ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין "עיסא נגד מועצה מקומית "אורנית :

בתי המשפט

בית משפט השלום פתח-תקוה

א 003085/04

בפני

כב' השופט אהרן מקובר

בעניין:

עיסא סאמר

ע"י ב"כ עוה"ד

עו"ד סדומי עטרי אורית

התובע

נגד

1 . "מועצה מקומית "אורנית

2 . כלל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד

עו"ד רוטקופף אושרית

הנתבעות

פסק דין

מבוא

1. זוהי תביעה בגין נזקי גוף שארעו לתובע, עובד שכיר של הנתבעת 1, בעקבות נפילה מסולם ביום 12.4.02. לתובע אובחנו קרעים של שני הגידים המכופפים של אצבע 5 ביד ימין של התובע, ונקבעו לו על ידי המומחית מטעם בית-המשפט 14.5% נכות לצמיתות.

2. המחלוקת היא לענין החבות ולענין הנזק.

דיון

התאונה

3. בתצהיר עדותו הראשית הצהיר התובע כי ביום 12.4.02 הוא עבד כפועל תחזוקה במועצה המקומית אורנית (להלן: "הנתבעת 1"). לקראת יום העצמאות נשלח התובע על-ידי הנתבעת 1 לתלות דגלים בבית ספר יסודי באורנית. לצורך תליית הדגלים נשלח התובע למחסן של הנתבעת 1 כדי לקחת משם סולם. התובע לקח מהמחסן סולם עץ בגובה 2.5 מ' ועלה עליו כדי לתלות את הדגלים. הארוע עצמו תואר על ידי התובע כדלהלן:

"תוך כדי שאני עומד על סולם ותולה דגלים, כשביד אחת אני מחזיק סכין יפנית (אתה חותכים את החבלים של הדגלים) וביד השניה מחזיק את הדגלים והחבלים, החליק לפתע הסולם ונפל כשאני נופל לרצפה יחד אתו על צד ימין שלי. כתוצאה מהנפילה נפגעתי בכל צד ימין של הגוף ובעיקר ביד הימנית שהחזיקה את הסכין היפנית" (להלן: "התאונה"). ( סעיף 2 בתצהיר התובע ת/1).

בעדותו בבית המשפט אמר התובע : "היינו על הבמה. אחרי שקשרנו את כל הדגלים, ירדתי הבאתי את הסכין ועליתי לחתוך את העודף. עליתי על הסולם ורציתי לחתוך ופתאום נפל הסולם ואני נחתכתי בשתי אצבעות" (פרוטקול, עמ' 9, שו' 23-25).

התובע הוסיף ואמר בעדותו שהוא לא עבד עם סולם לפני הארוע. מקודם היה מנוף ולא סולם. את הסולם הביא התובע לבית הספר מהמחסן של המועצה המקומית יומיים קודם לארוע. מי שאמר לו לקחת את הסולם מהמחסן היה מר רפאל לוי, מנהל התחזוקה במועצה. הסולם היה ישן ולא היו לו גומיות. היה אדם שהיה צריך להחזיק לתובע את הסולם, אולם הוא לא החזיק את הסולם כל הזמן ובעת הנפילה הסולם לא היה מוחזק על ידו. התובע אמר כי עובר לנפילה היתה לו סכין יפנית ביד אחת וביד השניה היו לו החבלים של הדגלים (עמ' 7 שו' 30-31; עמ' 8 שו' 4, 15-31 ; עמ' 9 שו' 8-21; עמ' 11 שו' 20-27).

4. בהודעה שנתן התובע לחוקר מטעם הנתבעת 2 ביום 9.5.2003 אמר התובע:

"המקרה היה באולם הספורט בבית הספר. אני עליתי על סולם כדי לקשור דגלים. מדובר בדגלים שהיו קשורים בחוט. קשרתי בצד אחד קשרתי גם בצד שני ונשאר עודף. רציתי לחתוך את העודף ואז נפלתי עם הסולם, הסולם החליק ונפל (נ/1).

5. בטופס תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי פגיעה מיום 19.6.2002 ,נכתב בתאור הארוע: "בעת תליית הדגלים לקראת יום העצמאות נפלתי מסולם ונפגעתי ביד ימין בזרת" (נ/2).

6. בא כח הנתבעות טענה כי התובע נתן מספר גרסאות לגבי קרות הארוע. בתצהירו אמר שהסולם החליק ונפל והוא נפל יחד אתו, בעדותו אמר שהסולם נפל, ובהודעתו למל"ל אמר שהוא נפל מסולם.

אינני מוצא גרסאות שונות בעדותו של התובע. בכל הגרסאות אמר התובע שהסולם נפל והוא נפל יחד עמו, כך או כך, הנפילה היתה בשל החלקת הסולם ואיבוד שיווי המשקל של התובע, ולענייננו אין זה משנה מה קדם למה. גם אם התובע איבד את שיווי משקלו קודם, היה זה בשל החלקת הסולם.

החבות

7. חובת זהירות מושגית: התובע היה שכיר של הנתבעת 1 והתאונה קרתה במסגרת עבודתו של התובע אצל הנתבעת 1. הנתבעת 1 היא זו ששלחה אותו לבית הספר באורנית על מנת לתלות שם דגלים לקראת יום העצמאות.

בע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז (3) 225, נקבע:

"נראה שהיום אין עוד צורך לבחינת שאלת עצם קיומה של חובת זהירות

מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה ענפה ועקבית".

כשמדובר בהפרת חובה חקוקה, נפסק כי מדקדקין עוד יותר עם המעביד (ע"א 453/72 ג'רבי (קטין) ואח' נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כ"ח (1) 197, 199א).

8. חובת זהירות קונקרטית: במסגרת חובת זהירות זו יש לבדוק "אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבות המיוחדות למקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש". החובה הנ"ל נקבעת על פי מבחן הצפיות הטכנית והנורמטיבית, כשהשאלה היא אם אדם סביר יכול היה, וצריך היה, לחזות מראש את התרחשות הנזק בנסיבות המיוחדות של המקרה הספציפי. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פ"ד ל"ז (1) 113, 125).

9. במקרה שבפנינו, עלה התובע על סולם על פי הנחיית המעבידה לצורך תליית הדגלים. שתי ידיו של התובע היו עסוקות בעבודה ותפוסות, כשהיד האחת אוחזת בסכין יפנית והיד השניה אוחזת בחבל שעליו היו תלויים הדגלים (סע' 2 בתצהיר ת/1; עמ' 9, שו' 13-14). בנסיבות אלו היה השימוש בסולם בעל סיכון רב מהרגיל לאיבוד שיווי משקל. בפסקי דין שבהם היו נסיבות דומות, דהיינו ששתי ידיו של העומד על הסולם היו עסוקות בעבודה, נקבע כי קיימת אחריות קונקרטית מצד המעביד.

בע"א (ת"א- יפו) 2822/00 רזון בנימין נ' חרות בע"מ ואח' (להלן:"פס"ד רזון), (לא פורסם), נאמר ע"י כב' השופטת ס.נ. שטרנברג אליעז:

"הסיכון לנפילה מסולם אינו פונקציה של מידת יציבותו בלבד. השטח המצומצם של כל שלב בסולם, מונע מהעומד עליו אפשרות לנוע לצדדיו. לכן, יכולתו לשמור על שיווי משקל, מותנית באפשרות שידיו תהיינה נגישות לדבר מה יציב שניתן לאחוז בו".

(הדגש שלי-א.מ.).

בפס"ד רזון הנ"ל מביאה כב' השופטת שטרנברג אליעז את תקנה 72 ותקנה 73 לתקנות הביטוח בעבודה (עבודות בנייה), התשמ"ח - 1988, מהן ניתן ללמוד על הצורך שתהיה נגישות של הידיים לסולם עצמו ואחיזת יד מתאימה. הדברים אמורים לגבי סולמות בגובה העולה על 2 מ'. בפסק דין רזון נקבע כי הדברים נכונים גם במקרה שאורכו של הסולם אינו מגיע ל-2 מ'. במקרה שלנו, על פי תצהירו של התובע, היה הסולם בגובה של כ-2.5 מ' (סע' 2.ג. בתצהיר ת/1).

בע"א 3843/90 אוחיון אלברט נ' מדינת ישראל ואח' , אומר כב' השופט אור:

"הערכאה הראשונה קבעה שהתאונה ארעה עקב רשלנות מצד המשיבה, מעבידתו של המערער. הערכאה הראשונה הדגישה את הסיכון בעבודה על סולם, כשהעובד עסוק בשתי ידיו האוחזות בפטיש ובאיזמל, בשל החשש שהעובד יאבד משיווי משקלו, או שבשל תנועותיו יאבד הסולם את יציבותו ואחיזתו. בכל אחד משני מקרים אלה, יש חשש לנפילת העובד מהסולם".

(הדגש שלי-א.מ.).

בית המשפט העליון קיבל את קביעתה הנ"ל של הערכאה הראשונה, באומרו בסוף פסק הדין:

" פטורים אנו מלדון בטענת המשיבה שלא הוכחה רשלנות מצידה... עם זאת נציין, מבלי לפרט, שלו היה עלינו להזקק לטענה זו, דינה היה להידחות".

10. זאת ועוד; במקרה דנן ניתנה על-ידי הנתבעת 1 הנחייה שעובד נוסף יחזיק את הסולם עליו עמד התובע. לבד מכך ששיש בהנחייה כזו משום הבנה מצד הנתבעת 1 שעמידתו של התובע על הסולם היתה מסוכנת, בפועל התברר כי מי שהיה צריך להחזיק בסולם לא החזיק בו כל הזמן, ובעיקר לא בעת שהתובע נפל. התובע אמר: "היתה לו סיגריה ביד, הוא עשה הפסקת עישון...אם היה מחזיק את הסולם לא היה נופל...הבן אדם לא החזיק את הסולם באותו רגע שנפלתי, אם היה מחזיק לא הייתי נופל" (עמ' 9, שו' 16-

21).

מר רפאל לוי, מנהל התחזוקה של הנתבעת 1, טען בתצהירו כי הוא הורה לאב הבית, מר סלומון זיגמונד, שלא לאפשר לעובדים לעלות על סולם בלא שמישהו נוסף יחזיק בו (סע' 4 בתצהיר נ/8). מר לוי לא היה נוכח בעת הארוע עצמו, ומשכך אין הוא יכול לדעת מידיעתו האישית מה היה בעת התאונה. מר סלומון, אב הבית, שקיבל לכאורה הנחייה זו, לא הובא על ידי הנתבעות להעיד. ב"כ הנתבעות שביקשה תחילה להזמינו, הודיעה כי היא מוותרת על עדותו (עמ' 26, שו' 14). בכך יש משום הימנעות מהבאת עד רלוונטי על ידי הנתבעות, הפועלת לרעתן של הנתבעות.

יצויין, כי מר לוי כתב עוד בתצהירו שבין העובדים שעבדו בבית הספר בקישוט הדגלים היו שלושה עובדים וביניהם התובע ואדם נוסף בשם עיסא עבדאללה (סע' 3 בנ/8). התובע הביא מטעמו את העובד עיסא עאבד. העד עבאד כתב בתצהירו שהיה איתו במקום עוד עובד, שלא החזיק את הסולם בזמן שהוא עבד עליו (סע' 3.ה. בת/2). ואולם בעדותו בבית המשפט אמר העד כי דברים אלו נאמרו לו על ידי מישהו אחר (עמ' 17, שו' 22).

חוקר מטעם הנתבעות, מר גל מרק, העיד כי במסגרת חקירה שערך הוא שוחח עם התובע ועם מר עיסא עבדאללה, שאמרו כי בעת קרות הארוע החזיק עיסא עבדאללה את הסולם (סע' 3 בתצהיר נ/7). בהודעה שמסר התובע לחוקר, אמר התובע : "מדובר בסולם מעץ. לא זוכר כמה רגליים. אני השענתי אותו על הקיר. מישהו החזיק לי אותו. עבדאללה החזיק. הסולם החליק לאחור" (נ/1, עמ' 1, שו' 25; עמ' 2, שו' 1-2). אינני רואה בדברים הנ"ל שאמר התובע סתירה לעדותו של התובע בבית המשפט. התובע אמר גם בעדותו שהחזיקו לו את הסולם, אולם בעת הארוע עצמו אותו מחזיק לא החזיק את הסולם. מר עיסא עבדאללה, שנטען שהוא זה שהחזיק או היה צריך להחזיק את הסולם, לא הוזמן לעדות ע"י הנתבעות. לא ניתן לקבל, על כן, את הודעתו בפני החוקר לתוכנה. יצויין כי עד זה איננו העד עיסא עאבד שהעיד מטעם התובע (לכל אחד מספר ת"ז שונה).

אני מאמין לתובע ומקבל גרסתו שבעת הנפילה, הסולם לא היה מוחזק. כאמור, אב הבית, מר סלומון זיגמונד, שהיה צריך להיות האחראי במקום, לא הוזמן להעיד. הימנעות זו מצד הנתבעות, מחזקת את גרסת התובע.

11. בנוסף; למרות שהסולם הינו סולם מעץ אשר נפתח ויכול לעמוד על ארבע רגליים (תמונת הסולם-נספח א' לתצהיר ת/1), התובע השעין את הסולם על הקיר. כך אמר התובע בהודעתו לחוקר. בעדותו בבית המשפט אמר התובע: "שם לא היה אפשרות לפתוח אותו. היינו על הבמה...יש שם במה מעוגלת שאני לא יכול לפתוח את הסולם" (עמ' 9, שו' 23 ושו' 27). השענת הסולם על הקיר, במקום לפתוח אותו ולהעמידו על ארבע רגליים, היתה גם היא מצב לא רגיל של העמדת הסולם שהיווה סכנה מוגברת לאיבוד שיווי המשקל, הן של התובע והן של הסולם עצמו. הדבר גם מלמד על כך שלא היה כל פיקוח על עבודתו של התובע בעת התאונה ואיש לא ראה כנראה כיצד הוא עובד, למרות שהיה צריך להיות פיקוח עליו. כזכור, מר רפאל לוי טען שהוא נתן הנחיות למר סלומון זיגמונד, אב הבית, לגבי אופן ביצוע העבודה, בעוד הנתבעות ויתרו על עדותו של מר סלומון.

12. התובע טען שלא ניתנה לו כל הדרכה על ידי הנתבעת 1 לגבי אופן העבודה: "לא קיבלתי כל הדרכה מיוחדת לעבודה על הסולם"(סע' 7.ג. בתצהיר ת/1; עמ' 13, שו' 13). מר רפאל לוי טען שניתנה הדרכה לגבי אופן בצוע העבודה ונוהלי בטיחות (סע' 4, בתצהיר נ/8). ואולם בעדותו אמר מר לוי:"העבודה לא היתה מסובכת. נועדה רק לקשור קישוטים...כך שלא היה צריך הנחיות מדויקות. היה צריך בסולם ידיים טובות וסכין יפני...ההנחיה היתה שמישהו יחזיק את הסולם ולא יעזוב אותו לרגע"(עמ' 33, שו' 18-23).

מדבריו הנ"ל של מר לוי עולה,שכל ההנחיות שנתן מר לוי התמצו בהנחיה בודדת שמישהו יחזיק את הסולם, וגם הנחיה זו ניתנה לאב הבית, סלומון זיגמונד, ולא לתובע. לא ניתנה כל הנחייה שאין להשעין את הסולם על הקיר ויש להשתמש בו רק כשהוא פתוח ועומד על ארבעת רגליו. כמו כן, לא ניתנה הוראה ישירה לתובע עצמו שלא יעלה על הסולם מבלי שיהיה עובד נוסף שיחזיק בסולם כל הזמן.

13. עוד בנוסף; מן הצילום של הסולם בתמונות שצורפו לתצהיר התובע, תמונות שהתובע אישר בעדותו כי הסולם המצולם בהן הוא הסולם שעליו הוא עמד (עמ' 12, שו' 11, שו' 20-21, שו' 29-30; עמ' 13, שו' 2), ניתן לראות כי אין לסולם גומיות על רגליו. כך אמר גם התובע בתצהירו (סע' 7.ד. לתצהיר ת/1), וחזר על כך גם בחקירתו (עמ' 13, שו' 4-7). מנגד, מר לוי לא יכול היה להכחיש שהסולם הוא של המועצה. לטענתו, הוא לא יודע. למרות זאת טען בהמשך שהוא בטוח שהסולם הזה לא היה אצלם, אולם מיד לאחר מכן חזר ואמר שהוא אינו יכול לזכור את הסולם. דברים והיפוכם. (עמ' 35, שו' 10-12, 19). לא ניתן לקבל את טענתו של מר לוי לגבי הסולם, כאשר הוא אומר שאיננו יכול לזכור את הסולם.

14. מכלל העדויות והראיות עולה, כי בעת ארוע התאונה היה התובע במצב סיכון לא רגיל. שתי ידיו היו עסוקות ותפוסות, האחת בסכין יפנית שנמסרה לו ע"י המעביד והשניה אוחזת בחבל עם הדגלים. לא היתה לו כל נגישות לדבר מה יציב. הסולם עצמו היה שעון על הקיר במקום שיהיה פתוח ועומד על ארבעת רגליו. ברגלי הסולם לא היו גומיות למניעת החלקה או תזוזות. העובד שהיה צריך להחזיק את הסולם לא החזיק בו בעת הארוע. לא היה פיקוח של אדם אחראי שיפקח על העבודה, יבדוק כיצד היא מתבצעת, ויוודא את בצוע ההנחייה לאחוז כל הזמן בסולם. גם לא הוכח שניתנה הדרכה ספציפית לגבי אופן ביצוע העבודה בענין השימוש בסולם.

הנתבעת 1 אחראית, על כן, באחריות קונקרטית כלפי התובע בנסיבות המקרה הספציפי.

הנתבעת 1 לא נקטה באמצעי זהירות נדרשים כפי שפורטו לעיל. בכך הפרה גם הנתבעת 1 את חובת הזהירות שהיתה לה כלפי התובע.

15. אני מקבל את גירסת התובע לגבי ארוע התאונה. כפי שכבר צוין בתחילה, אין זה משנה אם התובע איבד את שיווי משקלו משום שלא היתה לו נקודה יציבה להאחז בה ומשאיבד את שיווי המשקל, זז גם הסולם ביחד עמו והוא נפל עם הסולם, או שהסולם זז והחליק תחילה והתובע נפל יחד איתו. הכל קרה ביחד. הנזק שנגרם לתובע והנכות שנקבעה לו הינם תוצאה מהנפילה. בכך קיים גם הקשר הסיבתי הנדרש.

16. בע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, נאמר :

"כאשר נשמעת הטענה מטעם מעבידים, שחובתם כלפי עובדיהם מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות ויוצאות דופן במקום עבודתם, הרי טיעון זה אינו מקובל עלי. אין חובת המעביד כה מצומצמת.לדעתי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים".

בע"א 246/72, משה מנשה נ' שלמה דרומנו ואח', פ"ד כ"ז (1) 714, 715, נאמר:

"העקרון כי מחובתו של מעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להגן על פועליו מפני סכנות בעבודה, ויהיה המקום שבו הם עובדים באשר יהיה, הוא כה ראשוני ומובן מאליו, עד שקשה להבין כיצד אפשר היה אי פעם לחלוק עליו או לכפור בו".

הנתבעות אחראיות, על כן, לקרות התאונה ולפיצוי התובע בגין התאונה.

אשם תורם

17. אינני מוצא אשם תורם בהתנהגותו של התובע. התובע נדרש על ידי מעבידו לתלות דגלים בבית ספר. התובע נזקק לצורך עבודתו זו להשתמש בסולם. התובע נשלח למחסן המועצה על מנת לקחת משם סולם. גם הסכין היפנית נמסרה לתובע על ידי המעביד. התובע היה צריך לקשור את הדגלים ולחתוך את העודף. שתי ידיו היו עסוקות בעבודה. התובע לא עשה שום דבר מיוזמתו שלו ולא על פי שיקול דעת עצמאי שלו. התובע עבד אצל הנתבעת 1 זמן קצר בלבד עד לקרות התאונה. התובע החל את עבודתו בשנת 2002 (עמ' 7, שו' 24), והתאונה קרתה בתאריך 12.4.02. התובע פוטר מעבודתו ביום 30.6.02 (נספח ט' לת/1)., התובע גם לא הודרך ולא הוזהר שלא לעלות על הסולם אלא אם כן יחזיקו את הסולם שעליו עמד. הנחיה זו ניתנה לאב הבית ולא לתובע.

בע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מ"ב(1 ) 415, 425, נאמר:

"עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע לכרסם בכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשרותו של זה נפגע-עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת".

בע"א 5/65 המוסד לבטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד י"ט(3) 205, 211-212, נאמר:

"...יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף.

בע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, נאמר:

"...קיימת נטיה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "אשם תורם", אלא במקרים ברורים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין".

כאשר מדובר גם בהפרת חובה חקוקה נקבע כי: " רק במקרים נדירים יקבע בית המשפט שגם העובד אשם ברשלנות לתוצאה המזיקה" (ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן) וערעור שכנגד, פ"ד מ"א(4) 524, 527ב.

לאור כל האמור, אני קובע כי אין כל אשם תורם על התובע בגין התאונה.

הנכות

18. התובע הגיש חוות דעת של מומחה מטעמו, ד"ר יעקב פעילן, אשר בחוות דעת מיום 16.1.05 קבע לתובע 14.5% נכות לצמיתות.

הנתבעות הגישו חוות דעת של מומחה מטעמן, ד"ר ז'טלני, אשר בחוות דעת מיום 10.3.05 קבע לתובע 5% נכות לצמיתות.

בית המשפט מינה מומחית מטעמו, ד"ר בתיה יפה, אשר קבעה לתובע בחוות דעת מיום 14.10.05 14.5% נכות לצמיתות.

ב"כ הצדדים ויתרו על הזמנת המומחים השונים לחקירה (פרוט' מיום 25.12.06, עמ' 2, שו' 14).

19. המומחית מטעם בית-המשפט כתבה בחוות דעתה כי בעקבות הפציעה אובחן אצל התובע קרע של שני הגידים המכופפים של אצבע 5 ביד ימין. בניתוח נמצא קרע מלא של הגיד המכופף העמוק וקרע חלקי של הגיד המכופף השטחי. כן בוצעה העברה של גיד מכופף שטחי של אצבע 4 לגיד המכופף העמוק של אצבע 5. אחוזי הנכות שנקבעו לתובע ניתנו בשל הפגיעה בגידים המכופפים של אצבעות 4 ו-5 והרגישות בקצה האצבע החמישית.

20. מאחר ושני מומחים קבעו את אותה קביעה בדבר 14.5% נכות לתובע, וקביעת ד"ר בתיה יפה היתה גם הבדיקה האחרונה שנעשתה לתובע, והיותה של ד"ר יפה המומחית מטעם בית המשפט, אני מאמץ את חוות הדעת של המומחית,ד"ר יפה, וקובע כי לתובע 14.5% נכות לצמיתות.

הנזק

הפסד שכר בעבר

21. התובע טוען כי הוא היה באי כושר עבודה במשך תקופה של 12 חודשים, מיום התאונה - 12.4.02 ועד יום 1.4.03. במהלך תקופה זו הוא גם פוטר על ידי הנתבעת, ביום 30.6.02. לטענת התובע, משכורתו אצל הנתבעת 1 היתה 3,800 ש"ח לחודש. לתובע נקבעו נכויות זמניות ע"י המוסד לביטוח לאומי כדלקמן: מיום 13.7.02 - 5.10.02 - 25%; מיום 6.10.02 - 5.1.03 - 100%; מיום 16.1.03 - 31.3.03 - 20%; מיום 1.4.03 - 10% לצמיתות.

22. התובע לא צרף לתצהירו תלושי שכר מהנתבעת 1, למרות שמדובר במקום עבודה מסודר - מועצה אזורית - ולא היתה מניעה לקבלת התלושים. אין סיבה, על כן, לאי המצאת התלושים. אי המצאת תלושי המשכורת תומכת בטענת הנתבעות שלא נגרם לתובע הפסדי שכר בעבר לאחר התאונה. התובע גם לא צרף כל אסמכתא או אישור אחרים מהמעביד לגבי תקופת העדרותו בפועל מהעבודה. תעודות מחלה כשלעצמן אינן מעידות בהכרח על העדרות מהעבודה, בוודאי לא בהכרח לגבי כל התקופה המצויינת בהן. אין הן מעידות גם על הפסדי שכר. כדי להוכיח הפסדי שכר יש להציג את תלושי המשכורת שמהם ניתן לראות על ההפסד הנטען או להמציא אישור ספציפי מהמעביד על הפסדים כאלה, וכיו"ב.

23. על פי אישורים מהמוסד לבטוח לאומי שהגישו הנתבעות בתיק המוצגים מטעמן, קיבל התובע מהמל"ל דמי פגיעה, גימלת נכות ומענק חד פעמי. מאחר והתובע נמנע מלהגיש את תלושי המשכורת שלו אצל הנתבעת 1 לאחר התאונה, יש בכך משום הימנעות מהבאת ראיה רלוונטית והימנעות זו פועלת נגד התובע. התובע לא הוכיח, על כן, את טענתו שנגרמו לו הפסדי שכר אצל הנתבעת 1 לאחר התאונה במשך החודשיים שמיום התאונה - 12.4.02, ועד למועד פיטוריו ב-30.6.02.

24. בנוגע לתקופה שלאחר 30.6.02, מועד בו פוטר התובע ע"י הנתבעת 1, התובע אמר כי הוא לא הצליח להשתלב במעגל העבודה והוא נאלץ לעזוב את העבודות שבהן התחיל לאחר מספר ימים. רק בחודש 3/04 מצא לדבריו מקום עבודה כנהג משאית אצל דודו, עלי טאהא - גרר ארכאן, בשכר של 3,000 ש"ח לחודש (סע' 4 ד-ה בתצהיר ת/1). התובע צרף לתצהירו תלושי שכר בגין חודשים מרץ-יוני 2004 בשכר של 3,000 ש"ח.

התובע אמר בעדותו כי הוא עוזר לדוד שלו בנהיגה. לדוד שלו יש משאית מובילית רכבים עד 15 טון, ולדבריו הדוד שלו עובד הרבה שעות וכשהוא עייף הוא מתקשר אליו לצורך חילוץ רכבים ואז התובע מחליף אותו בלילה, לא יותר מארבע שעות (עמ' 14, שו' 22-23). מאחר ועבודתו של התובע הינה של נסיעות וגרירות, הנכות ביד ימין של התובע, שהיא היד הדומיננטית אצל התובע, ואינה יכולה להסגר עד סופה, הינה נכות תפקודית. התובע גם אינו עובד אצל דודו באופן מלא ותפקודו הרגיל נפגע.

אפשר מאוד שאלמלא נכותו ביד ימין (ואין לכך קשר עם נכויות אחרות שאינן קשורות לתאונה), היה התובע יכול למצוא מקום עבודה אחר, מלא וקבוע, ולהתמיד בו.

על פי אישור הביטוח הלאומי בענין תשלומים לתובע בגין נכות מעבודה, שכרו הרבע שנתי של התובע היה עובר לתאונה 11,390 ש"ח, דהיינו 3,797 ש"ח לחודש (תיק המוצגים מטעם הנתבעות). הסכום של 3,797 ש"ח כשהוא משוערך להיום (ריבית והצמדה מאמצע התקופה) עומד על סך של 4,518 ש"ח.

לאור כל האמור, אני פוסק לתובע בגין הפסד שכר בעבר בתקופה שמיום 30.6.02 עד היום-24.1.08, על בסיס 14.5% נכות תפקודית צמיתה ומשכורתו האחרונה של התובע עובר לתאונה, סכום של 43,892 ש"ח (נכון להיום) - (67 חודשים X 14.5% X 4,518 ש"ח).

עזרת צד ג' בעבר ובעתיד

25. אני מקבל את טענת התובע, שבתקופה לאחר התאונה ולאחר הניתוח שנעשה לו, שבעקבותיו היתה ידו הימנית בגבס ונקבעו לו 100% נכות זמנית במשך כמעט שלושה חודשים, הוא היה מוגבל לגמרי בתקופה זו בתפקודו ביד הימנית ונאלץ לקבל עזרה מבני משפחתו וחבריו בשל הפגיעה. מדובר בעזרה החורגת מעזרה רגילה והתובע זכאי, על פי הפסיקה, לפיצוי בגינה.

עם זאת, לאחר שמצבו של התובע התגבש, נראה שהתובע יכול היה לבצע עבודות בית, ובוודאי פעולות שבשגרה, ללא עזרת צד ג'.

אני פוסק, על כן, לתובע בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, סכום גלובאלי בסך 3,000 ש"ח.

נסיעות ותרופות עבר ועתיד

26. התובע טען כי נגרמו לו נסיעות רבות לבית חולים בילינסון לצורך ניתוחים וקבלת טיפולים שיקומיים וכן לטיפולים וביקורים בקופת חולים. כמו כן נגרמו לו, לטענתו, הוצאות בגין רכישת תרופות, משככי כאבים, משחות ותחבושות מיוחדות ועבור ביקורי רופאים.

התובע צרף לתצהירו קבלות בסכומים לא גבוהים בגין ביקורים במרפאות וקבלת טיפולים אמבולטוריים. לטענתו הוא לא שמר על קבלות.

אני מעריך כי לתובע אכן נגרמו הוצאות נסיעה לבית חולים ולקופת חולים לצורך קבלת טיפולים רפואיים, וכן הוצאות רפואיות בזמן הסמוך לאחר התאונה. אני פוסק, על כן, לתובע סכום גלובלי בסך 2,500 ש"ח. אינני פוסק לתובע בגין הוצאות אלו לעתיד שכן לא הוכח צורך בהוצאות כאלה בעתיד.

הפסד שכר לעתיד

27. המומחית מטעם בית המשפט, ד"ר בתיה יפה, כתבה בחוות דעתה : "כיום אין כמעט תפקוד של הגידים המכופפים של אצבע 5, ואין תפקוד של הגיד המכופף השטחי של אצבע 4, אשר הועבר לאצבע 5. כמו כן נותרה הגבלה פסיבית ביישור של מפרק DIP של אצבע 5 ורגישות יתר בכרית האצבע. מצבו זה סופי".

בהמשך כתבה ד"ר יפה: "הפגיעה התפקודית היא בשל חוסר תפקוד של הגידים המכופפים, וכן מרגישות היתר בקצה האצבע אשר מוסיפה להפרעה התפקודית".

29. ד"ר יפה מייחסת לנכות של התובע מגבלה תפקודית. גם אני סבור כי מדובר במגבלה תפקודית בידו הימנית, שהיא היד הדומיננטית של התובע. אין ספק שמגבלה כזו יש בה כדי להגביל את התובע במקומות עבודה שונים. אין גם שום ביטחון שהתובע ימשיך להיות מועסק ע"י דודו, מה עוד שגם אצל הדוד העיסוק הוא חלקי בלבד.

כפי שכבר נאמר, נכויותיו האחרות של התובע, שאין להן קשר עם התאונה, אינן דומיננטיות בענין זה.

30. התובע הינו יליד 10.1.1980. בזמן התאונה היה בן 22. כיום הוא בן 28. עד גיל 67 לתובע עוד 39 שנים. על פי חישוב אקטוארי מלא, לפי 14.5% נכות צמיתה, ולפי מקדם היוון 275.67, על בסיס שכרו של התובע עובר לתאונה כשהוא משוערך להיום (הצמדה בלבד) בסך של 4,169 ש"ח, הפסד ההשתכרות של התובע בעתיד הוא סכום של 166,644 ש"ח.

בשיקלול כל אשר נאמר לעיל, אני פוסק לתובע, בגין הפסד השתכרות לעתיד, באופן גלובלי, סכום של 116,650 ש"ח (70% מהסכום האריתמטי).

כאב וסבל

31. לתובע נגרמה נכות קבועה בידו הימנית, שהיא היד הדומיננטית, בשיעור של 14.5%. על פי חוות הדעת של ד"ר בתיה יפה, המומחית הממונה, בסגירת אגרוף קצה אצבע 5 נשאר במרחק 4 ס"מ מהכפל הדיסטאלי של כף היד, כשאין כמעט תיפקוד של הגידים המכופפים באצבע 5 וגם לא של הגיד המכופף השטחי באצבע 4. לתובע גם נותרה הגבלה פסיבית ביישור מפרק DIP של אצבע 5 ורגישות יתר בכרית האצבע. לתובע נותרה גם צלקת בצורת זיג זג באצבע 5 עד שורש כף היד וצלקת נוספת בצד הוולרי של אצבע 4 מעל לגליל המקורב.

התובע סבל ויסבול בגין התאונה נזק קבוע עד סוף ימיו. הוא אינו יכול ולא יוכל לסגור את ידו הימנית עד הסוף כל ימיו. התובע גם יהיה מוגבל בעיסוקיו ובתפקודו בשל הנזק והנכות שנגרמו לו. התובע צעיר לימים, בן 28 בלבד כיום, ולפניו עוד שנים רבות.

לאור כל האמור, אני פוסק לתובע פיצוי בגין הנזק הלא ממוני של כאב וסבל, סכום של 35,000 ש"ח.

סיכום

32. הסכומים שנפסקו לתובע בפסק דין זה הם כדלקמן:

א. הפסד שכר בעבר - 43,892 ש"ח (סעיף 24 בפסק הדין).

ב. עזרת צד ג' עבר ועתיד - 3,000 ש"ח (סעיף 25 בפסק הדין).

ג. נסיעות ותרופות עבר ועתיד - 2,500 ש"ח (סעיף 26 בפסק הדין).

ד. הפסד שכר לעתיד - 116,650 ש"ח (סעיף 30 בפסק הדין).

ה. כאב וסבל - 35,000 ש"ח (סעיף 31 בפסק הדין).

סך הכל : 201,042 ש"ח

33. מהסכום שנפסק לעיל יש לנכות את התקבולים שקיבל התובע מהמוסד לבטוח לאומי בגין התאונה, בצרוף ריבית והצמדה מיום התקבול ועד ליום התשלום בפועל של פסק הדין, למעט דמי פגיעה, שכן לא נפסקו לתובע הפסדי שכר בעבר בגין כך ואין לנכותם שוב. אני מביע מורת רוח מכך שהנתבעת הסתפקה בהגשת מסמכי המל"ל בלי לטרוח לפרט את סכומי הניכויים, מועדי קבלתם ושיערוכם, כפי שהיה עליה לעשות.

34. הנתבעות, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע את הסכום שנפסק לעיל, לאחר ניכוי תקבולי המל"ל, בצרוף ריבית והפרשי הצמדה למדד מהיום ועד התשלום בפועל.

35. הנתבעות, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע החזר הוצאות משפט, ובכלל זה אגרת משפט וכן הוצאות שכר המומחה הפרטי, ד"ר פעילן, וחלקו של התובע בשכר המומחית הממונה ד"ר יפה, בצרוף ריבית והפרשי הצמדה למדד מיום ההוצאה ועד לתשלום בפועל.

כמו כן, ישלמו הנתבעות, ביחד ולחוד, לתובע, שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכום שנפסק, לאחר ניכוי תקבולי המל"ל.

כל הסכומים שנפסקו בפסק דין זה ישולמו לתובע, באמצעות באת כוחו, בתוך 30 יום.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין בדואר רשום לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ז בשבט, תשס"ח (24 בינואר 2008), בהעדר הצדדים.

א. מקובר, שופט