ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין גתית תיסיר נגד תמין פאיאל :

בפני כבוד ה שופט כרמי מוסק

המערער
גתית תיסיר
באמצעות ב"כ עו"ד עוז אלדד ועו"ד אלי שורקי

נגד

המשיב
תמין פאיאל
באמצעות ב"כ עו"ד נאסר מסיס

פסק דין

1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת תמר בר אשר-צבן), בת"א 665-04-15, מיום 1.6.17, לפיו דחה בית המשפט הנכבד את התביעה מחמת התיישנות.

2. מעובדות פסק הדין עולה כי בשנת 1999 רכש המערער דירה מהמשיב, שהוא קבלן בניין. החזקה נמסרה לידי המערער בשנת 2000. בכתב התביעה נטען כי המשיב לא עמד בהתחייבותו להסדיר לדירה היתר בנייה כדין. בשנת 2005 נחתם בין הצדדים הסכם, אשר במסגרתו התחייב המשיב להסדיר זאת בדיעבד. ביום 1.4.15 הגיש המערער תביעה נגד המשיב, במסגרתה עתר לסעד של צו עשה שיחייב את המשיב לפעול לקבלת היתר הבנייה, לקצוב למשיב זמן לצורך כך, וכן עתר המערער לחייב את המשיב לפצותו בסך של 100,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לו עקב אי קבלת היתר הבנייה.

3. בית המשפט קמא קבע כי טענתו העיקרית של המשיב היא, כי התביעה התיישנה עוד טרם הוגשה.

4. בית המשפט קבע, כי מדובר בדירה בת ארבעה חדרים שבנייתה הושלמה והחזקה נמסרה כאמור למערער. לאחר מכן המשיב הוסיף ובנה עוד שתי קומות ומכר את הדירות לאחרים. עד למועד הגשת התביעה ולמעשה עד למועד פסק הדין, לא השיג המשיב היתר בנייה כדין. בעקבות כך, נחתם בשנת 2005 הסכם בין הצדדים. חתימות הצדדים על הצדדים אושרו לפני נוטריון. במסגרת זו התחייב המשיב לפעול לקבלת היתר בנייה לדירה שרכש ממנו המערער. ההסכם נחתם ביום 22.8.05 וצורף לכתב התביעה, כאשר הוא מנוסח בשפה הערבית. לא צורף תרגום לעברית. בית המשפט העיר, כי ההסכם תורגם בבית המשפט על ידי מתורגמן בית המשפט.

5. המערער הוסיף וטען בכתב התביעה, כי המשיב חזר על התחייבותו להשיג היתר בנייה גם בשנים האחרונות.

6. המערער טען כי סמוך להגשת התביעה פנה אליו קבלן בניין אחר שבנה בסמוך לבניין בו נמצאת דירתו, וביקש ממנו להצטרף לבקשת בעלי הדירות בבניינים האחרים לקבלת היתר בנייה. אותו קבלן הבהיר למערער, כך לטענתו, כי עלות אותם הליכים היא עשרות אלפי ₪. המערער טען בכתב התביעה, כי המשיב הפר את ההסכם שנחתם בין הצדדים, התרשל כלפיו ועוול כלפיו עוולת הפרת חובה חקוקה. לפיכך, ביקש המערער מבית המשפט לחייב את המשיב לקיים את התחייבותו, לפעול לקבלת ההיתרים הדרושים תוך פרק זמן קצוב שייקבע על ידי בית המשפט. לחילופין עתר המערער לחייב את המשיב לשאת בעלות ההליכים הדרושים לשם קבלת היתר בנייה, וכן לחייב את המשיב לפצות את המערער בסך של 100,000 ₪.

7. כאמור, בית המשפט התייחס בפסק דינו לנושא ההתיישנות, ומחמת התיישנות דחה את התביעה על הסף. נקודת המוצא של בית משפט קמא הייתה כי בניגוד להוראת תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, לא ציין המערער מתי לטענתו נולדה עילת התביעה, אשר חייבת לפרט בכתב התביעה את העובדות העיקריות המהוות על עילת התובענה ומתי היא נולדה. לעומת זאת המשיב טען בכתב ההגנה, כי התביעה התיישנה עוד טרם הוגשה. גם אז נמנע המערער מלפרט אל מתי נולדה עילת התביעה. בית המשפט עמד על כך, כי המערער הגיש כתב תשובה לכתב ההגנה ולא הבהיר מהו המועד בו לטענתנו נולדה עילת התביעה.

8. בית המשפט הפנה לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, לפיו נקבע כי תביעה שאינה במקרקעין מתיישנת בחלוף שבע שנים. על פי הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, נקבע כי ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה. בית המשפט הבהיר כי המבחן לקיומה של עילת התובענה לעניין התיישנות היא קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש. לעניין הגדרה זו הפנה בית המשפט לפסיקה רלבנטית. כמו כן, קבע בית המשפט כי מרוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע כוח תביעה שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו. גם כאן הפנה בית המשפט לפסיקה רלבנטית. בהמשך קבע בית המשפט, כי על פי טענת המערער, התחייבות המשיב להסדיר את היתר הבנייה ניתנה במסגרת ההסכם למכירת הדירה, שעל פי טענת המערער נחתם בשנת 1999. הסכם זה לא הוגש לבית המשפט במסגרת כתבי הטענות. המערער טען, כי התחייבות נוספת של המשיב כלפיו להסדרת היתר הבנייה ניתנה בהסכם הנוסף שנחתם בשנת 2005. מנגד, טען המשיב כי אין מדובר בהתחייבות אלא בייפוי כוח בלתי חוזר, שעליו חתם המערער בפני נוטריון. בית המשפט סבר כי אין צורך להידרש למחלוקת זו ולצורך הדיון יש להניח כי אף באותו מסמך התחייב המשיב להסדיר את היתר הבנייה לבניין. לשיטת בית המשפט, כך או אחרת, הרי שגם אם מועד מתן ההתחייבות להסדר היתר הבנייה הוא בשנת 2005 ובמועד זה נולדה עילת התביעה, יכול היה המערער להגיש תביעה תוך שבע שנים, היינו עד לשנת 2012, ואילו במועד הגשת התביעה חלפו כבר 10 שנים, ומכאן שהתביעה התיישנה טרם הגשתה.

9. בית המשפט גם התייחס לטענת המערער, כי המשיב טרם קיים התחייבותו, היינו טרם חלפה תקופת ההתיישנות. בית המשפט קבע כי הדבר אינו מעלה ואינו מוריד, שכן מדובר בהתיישנות דיונית מאחר שהתביעה לאכיפת ההתחייבות הנטענת או לפיצוי בשל הפרתה התיישנה עוד טרם הוגשה, הרי שדין התביעה להידחות. בית המשפט הוסיף והעיר, כי בדרך כלל הכרעה בטענות סף, ובכללן טענת התיישנות, אינה מחייבת שמיעת טענות, וכי הכלל הוא באשר לבחינת העובדות העומדות בבסיס טענת הסף הוא כי הן מוכרעות על סמך העובדות אשר נטענו בכתב התביעה, ומכאן קבע בית המשפט לא נדרשו ראיות נוספות לשם בחינת טענת הסף. בית המשפט הוסיף והדגיש, כי הטעם האמור הוא בכך שתובע הוא שמנסח את כתב תביעתו והוא זה היוצר את התשתית העובדתית לגיבוש התביעה, הדבר נתון בידיו ובאחריותו. בית המשפט הפנה לפסיקה לפיה ראוי לברר תחילה טענת סף ולהכריע בה, ובכך לחשוף מן הצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, זאת לרבות הכרעה בטענת התיישנות כטענת סף.

10. לאור כל זאת, דחה בית משפט השלום את התביעה על הסף מחמת התיישנות, וחייב את המערער בהוצאות המשפט.

11. בערעור טוען המערער כי בית המשפט שגה כאשר ראה לנכון לדחות את התביעה על הסף, זאת מבלי לבחון את האמור בהסכם משנת 2005 בכל הנוגע להתחייבות המשיב להשיג היתר בנייה ומבלי לשמוע ראיות בעניין זה. בא כוח המערער הדגיש בהודעת הערעור, כי המשיב לא הגיש בקשה נפרדת לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, אלא טען זאת בכתב ההגנה, ובית המשפט עורר עניין זה בישיבת קדם המשפט. המערער חוזר על עמדתו כי מדובר בהתחייבות מתמשכת שחזרה על עצמה שוב ושוב ונולדה כל פעם מחדש, ולמעשה מועד מתן ההתחייבות והפרתה כל פעם מחדש היא שיוצרת את עילת התביעה שטרם התיישנה. בנוסף טוען המערער, כי אילו נשמעו ראיות יכול היה להוכיח שפנה מספר פעמים אל המשיב ודרש את היתר הבנייה, ובכל פעם הבטיח לו המשיב כי יטפל בכך וישיג את היתר הבנייה, ומכאן שלא היה מקום לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

12. עוד טוען המערער, כי מההסכם עצמו עולה שמדובר בהסכם מתמשך, המקים למשיב חובה שאינה תחומה בזמן. מדובר בהסכם שאינו תחום בזמן. ההסכם לא בוטל והוא עדיין שריר וקיים, וניתן לאוכפו בכל עת. לשיטת המערער, עילת התביעה לא נוצרה ביום בו נחתם ההסכם, אלא במועד בו הופר ההסכם, ולצורך כך היה על בית המשפט לשמוע ראיות ולקבוע מהו אותו מועד.

13. המשיב טוען, כי המערכת החוזית בין הצדדים מתמקדת בשלוש נקודות זמן: הראשונה, בשנת 1999 כאשר המערער רכש את הדירה; השנייה, בשנת 2000, כאשר המשיב סיים את בניית הדירה והדירה נמסרה לידי המערער; והשלישית ביום 22.8.05, בעת שהמשיב מסר לידי המערער ייפוי כוח בלתי חוזר ובמסגרתו הועברו זכויות המשיב בדירה לידי המערער. המשיב סבור כי פסק דינו של בית משפט השלום מבוסס על מסמכים וראיות בכתב שהוגשו במסגרת כתבי טענות הצדדים. המשיב סבור עוד כי מדובר בממצאים עובדתיים עליהם ביסס בית משפט קמא את פסק דינו, וערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים אלה.

14. המשיב סבור כי עילת התביעה נולדה בשנת 2005, וליתר דיוק ביום 22.8.05, ולמעשה המערער טוען כי המסמך נחתם לאחר שכל טענותיו נדחו על ידי המשיב. מאחר שהתביעה הוגשה ביום 1.4.15, עילת התביעה התיישנה עוד קודם למועד זה. המשיב מדגיש, כי המערער נמנע מלציין באופן מדויק מהו המועד בו נולדה עילת התביעה, למרות שניתנו לו הזדמנויות פעם אחר פעם. כך גם נמנע בהודעת הערעור מלציין מתי נולדה עילת התביעה. כך גם נמנע מלציין מהו המועד בו החל לפעול יחד עם דיירים נוספים באזור כדי לקבל היתר בנייה מהרשות המוסמכת.

15. מכל הטעמים האמורים, סבור המשיב כי עילת התביעה התיישנה עוד טרם הגשתה.

16. עולה השאלה, מהו המועד לפיו הייתה בידי המערער עילת תביעה, היינו כי התקיימו העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש. עוד עולה השאלה, האם המערער ציין מועד זה בכתב התביעה שהגיש.

17. לעניין זה יש לפנות לסעיף 8 לכתב התביעה, בו נאמר כי בשנת 2005, לאחר שהמערער ראה שבקשותיו אינן נענות, והכוונה להיתר הבנייה, הוא דרש מהמשיב לחתום על הסכם בפני נוטריון בו מתחייב המשיב לפעול לקבלת ההיתרים. הסכם זה צורף לכתב התביעה כנספח א.

18. עיון בפרק השלישי לאותו מסמך, בסעיף 1, מלמד כי המשיב התחייב בזו הלשון (כפי שתורגם במהלך הדיון לפניי על ידי בא כוח המשיב): "המוכר מתחייב לנקוט בכל הצעדים וההליכים החוקיים ולהגיש תכניות הנדסיות כדי להשיג רישיון... וכי הנושא עם עיריית ירושלים יוסדר תוך הזמן הקרוב האפשרי".

19. עולה השאלה כיצד לפרש התחייבות זו של המשיב, היינו מהו הזמן הקרוב האפשרי, האם מדובר בזמן קרוב של חודשים, שנים, או שמא הדבר תלוי בגורמים נוספים כגון, מצב הדירה, התאמתה לתכניות בנייה, מהי תכנית המתאר וכדומה, האם אכן שעה שהמשיב חתם על התחייבות זו היו הצדדים ערים לנושאים אלה ועל רקע זאת, כיצד יש לפרש את המינוח "הזמן האפשרי הקרוב ביותר".

20. בית משפט השלום הנכבד יצא מתוך הנחה כי כבר במועד חתימת המסמך ביום 22.8.05 נוצרה עילת התובענה בידי המערער. לטעמי, לא ניתן היה לעשות כן מבלי לשמוע ראיות בדבר כוונת הצדדים שעה שחתמו על ההסכם, ומתוך כך להסיק מהו אותו מועד קרוב אפשרי.

21. אם אכן המסקנה היא, כי מאז אותו מועד קרוב חלפו שבע שנים טרם הוגשה התביעה, כי אז היה מקום לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, אולם אם המסקנה היא כי עד להגשת התביעה טרם חלפו שבע שנים, כי אז לא היה מקום לדחות את התביעה על הסף. מכל מקום, לשיטתי, היה מקום לשמוע ראיות בעניין זה כדי ללמוד על כוונת הצדדים ומדוע לא הוצא היתר בנייה במועד קרוב אפשרי. עוד יש ליתן את הדעת על העובדה, כי המערער טען בכתב התביעה שגם לאחר שנת 2005 פנה מספר פעמים אל המשיב בשנים האחרונות וביקש לקבל את היתר הבנייה, והמשיב טען לפניו כי הוא מתחייב להשלים את הדרוש לצורך כך, לרבות השגת כלל האישורים הנדרשים. נראה, כי גם בעניין זה יש לשמוע ראיות, דבר היכול להשליך על מועד ההתיישנות.

22. התוצאה היא, כי פסק דינו של בית משפט השלום בטל. יש להחזיר את הדיון לבית משפט השלום כדי לשמוע ראיות. בית משפט השלום ינהג על פי שיקול דעתו ויקבע את הנושאים לגביהם ישמע ראיות ואת סדר הבאת הראיות.

23. התוצאה היא כי ההוצאות שהוטלו על המערער בטלות.

24. לא ראיתי מקום לחייב את הצדדים בהוצאות הליך זה שלפניי. עניין ההוצאות ייקבע על ידי בית משפט השלום בפסק דינו.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ' שבט תשע"ח, 05 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.

כרמי מוסק, שופט


מעורבים
תובע: גתית תיסיר
נתבע: תמין פאיאל
שופט :
עורכי דין: