ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רחל חדד נגד קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ :

02 פברואר 2018
לפני:

כבוד השופט מוסטפא קאסם
נציג ציבור (עובדים) מר עזמי תחאוחו
נציג ציבור (מעסיקים) מר ראובן גבריאל כהן

התובעת
רחל חדד
ע"י ב"כ עו"ד אלי מלול

-

הנתבעת
קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (ניהול מיוחד)
ע"י ב"כ עו"ד מיכל גריידי

פסק דין

1. לפנינו תביעתה של הגב' רחל חדד (להלן: "התובעת") כנגד קרן הגמלאות של חברי "אגד" בע"מ (בניהול מיוחד) – (להלן: "הנתבעת") למתן פסק דין הצהרתי אשר יקבע כי הינה "הידועה בציבור" של מר יצחק הררי ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר נשא בחייו ת.ז שמספרה 010190130, לצורך קבלת קצבת שאירים מהנתבעת, בגין המנוח.

רקע

2. הנתבעת קרן גמלאות של חברי אגד, הפועלת בהתאם לתקנון, שהתקין המפקח מכח חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א – 1981 כפי שהיה בתוקף מעת לעת (להלן: "התקנון" או "התקנון האחיד" ), וזאת לגבי אירועים מזכים החל מיום 1.10.03.
עד לאותו המועד, עמדו בתוקפן תקנות קר ן הפנסיה כפי שהיו בתוקף מעת לעת.

3. המנוח, יליד 1935, פנסיונר של קרן אגד החל מחודש ספטמבר 1990 ועד למועד פטירתו ביום 25.4.15.
המנוח, שהיה נשוי בעבר פעמיים , התאלמן מנשותיו, ולו 3 ילדים בגירים מנישואין אלו.
4. התובעת, ילידת 1946, הייתה נשואה בעבר והתאלמנה אף היא. מנישואיה אלה נולדו לה 4 ילדים.
התובעת והמנוח, החלו לנהל מערכת יחסים ביניהם, כאשר לטענת התובעת יש לראות בהם כבני זוג.

5. ביום 26.10.10 חתמו המנוח והתובעת על הסכם ממון אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה ביום 10.11.10 (להלן: "ההסכם" או "הסכם הממון").
בהתאם להסכם, לא היה שיתוף רכושי בין השניים, למעט באשר לנכסים ו מיטלטלין אשר נרכשו על ידם במשותף במהלך חייהם המשותפים. עוד עולה מן ההסכם כי במקרה שהמנוח ילך לעולמו, התובעת תהא זכאית לקבלת הפנסיה וזכויות המנוח ממקום עבודתו מעצם היותה ידועה בציבור שלו.

6. ביום 22.2.15 הגישו המנוח והתובעת למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד לביטוח לאומי" או "המל"ל") שאלון לצורך קביעת מעמדם כידועים בציבור. ביום 27.7.15, לאחר פטירתו של המנוח, דחה המוסד לביטוח לאומי את בקשתם. כנגד החלטה זו הגישה התובעת תביעה לבית הדין לעבודה במסגרת תיק ב"ל 43040-08-15 (להלן: "ההליך הקודם").
במסגרת ההליך הקודם, נשמעו ראיות והתובעת אף העידה בעצמה . ביום 16.6.16, ולאחר שב"כ הצדדים שם הותירו את ההכרעה בעניין לשיקול דעת בית הדין, ניתן פסק דין, ללא הנמקה, בו נקבע כי יש לראות בתובעת כידועה בציבור של המנוח החל מיום 1.1.06 (להלן: "פסק הדין בהליך הקודם ").

7. לאחר פטירתו של המנוח, התובעת פנתה לנתבעת לצורך ההכרה בה כידועה בציבור של המנוח, אך תביעתה נדחתה ועל כן הגישה את התביעה שלפנינו.

8. בטרם נפרט את טיעוני הצדדים, נציין כי היות והמנוח נפטר לאחר אוקטובר 2003, חלות בנדון הוראות התקנון האחיד. בהתאם לפרק א' לתקנון האחיד החל על הנתבעת, הוגדרה אלמנת פנסיונר הזכאית לקצבת שאירים, כדלקמן:

"אלמנת פנסיונר - בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר, ובלבד שהתקיימו בה אחד משני אלה:

  1. הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר;
  2. הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר, ובלבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קצבת זקנה.

"בת זוג" הוגדרה כך:
"בת זוג – אחת משתי אלה:
(1) אשתו של מבוטח או פנסיונר;
(2) מי שהוכרה כידועה בציבור כאשתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית מוסמכת לכך. "

את עניינה של התובעת יש לבחון על פי החלופה השנייה להגדרת "אלמנת פנסיונר", משעה שהתובעת טוענת כי הייתה לידועה בציבור של המנוח בשנת 2006, קרי לאחר חודש זכאותו הראשון לקצבת זקנה.

עיקר טיעוני התובעת בכתב התביעה

9. התובעת הכירה את המנוח בשנת 2005. לאחר כשנה של היכרות עברו הצדדים להתגורר יחד בדירתה של התובעת כ-4-5 ימים בשבוע, ואילו ביתר הימים המנוח התגורר בבית שהיה שייך לאלמנתו ולילדיה (ילדי אלמנתו אפשרו לו לגור בדירה כל זמן שאינו מתגורר שם עם אישה אחרת).

10. מעבר למגורים המשותפים, התובעת הציגה אינדיקציות שונות לחיי השיתוף בין הצדדים, כך למשל -
משנת 2006, הצדדים חיו כבני זוג לכל דבר ועניין, כאשר המנוח דאג לכל נושא כלכלת הבית. בשנת 2012, התובעת קנתה דירה חדשה והמנוח הוא זה שרכש את תכולת הדירה ודאג לכל צרכי הבית באופן שוטף , כאשר התובעת שילמה מחשבונה את הוצאות הארנונה, המים, והחשמל – והמנוח דאג להעביר לחשבונה המחאה ע"ס של 1,000 ₪ מידי חודש;
הצדדים נהגו לנפוש בחו"ל 3 פעמים בשנה ועוד פעמיים בשנה בים המלח ואילת. בחלק מהנופשים הם התלוו לקבוצת הגמלאים של חברת אגד;
הצדדים התארחו בימי שישי ושבת כמעט באופן קבוע אצל בני משפחה של התובעת, נהגו לצאת יחדיו לאירועי שמ חה של בני משפחה וחברים משותפים;
הצדדים חתמו על הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין, במסגרתו, בין היתר, הוגדרו כידועים בציבור;
אחותו של המנוח, הגב' ליבנה בוקובזה, חתמה על תצהיר אשר מאמת את טיב מערכת היחסים בין התובעת לבין המנוח;
בית הדין הכיר בצדדים כידועים בציבור בתביעה שהוגשה כנגד המוסד לביטוח לאומי.

11. הצדדים חיו כזוג נשוי, והתכוונו לקשור את גורלם יחדיו כזוג נשוי, אולם לא ייחסו חשיבות רבה למוסד הנישואין.

12. לאור האמור, התובעת סבורה שיש להכיר בה כידועה בציבור של המנוח לצורך קבלת קצבת שאירים מהנתבעת.

עיקר טיעוני הנתבעת בכתב ההגנה

13. התובעת אינה זכאית לקצבת שאיר פנסיונר, מהנימוקים הבאים:

א. התובעת והמנוח החזיקו, כל אחד בנפרד, בדירת מגורים משלו, והטענה למגורים יחד במרבית השבוע – לא נתמכה בראיות מספיקות;

ב. הסכם הממון עליו חתמו הצדדים מעיד על הפרדה רכושית. מכל מקום, ההסכם נחתם וקיבל תוקף של פסק דין בשנת 2010, ועל כן אין בו כדי להעיד על יחסיהם של הצדדים בשנתיים שקדמו לפטירת המנוח, כדרישת התקנון בעניין זה;

ג. בשנת 2010 (השנה בה נחתם ואושר הסכם הממון) פ נה המנוח לקרן הפנסיה בבקשה לעדכן את כתובתו לכתובת דירתה של התובעת. אולם, שנתיים מאוחר יותר, בשנת 2012, פנה המנוח שוב לקרן הפנסיה בבקשה לעדכן את כתובתו, הפעם – לכתובת אחרת שאינה כתובתה של התובעת;

ד. המנוח ערך צוואה בשנת 2003, כאשר התובעת לא נכללה במסגרתה כיורשת;

ה. טענתה של התובעת להשתתפות המנוח בהוצאות לא נתמכה בראיות, מה גם שהתובעת עצמה ציינה כי המנוח והיא החזיקו בחשבונות בנק נפרדים;

ו. התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי קיימה עם המנוח משק בית משותף, וממילא לא הוכיחה כי עקב פטירת המנוח היא נותרה במחסור כלכלי כלשהוא;

ז. פסק הדין אשר קבע כי המנוח והתובעת הינם ידועים בציבור אינו משליך על עניינה של התובעת בתיק זה. זאת, בין היתר, מאחר שהצדדים לתיק שם השאירו את הקביעה לשיקול דעת בית הדין ובהתאם ניתן פסק דין ללא הנמקה. בענייננו, על התובעת לעמוד בתנאי התקנון האחיד ואין די בעמידתה בתנאים להכרה בה כידועה בציבור לצרכי גמלאות המוסד לביטוח לאומי.

14. לפיכך, משהתובעת אינה עומדת בהוראות תקנון קרן הפנסיה הדורש מגורים משותפים תחת קורת גג אחת וניהול משק בית משותף, וכפועל יוצא - אינה חוסה תחת החלופות המנויות בהגדרת "אלמנת פנסיונר" – יש לדחות את התביעה ולקבוע כי אינה זכאית לקצבת שאיר פנסיונר מקרן אגד.

ראיות שנשמעו בדיון

15. בשים למחלוקת הקיימת בין הצדדים, לא היה מנוס משמיעת ראיות.
התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, וכן את תצהיריהם של מר יוסף פלק, גמלאי אגד וחבר מזכירות הנהלת ארגון גמלאי אגד ארצי (להלן: "מר פלק"), וגב' גלית חדד, כלתה של התובעת (להלן: "גב' חדד").
הנתבעת, לעומת זאת, ביקשה לזמן למתן עדות את בני משפחתו של המנוח, בתו גב' ארצי צילה, בנו מר הררי דורון ואחותו גב' בוקובזה.
ביום 2.10.17, התקיימה ישיבת הוכחות בה העידו עדי התובעת.
בתום שמיעת עדויותיהם של עדי התובעת, הצדדים הסכימו כי כל העדויות והחומר שהוגשו בהליך הקודם יהיו חלק מחומר הראיות (ראו ע' 31 ש' 10-14, וע' 32 ש' 1-3 לפרוטוקול).
בעקבות הסכמה זו, הודיע ב"כ התובעת כי הוא מוותר על חקירת בני משפחתו של המנוח ומסכים שהודעותיהם שנגבו על ידי חוקר המוסד לביטוח לאומי יהיו כאמור חלק מחומר הראיות, ולפיכך הנתבעת וויתרה גם היא על עדותם בבית הדין.

המחלוקות

16. האם המנוח והתובעת גרו יחד לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר המנוח?

17. האם התובעת והמנוח היו ידועים בציבור אשר ניהלו משק בית משותף, בתקופה הרלוונטית?

המסגרת הנורמטיבית

18. בע"ע 513/06 קריסלדה קסידסיד נ' מבטחים (3.5.07) (להלן:"ענין קריסלדה") נאמר כך:

"המבחן להכרה באישה כידועה בציבור כאשתו של פלוני הינו כפול; ראשית – על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. שנית – עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית או סיכום ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים. (דב"ע נג/7-6 בטר - קג"מ , פד"ע כז' 135 בעמ' 140. דב"ע 97/37-6 פוגל - מבטחים פד"ע לב' 372 עמ' 376). נוסיף לגבי הביטוי ו"גרה עימו" בהגדרת "אלמנה", כי דרישת המגורים יחדו ראויה להיתפרש לא כפשוטה אלא במובנה המושגי, והיא באה להדגיש הצורך בקיום מבחן אוביקטיבי של ניהול משק בית משותף להכרה בידועה בציבור כאשתו של חבר או פנסיונר (עב "ל 241/05 זאמרא מירי – המוסד ) זאת בנוסף למבחן הכוונה של קשירת גורל ורצון לחיים יחדיו. עם זאת יודגש, שעובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף".

בע"ע (ארצי ) 4247-12-15 מזל מימון נ' קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (27.02.2017) , הוסברו בהרחבה מרכיביה השונים של ההגדרה "ידועים בציבור" הרלוונטיים גם לעניינינו , שם נקבע:

קיום חיי משפחה– מימד זה מתמקד במחויבות רגשית-ערכית, היינו אם היחסים מושתתים על חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. הגם שערכים עוסקים במימד רגשי-פנימי, הרי שהמשפט תר אחר ביטויים אובייקטיביים-חיצוניים למימד זה, שהרי אין לשופט היושב בדין כלים להתחקות אחר צפונות ליבו של אדם. דפוסי התנהגות עשויים אפוא ללמד על מידת קיום מחויבות כאמור או העדרה בין בני הזוג. כך למשל, הדרישה לקיום משק בית משותף – עליה נרחיב להלן – עשויה להיות בבואה אובייקטיבית-חיצונית למחויבות ערכית זו. מטבע הדברים, המחויבות הערכית נבחנת לאורך זמן, והגם שלא מן הנמנע שבמרוצת הזמן יחולו תמורות בגילוייה של מחויבות זו, הרי שעצם קיומה מעבר לרף מסוים לאורך זמן - הכרחי. בבחינה כוללת זו יש גם משקל, בין היתר, גם למידת המחויבות בעיתות משבר ובכלל זה אם ובאיזו מידה תמך מבקש הקצבה בבן הזוג ככל שתש כוחו טרם פטירתו. במצבים בהם כוחו של בן הזוג נחלש באופן איטי ובהדרגה, או אז נפתח פתח לבחינה לאורך זמן של מידת קיום מחויבות ומידת קשירת הגורל ביחד לטוב ולרע, ולכן משקלו היחסי של שיקול זה עולה.

קיום משק בית משותף – דרישה זו מתמקדת בביטוי הזוגיות באורחות החיים היומיומיים, והאופן בו הנחת השיתוף באה לידי ביטוי בניהול משק הבית. הדגש הוא על ממדי שיתוף מגוונים, בין שהם כלכליים ובין שאינם כלכליים, קרי המאמץ ההדדי שהושקע על ידי כל אחד מבני הזוג בהתאם ליכולותיו ואפשרויותיו לצורך כינון משק בית משותף. נבקש לחדד כי רכיב זה אינו מתמקד בהכרח בפן הקנייני, אלא הדגש הוא בבחינת מאמץ משותף.... נבקש לחדד איפוא כי המבחן לתרומה אינו מתמצה בפן הכלכלי, ובעיקר בקרב זוגות בהם קיים פער בולט ברמות ההשתכרות של בני הזוג התרומה של בן הזוג האחר עשוי להיות בעין, היינו ביצוע עבודות הבית, קניות, ניקיון, בישול, כביסה ועוד. הבחינה אינה טכנית, אלא מהותית, ונדרש איתור של סימני קיום יחידה משפחתית.

לעניין מגורים משותפים – נקודת המוצא היא ש"עובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף". יחד עם זאת, הפסיקה הגמישה דרישה זו נוכח שינוי העיתים והשינוי שהביא עימו גם במרכיב זה, שכן "התנאי שאשה גרה עם גבר, במשמעות של קוהביטציה יכול ויינתנו לו ביטוים שונים בגילים שונים, במצבי בריאות שונים או בתנאים כלכליים שונים. אשר יקבע הוא המכלול לפי נסיבותיו ולא פרט זה או אחר" (מתוך דב"ע מד/62-0 המ וסד לביטוח לאומי נ' זהבה משעלי פד"ע טז, 3; וראו גם: ע"ע 144/00 אסתר לב נ' הממונה על תשלום הגמלאות (15.3.04)). עוד נפסק בעניין זה כי יש לפרש את דרישת המגורים יחדיו לא כפשוטה אלא במובנה המושגי. גם מי שאינם מתגוררים יחדיו, אך מבלים חלק גדול מזמנם בצוותא, וחיים חיי שיתוף אמיתיים ייחשבו בנסיבות מסוימות כ"ידועים בציבור", כאשר הכוונה הינה קשירת גורל ורצון לחיים יחדיו (ע"ע 513/06 הנ"ל; ע"ע 1016/00 טלינסקי ליובוב נ' קג"מ, (26/06/01). במילים אחרות, משמעות הגמישות ביישום אמת מידה זו הוא כי נדרשת בחינה כוללת של נסיבות העניין לרבות המניעה למגורים משותפים וכן יש לתור ביתר שאת אחר קיום יחידה משפחתית על מנת שניתן יהא לקבוע בוודאות הנדרשת כי חרף העדר מגורים תחת קורת גג אחת עדין נתקיימו חיי שיתוף אמיתיים לרבות שותפות גורל בפן הרגשי-ערכי..... בין הסיבה להעדר מגורים משותפים לבין עוצמת התשתית הנדרשת לשם ביסוס הדרישה לקיום חיי משפחה ולקיום משק בית משותף - קיימת זיקת גומלין. לטעמינו, כאשר המניעה היא אובייקטיבית ומוצדקת (כגון, אלימות, מחלה וכיוצא באלה) אזי מידת התשתית הראייתית הנדרשת לרכיבים האמורים אינה צריכה להיות רבה, שכן ההנחה כי העדר המגורים המשותפים הם פרי אילוץ אובייקטיבי וענייני. ואולם, כאשר המגורים הנפרדים הם פרי בחירת בני הזוג אזי התוספת הראייתית הנדרשת - לשם ביסוס המסקנה כי חרף בחירה זו המדובר בבני זוג המקיימים יחסי משפחה ומנהלים משק בית משותף על אף העדר המגורים המשותפים – רבה יותר ".
(ההדגשות אינן במקור – מ.ק).

דיון והכרעה

האם המנוח והתובעת גרו יחד לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר המנוח?

19. כאמור, הצדדים הסכימו כי כל העדויות והחומר שהוגשו בהליך הקודם יהוו חלק ממארג הראיות בתיק זה.

לכן, נקדים וכבר נפנה להודעתו של המנוח לחוקר המוסד לביטוח לאומי, אשר נגבתה בעקבות בקשת בני הזוג להכיר בהם כידועים בציבור, כשלושה שבועות טרם פטירתו של המנוח , שם מסר המנוח כי הוא והתובעת מעולם לא גרו יחד. על גרסה זו חזרו ילדי המנוח (גב' צילה ארצי ומר דורון הררי) בהודעותיהם לחוקר מטעם המל"ל.

20. מנגד, התובעת מסרה מספר גרסאות בעניין זה, כפי שעוד נפרט בהמשך.
התובעת טענה הן בהליך הקודם והן בהליך זה, כי היא והמנוח התגוררו יחד בדירתה במשך מרבית ימי השבוע עד לתקופה בה המנוח חלה. התובעת ביקשה להסתמך ב עניין זה, בין היתר, על הודעותיהם/מזכריהם של גורמים שלישיים כדי לתמוך בטענתה למגורים משותפים: על עדותה של כלתה, גב' גלית חדד, על עדותו של מר פלק – כמו גם על הודעותיהם בהליך הקודם. על דו"ח פעולה וזיכרון דברים מיום 26.2.15 שערך חוקר המוסד לביטוח לאומי מר יוסי חדד בהליך הקודם, על דו"ח פעולה שערכה רכזת החקירות במוסד לביטוח לאומי – גב' איריס דרי בהליך הקודם, על הסכם הממון ופסק הדין שאישר את ההסכם ועל פסק דינו של בית הדין בהליך הקודם.

21. ובכן, לפנינו שתי גרסאות; האחת – גרסתה של התובעת לפיה התובע נהג לישון בביתה מספר פעמים בשבוע; והשנייה – גרסתו של המנוח לפיה הצדדים מעולם לא גרו יחד.

22. בכל הקשור למגורים המשותפים, התובעת נשאלה בהליך הקודם-

"ש. מתי הפסיק לגור אצלך גם את ה-3-4 ימים לטענתך?
ת. משהו כמו שהוא ממש התחיל להיות מתוח ועצבני, משהו כמו 8-10 חודשים קודם לכן. כל התקופה הזו הוא כבר לא גר אצלי.
ש. למה דווקא בזמן שהוא חולה הוא כבר לא גר איתך?
ת. כי הוא רצה את השקט שלו ואני אומרת שוב, הייתי בעבודה. למעשה הבית ריק ואין מי שיטפל בו".
(ההדגשות אינן במקור – מ.ק). (ראו ע' 13 ש' 21-26 לפרוטוקול בהליך הקודם).

הנה כי כן, מעדותה של התובעת עצמה עולה כי היא והמנוח לא התגוררו יחד בין 8 ל-10 חודשים טרם פטירתו של המנוח.
חרף תשובתה זו של התובעת, שניתנה כאמור בהליך הקודם, בהליך שלפנינו שינתה התובעת את גרסתה, כך, במסגרת עדותה בבית הדין נשאלה האם גם בתקופה שעד חודשיים-שלושה לפני הפטירה המנוח המשיך לישון בביתה 3-5 פעמים בשבוע, ועל כך השיבה: "תלוי. איך ומתי שהוא הרגיש לנכון הבית היה פתוח..." (ראו ע' 13 ש' 28-29, וע' 14 ש' 1-2 לפרוטוקול). בהמשך אף העידה התובעת כי גם ב-7-8 חודשים שקדמו למועד פטירתו של המנוח הוא ישן בדירתה (ראו ע' 16 ש' 23-24 לפרוטוקול), ובהמשך אף ציינה כי המנוח ישן אצלה בחודשים אלו רק כשהרגיש רע (ראו ע' 17 ש' 14-15 לפרוטוקול).

מגרסאותיה של התובעת, ומבלי להידרש ליתר הראיות, ברור הוא כי המנוח לא גתובעת כלל וכלל ב- 8-10 החודשים לפני פטירתו.
גם אם נעדיף את גרסתה המאוחרת והמשופרת של התובעת, לפיה המנוח ישן אצלה בחודשים האחרונים לחייו רק כשהרגיש רע, הרי שיש גם בכך כדי לענות בשלילה, על השאלה הניצבת לפתחינו, בכל הנוגע למגורים במשך שנתיים רצופות עד למועד פטירת המנוח.

23. זאת ועוד, גם באשר להיקף ומשך המגורים המשותפים, מצאנו סתירות בגרסאותיה השונות של התובעת, אשר יש בהן, לדידנו, כדי לפגום באמינות גרסתה באשר למגורים המשותפים עם המנוח. נביא להלן מספר דוגמאות:

א. התובעת העידה בהליך הקודם כי המנוח ישן בביתה 3-4 פעמים בשבוע (ראו ע' 6 ש' 24 לפרוטוקול ההליך הקודם). לעומת זאת, בהליך דנן, התובעת ציינה בתביעתה כי המנוח התגורר בביתה 4-5 פעמים בשבוע.

ב. התובעת העידה בהליך הקודם כי היא ישנה בביתו של המנוח לעיתים רחוקות מאוד (ראו ע' 6 ש' 24-25 לפרוטוקול ההליך הקודם). לעומת זאת, בהליך דנן, העידה כי ישנה אצל המנוח "אחת לשבוע מינימום" (ראו ע' 10 ש' 2-3 לפרוטוקול).

ג. התובעת נשאלה בהליך הקודם האם המנוח ישן בדירתה במהלך אמצע השבוע או סוף השבוע, ועל כך השיבה: "לרוב זה היה סופ"ש ולפעמים היינו חוזרים מבילוי מאוחר מאוד אז הוא היה נשאר איתי" (ראו ע' 10 ש' 7-9 לפרוטוקול ההליך הקודם). בהליך שלפנינו , התובעת נשאלה שוב בעדותה האם היה נהוג שהמנוח ישן אצלה באמצע שבוע או בסוף שבוע, וכך השיבה: "תלוי בהרגשה שלו ובכיף שלו" (ראו ע' 10 ש' 7-8 לפרוטוקול).

מעדותה של התובעת עולה כי המנוח, לשיטתה, ישן בדירתה כ"שהוא הרגיש לנכון" ובהתאם ל"הרגשה שלו ובכיף שלו". דבריה אלו אינם משתלבים עם טענתה למגורים משותפים תחת קורת גג אחת.

ד. התובעת ציינה בכתב התביעה כי לאחר כשנה של היכרות עם המנוח הם עברו להתגורר יחד בדירתה של התובעת. בעדותה בהליך דנן, ציינה התובעת כי המנוח עבר לגור אצלה לאחר כחודשיים מהיום שהכירו (ראו ע' 6 ש' 16-22 לפרוטוקול).

ה. התובעת ציינה בתצהירה כי הכירה את המנוח בשנת 2005 והעידה שהוא עבר לגור איתה בסוף שנת 2005. התובעת לא ידעה להסביר במהלך עדותה כיצד מתיישבת טענה זו עם העובדה שאשתו השנייה של המנוח נפטרה רק בחודש 8/2006 (ראו ע' 6 ש' 25-27 לפרוטוקול).

ו. התובעת הופנתה במהלך עדותה, בהליך הקודם, לאמור בהודעתו של המנוח אשר שלל מגורים משותפים – אז השיבה שהמנוח כן ישן בביתה (ראו ע' 6 ש ' 22-27 לפרוטוקול ההליך הקודם). בהליך זה, התובעת השיבה שלא נראה לה שהמנוח יתן תצהיר כזה (ראו ע' 10 ש' 12-17 לפרוטוקול).

בהקשר זה נציין, כי בהודעתו לחוקר, אשר ניתנה כשלושה שבועות לפני פטירתו, שלל המנוח לחלוטין מגורים משותפים עם התובעת (גם ילדיו של המנוח, מסרו בהודעותיהם לחוקר המוסד לביטוח לאומי, כי המנוח והתובעת מעולם לא גרו יחד). מצאנו לנכון להדגיש כי על אף שהמנוח שלל מגורים משותפים, ציין כי התובעת והוא היו חברים 8 שנים, יצאו יחד, בילו יחד, טסו לחו"ל ולמלונות יחד, הופיעו לאירועים שונים יחד, תמך בה כלכלית, וכו'. לו רצה המנוח לעוות את תמונת המציאות, סביר שלא היה מציין בפירוט מידע רב שיש בו כדי לתמוך, לכאורה, בחיי שיתוף, כאלו או אחרים.

26. בנוסף לאמור, לא מצאנו גם בהודעותיהם/מזכריהם של גורמים שלישיים כדי לסייע בידי התובעת לעניין טענתה למגורים משותפים. כך למשל:

בדו"ח פעולה וזיכרון דברים מיום 26.2.15 שערך חוקר המוסד לביטוח לאומי מר יוסי חדד בהליך הקודם נכתב, בין היתר כך: "לגבי מגורים משותפים נמסר כי יתכן וגרים יחד, אך הדבר אינו ודאי". מעבר להסתייגות שהעלה החוקר באשר למגורים המשותפים, נציין כי מדובר בדו"ח שנערך חודשיים לפני פטירת המנוח – בתקופה שבה, גם לשיטת התובעת, הם לא גרו יחד.

בהודעתו של מר פלק בהליך הקודם, זה האחרון אישר: "עד כמה שאני יודע שהם גרו יחד. מעולם לא בדקתי...".

מדו"ח פעולה שערכה רכזת החקירות במוסד לביטוח לאומי – גב' איריס דרי בהליך הקודם , עולה כי יצרה קשר טלפוני עם מר גבריאל וייס, אשר רשום כעד בטופס התביעה להכיר במנוח והתובעת כידועים בציבור, וזה האחרון מסר לה כי "לרחל היו הרבה ילדים ונכדים ואהבה מסיבות ויצחק פחות התחבר לכך ולכן היה לו חשוב שיהיה לו את השקט שלו". מכאן, ניתן להבין שהמנוח והתובעת התגוררו בנפרד, אולם ממשיך דוח הפעולה ומתאר את דבריו של מר גבריאל וייס: "רחל הייתה מבשלת ליצחק, בילתה איתו, ישנה אצלו והוא אצלה במהלך השבוע...". נוכח שתי הגרסאות שהוצגו ומאחר ולא ברור האם אותה שינה הייתה דבר קבוע ולאורך זמן – הרי שלא מצאנו לנכון לבסס ממצאים על סמך דו"ח פעולה זה.

בהודעתה של כלתה של התובעת לחוקר המוסד לביטוח לאומי , בהליך הקודם, גב' גלית חדד, ציינה כי לרוב המנוח היה ישן אצל התובעת. לעומת זאת, בעדותה בבית הדין העידה כי "אני לא השכבתי אותם לישון מדי לילה במיטה ולא ספרתי כמה פעמים בשבוע הם ישנים יחד, זה היה די ברור שהם גרים ביחד..." (ראו ע' 27 ש' 18-19 לפרוטוקול). בהמשך: "לשאלת בית הדין אני משיבה, אני לא יודעת אם היא ישנה אצלו בבית, אני מעריכה שכן...אני מעריכה שהיא כן ישנה בדירתו וגם על זה אני לא יכולה לתת תצהיר מוחלט. כן אני מניחה שהיו פעמים כאלה" (ראו ע' 29 ש' 1-5 לפרוטוקול). כך גם: "לשאלת בית הדין איך אני אומרת שהיא ישנה אצלו, אני משיבה שהיא ישנה אך לא עברו לגור יחדיו" (ראו ע' 29 ש' 26-27 לפרוטוקול).
מהאמור לעיל עולה כי גרסתה של גב' חדד הייתה הרבה יותר מהוססת בבית הדין וניכר היה שטענתה למגורים משותפים התבססה על כך שהדבר היה "די ברור...".

27. בטרם נעילת פרק זה נציין כי מהסכם הממון, אליו נתייחס בהמשך, עולה, לכאורה, כי הצדדים היו ידועים בציבור וחיו "תחת קורת גג אחת". אולם, נציין כבר כעת כי מדובר בהסכם ממון שנחתם ואושר בשנת 2010, כאשר מונחת לפתחינו הודעתו של המנוח שניתנה בסמוך לפטירתו, אשר יש בה כדי לשקף את המצב בין הצדדים באופן ברור ועדכני יותר. כך גם, מיתר הראיות שהוצגו לפנינו, כאמור, שוכנענו כי הצדדים לא חיו "תחת קורת גג אחת" וכי הסכם זה נולד ונועד, בין היתר, כדי לסייע בידי התובעת בתביעתה כנגד הנתבעת .

28. לאור כל האמור לעיל , ובשים לב, בין היתר, לסתירות שמצאנו בגרסאותיה של התובעת, אנו קובעים כי המנוח והתובעת לא גרו יחד לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר המנוח. למען הסר ספק, נציין כי לא הוכחו לפנינו מגורים משותפים כלל ועל כן אנו דוחים את טענותיה של התובעת בעניין זה.

האם התובעת הייתה בת זוגו של המנוח, קרי הידועה בציבור שלו, ביום בו נפטר?

29. ראשית כל נציין, כי מתוך התשתית הראייתית שנפרשה לפנינו לא שוכנענו כי ניתן לקבוע שהתקיים היסוד הערכי-רגשי לפיו התובעת בחרה לקשור את גורלה בגורל המנוח . מסקנתנו כאמור התבססה על חסרים מהותיים בפסיפס מערכת היחסים, החיוני להתהוות – ובהמשך להוכחת - קשר כיחידה משפחתית, שמאפיינים אותה קשירת גורל ורצון לחיות יחדיו, וכן קיום חיי משפחה וניהול משק בית משותף כנהוג וכמקובל בין בני זוג. אמנם, נראה כי בין התובעת למנוח שררו לאורך השנים יחסי קרבה. אולם לא הוכח כי אלה הגיעו – למצער בתקופה הסמוכה לפטירת המנוח – כדי קשר זוגי השקול במהותו ורכיביו לקשר משפחתי .
בהקשר זה, נציין כי הוכח בפנינו כי התובעת, אשר טוענת להיותה ידועה בציבור של המנוח, פעלה נמרצות, שעות ספורות בטרם קבורתו, כדי להחתים את אחותו של המנוח על תצהיר במשרדו של בא-כוחה, המאשר שכביכול היא והמנוח היו ידועים בציבור.
כפי שבאי-כח הנתבע ים בהליך זה וכן בהליך הקודם, העלו תהיות באשר לעובדה כי התובעת בחרה יחד עם אחותו של המנוח לשבת בבית קפה, שעות ספורות לאחר פטירת המנוח ובטרם קבורתו, לנצל את הזמן ולהופיע במשרדו של בא-כוחה לצורך חתימה על תצהיר בקשר למעמדה, עלו תהיות אלו אף אצלנו.
לא זו אף זו, מעדותה של התובעת, עולה כי לאחר שהמנוח נפטר ומספר שעות לפני שהובא למנוחות, התובעת ביקרה במתפרה אותה ניהלה, לאחר שהקפיצה את אחותו של המנוח לביתו של המנוח .
כשנשאלה התובעת באשר להתנהלותה כאמור, השיבה: "לא ראיתי בזה משהו חמור" (ראו ע' 12 ש' 22 לפרוטוקול).

חרף התנהלותה זו של התובעת, אשר כאמור העלתה תהיות, לא נדרשנו לכך במסגרת הכרעתנ ו, אשר התבססה על יתר הראיות, כפי שנפרט בהמשך.

הפניה למל"ל נועדה בעיקר על מנת לתמוך בטענות התובעת בהליך זה

30. התובעת העידה כי הפניה שלה ושל המנוח למוסד לביטוח לאומי הייתה אך ורק לצורך קבלת הגמלה של המנוח מקרן אגד, זאת לאחר שהמנוח ציין לפניה כי ילדיו ממילא לא יהיו זכאים לכך (ראו ע' 7 ש' 9-21, ע' 9 ש' 2-3 לפרוטוקול). הדברים אף נתמכו בהודעותיהם לחוקר של בני המנוח מר דורון הררי וגב' צילה ארצי.
בהקשר זה יש לציין כי התובעת הגישה את התביעה למוסד לצורך ההכרה בה כידועה בציבור של המנוח על אף שהיא קיבלה קצבת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי, ועל אף שלא דאגה לעדכן את המוסד לביטוח לאומי בזמן אמת על היותה ידועה בציבור של המנוח.
על כן, אין ספק כי פנייתה כאמור של התובעת למוסד, אשר לא היה בה כדי לזכותה בגמלה כלשהי, נועדה בראש ובראשונה כדי לתמוך בטענותיה בהליך זה.
עוד נוסיף, כי התובעת העידה כי התאריך שמילאו היא והמנוח בטופס הפנייה למל"ל כמועד תחילת החיים המשותפים – חודש 11/2010 – אינו נכון הואיל ולדבריה זוגיותה עם המנוח החלה עוד בשלהי שנת 2005.
התובעת, לא ידעה להסביר, במהלך עדותה, מדוע נבחר דווקא תאריך א קראי זה בשנת 2010 (ראו ע' 9 ש' 4-12 לפרוטוקול).

הסכם הממון

31. לשיטתה של התובעת, הסכם הממון נועד כדי לתמוך גם הוא בטענתה, בבוא העת, לקבלת קצבת שאירים מהנתבעת.
התובעת הסבירה כי ההסכם הנ"ל נולד בעקבות התייעצויות שערך המנוח עם יו"ר ועד העובדים של אגד, כדי שהגמלה אותה קיבל, תמשיך להשתלם לתובעת.
התובעת הבהירה כי המנוח שכנע אותה לחתום על ההסכם, לאחר שהסביר לה כי אף אחד מילדיו לא ייהנה מהגמלה לאחר מותו , וכי חבל שאף אחד לא יוכל ליה נות מכך לאחר פטירתו.

עיון בהסכם הממון מעלה כי התובעת והמנוח שמרו על הפרדה רכושית מוחלטת, מלבד לעניין זכויות פנסיה מאגד. מה שכאמור מעיד יותר מכל על תכליתו של הסכם זה.
גם המנוח ציין בהודעתו לחוקר המוסד לביטוח לאומי, כי הסכם הממון נעשה כדי שיהיה ברור כי קיימת בין הצדדים הפרדה רכושית, ובמילותיו שלו: "שאם יקרה משהו לאחד מאיתנו, רכושו ילך לילדים ולא לבן הזוג שנותר".
בהקשר זה נציין, כי התובעת טענה בהליך הקודם כי היוזמה לעריכת הסכם הממון הייתה של המנוח כיוון שהמנוח "מאוד רצה להעביר אליי את הקצבה שלו מאגד" (ראו ע' 7 ש' 17-20 לפרוטוקול). מנגד, בהליך זה התובעת שינתה את גרסתה והעידה כי הסכם הממון נחתם דווקא ביוזמתה ולבקשתה שלה עצמה (ראו ע' 11 ש' 10-14 לפרוטוקול): "לשאלת בית הדין מדוע עשינו ומדוע אנו צריכים את ההסכם, אני משיבה שפשוט לי יש קצת יותר רכוש, היות ולא נשאר לי שום כלום מבעלי המנוח קודם פחדתי שמא יקרה מה שיקרה כמו היום ואז רכושי ילך. כי למנוח לא הייתה דירה ולא היה לו רכוש ופחדתי מזה שהרכוש שלי ששייך לילדיי, היחיד, אני אאבד אותו. זה פשוט השיקול היחיד" (ההדגשה אינה במקור – מ.ק).

סידורי הלינה בדירתו של המנוח –

32. התובעת העלתה גרסה משונה ב כל הקשור לסידורי הלינה בדירתו של המנוח. התובעת העידה כי לא עברה להתגורר בביתו של המנוח לאור בקשתו. התובעת הוסיפה כי המנוח מסר לה שהוא היה רשאי לגור בדירה רק בגפו בשל צוואת אשתו המנוחה (ראו ע' 11 ש' 24-28 לפרוטוקול). מנגד, בהליך הקודם, שהתנהל לאחר פטירתו של המנוח , התובעת העידה כי בכלל לא ידעה שקיימת צוואה (ראו ע' 14 ש' 13-17 לפרוטוקול בהליך הקודם).

המנוח לא ראה בעצמו כמי שחי עם התובעת בדירתה –

33. בשנת 2010 המנוח הודיע לקרן הפנסיה על החלפת כתובתו לכתובת ביתה של התובעת. ואילו בשנת 2012, במקביל למועד שבו התובעת עברה לדירה אחרת, המנוח פנה שוב לקרן הפנסיה והודיע על החזרת כתובתו לכתובת ביתו שלו ולא לכתובת התובעת. התובעת לא ידעה לתת הסבר להתנהלות זו של המנוח (ראו ע' 13 ש' 18 לפרוטוקול).

תמיכה כלכלית –

34. התובעת צירפה לתצהירה קבלות, המעידות, לטענתה, על כך שהמנוח רכש מוצרים שונים לדירתה. מעיון בחלק מקבלות הרכישה עולה כי לא ניתן ללמוד מהן לאיזה דירה היו מיועדות ועל ידי מי שולמו. כך גם, מרבית הקבלות הינן משנת 2008, ומקצתן משנת 2013. זאת ועוד, גם אם נצא מנקודת הנחה שהמנוח רכש עבור התובעת מכשירי חשמל שונים לדירתה – אין בכך, כשלעצמו, כדי להוות אינדיקציה בלעדית לחיי שיתוף. כאמור, בין התובעת למנוח היו יחסים קרובים, אשר כללו תמיכה כלכלית (כפי שאף עולה מהודעת המנוח) – ועל כן יש להתייחס לרכישת אותם מכשירי חשמל נטענים בהקשר הכולל של מערכת היחסים שהייתה ביניהם.

35. התובעת העידה כי "כמעט תמיד" התובע העביר לה 1,000 ₪ מידי חודש, ובהמשך ציינה כי הסכום הנ"ל הועבר לה מזה כ-8-9 שנים (טענה שלא נתמכה באסמכתאות מספיקות, אותן, ניתן היה לאתר בנקל . מה גם שבהודעתה בהליך הקודם ציינה כי סך זה הועבר לה בשיק "כבר מעל שנתיים"). התובעת הסבירה את הסיוע הכספי בכך שכבר מתחילת הקשר כשהמנוח החל ללון בדירתה הוא הרגיש שהיא מבזבזת ועל כן החליט לסייע לה, כאמור (ראו ע' 14 ש' 18-21 לפרוטוקול). בתצהירה, התובעת שינתה את גרסתה , וטענה כי סכום זה הועבר לה מידי חודש בגין תשלומי הארנונה, החשמל והמים. התובעת סתרה את גרסתה זו עת העידה , בהליך הקודם , כי הסיוע בסך של 1,000 ₪ מידי חודש "התעורר אחרי שהעבודה אצלי ירדה והוא ראה שאני זקוקה קצת יותר ואז הוא התחיל להזרים לי" (ראו ע' 9 ש' 28, וע' 10 ש' 1-2 לפרוטוקול ההליך הקודם).
מכאן, שהסיבה לסיוע בסך של 1,000 ₪ מידי חודש נעוצה בקשיים כלכליים בעסקה של התובעת ולא לכיסוי הוצאות משותפות, כפי שהעידה התובעת בענייננו.
בהקשר זה נדגיש כי המנוח ציין בהודעתו כי העביר לתובעת סך של 1,000 ₪ "מזה שנתיים כעזרה" (ולא 8-9 שנים - כפי שהעידה התובעת) .

36. תצהירה של גב' בוקובזה (אחות המנוח) – נזכיר כי תצהיר זה נחתם בפני עו"ד כשעתיים לפני שהמנוח הובא המנוח למנוחות. התובעת עומתה במהלך עדותה בהליך הקודם עם כך שאחות המנוח טענה שכל מה שנרשם בתצהיר שהיא חתמה עליו הוא שיקרי. התובעת לא ידעה ליתן הסבר מספק לכך. התובעת אף נשאלה האם עוה"ד שלה עדכן אותה בדבר טענת אחות המנוח , לפיה התצהיר עליו חתמה הינו שיקרי, ו על כך השיבה: "לא זוכרת. יכול להיות שעו"ד שלי עדכן אותי ואני לא תמיד זוכרת" (ראו ע' 13 ש' 1-12 לפרוטוקול ההליך הקודם).
לא שוכנענו כי התובעת לא זכרה פרט מהותי כזה, בהינתן שזכרה, בין היתר, פרטים אחרים הרבה פחות מהותיים באשר לאופן התרחשות האירועים. עוד נציין כי תמיכה למסקנה אליה הגענו מצאנו דווקא באי זימונה של אחות המנוח למתן עדות בתיק שלפנינו, אשר העידה בהליך הקודם והסבירה ארוכות באשר לנסיבות חתימתה על התצהיר ועל כך שלטענתה נוצלה על ידי התובעת .

37. אזכרת המנוח - התובעת העידה כי על אזכרת החודש של המנוח (ה-30) גילתה במקרה, ולא ידעה להסביר איך קרה הדבר אם לטענתה הייתה בת זוגו של המנוח עד הפטירה (ראו ע' 17 ש' 28-29, וע' 18 ש' 1 לפרוטוקול).

38. ארוחות משותפות בשבת - התובעת העידה כי היא והמנוח בילו כל שבת אצל ילדיה (ולעיתים רחוקות בלבד אצל בתו של המנוח) – (ראו ע' 18 ש' 20-23 לפרוטוקול). על אף האמור, התובעת לא מצאה לנכון (הן בהליך הקודם והן בהליך זה) להעיד את ילדיה לתמיכה בטענותיה – על אף שהדבר נדרש בשל קרבתם לתובעת והיכרותם את הקשר שבין התובעת למנוח. עוד נציין בהקשר זה כי הת ובעת העידה את כלתה, גב' חדד, אולם, כפי שעוד נפרט בהמשך, עדותה נסתרה ולא מצאנו לנכון לבסס עליה ממצאים.

39. בילויים משותפים - באשר לנסיעות המשותפות לבתי מלון בארץ ובחו"ל, אין לנו אלא להפנות לע"ע (ארצי ) 4247-12-15 מזל מימון נ' קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (27.02.2017) , שם נקבע:
"נציין כי גם הנסיעות המשותפות לחו"ל אינן אוצרות את הכוח לבסס קיומו של תא משפחתי. כידוע, גם חברים וידידים נוהגים לנסוע יחדיו לחו"ל, ולכן נסיעות אלה, כשלעצמן, אינן בעלות משקל משמעותי...".

40. הגדרת הקשר בין בני הזוג על ידי המנוח - המנוח ציין בהודעתו, בזמן אמת וכשלושה שבועות טרם פטירתו, כי הוא והתובעת הינם ידידים, והגדיר את היחסים בניהם כחברים: יוצאים לבלות יחד, אין ביניהם מחויבות, מעולם לא התגוררו יחד, אין בכוונתם למסד את הקשר ביניהם, וכי הפניה למל"ל נועדה אך ורק כדי שהתובעת תקבל פנסיה מקרן אגד אם יקרה לו משהו. מכאן, עולה כי לא הייתה כל כוונה או רצון מצדו של המנוח לחיים משותפים או ל"קשירת גורל" עם התובעת.
אומנם המנוח ציין בהודעתו כי הוא והתובעת יצאו יחד, בילו יחד, נסעו יחד לחוץ לארץ ולמלונות בארץ (על חשבון המנוח) , ואף כשהסתדר להם הגיעו לאירועים יחד, המנוח ערך קניות וכלכלה לביתה של התובעת וכן העביר לה סך של 1,000 ₪ מידי חודש משך שנתיים כעזרה, כאמור. אך לא מצאנו בכל אלה, ונוכח התמונה המלאה שהוצגה לפנינו, כדי קיום משק בית משותף אגב קשירת גורל ורצון לחיים יחדיו. ונזכיר כי על אף האמור, המנוח הוא אשר בחר להגדיר את מערכת היחסים בין הצדדים כידידות, ללא מחויבות, תוך הפרדה רכושית, לינה בבתים נפרדים ותוך אמירה מאוד ברורה כי התביעה לידועים בציבור נועדה אך לשם תשלום פנסיה לתובעת במידה והמנוח ילך לעולמו.

41. הקשר של התובעת עם המנוח לפני פטירתו - בתו של המנוח, גב' ארצי, התייחסה בהודעתה לחוקר בהליך הקודם, בין היתר, לתקופה האחרונה לחיו של המנוח, וציינה -
"...מה גם שאבא שלי אמר לי בערך בחודש האחרון לפני מותו שהוא מאוד מאוכזב ממנה, הוא אמר אני לא כועס עליה אבל מאוכזב ממנה כי הייתה מספרת לו כל יום סיפורים למה לא יכולה להגיע ואני בפועל זו שטיפלה בו בחודשים האחרונים לחייו באופן מלא, הייתי מגיעה אליו פעמיים ביום...אני והאחים שלי. והיו פעמים שהייתה רחל קופצת בערב לשבת איתו קצת, אבל לא עשתה אוכל או כביסות, רק לעיתים רחוקות". (ראו ע' 3 ש' 4-13 להודעתה)

42. בנוגע לחלקה של התובעת בטיפול במנוח בשנה האחרונה, בנו של המנוח מר דורון הררי , נשאל במסגרת הודעתו לחוקר בהליך הקודם -
"ש. מי טיפל ביצחק בחצי שנה או שנה אחרונה?
ת. ב-3 חודשים אחרונים היה לו עובד זר, צילה אחותי הייתה אצלו כל יום פעמיים ביום, באה בבוקר וחוזרת לבית ובצהריים נשארת עד הערב ואני ואחי היינו בערב. וכשהיה בבית חולים התחלפנו 3 ילדים בטיפול ולינה אצלו. לא עזבנו אותו עד הרגע האחרון. רחל הייתה לעיתים רחוקות בין 2-4 שהחנות הייתה סגורה וגם לא כל יום. חוץ מבילויים שהיו יוצאים לא הייתה תמורה מצידה כמעט". (ראו ע' 3 ש' 8-16 להודעתו).

זאת ועוד, גם הזמנים בהם שהתה התובעת עם המנוח לא אפשרו טיפול ודאגה לצרכיו, בעיקר לא בחודשים האחרונים לחייו. גרסתה של התובעת, גם בעניין זה, הייתה רצופת סתירות. כך, התובעת העידה כי ב-7-8 חודשים האחרונים לחיי המנוח היא טיפלה בו לאחר יום העבודה שלה (ראו ע' 16 ש' 13 לפרוטוקול), אח"כ הסבירה, בניגוד לאמור קודם, כי "אני הייתי קופצת לשעה שעתיים הפסקה בין 13:00 ל-16:00, הייתי אוכלת איתו צהריים..." (ראו ע' 16 ש' 15-16 לפרוטוקול). בהמשך, גרסתה התפתחה שוב, אז העידה כי גם הסיעה את התובע לטיפולים רפואיים בבית החולים אחת לשבוע (ראו ע' 16 ש' 24-29, וע' 17 ש' 1-13 לפרוטוקול).

זה המקום לציין כי מגרסתה של בתו של המנוח, גב' ארצי, בהודעתה עולה כי היא בפועל זו שטיפלה במנוח בחודשים האחרונים לחייו יחד עם אחיה, וכי מידי פעם התובעת הייתה מגיעה לשבת קצת עם המנוח, ולעיתים רחוקות בישלה או כיבסה. גם בנו של המנוח, מר דורון הררי, מסר בהודעתו גרסה דומה ועיקרה ביקורים קצרים, ולא בכל יום.

43. ביצוע מטלות הבית (בישול, כביסה ושאר צרכי היום יום) - התובעת נשאלה בעדותה מתי המנוח החל לדאוג לכלכלת הבית, וכך השיבה: "משהו כמו מאז שהתחיל ללון אצלי בעצם והרגיש צורך לעזור לי בזה שבישלתי, כיבסתי ודאגתי לצרכיו" (ראו ע' 14 ש' 6-8 לפרוטוקול). התובעת קשרה בין הלינה המשותפת לכך שבישלה, כיבסה ודאגה לצרכי המנוח – ואולם, כאמור, בשים לב לקביעתנו לעיל – התובעת והמנוח לא ישנו יחד, למעט בנסיעותיהם לחו"ל, כך שגרסתה בקשר לטיפול בצרכי המנוח לא הייתה אמינה עלינו. חיזוק למסקנתנו זו מצאנו בהודעתה של התובעת בהליך הקודם שם ציינה כי חלק מבגדיו של המנוח היו בביתה – ואותם היא כיבסה וגיהצה, ואילו באשר ליתר הבגדים שבביתו, הייתה לו עוזרת בית אחת לשבועיים שניקתה את הבית וגם כיבסה – כאשר לפני שמצבו החמיר, כ-7-8 חודשים לפני שנפטר, המנוח הוא זה שכיבס לעצמו.

44. עדי התובעת - לא נוכל לסיים את מלאכתנו, מבלי להתייחס לעדויותיהם של עדי התובעת , ונציין כי לא מצאנו שיש בהם כדי לסייע בידי התובעת בתביעתה, בין היתר, משאלו סותרים את עדותה של התובעת עצמה, ולעיתים אף לוקים בחוסר ידע ובסתירות פנימיות. ונסביר.

א. עדותה של כלת התובעת, גב' חדד – גב' חדד עמדה על כך כי היא שימשה כאפוטרופוס (שלא במובנו המשפטי של המונח) של המנוח לכל צרכיו מול המל"ל (ראו ע' 25 ש' 13-24, וע' 26 ש' 1-2 לפרוטוקול). אולם, ניכר היה בעדותה כי גילתה חוסר ידע בדבר מטפלים/עובדים זרים של המנוח (כך למשל לא ידעה לומר באיזו חברת סיעוד מדובר או האם למנוח היה עובד זר או עובדת זרה, וכל "אפוטרופסותה" התמצתה בקישור שעשתה בין המנוח לבין חברה טובה שלה על מנת שזו האחרונה תטפל בענייני המנוח בהקשר זה (ראו ע' 26 ש' 7-29, וע' 27 ש' 8-11 לפרוטוקול).

לדידנו, האמור לעיל מערער את מהימנות עדותה של גב' חדד, ואף מקים ספק רב בקשר הרציף שהיא טוענת שהתקיים בינה (ובין התובעת) לבין המנוח, לרבות הטענה כי המנוח נהג להתארח בביתה, עם התובעת "כמעט כל שבת" (ראו ע' 27 ש' 12-14 לפרוטוקול).

זאת ועוד, כאמור, גב' חדד לא ידעה לומר באיזה תדירות המנוח ישן בביתה של התובעת והעידה כי זה היה "די ברור" שהם גרים ביחד מתוך ביקוריה בבית התובעת (ראו ע' 27 ש' 17-22 לפרוטוקול) , כאשר במקביל העידה כי ביקרה בבית התובעת על פי רוב כפעם בשבועיים בלבד בד"כ בסופי שבוע (ראו ע' 28 ש' 2-5 לפרוטוקול). בדומה, גב' חדד העידה כי היא מניחה ומעריכה, אך איננה יודעת, האם התובעת ישנה בדירת המנוח (ראו ע' 29 ש' 1-5 לפרוטוקול).

כך גם, גב' חדד העידה כי המנוח חדל לישון אצל התובעת לכל היותר מספר שבועות בודדים לפני הפטירה (ראו ע' 28 ש' 25-29 לפרוטוקול). עדות הסותרת את גרסת התובעת עצמה , כי הדבר היה כ-8-10 חודשים לפני הפטירה ולכל הפחות כ-7-8 חודשים לפני הפטירה, כאמור.

ב. עדותו של מר פלק – נציין בקצרה כי תדירות הביקורים עליהם העיד מר פלק בביתו של המנוח (בין אחת לשבועיים לאחת ל-5 שבועות) איננה יכולה להקים לו ידיעה ממשית בדבר סידורי הלינה שהיו בין התובעת לבין המנוח. יתרה מכך, עדות זו אף אינה עולה בקנה אחד עם עדויותיהן של התובעת ושל גב' חדד כי המנוח הוא זה שישן בביתה של התובעת, ולא להיפך.

מר פלק הודה כי הוא לא ידע שהמנוח גר או ישן אצל התובעת (ראו ע' 22 ש' 27-28 לפרוטוקול).

מר פלק העיד כי היה סמוך ובטוח שהתובעת ישנה אצל המנוח, והוסיף כי סברה זו התחזקה אצלו כאשר בביקורו האחרון אצל המנוח מסר לו המנוח כי ביקש מהתובעת "לחזור לביתה" (ראו ע' 23 ש' 1-6 לפרוטוקול). לאור עדויות הצדדים, לרבות התובעת עצמה כמפורט לעיל, עולה כי האמור הינו בגדר סברה בלבד, שאיננה נכונה, שכן התובעת לא ישנה אצל המנוח.

אם לא די באמור עד כה, נוסיף, כאמור, כי בהודעתו של מר פלק בהליך הקודם, זה האחרון השיב: "עד כמה שאני יודע שהם גרו יחד. מעולם לא בדקתי...".

סיכום

45. לאור כל האמור לעיל, התרשמנו כי יחסי הידידות בין התובעת לבין המנוח הובילו לתמיכתו הכלכלית של המנוח בה, ולרצונו כי התובעת תהא זכאית אך ורק לקבלת הטבות שצבר מעבודתו (תעודת נסיעה חופשית/פנסיה) בנימוק שממילא ילדיו אינם יכולים לזכות בכך, ולא לכל זכויות רכושיות אחרות.

הדרישה לחיי משפחה ומשק בית משותף לא הוכחה כדבעי, בין בעניינים כלכליים ובין בעניינים שאינם כלכליים.
לא שוכנענו, שהושקע מאמץ על ידי התובעת בהתאם ליכולותיה ואפשרויותיה לצורך כינון משק בית משותף. אמנם, נראה כי בין התובעת למנוח שררו לאורך השנים יחסי קרבה. אולם לא הוכח כי אלה הגיעו – במיוחד בתקופה הסמוכה לפטירת המנוח – כדי קשר זוגי השקול במהותו ורכיביו לקשר משפחתי, המבוסס על שותפות גורל, הכולל ניהול משק בית משותף.
עוד נוסיף, כוכנענו שהייתה בין הצדדים מחויבות רגשית ערכית, ומכל מקום – לא כזו המעידה על קשירת גורל. בבחינה הכוללת של היחסים שבין התובעת למנוח נתנ ו משקל, בין היתר, גם למידת המחוי בות של התובעת למנוח בעיתות משבר ולמידת התמיכה שהעניקה לו עת תש כוחו בעת חוליו וטרם פטירתו, בענייננו, משמדובר על תקופה משמעותית של כ-7-8 חודשים לכל הפחות, משקלו היחסי של שיקול זה עולה.

באשר למגורים משותפים נציין כי מהתמונה שנפרשה לפנינו עולה, משלא הוכח אחרת, כי לא היה כל כורך או אילוץ למגוריהם הנפרדים של התובעת ושל המנוח, אלא היה מדובר בבחירה מודעת, בשל חוסר רצונו של המנוח להתגורר עם התובעת, ורצונו לשמור, כדברי ילדיו, על פינה שקטה לעצמו.

חשוב לציין כי הפסיקה אומנם הגמישה את תנאי המגורים המשותפים, וזאת כאשר מקור המגורים הנפרדים נבע מנסיבות אובייקטיביות משמעותיות המהוות אילוץ המונע מן הצדדים להתגורר יחדיו, במצב מיוחד כגון מחלת נפש, אשפוז במוסד כלשהו או אלימות במשפחה – נסיבות אשר לדידנו, אינן מתקיימות בענייננו, מה גם ששוכנענו כי לא הייתה כל כוונה (לפחות מצד המנוח) לקשירת גורל ורצון לחיים יחדיו.

46. לאור כל האמור לעיל ו חרף העובדה כי בני הזוג הוכרו כידועים בציבור בכל הקשור לגמלאות המוענקות על ידי המוסד לביטוח לאומי, לא מצאנו כי התובעת ה צליחה ל הוכיח כי יש לראות בה כידועה בציבור של המנוח לצורך קבלת קצבת שאירים מהנתבע.
לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

47. נוכח נסיבותיו המיוחדות של תיק זה, ולא בלי היסוס, החלטנו שלא ליתן צו להוצאות.

48. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ט"ז שבט תשע"ח , (01 פברואר 2018 ), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר עזמי תחאוחו
נציג ציבור עובדים

מוסטפא קאסם שופט

מר ראובן גבריאל כהן
נציג ציבור מעסיקים


מעורבים
תובע: רחל חדד
נתבע: קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ
שופט :
עורכי דין: