ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין זוהיר עותמאן נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת יפית מזרחי-לוי
נציג מעסיקים - מר צבי ליבנה

התובע
זוהיר עותמאן
ע"י ב"כ: עו"ד עוני נדאף
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד ג'ומאנה בחוס

פסק דין

1. התובע הגיש לנתבע שתי תביעת לנתבע לקצבת נכות כללית בזמנים שונים .
האחת - אשר הוגשה ביום 10.3.13, נדחתה ע"י הנתבע במכתבו (להלן: "הדחיה הראשונה"), מיום 14.5.14, האחרת - אשר הוגשה ביום 13.6.16, נדחתה אף היא ע"י הנתבע במכתבו (להלן: "הדחיה השניה"), מיום 31.8.16. כנגד החלטות אלה של הנתבע הוגשה תביעת התובע לפנינו בתאריך 4.12.16.

לטענת הנתבע התביעה הראשונה התיישנה ושתי התביעות נדחו כדין לאור הכנסות התובע העולות על רף ההכנסה שבסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה -1995. לפי סעיף 195 (3) לחוק על מנת לקבל קצבת נכות, מבוטח בעל נכות רפואית שאיבד 50% ומעלה מכושר ההשתכרות נדרש לעמוד במבחן ההכנסה על פיו הכנסתו בפועל מעבודה או ממשלח יד אינה עולה על 60% מהשכר הממוצע (או 45% מהשכר הממוצע בהתאם לחומרת הליקוי).

2. בתאריך 6.6.17 הגיש הנתבע בקשה לסילוק על הסף של תביעת התובע אשר הוגשה כנגד החלטת הנתבע מיום 14.5.14 , בטענה כי התביעה התיישנה.
הנתבע צירף לבקשתו תעודת עובד ציבור אשר פירטה לגופו של עניין את חישוב הכנסתו של התובע, לפיה התביעות נדחו גם לגופן.

3. התובע ואשתו הגישו תצהירי עדות. בדיון מיום 29.7.17 ביקש הנתבע לראות בתעודת עובד הציבור כתב הגנה וויתר על חקירת המצהירים .
התובע מצדו לא ביקש לחקור את נותנת תעודת עובד הציבור ודיון נשמעו טענות הצדדים בטענת ההתיישנות וב נוגע לחישובי הנתבע והצדדים ביקשו להוסיף וסכם טענותיהם בכתב .

4. לאחר הדיון התובע הגיש מסמכים נוספים מטעמו, אולם הנתבע הודיע כי גם לאחר עיון במסמכים הוא עומד על הדחייה.
משכך, ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים מטעם הצדדים.

5. התובע הגיש סיכומיו (ב-12.11.17) וטען, כי טענת ההתיישנות לא נטענה ע"י הנתבע בהזדמנות הראשונה, וכי בין מועד דחיית תביעתו הראשונה והגשת תביעתו השניה נערכה התכתבות עם הנתבע. בתגובה למכתב הדחיה הראשון הוגש ע"י התובע ערעור אשר עד היום הנתבע לא הגיב עליו, ולכן אין לראות בתביעתו השניה והחוזרת משום ויתור על תביעתו הראשונה.
אשר להכנסתו, טען התובע, כי בחישוב 60% מהשכר הממוצע אין לכלול את רכיב דמי ההבראה אשר שולם בחודשים 6-7/16 בשני תשלומים בשל חג הרמדאן, ולא כנהוג אצל מעסיקתו ב-3 תשלומים. אילו היה נפרס התשלום כנהוג – היה התובע זכאי לגמלה בחודשים אלו.

6. לטענת הנתבע, דין תביעת התובע ביחס למכתב הדחיה הראשון להידחות מחמת התיישנות; שתי התביעות נדחו כדין בהתאם להוראות סעיף 195 (3) לחוק, העוסק בצמצום בהכנסות.

דיון והכרעה

7. לאור העובדות העיקריות אינן שנויות במחלוקת, ולאחר קבלת סיכומי הצדדים – שוכנענו כי יש דין התביעה להתקבל.

8. הוראות תקנה 1(ב) לתקנות קובעות (בנוסח שהיה רלוונטי בתקופה הרלוונטית) :
"החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר" .

9. על פי המסמכים ומשנמנעו הצדדים מחקירות, עולה התמונה העובדתית הבאה: התובע קיבל את מכתב הדחיה הראשון. זאת עולה הן ממכתבו של התובע מיום 5.7.14 (נספח ד' להודעת התובע מיום 17.9.19) "ערעור על החלטת ועדת אי כושר... החלטת פקיד התביעות מיום 14.5.14", והן , ממכתבו של ב"כ התובע מיום 27.5.14 (נספח ב' להודעת התובע מ-17.9.17), למחלקת הנכות של הנתבע מיום 27.5.14.
אין חולק כי במכתב הדחיה הראשון בו נמסר לתובע כי תביעתו נדחתה בהסתמך על סעיף 195(3) לחוק, ומאחר ואין 90 ימים רצופים בהם הכנסתו מהעבודה היתה נמוכה מ-45%, אין הפניה לזכותו של התובע לערעור על ההחלטה לבית הדין, אלא הפניה בטעות לזכות התובע לערור לועדה רפואית.

למכתבו של התובע מיום 27.5.14, השיב הנתבע במכתב מיום 13.6.14 (נספח ג'
להודעת התובע מ-17.9.17, שם צויין בטעות תאריך 13. 16.14), ובו הבהיר קביעתו במכתב הדחיה הראשון, כי ההכנסות ברוטו החייבות בדמי ביטוח - לרבות מרכיבי הנסיעות, אחזקת רכב, פרמיה, שעות נוספות ועוד, - נלקחות בחשבון לצורך חישוב הכנסת התובע.

התובע אשר היה מיוצג ע"י בא כוחו המייצגו גם בהליך כאן, פנה לנתבע בסמוך לאחר מכן במכתבו מ-27.5.14, וביקש הבהרות אשר בחלקן התקבלו ע"י הנתבע במכתבו מיום 13.6.14. הנתבע ציין במכתבו זה, שגם לאחר בחינת הכנסתו של התובע "כנכה עם לקות קשה" שהכנסה מהעבודה בגובה של עד 60% מהשכר הממוצע במשק (ולא 45%), מזכות אותו בגימלה, עולה כי הכנסות התובע בתקופה הרלוונטית עולות על התקרה .

התובע לא ערער לבית הדין על מכתבו זה של הנתבע עד להגשת התביעה כאן, וטען לפנינו, כי תחת זאת פנה לנתבע בהודעת ערעור ביום 5.7.14 (נספח ד' להודעת התובע מ-17.9.17); הנתבע הכחיש את קבלת המכתב ומכל מקום, אין מדובר בערעור שיש להגישו לנתבע, אלא בתביעה לבית הדין.

התובע אשר לא קיבל כל מענה למכתב זה מיום 5.7.14, לא פעל במשך למעלה משנתיים, עד ליום 7.5.16 שבו פנה במכתב נוסף לנתבע והופנה להגיש תביעה חוזרת.

9. בעב"ל מט/1-170 אוריאל פורת נ' המוסד לביטוח לאומי, (פד"ע כא 132) (להלן- עניין פורת), נקבע :

"ביטוח סוציאלי מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר. וכשם שנדרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגמלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו. למעבר הזמן משקל סגולי משלו, המחייב דחיפות ושקידה ככלל כשמדובר במועד הפנייה למוסד, בבירור הנתונים והפרטים הדרושים למתן הגמלה, בתהליך קבלת ההחלטה – כולל הפעלת שיקול הדעת. והוא הדין במה שנוגע לפניה לערכאה שיפוטית... איחר המבוטח בהגשת התובענה, בלא שיהא לכך צידוק מן הצידוקים המנויים בחוק ההתיישנות, אין לתובענתו תקומה". (ההדגשות הוספו – י.מ.ל).

10. צודק הנתבע בטענתו כי בהתכתבות שניהל התובע עם הנתבע בשנת 2014 ובסיומה עם קבלת הודעת הנתבע כי אין הוא מקבל את הטענה בנוגע להכנסות התובע, אין כדי להאריך את המועד להגשת תביעה כנגד מכתב הדחיה בקשר לכך כבר נקבע [עב"ל 564/05 תמר אבידר- המוסד לביטוח לאומי (30.11.06)], כי:
"לא יכול להיות ספק שחליפת מכתב בין המוסד לבין מבוטח אינה יוצרת מחסום מלפני המוסד לטעון טענת התיישנות"

11. בבואנו לשקול בקשת הנתבע לסילוק התביעה מחמת התיישנות התבקשנו ליתן דעתנו לפגמים בהתנהלות הנתבע, אשר לטענת התובע יש בהם כדי לדחות את טענת הנתבע להתיישנות, מן הטעם שהנתבע בנסיבות התנהלותו מנוע מלהעלות את הטענה, בהיותה טענה דיונית שאין חובה להעלותה .

12. מעיון במסמכים עולה כי אכן, נפלו הפגמים הבאים כנטען על ידי התובע:

- הנתבע טעה במכתב הדחיה הראשון לתובע בכך שלא הפנה את התובע לאפשרות להגיש תביעה כנגד החלטתו הדוחה את התביעה בשל הכנסות, אלא הפנה את התובע לזכותו לערור על ההחלטה בדבר גובה הנכות -לועדה לעררים בתוך 60 יום.
- הנתבע לא הבהיר את זכותו של התובע להגיש תביעה לבית הדין כנגד החלטת הנתבע אף לא במכתב מתקן שהוציא ביום 13.6.14.
- כשחידש התובע פנייתו לנתבע ב-7.5.16, הנתבע לא ענה לתובע במכתב מסודר, ולא הפנה את התובע לכך שתביעתו הראשונה נדחתה, אלא ב שרבוט בכתב יד בשולי המכתב הורה על הגשת "תביעה חוזרת" - מושג שאינו נהיר להדיוט.
- הנתבע כלל לא הגיש כתב הגנה בתיק, ובוודאי לא במועדו, ולא טען באופן ברור את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, אלא בצורה מותנית בבקשתו לדחיה על הסף, כאשר מכתב התביעה ברור כי התובע מלין כנגד שני מכתבי הדחיה.

13. באשר לאופן הפעלת שיקול הדעת על ידי רשות ציבורית בהעלאת טענת התיישנות, פסק בית המשפט העליון כי בהעלאת טענת התיישנות "שיקול דעתה [של הרשות] כפוף לנורמות של המשפט המינהלי, נורמות של תום לב, סבירות, הגינות ומידתיות" (ע"א 5964/03 עיזבון המנוח אדוארד ארידור נ' עיריית פתח תקוה, פ"ד ס (4) 437, ע' 493).

14. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בכל המסמכים הגענו למסקנה כי כל אחת מטענות התובע ביחס להתנהלות הנתבע, כשעצמה, אינה מהווה סיבה לדחיית טענת ההתיישנות, אולם בהתקיים סדרה של טעויות בהתנהלות, כפי שאלה פורטו לעיל –הנתבע מנוע מלהעלות את טענת ההתיישנות, וטוב היה עושה אילו וו יתר עליה לאחר שנטענה. (ראה גם ע"ע 106/07 רחביה כלאף נ' מדינת ישראל, 23.8.10; ע"ע 533/09 עופרה טילן ואח' נ' שירותי בריאות כללית 15.6.11 ).

אשר לטענת התובע כי שלח לנתבע מכתב ב"כ מיום 5.7.14 (נספח ד' להודעת התובע מ-17.9.17), נציין כי לכאורה פעל התובע על פי הנחיית הנתבע עצמו במכתב הדחייה - הגיש ערר ולא תביעה. הנתבע הכחיש קבלת המכתב, ונוכח קביעתנו איננו נזקקים לברור עובדתי שלה.

15. נפנה כעת לבחינת התביעה לגופה, היינו, האם קיימת לתובע זכאות לגמלת נכות בתקופה בה נדחתה תביעתו .

כאמור, הנתונים העובדתיים שבתעודת עובד הציבור שהוגשה אינם במחלוקת.

כן, אין מחלוקת כי בהתאם להכנסות התובע לחודשים 1/2015 עד 3/2015 קיימת זכאות לתובע בחודשים אלו . (ראה הצהרת הנתבע בפ' הדיון מיום 27.9.17): "לגבי חודשים 1/15 עד 3/15, ככל שיקבע ביה"ד, כי תביעת התובע מ-2014 לא התיישנה, אזי התובע עומד בתנאי הסף של ס' 195 באשר לשנת 2015, אולם הנתבע עומד על טענת התיישנות".

16. באשר ליתר התקופה שנשללה בשנת 2015, ולאור קביעתנו כי קיימת זכאות לחודשים ינואר עד מרץ 2015 נוצר לתובע רצף של 90 יום זכאות כנדרש, ו לכן, עילת הדחיה היחידה שנותרה לבחון, היא האם כדין פרס הנתבע את דמי ההבראה ששולמו לתובע בחודשים יוני ויולי 2016.

17. סעיף 195 ל חוק הביטוח הלאומי נקבעו ההגדרות הרלבנטיות לפרק ט' העוסק בביטוח נכות כדלקמן:

"בעל ליקוי חמור-מי שנקבעה לו, לפי הוראת סעיף 208, נכות רפואית בשיעור של 70% לפחות, או בשיעור של 40% לפחות בהתאם למבחנים המנויים בפרטים 33 או 91 שברשימת הליקויים כמשמעותה בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (קביעת אחוזי נכות רפואית, מינוי ועדות לעררים והוראות שונות), התשמ"ד – 1984;
הכנסה – הכנסה שהשר קבע באישור ועדת העבודה והרווחה ומהתאריך שקבע, וכל זמן שלא קבע כאמור – "הכנסה" כמשמעותה בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה, הכל למעט קצבת ילדים לפי פרק ד', ולמעט הענקות מכוח סעיף 40(ב1)(2) לחוק חיילים משוחררים;
הכנסה מעבודה או ממשלח יד – הכנסה חודשית בפועל, לפי סעיף 2(1), (2) או (8) לפקודת מס הכנסה;
זכאי במשך תקופה ממושכת – מי שהיה זכאי לקצבה חודשית כאמור בסעיף 199(1), בתקופה של 60 חודשים לפחות מתוך 84 החודשים שקדמו בתכוף ליום תחילתו של חוק הביטוח הלאומי (תיקון 109), התשס"ח -2008;
ליקוי –ליקוי גופני, שכלי או נפשי הנובע ממחלה, מתאונה או ממום מלידה;
מבוטח – תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים וטרם הגיע לגיל הפרישה;
נכה" - מבוטח, למעט עקרת בית, שכתוצאה מליקוי מתקיימים בו כל אלה:
(1) בוטל;
(2) אין לו כושר להשתכר מעבודה או ממשלח יד, או שכושרו להשתכר כאמור צומצם עקב הליקוי, בין בבת אחת ובין בהדרגה, ב-50% או יותר (לאי-כושר או להפחתת הכושר כאמור ייקרא בחוק זה – אי-כושר להשתכר); לעניין פרק זה יראו כנכה גם מי שהיה עובד קטין בתכוף לפני שנגרם לו אי-הכושר להשתכר;
(3) אין לו הכנסה בפועל מעבודה או ממשלח יד או שהכנסתו כאמור אינה עולה על המפורט להלן, לפי העניין:
(א) לגבי מי שזכאי במשך תקופה ממושכת או בעל ליקוי חמור- 60% מהשכר הממוצע;
(ב) לגבי מי שאינו זכאי במשך תקופה ממושכת ואינו בעל ליקוי חמור- 45% מהשכר הממוצע;
השר, באישור ועדת העבודה והרווחה, רשאי לקבוע כללים ומבחנים לעניין הגדרת נכה כאמור;"

לגבי אופן ההתייחסות לתשלום נוסף ששולם לעובד נקבע בתקנה 5(1) לתקנות בתקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח), תשנ"ה - 1995 כדלקמן:

"אם שיעורו 25% או יותר משכר המינימום כהגדרתו בחוק שכר מינימום (להלן – שכר המינימום) יחולק לשנים עשר, והסכום המתקבל מהחלוקה האמורה יצורף לשכר החודש שבו שולם ולשכר כל אחד מאחד עשר החודשים שקדמו לו; תשלום נוסף כאמור, ששולם לעובד שעבד אצל מעבידו פחות מאחד עשר החודשים שקדמו לחודש שבו שולם, יחולק במספר החודשים שבהם עבד העובד אצל אותו מעביד (להלן – חודשי העבודה הקודמים), והסכום המתקבל מהחלוקה האמורה יצורף לשכר החודשי הרגיל בעד כל אחד מחודשי העבודה הקודמים."

18. בדיון מיום הצהירה ב"כ הנתבע כדלקמן:
"ביחס לחודשים שחברי טוען שהם לא עלו על רף ההכנסות:
ינואר 14 עד מרץ 14, לפי תעודת עובד הציבור בחודשים האלה ההכנסה של התובע היתה 5,532 ₪ לעומת הכנסה של 5,453 שזה 60% מהשכר הממוצע במשק, לכן גם לפי החישוב של חברי כאשר הכנסת התובע היא 60.08%, התובע אינו עונה לדרישת החוק מאחר והכנסתו לא פחתה מ- 60% מהשכר הממוצע.
ביחס לחודשים ינואר 15 עד מרץ 2015, אכן הכנסתו של התובע פחתה מ-60% מהשכר הממוצע בחודשים אלה, ואלמלא טענת ההתיישנות ואילו היתה לתובע תביעה לגבי אותה תקופה, אכן ניתן היה לראות שיש לו 90 יום שבהם שכרו פחת מ-60% משכר הממוצע במשק והיה עונה על תנאי הסף של ס' 195, כנ"ל לגבי החודשים ינואר 2016 עד מרץ 2016. אולם מאחר ובחודשים 6/16 ו-7/16 התובע קיבל דמי הבראה שנפרסו ל-12 חודשים, כך שהתוספת שהתווספה לחודשים ינואר עד מרץ, העלו את שכרו ב-350 ₪ לכל חודש, כך שהכנסתו באותו חודשים בינואר עד מרץ בסופו של דבר עלתה על 60%, כל זה לגבי שנת 2016".

19. התובע הציג לפנינו אישור המעסיק על כך שתשלום דמי ההבראה בשנת 2016 במהלך חודשיים בלבד – ולא בפריסה ל-3 או 4 כנהוג אצל המעסיק, נעשו באופן חריג ובשל חג הרמדאן. הנתבע לא התנגד למכתב המעסיק ולא ביקש לחוקרו.
התובע נכה בנכות קשה אשר באופן שאינו ברור מאליו עובד למחייתו, ולאורך תקופה, הכנסתו הי תה כזו שאינה עולה על 60% מהשכר הממוצע, כך שהיה בה כדי לזכתו בגמלת נכות כללית.

התובע לא החליף מקום עבודה ושכרו לא עלה בשל עבודה נוספת או שינוי בתנאי העסקתו. השינוי אשר חל בשכרו ובשלו מבקש הנתבע לשלול את גמלת הנכות, הינו שינוי הנובע מבחירת המעסיק לפרוס את תשלום דמי ההבראה אותם מקבל התובע מידי שנה ב שלושה או ארבעה תשלומים, במהלך חודשיים בלבד לרגל החג. פעולה זו בלבד – גרמה לכך שבהתאם להוראות תקנה 5(1) הנ"ל, יחו שב שכרו של התובע ככזה השולל גמלה לשנת 2016.

20. אנו סבורים כי טעה הנתבע בהחלטתו להתעלם מנסיבות ביצוע התשלום הנוסף על ידי המעסיק והעובדה שתשלום זה נעשה בעבר באופן שונה שהיה מזכה בגמלה. לטעמנו היה על הנתבע לבחון מהותית את התשלום ולפרוס אותו כנהוג אצל מעסיקו של התובע.

לגבי החובה לבחון אם התשלום הנוסף מהותית ולא טכנית, ראה עב"ל 543/09 פלונית – המוסד לביטוח לאומי, 4.5.11:
"חישוב דמי הלידה אמור לפיכך להתבצע על סמך אופיים של התשלומים מבחינה מהותית - וללא קשר לשם שניתן להם, לדרך הטכנית בה הינם משולמים (אחת לחודש, אחת לרבעון או בכל תדירות אחרת), או לדרך ההתייחסות אליהם בהסכם העבודה (לרבות הקביעה במקרה זה, שלא נשמטה מעינינו, כי המענק הרבעוני לא יילקח בחשבון לצורך חישוב פיצויי הפיטורים). דרך הבדיקה המהותית נכונה בעת בחינת אופיו של רכיב שכר במסגרת מערכת היחסים שבין עובד למעסיקו, ומכוח קל וחומר – גם בעת בחינתו לצורך חישוב זכאות לגמלה מהמוסד."
כידוע, יישום הכללים באופן נוקשה וללא שיקול דעת, כפי שעשה הנתבע בענייננו, סותר את מטרת המחוקק כפי שהובעה בדברי ההסבר לתיקון לחוק לרון נכתב בחלק הכללי כך:

"פרק ט' בחוק הביטוח הלאומי ... קובע כללים ותנאים לזכאות לגמלאות לפי הפרק האמור, ובהן קצבת נכות, למי שמוגדר כ"נכה" לפי סעיף 195 לחוק. ככלל, קצבת הנכות משתלמת למי שאיבד את כושרו להשתכר מעבודה או ממשלח יד עקב ליקוי רפואי, או למי שבשל ליקוי כאמור צומצם כושרו להשתכר בשיעור של 50% לפחות.
מטבע הדברים, קיומה של הכנסת עבודה בידי מבוטח משליכה על זכאותו לקצבה. במצב החוקי הנוכחי, ייתכן מצב שבו תוספת של שקלים בודדים להכנסת המבוטח, מובילה לשלילת זכאותו לקצבה (להלן- הכנסה שוללת), או להפחתה משמעותית בגובה הקצבה.
הניסיון מלמד כי קיומה של הכנסה שוללת כאמור, מהווה חסם בפני השתלבותם בשוק העבודה של אנשים עם מוגבלויות, וזאת בשל החשש מפני אובדן הזכאות לקצבה... מטרתו של החוק המוצע היא, כאמור, להסיר או למתן את החסמים הקיימים היום בחוק בהקשר זה, באופן שיעודד השתלבותם בשוק העבודה של אנשים עם מוגבלויות. ליבת התיקון המוצע נוגעת ליצירת מנגנון חדש, אשר יבטיח כי נכה שכושרו להשתכר אבד או צומצם כאמור, ושיגדיל את הכנסתו מעבודה, תהא הכנסתו הכוללת (מעבודה ומקצבה גם יחד) גבוהה יותר, בכל מצב..."
(הצעת חוק הממשלה- 329, ח' באב התשס"ז, 23.07.2007, בעמ' 910).

אנו סבורים כי שיקול הדעת הנתון לנתבע בחוק ובתקנות מאפשר ייחוס דמי ההבראה ששולמו באופן חד פעמי לאור החג בשני תשלומים בלבד, כתשלום נוסף שיש לחלקו לשלושה תשלומים, ובהתאם לכך לבחון הכנסתו של התובע.

אשר על כן אנו קובעים, כי משנדחתה טענת ההתיישנות, על הנתבע לשלם לתובע קצבת נכות כללית לתקופה הרלוונטית, תוך ייחוס דמי ההבראה לשלושה חודשים כאמור.

לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, י"ח שבט תשע"ח, (03 פברואר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר צבי לבנה
נציג מעסיקים

יפית מזרחי-לוי
שופטת


מעורבים
תובע: זוהיר עותמאן
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: