ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין צאלח אלמוגרבי נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד השופטת ד' ביניש

המערער: צאלח אלמוגרבי

נגד

המשיב: מדינת ישראל

בשם העורר: עו"ד משה מרוז

בשם המשיבה: עו"ד דפנה בינוול

ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו מיום 3.8.98 בב"ש 81239/98 שניתנה על-ידי השופט א' גרוניס

בבית המשפט העליון

החלטה

1. כנגד העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום המייחס לו, ביחד עם נאשם נוסף, עבירות של רצח וקשר לביצוע פשע. ביום 3.8.98 נעתר השופט א' גרוניס לבקשת המדינה, והורה על מעצר העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו.

על החלטה זו ערר העורר בפני.

2. על-פי המתואר בכתב האישום, קשר העורר, ביחד עם שניים אחרים, קשר לגרום למותו בכוונת תחילה של אדם בשם עלי אבו ג'עפר (להלן - עלי). בהתאם לקשר שנרקם בין השלושה, נסעו הם ביום 10.6.97 ברכב מסוג מזדה ברחוב יוספטל בלוד, כשהם מזויינים באקדח. השלושה נסעו לעברו של עלי, אשר נהג ברכב מסוג סוברו, והתנגשו ברכבו מספר פעמים. לאחר שירד עלי מהרכב בו נסע, היכו אותו השלושה, ואחר מכן גרר אותו אחד מהם אל צד הכביש, השכיבו על האדמה וירה מספר יריות לעברו. כתוצאה מהיריות נפגע עלי בחלקים שונים בגופו, ונפטר במקום.

שני הרכבים לגביהם נטען כי היו מעורבים באירוע, קרי - הרכב בו נסע העורר יחד עם שניים נוספים והרכב בו נהג עלי, נתפסו על -ידי המשטרה. לטענת המשיבה, המגובה בשתי חוות דעת, הממצאים שנתגלו ברכבים הנ"ל מלמדים על כך ששניהם היו מעורבים בתאונה אחת. השמשה הקדמית של הרכב בו נסעו, על-פי הנטען, העורר ושני שותפיו לקשר, נמצאה שבורה בצידה הימיני. שברי השמשה נלקחו לבדיקה, ונמצאה עליהם חתיכה של ריקמה. בבדיקת D.N.A. שנערכה, הורכב פרופיל גנטי של הריקמה. כמו כן נמצאה טביעת אצבע בצד הפנימי של החלון השמאלי האחורי של הרכב.

לטענת המשיבה, בעקבות קבלת הממצאים הנ"ל, נערכו על ידי המשטרה בדיקות למספר חשודים פוטנציאליים, בניסיון לבסס התאמה בין נתוניהם לבין הראיות שבידיה, שנלקחו מהרכב אשר על-פי הנטען שימש בביצוע הרצח. תוצאות בדיקות אלה נמצאו כולן שליליות. רק לאחר כשנה מיום ביצוע הרצח, איתרה המשטרה את העורר, וחקרה אותו בנוגע לחלקו בפרשה. העורר לא הכחיש שנסע יחד עם אחרים ברכב, אך הכחיש שהיה בו בעת הרצח. כמו כן הכחיש כי נפצע בעת שהיה ברכב.

טביעת האצבע שנתגלתה ברכב התבררה כטביעת אצבעו של העורר. לאחר שהעורר סרב ליתן בדיקת דם או רוק, השיגה המשטרה דגימת רוק מבדל סיגריה שעישן העורר. המשיבה הגישה שתי חוות דעת ביחס להתאמת החומר שנמצא על בדל הסיגריה לפרופיל הגנטי של הריקמה שנמצאה ברכב. על-פי שתי חוות הדעת, שתוצאותיהן שונות, קיימת התאמה גנטית בין שני הממצאים. השוני בין שתי חוות הדעת נעוץ בכך שבחוות הדעת המאוחרת יותר נקבע כי "צירוף התכונות שתוארו לגבי הרקמה, מוצג 4, מתאים לכ - 1:7,000,000,000 (אחד לשבעה מיליארד) באוכלוסיה", ואילו על-פי חוות הדעת המוקדמת יותר עומד יחס ההתאמה כאמור על 1:6,000,000. באת כוחה של המשיבה הסבירה את השוני בין שתי חוות הדעת בכך שבבדיקה המאוחרת יותר הוסף נתון רלוונטי נוסף לעניין ההשוואה בין הפרופיל הגנטי של הריקמה לבין זה של העורר. כפי שעולה מתוצאות הבדיקה שלעיל, הוספת הנתון חיזקה את ההסתברות, שהיתה גבוהה ביותר גם בבדיקה הראשונה, כי הריקמה שנמצאה על גבי שמשת הרכב הינה של העורר.

שופט בית המשפט המחוזי לא ראה בטביעת האצבע של העורר שנמצאה ברכב משום ראיה לכאורה להוכחת האישמים נגדו, וזאת בהתחשב בעובדה שהעורר לא הכחיש כי השתמש ברכב, להבדיל מהכחשתו כי היה ברכב בעת הרצח. עם זאת, מצא השופט כי בתוצאות הבדיקה המדעית, אשר הצביעה על התאמה בין הפרופיל הגנטי של הריקמה שנמצאה על שברי שמשת הרכב, לבין הפרופיל הגנטי של החומר אשר נמצא על בדל הסיגריה שעישן העורר, בצירוף הכחשת העורר כי נפצע ברכב וסירובו ליתן בדיקת דם או רוק, יש כדי לבסס ראיות לכאורה כנגדו לביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום.

3. כנגד קביעתו זו של השופט, בדבר קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר, נסבו עיקר טענותיו של בא-כוחו של העורר בדיון בפני.

עיינתי בחומר אשר צורף לתיק מטעם הצדדים ובנימוקי בא-כוחו של העורר, ולא מצאתי להתערב במסקנתו של שופט בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר.

טענותיו של בא-כוח העורר לעניין העדר ראיות לכאורה, התמקדו בשני מישורים שונים. ראשית טען הוא כי אין בתוצאות בדיקת ה- D.N.A כדי לבסס ממצא לחובת מרשו, וזאת בהתחשב בפגמים שחלו בהליך ביצוע הבדיקה, שיש בהם - לטענתו - כדי להשמיט את הקרקע תחת ממצאיהן. כן טען הוא כי נתגלו סתירות בין שתי חוות הדעת שהוגשו לעניין בדיקת ה- D.N.A מטעם המשיבה.

טענה זו אין בידי לקבל. בשלב בו אנו נמצאים כעת, שלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, אין בית המשפט בוחן את הראיות אשר הוצגו בפניו באותן אמות מידה בהן נבחנות הראיות בסיומו של ההליך המשפטי, לשם קביעת החפות או האשמה של הנאשם. השאלה הנשאלת בשלב זה של הדיון הינה האם בידי התביעה ראיות המבססות פוטנציאל ראייתי כנגד הנאשם. ראיות כאמור הינן ראיות גולמיות, המקימות סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט, תוך בחינתן בחקירות שיערכו הצדדים, ולאחר קביעת אמינות ומשקל, יובילו לקביעת אשמתו של הנאשם. (ראו: בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 148 - 150). חוות הדעת אשר הוגשו על ידי המשיבה במקרה דנן, קושרות בין העורר לבין הריקמה שנמצאה בשמשה השבורה של חלון הרכב ששימש בביצוע הרצח, בניגוד להכחשתו של העורר כי לא נפצע בעת ששהה ברכב. חוות דעת אלה מהוות ראיה נסיבתית בעלת משקל ממשי, ויש בהן כדי לבסס פוטנציאל ראייתי כאמור כנגד העורר. חוות הדעת נראות, על פניהן, כמהימנות. בטענה בדבר סתירה ביניהן אין לכאורה ממש, בהתחשב בכך שההסתברות שהריקמה הינה של העורר היא גבוהה ביותר גם על-פי חוות הדעת הראשונה, ויש הסבר לכך שעם הוספת מרכיב נוסף לבדיקה, השתנתה התוצאה, ובמקרה דנן - רק התחזקה. התמיהות שמעלה הסניגור לעניין ביצוע הבדיקות אינן משמעותיות בשלב זה של ההליכים. יתכן אומנם כי תמיהות אלה יתבררו כבעלות משקל לאחר חקירת המומחים במשפט (ואינני מביעה כל עמדה לעניין זה), אך אין בהן כדי לקעקע כיום את ממצאי הבדיקה ואת כוחה הראיתי הלכאורי.

טענתו השניה של בא כוח העורר לעניין העדר ראיות לכאורה כנגד מרשו הינה, כי אף בהנחה שיש בראיות כדי לבסס ממצא כי העורר נפצע בעת היותו ברכב, או כי העורר שהה ברכב בעת ביצוע הרצח, הרי שאין בכך כדי להפלילו בביצוע הרצח עצמו. אף טענה זו איננה מקובלת עלי. מעיון בחומר שבתיק עולה כי בידי התביעה ראיות לכך שהרכב בו נמצא חלק הריקמה המיוחס לעורר, היה מעורב בהתנגשות עם הרכב בו נהג עלי לפני הרצחו, וכי ההתנגשות היתה חלק מהאירוע העברייני הכולל, אשר הסתיים - כמתוכנן מראש - ברציחתו של עלי. הריקמה, אשר מיוחסת לכאורה לעורר, נמצאה על השמשה הקדמית של הרכב. השבר בשמשה הוגדר על ידי רב פקד מרדכי ליבנה מן המעבדה הניידת כ "שבר אופייני לפגיעת ראש בשמשה". ראיות אלה קושרות לכאורה את העורר לזירת הרצח, ומצביעות לכאורה על כך שהעורר שהה ברכב בעת ההתנגשות עם הרכב בו נהג המנוח עלי, בסמוך לרצח וכחלק ממהלך הדברים שקדם ושהוביל לרצח. אף אם אין בראיות אלה כדי להצביע על חלקו המדויק של העורר בביצוע הרצח, קרי - בירי בעלי, הרי שיש בהן כדי לקשור אותו לכאורה לביצוע הממשי של התוכנית העבריינית בכללותה, היינו - מעשה הרצח, כפי שהיא נטענת בכתב האישום.

מסקנתי היא איפוא כי קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה להוכחת האישומים כנגדו.

3. בא כוחו של העורר טען, לחילופין, כי יש להסתפק בנסיבות המקרה בחלופת מעצר, בהתחשב בעובדה כי לעורר אין עבר פלילי וכי מאז ביצוע העבירה - לפני כשנה - היה העורר חופשי ולא ביצע עבירה כלשהי.

עמדתו של שופט בית המשפט המחוזי היתה כי אין בנימוקים אלה כדי להכריע את הכף לעניין סתירת חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק, ולעניין קביעת חלופת מעצר במקרה דנן.

לעניין זה קבע השופט כי:

"נסיבות המקרה - במיוחד הפעולה בצוותא של מספר אנשים והדרך בה בוצע הרצח, על רקע משמעותה המפלילה של הראיה הנסיבתית - מצביעות על רמת סיכון גבוהה מאוד לביטחונו של הציבור, עד שאין זה מן הראוי לעשות שימוש בחלופת מעצר".

דברים אלה מקובלים עלי, ואין אני רואה לשנות מהחלטתו של השופט שלא להסתפק בעניינו של העורר בחלופת מעצר. בהתחשב בחומרתם של המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, בדרך האכזרית בה בוצע, על פי הנטען, הרצח, ובהתארגנות אשר הובילה לביצועו בצוותא עם אחרים, יש יסוד סביר לחשש ששחרורו של העורר יביא לסיכון בטחון הציבור. אין בחלופת מעצר, בנסיבות העניין, כדי להפיג חשש זה.

אשר על כן הערר נדחה.

ניתנה היום, טו' באלול, תשנ"ח (6.9.98)

ת

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98052840.N01


מעורבים
תובע: צאלח אלמוגרבי
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: