את מערך האיזונים ואת חלוקת הסיכונים בין הצדדים. לכן תכלית הוראת הפקיעה שונה מתכליתו הכללית של כתב הערבות. נוסח הוראת הפקיעה מעלה כי משקמה הערבות היא תפקע רק כאשר המערערת תוכל להיות סמוכה ובטוחה כי יהיה בידה לגבות את חובה מהחייב: הוראת הפקיעה אינה מסתפקת בשובו של החייב ארצה, אלא היא דורשת גם שיוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ. עולה כי תכלית הוראת הפקיעה היא, מחד, לאפשר את פקיעת הערבות, ומאידך, להבטיח כי יהיה למערערת ממי לגבות את חובה.

16. מן האמור עולה כי מותו של החייב בחוץ-לארץ אינו מפקיע את הערבות. הערבות תפקע רק כאשר יהיה למערערת ממי לגבות את חובה גם ללא ערבים. מותו של החייב בחוץ-לארץ, לאחר שהערבות קמה, לא רק שאינו מביא את המערערת למצב זה, אלא שהוא אף מרחיק אותה ממנו. פקיעת הערבות תשאיר את המערערת ללא חייב וללא אפשרות לגבות את החוב; ופרשנות הוראת הפקיעה על-פי תכליתה מראה כי תוצאה כזו אינה יכולה להתקבל.

17. סיכומו של הדבר הוא, שערבותם של המשיבים לחובות המנוח כלפי המערערת נכנסה לתוקף לאחר שהמנוח לא שב ארצה במועד שנקבע. מותו של המנוח בחוץ-לארץ לא הפקיע את ערבותם של המשיבים. גם העברת גופתו של המנוח ארצה לא הפקיעה את הערבות. על-כן המשיבים ערבים לכל חובותיו של המנוח למערערת.

18. התוצאה היא, איפוא, כי יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ולדחות את תביעת המשיבים. על המשיבים לשלם למערערת הוצאות בשתי הערכאות בסך 25,000 ש"ח.

השופט י' אנגלרד:

מסכים אני לניתוחו של חברי השופט א' מצא ולמסקנותיו. ברצוני להוסיף דברים אחדים ממקורות ההלכה על המקרה שנסיבותיו הן ללא ספק מצערות ותוצאותיו קשות למשפחת החייב. ואמנם, ההבחנה בין ערבות ממון לבין - מה שמכונה - ערבות לגוף ידועה מקדמת דנא. הערבות לגוף הייתה שכיחה הרבה יותר בזמנים הקדומים. וכך כותב הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פכ"ה, הי"ד):

"מי שאמר לחבירו הלוהו ואני ערב לגופו של לוה זה לא ערב לעצמו של ממון אלא כל זמן שתרצה אביאנו לך וכן אם אמר לו אחר שהלוהו ותבעו הניחוהו כל זמן שתתבענו אביאנו לך וקנו מידו על זה אם לא יביא זה הלוה יש מן הגאונים שהורה שהוא חייב לשלם, ויש מי שהורה שאפילו התנה ואמר אם לא אביאנו או שמת או שברח אהיה חייב לשלם הרי זו אסמכתא ולא נשתעבד ולזה דעתי נוטה."

על כך משיג הראב"ד:

"א"א דל אסמכתא מהכא שהרי סילקו אותה בגמרה אלא אם אמר בשעת מתן מעות הלוהו ואני ערב לך להביא בידך את גופו ואם לא אוכל להשיבנו אשלם לית דין ולית דיין שהוא חייב לשלם ואם לא אמר לו כך למה התחייב ממון אלא י"ל שיבא גוף תחת גוף עד שיתפשר עמו."

כפי שהסביר בעל הסמ"ע על הטור בחושן משפט סימן קל"א בפרישה ס"ק טו, המחלוקת בין הרמב"ם לבין הראב"ד נוגעת לשתי שאלות והן: ראשית, האם יש דין אסמכתא בערבות, ושנית, מה דינו של ערב לגופו של הלוה שלא פירש בעת מתן הערבות כי הוא ישלם אישית אם לא יביא את הלוה. לא עלי להכריע במחלוקת זו, שהדיה נשמעים גם בשולחן ערוך חושן משפט סימן קל"א סי"ב. מרן ר' יוסף קארו פוסק כדעת הרמב"ם, אך הרמ"א מוסיף במפה: "ויש אומרים אין בערבות משום אסמכתא". על טיב המחלוקת בין הפוסקים בעניין האסמכתא בערבות ראה ב' לפשיץ, אסמכתא - חיוב וקניין במשפט העברי (ירושלים תשמ"ח) 191-188; לגבי המחלוקת בדבר החיוב שבערבות לגוף ראה ליפשיץ, שם, בעמ' 194-192. אעיר בהקשר זה כי בנסיבות המקרה שלנו הערב לגוף התחייב במפורש לשלם במקום החייב וחתם לשם כך על כתב ערבות ועל שטר חוב כמנהג הסוחרים.

הסוגיה של ערבות לגוף בהלכה זכתה לניתוח מקיף אצל ג' ליבזון, "ערבות לגוף - בספר הערבות לרשב"ח, בתשובת הגאונים, ברמב"ם ובספרות המוסלמית המקבילה", שנתון המשפט העברי יג (תשמ"ז) 121.

לגבי החשיבות להתייצבותו האישית של החייב, הצריכה להיות יעילה מבחינתו של הנושה, יש להזכיר את דינו של ערב, המבקש, על פי עקרונות ההלכה היהודית, כי ינסו תחילה לגבות מן החייב. על כך אומר בעל הטורים, חושן משפט, סי' קכט:

"כתב רבי נחשון: אמר הערב תנה לי זמן להביאנו לב"ד אי ידיע היכן הוא יהבינן ליה זמן כשיעורא דאייתי ואי לא ידיע יהבינן ליה זמן ל' יום. ומשיביאנו לב"ד יפטר הערב עד שישבע הערב שאין לו מה לפרוע. הביאו ערב שבת בין השמשות ובמוצאי שבת ברח לא נפטר הערב. "

יש ענין מיוחד במקרה השני המוזכר בהלכה זו, דהיינו: המקרה שבו הערב הביא את החייב סמוך לכניסתו של יום השבת והלה ברח סמוך ליציאת השבת. הערב אינו משתחרר מחבותו, משום שכפי שמפרש בעל באר היטב (שולחן ערוך, חושן משפט, סי' קכט ס"י, ס"ק כט): "דאז לא יכול לדון עימו ולהשביעו, ה"ל כאילו לא הביאו לב"ד ועל הערב מוטל לחזור ולהביאו וזה ברור". עיין גם טור חו"מ, סי' קכט, סמ"ע, פרישה ס"ק יד. פסק ההלכה עצמו מבוסס על תשובה של הגאונים (בשם ר' נחשון גאון ור' צמח גאון) כפי שמובאת בעיטור ובספר התרומות (ראה את הנוסחים אצל ליבזון, שם, בעמ' 143-142).

אפשר ללמוד מפסק זה כי גם על פי ההלכה אין יסוד לטענתם של המשיבים כי החייב הובא בסופו של דבר, לאחר פטירתו, לישראל. בנסיבות אלה, להבאת הגופה לישראל אין נפקות מעשית בקשר למימוש החוב למערערת.

מן הראוי להזכיר שני עניינים נוספים שנידונו בספרות ההלכה ואשר יש להם נגיעה לסוגיה שבפנינו. על פי דבריו של הגאון ר' שמואל בן חפני בספר הערבות (מתוך גניזת קהיר), אם החייב מת לפני המועד שהערב לגוף התחייב להביאו, הערב משתחרר מערבותו: "הלא תראה, אם מת זה שערבו בעבורו לפני המסירה הרי נופלת ההבאה מן הערב, היות והערבות לגוף הרי על הערב בה ההבאה של זה שערב בעבורו ואם מת החייב בטלה ההבאה ובטלה הערבות ...". (תרגום של המקור הערבי בידי ליבזון, שם, בעמ' 130-129, וכן בעמ' 154). העניין האחר הוא דינו של ערב המביא את החייב באיחור. השאלה היא: האם הערב חייב לשלם את החוב בשל אי-עמידתו בחיוב להביא את החייב במועד הקבוע או שמא הוא יכול להשתחרר מערבותו עם הבאת החייב בפועל? הפתרון לשאלה זו שנוי במחלוקת בין הגאונים ר' נחשון ור' צמח, כפי שעולה מתשובתם המובאת בספר העיטור ובספר התרומות: ראה ליבזון, שם, בעמ' 167-164. דומה איפוא כי בנסיבות הטראגיות של מקרה זה, שבו החייב נפטר לאחר המועד הקבוע בערבות לגוף, הערב לגוף חייב בתשלום החוב גם על פי ההלכה.

השופט י' טירקל:

הבעיה

1. במסגרת הליכי הוצאה לפועל שנקטה המערערת נגד מר יצחק ג'ון ז"ל (להלן - "המנוח") עוכבה יציאתו מן הארץ. לבקשת המנוח הסכימה המערערת שעיכוב היציאה יבוטל כדי לאפשר למנוח לצאת מן הארץ לתקופה קצרה, לצורך גיוס כספים. ההסכמה ניתנה אחרי שהמשיב מס' 1 (להלן - "המשיב") התחייב בכתב כלפי המערערת שהמנוח יחזור לישראל במועד שנקבע - 15.6.93 - וכן ערב לחובותיו של המנוח כלפי המערערת למקרה שלא יחזור, או שיעזוב את ישראל בלי הסכמתה של המערערת אחרי שיחזור. כבטוחה נוספת נמסר למערערת שטר חוב, שנעשה על החלק על ידי חשב החברות של המנוח בערבות המשיבים, וכן מישכן המשיב לטובתה את סוכנות הביטוח שלו (כתב הערבות, שטר החוב ומסמכי המישכון יקראו להלן - "מסמכי הערבות"). ביום 1.7.93 - כשבועיים אחרי המועד שנקבע, כאמור, לחזרתו של המנוח וכשבועיים לפני המועד שבו עמד לחזור, כפי שנראה להלן - נהרג המנוח בחו"ל בתאונת דרכים. המנוח לא חזר, אפוא, לישראל בעודו בחיים; גוויתו הוחזרה לישראל ונקברה בה.

האם בטלו מסמכי הערבות עם מותו של המנוח, כטענת המשיבים? בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד סגן הנשיא א' גורן) הצהיר, לפי בקשתם של המשיבים, כי מסמכי הערבות "פקעו ובטלו". לדעת חברי הנכבד, השופט א' מצא, שחברי הנכבד, השופט י' אנגלרד, מסכים עמו, נכנסו מסמכי הערבות לתקפם במועד החזרה שנקבע - 15.6.93 - ולא פקעו עם מותו ומכאן שהמערערת זכאית לאוכפם. אינני יכול לסמוך את ידי על כך. להלן אפרט את נימוקי.

האם הוסכם שמועד חזרתו של המנוח לישראל ידחה?

2. כפי שמשתמע מטענותיהם של בעלי הדין לפני בית המשפט המחוזי לא היתה מחלוקת שמסמכי הערבות היו אמורים להכנס לתוקפם ביום 15.6.93 שנקבע בכתב הערבות. עוד משתמע מן הטענות כי לשיטתה של המערערת לא היתה זכאית לאכוף את מסמכי הערבות אילו מת המנוח לפני מועד זה שבו היו מסמכי הערבות אמורים להכנס לתקפם. בבית המשפט המחוזי טענו המשיבים כי המערערת הסכימה שמועד חזרתו של המנוח לישראל ידחה ליום 15.7.93 ולפיכך היו מסמכי הערבות אמורים להכנס לתוקפם רק במועד הדחוי. מכיון שהמנוח מת כשבועיים לפני המועד הדחוי, אין לאכוף את מסמכי הערבות. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה בדבר דחיית המועד אחרי שקבע כי המשיבים "לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם" (עמ' 6 לפסק הדין). בענין זה אינני רואה עמו עין בעין. לדעתי, המסקנה המשפטית העולה מן הממצאים שבעובדה שקבע היא שהוסכם כי המועד ידחה.

3. העיון בעדויות בדבר נסיבות החתימה על מסמכי הערבות מראה כי בעלי הדין לא ייחסו לתאריך 15.6.93 משמעות מיוחדת. במעמד החתימה על שטר החוב, ביום 21.5.93, אף דובר באופן כללי על כך שהמנוח יחזור "תוך שלושה שבועות עד חודש" (עמ' 5 לפסק הדין). תקופת ההעדרות מן הארץ - שנועדה, כאמור לעיל, לגיוס כספים על ידי המנוח - נקבעה לפי בקשתו ולכאורה אין יסוד להניח שהמערערת היתה דוחה את בקשתו להאריך לו את התקופה בשבועות ספורים. הרושם הנוצר הוא כי התאריך 15.6.93 לא היה מעיקרי ההסכם בין המתקשרים. כך התרשם גם בית המשפט המחוזי בקובעו "בעוד ששובו של החייב הוא תנאי עיקרי, מועד שובו הוא תנאי משני" (עמ' 12 לפסק הדין. ההדגשות שלי - י' ט').

כאמור, קבע בית המשפט המחוזי שטענת המשיבים לפיה הסכימה המערערת במפורש לדחית המועד לא הוכחה. אף על פי כן קבע - בין היתר, על פי עדותו של סוכן הנסיעות, מר משה בן יעקב - כי המנוח "לא ראה כל קושי" מצידה של המערערת בכך שיתעכב בחו"ל עד 15.7.93. לדברי עד זה התקשר איתו המנוח בסוף חודש יוני 1993 ולפי בקשתו הזמין לו טיסה לישראל (עם חניות ביניים) כדי שיוכל לחזור ב - 14.7.93 או ב - 15.7.93 (עמ' 63-61 לפרוטוקול). על סמך דברים אלה קבע בית המשפט המחוזי לאמור:

"שוכנעתי כי אי חזרתו של המנוח במועד שנקבע לו לא נבעה מכוונה שלא לחזור לארץ. שוכנעתי כי המנוח אכן נאלץ להתעכב בחוץ לארץ לרגל סידוריו וגם אם לא קיבל על כך הסכמה מפורשת מהמשיבה (המערערת - י' ט') לא ראה בכך כל קושי" (עמ' 7 לפסק הדין. הדגשת המלה "לא" במקור. יתר ההדגשות שלי - י' ט').

עוד חזר וקבע כי:

"המבקשים (המשיבים - י'ט') חתמו על שטרי חוב וערבות להבטחת שובו של המנוח עד ה - 15.6.93. בתאריך זה המנוח עוד שהה בחוץ לארץ, אם כי לא היה בכוונתו לברוח כי אם להמשיך להסדיר עניניו ולחזור ב - 15.7.93. ביום 1.7.93 מצא המנוח את מותו בתאונה עוד טרם שב ארצה" (עמ' 10 לפסק הדין. ההדגשה שלי - י' ט').

בפסק דינו הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע על יסוד הראיות שהובאו לפניו - ועל כך אין מחלוקת - כי המנוח הודיע למערערת ביום 23.6.93, באמצעות פקס, "כי שובי לישראל יתעכב במספר ימים נוספים. עם סיום עבודתי אודיעכם על מועד הגעתי המדויק לישראל". המערערת לא הגיבה על הודעתו. אחד מהדירקטורים שלה שהוצגה לו השאלה אם, בעקבות ההודעה, "אתה לא כותב איזה מכתב, לא מקובל עלי, לא מסכים, הפרה, אני מעמיד הכל לפרעון, לא?" השיב בשלילה (עדותו של מר שלמה רודב, בעמ' 82 לפרוטוקול).

4. לדעתי, יש לראות את העדר התגובה מצידה של המערערת להודעתו של המנוח בדבר העיכוב בחזרתו, כקיבול של הצעה בדרך של התנהגות (סעיף 6(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן - "חוק החוזים")). (הוראת סעיף 6(ב) לחוק החוזים אינה חלה כאן). לאור המסקנה כי התאריך 15.6.93 לא היה מעיקרי ההסכם בין המתקשרים, ולאור קביעותיו של בית המשפט המחוזי שצוטטו לעיל, לרבות קביעתו המפורשת שענין התאריך היה "תנאי משני", אין לייחס להעדר התגובה מצידה של המערערת משמעות "נויטרלית", אלא יש לראות בו הסכמה שבשתיקה מצדה.

המסקנה העולה מכל אלה היא שהוסכם כי מועד חזרתו של המנוח לישראל ידחה "במספר ימים נוספים", כפי שהודיע בפקס. בעקבות קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המנוח התכוון לחזור ב - 15.7.93 יש להניח כי אילו נשאר בחיים היה מועד זה "המועד המדויק" של חזרתו, כאמור באותה הודעה. התוצאה היא שמועד כניסתם לתוקף של מסמכי הערבות - שהיה מלכתחילה 15.6.93 - נדחה בדיעבד ליום 15.7.93.

עם מותו של המנוח פג הטעם שהיה בבסיס מסמכי הערבות - חזרתו של המנוח לישראל - ועמו פג מאליו גם תקפם והם בטלו ועברו מן העולם. לפיכך אין לאכפם עוד (ראו חוות דעתי בע"א 1901/91; ע"א 1927/91 מראות יפו העתיקה בע"מ נ' חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ (טרם פורסם) תקדין (עליון) 97 (2) 556).

(אעיר כי בסיסה של הנמקה זאת שונה מן הבסיס לפטור מחמת סיכול לפי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970. לענין זה ראו הדיון המענין בספרה של פרופ' ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) 519-495. סוגיה זאת ראויה לדיון נפרד שאין מקומו כאן).

המערערת עשתה שימוש לרעה בזכותה

5. תכליתם של מסמכי הערבות - כפי שהיא משתמעת מנוסח כתב הערבות שצטט חברי השופט א' מצא - היתה להבטיח שאחרי שיבוטל עיכוב היציאה של המנוח מן הארץ תעמוד המערערת באותו מצב שבו עמדה ערב הביטול; דהיינו, שתובטח חזרתו של המנוח לארץ עד המועד שנקבע ורק אם לא יחזור - מרצון ולא מחמת אונס - יבוא המשיב במקומו כערב וכן ניתן יהיה לאכוף את יתר הבטוחות. ההתחייבות הראשונה והעיקרית של המשיב היתה, אפוא, לחזרתו של המנוח לישראל; רק כהתחייבות שניה, משנית לראשונה ותלויה בה, נקבע שאם לא יחזור המנוח לישראל יבוא המשיב במקומו כערב. הדבר הודגש בהוראה מפורשת לפיה "כתב ערבות זה יפקע במועד בו יימצא מר יצחק ג'ון בישראל ולבקשתכם יינתן כנגדו צו לעיכוב יציאתו ממנה". תכליתם של מסמכי הערבות לא היתה לתת למערערת "כיסוי ביטוחי" לכל מצב אפשרי, לרבות מותו של המנוח. יודגש כאן כי אף על פי שהאפשרות שהמנוח ימות אחרי שייצא מן הארץ הוזכרה בשיחות שקדמו לחתימה על שטר החוב, לא נכללה האפשרות בכתב הערבות.

בסיכום, תכליתם של מסמכי הערבות לא היתה להוסיף למערערת יתרון שלא היה בידיה בזמן שעיכוב היציאה עמד בתוקפו אלא לתת בידיה מעין תחליף למקרה שהמנוח לא יחזור לישראל. הערבות היתה, אפוא, לחזרתו של המנוח, שבה כרכו המתקשרים התחייבות לשלם סכומי כסף מסויימים אם לא יחזור, אך לא היתה זאת ערבות לחיוביו הכספיים.

6. כאמור, נהרג המנוח ביום 1.7.93. מאותו רגע ואילך לא יכול היה לחזור לישראל כאדם חי ושום כוח שבעולם לא היה יכול להחזירו ככזה. המערערת מבקשת לאכוף את מסמכי הערבות - וביתר דיוק, את החיובים הכספיים שבהם - תוך התעלמות מן התנאי של אי החזרה, כאילו מדובר באכיפת ערבות לחיוביו הכספיים של המנוח ולא בערבות לחזרתו לישראל. היא משתמשת בהם כאילו הם נותנים בידיה כיסוי ביטוחי למקרה מותו של המנוח, למרות שלא היתה כוונה להעניק לה כיסוי כזה. בכך מנסה היא לזכות ביתרון שאינה זכאית לו. זה שימוש במסמכי הערבות למטרה שלא נועדו לה. זה שימוש לרעה בזכות, בניגוד לחובתו של בעל הזכות לפי סעיף 39 לחוק החוזים.

על חובת תום הלב שלפי סעיף 39 לחוק החוזים ועל "הנשמה היתרה" של הדין אמר השופט מ' אלון:-

"עקרון תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים בא להורות על קיומו וביצועו של חיוב מחיובי החוזה בדרך עשיית הישר והטוב ומתוך רצון לקיים את כוונתם של הצדדים לחוזה לפי רוחו של החיוב ולא רק לפי אותיותיו הטכניות והפורמאליות שבהן הוא נוסח - - -" (ע"א 391/80 לסרסון נ' שכון עובדים, פ"ד ל"ח (2) 237, 263).

ועוד אמר:-

"כלל גדול בידינו, שאין מערכת משפטית יכולה להתפרנס מגופו של הדין בלבד. גופה של מערכת המשפט זקוק הוא לנשמה, ויש שאף לנשמה יתרה; נשמה זו תימצא למערכת המשפט בדמותן ובצלמן של נורמות ערכיות שונות, שיסודן בעקרון העל של עשיית הישר והטוב, ועקרון תום הלב הוא אחד החשובים והמיוחדים שבנורמות ערכיות אלה" (ע"א 391/80 הנ"ל, בעמ' 264).

במקרה שלפנינו אוחזת המערערת בידה "מידת משפט", שאותה מבקשת היא לגזור מנוסחו היבש וחסר החיים של כתב הערבות. כפי שאמרתי בע"א 453/80 מתתיהו בן נתן נ' יצחק נגבי, פ"ד ל"ה (2) 141, גם כאן עלינו "להתיר את מוסרותיהן של המלים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית, שהייתה לנגד עיניהם של המתקשרים". עלינו להחזיר לתוך נוסח הערבות את "נשמת החיים" שלו ולפרש אותו לפי תכליתו האמיתית, שלאור חובת תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים. יש לדחות, אפוא, את תביעתה של המערערת לאכוף את מסמכי הערבות.

הארכה בדיעבד של המועד לחזרתו של המנוח

7. טעם נוסף שמכוחו יש לדחות את ערעורה של המערערת הוא טעם שבהיפותזה. אילו תבעה המערערת את אכיפתם של מסמכי הערבות למחרת היום שנקבע לחזרתו של המנוח לישראל - 15.6.93 - ואילו חזר המנוח לישראל ביום 15.7.93 הרי, אפילו לא נדחה המועד, היה בית המשפט מאריך אותו. כדבר הזה עשה בית המשפט העליון מכח סמכותו הטבעית כאשר ראה צורך בכך משום תחושת הצדק. כפי שאמר השופט ח' ברנזון:-

"אצלנו, אולי יותר מאשר אצל כל עם אחר, משפט וצדק הם שמות נרדפים, והמושג משפט צדק מושרש עמוק עמוק בתודעת העם. והנה דוגמאות אחדות מני רבות הלקוחות מהמקרא: "הוי בונה ביתו בלא-צדק ועליותיו בלא משפט" (ירמיה, כ"ב, י"ג), "האל יעות משפט ואם שדי יעות צדק" (איוב, ח', ג'); "שופטים ושוטרים תתן לך וכו' ושפטו את העם משפט צדק" (דברים, ט"ז, י"ח).
הסמכות הטבעית שמדובר בה במשפט זה אינה אלא אותה סמכות מינימלית בעניני נוהל, יעילות המשפט וצדקתו הדרושה לבית-המשפט כדי שיוכל למלא את התפקיד שלמענו הוא קיים: עשיית משפט צדק. סמכות זו היא הביטוי החיצוני לחוש הצדק הפנימי שהשופט ניחן בו והנותן לו פורקן בעשיה היומיומית שלו" (ד"נ 22/73 יגאל בן שחר נ' יוסף מחלב, פ"ד כ"ח (2) 89, 96).

(כן עיינו בדיון בסוגיה מפי השופט א' מצא בע"א 230/87 יצחק שקולניק נ' יגאל זכאי, פ"ד מו (3) 279; וכן אצל ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (כרך ב, תשנ"ג) 960).

8. במקרה שלפנינו נהרג המנוח בתאונת דרכים שבועיים אחרי המועד שנקבע לחזרתו (בהנחה שמועד זה לא נדחה) ושבועיים לפני שעמד לחזור. אילו חזר, ואפילו באחור, לא היה למערערת פתחון פה לתבוע את אכיפתם של מסמכי הערבות. לכל היותר היתה זכאית לתבוע פיצוי עבור האחור, אם נגרם לה נזק בשל כך.

המערערת באה לאכוף את מסמכי הערבות אחרי המועד שבו עמד המנוח לחזור וכחדשיים אחרי מותו. לא אכיפה מחמת אי חזרתו של המנוח עד היום שנקבע בכתב הערבות כאן, אלא אכיפה מחמת מותו, שעשה את חזרתו לבלתי אפשרית. תוצאה כזאת איננה מתקבלת על הדעת מבחינה משפטית ואיננה מתקבלת על הלב מבחינה מוסרית. חוש הצדק תובע לתקן את המעוות וזאת ניתן לעשות על ידי הארכה של המועד שנקבע בכתב הערבות. אם רשאי היה בית המשפט לעשות כן במקרה של אחור בחזרתו של המנוח, בוודאי שרשאי הוא לעשות כן אם עמד המנוח לחזור וחזרתו נמנעה מחמת מותו. הייתי מאריך, אפוא, את המועד שנקבע בכתב הערבות - 15.6.93 - עד ליום 15.7.93, שבו עמד המנוח לחזור. מכיון שהמנוח מת לפני המועד שהוארך הפקיע מותו את מסמכי הערבות ואין לאכפם.

סיכום

9. התוצאה היא שיש לקיים את תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שלא מטעמיו, בין משום שהוסכם כי מועד חזרתו של המנוח ידחה, בין בשל שימוש לרעה של המערערת בזכותה ובין משום הארכת המועד שנקבע לחזרתו של המנוח.

אילו נשמעה דעתי הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערערת לשאת בהוצאות המשיבים.

הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא, בניגוד לדעתו החולקת של השופט י' טירקל.

ניתן היום, י"א באלול תשנ"ח (2.9.98).

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
95080340.F01


מעורבים
תובע: מאור - חברה לדלק בע"מ
נתבע: לאה ג'ון
שופט :
עורכי דין: