ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין משה צביקל נגד ארי קרשין :

לפני כבוד ה שופטת שרה דותן

מערערים

משה צביקל

נגד

משיבים

1.ארי קרשין
2.עודד צביקל

פסק דין

ערעור זה מופנה נגד פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה ( כבוד השופט גלעד הס) מתאריך 05.03.17 לפיו חויב המערער, ביחד ולחוד עם המשיב 2, בתשלום בסך 95,000 ₪ למשיב 1 בשל הלוואה שלווה המשיב 2 מאת המשיב 1, אשר הופקדה בחשבון הבנק של המערער, הוא אבי המשיב 2.

רקע
בין המשיב 1 למשיב 2 שררה מערכת יחסים חברית במשך מספר שנים. המשיב 2, שהיה בעליה של מסעדה, באותה תקופה, פנה למשיב 1, בתאריך 01.10.12 או בסמוך לכך, בבקשה שילווה לו 100,000 ₪ באמצעות העברת הכספים לחשבון הבנק של המערער.
המשיב 1 נעתר לבקשת המשיב 2 והעביר לחשבון המערער 95,000 ₪.
ההלוואה לא נפרעה, לא על ידי המערער ולא על ידי המשיב 2. בד בבד, חלה הרעה במערכת היחסים החברית ששררה בין המשיב 1 למשיב 2. המשיב 1 דרש לקבל את כספו חזרה, ומאחר שבקשתו לא נענתה הגיש תביעה לבית המשפט קמא נגד המשיב 2, נוטל ההלוואה, ונגד המערער, אשר לחשבונו הועברו כספי ההלוואה.
בית המשפט קמא קיבל את תביעת המשיב 1 וחייב את המשיב 2 והמערער, ביחד ולחוד, בתשלום של 95,000 ₪ למשיב 1, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
הנימוק בבסיס חיובו של משיב 2 בתשלום סכום ההלוואה למשיב 1 הינו החיוב החוזי המוטל עליו להשבת ההלוואה, ואילו הנימוק לחיוב המערער בתשלום למשיב 1 מעוגן בדיני עשיית עושר ולא במשפט.
פסק דין זה הינו מושא הערעור שלפניי.
טענות המערער
לטענת המערער כספי ההלוואה הועברו מכח חוזה הלוואה שנכרת בין המשיב 1 למשיב 2, והעברת הכספים לחשבון המערער היוותה חלק מתנאי החוזה. זאת ועוד, לא נטען על ידי המשיב 1 כי החוזה בוטל לרבות כי הטעוהו בעת כריתת החוזה, ולשיטת המערער הוא שימש כשלוחו של המשיב 2 לצורך קבלת כספי ההלוואה. לפיכך, לגישתו, לא נעשה על ידו עושר ולא במשפט.
עוד נטען, כי המשיב 2 לא העלה טענה כלשהיא הנוגעת לאי קבלת הכספים על ידו, או לקבלת חלקם, או כי בוצעה טעות בהעברת הכספים לחשבונו של המערער. לאור זאת נטען כי, מתחזקת גרסת המערער.
כן נטען, כי אפילו לשיטת בית המשפט קמא לא היה מקום לחייב את המערער במלוא הסכום שהלווה המשיב 1 למשיב 2, וכן לא היה על בית המשפט לקבוע שהגיע מועד פירעון ההלוואה.
עוד נטען, כי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי המשיב 1 רשאי היה להגיש תביעה בעילה חוזית ובעילת עשיית עושר ולא במשפט, שעה שבנדון דידן היו אלו טענות עובדתיות חלופיות.
באשר לעילת עשיית עושר נטען על ידי המערער, כי בית המשפט קמא התעלם מכך שטענה זו לא הועלתה על ידי המשיב 1 בכתב התביעה כי אם בכתב התשובה. זאת ועוד, המשיב 1 טען כי המערער היה שותף לקנוניה להסתרת הכספים מהנאמן של המשיב 2, אולם מעבר לטענה זו לא נטען כי המערער עשה שימוש בכספים לצרכיו. על אף האמור, בית המשפט קמא דן בטענה לעשיית עושר ולא במשפט.
עוד נטען כי, המשיב 2 הודה כי הכספים שהועברו לחשבונו של המערער שימשו לתשלום חובות ל"רשויות" שאינן נכללות בהליך פשיטת הרגל. כן נטען כי, המשיב 1 גרס לכל אורך הדרך שהמערער היה לווה, ולא העלה טענה כלשהיא לעניין עשיית עושר ולא במשפט על ידי המערער. משכך, לא היה על המערער להוכיח כי הכספים שהופקדו בחשבון הנושא את שמו הועברו למשיב 2. עוד נטען, כי משיב 1 הסכים עם משיב 2 שמלוא הכספים הועברו אליו.
עוד גורס המערער, כי מאחר שהוא שימש שלוח עבור המשיב 2, בידיעתו של המשיב 1, הרי שהוא לא היה " זוכה" כמשמעות המונח בחוק עשיית עושר.
מוסיף המערער וטוען, כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו לפיה מאחר שכספי ההלוואה חסכו למערער את הצורך להעביר סכום דומה למשיב 2 כפי שתכנן לעשות - צמחה לו בכך טובת הנאה אישית, וכן שגה בקביעתו לפיה המערער השתמש בכספים לביצוע פעילות כלכלית שאילולא ההפקדה היתה נעשית מכספו. לטענת המערער, הוא העיד בתצהירו כי לא צמחה לו טובת הנאה אישית, וכן העיד כי בעת שהמשיב 1 הלווה את הכספים למשיב 2 לא היתה למערער כוונה לתת למשיב 2 כספים, לא מכספו האישי ולא באמצעות כספי הלוואה שיטול. לגרסתו, אחת ההודעות שהוצגה על ידי המשיב 1 עצמו העלתה כי אף אם היה רוצה להעביר כספים למשיב 2, הרי שלא היה זקוק להלוואה לשם כך ומכאן שלא צמחה לו הנאה נגזרת.
עוד נטען, כי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי העובדה שהמערער העיד שהוא מסייע למשיב 2 בתקופת שמיעת הראיות, כמוה כהודאה בסיוע בתקופת מתן ההלוואה.
יתרה מכך נטען, כי המערער לא נדרש להוכיח שהכספים שהופקדו בחשבונו הועברו למשיב 2 וזאת מאחר שהמשיב 1 לא העלה כל טענה לגבי עשיית עושר ולא במשפט, ומשכך לא היה על המערער להוכיח כי הכספים שהופקדו בחשבונו הועברו למשיב 2.
עוד נטען, כי לא היה עליו להציג דפי חשבון, משום שבחשבונו הופקדו כספים ממקורות שונים ובין היתר משכורות שהמשיב 2 קיבל, ומשכך אין בתנועות כאלו ואחרות בחשבון הבנק כדי ללמד כי כספי ההלוואה שימשו לתשלום כזה או אחר.
מעבר לכך נטען, כי לא היה עליו להוכיח שלא צמחה לו הנאה נגזרת מכספים אלו, וזאת מכיוון שלא נטען על ידי המשיב 1 כי צמחה לו טובת הנאה וממילא לא נדרש להפריך הטענה.
באשר לרכיב ה"לא במשפט" הנדרש בחוק עשיית עושר נטען, כי הכספים הועברו לחשבון המערער בידיעתו ובהסכמתו של המשיב 1. כמו כן, לא נטען על ידי המשיב 1 וממילא לא הוכח כי היתה הטעיה/רמיה כלשהיא שבוצעה על ידי המערער כלפיו באשר לאופן העברת הכספים למשיב 2 ואופן השימוש בהם. זאת ועוד, העברת הכספים לחשבונו של המערער נעשתה ללא ידיעתו.
עוד נטען, כי המשיב 1 לא טען שעצם ההעברה היתה שלא כדין, אלא כל טענתו היתה כי העברה בדרך זו נועדה לעקיפת הנאמן. המערער טוען כי טענה זו הופרכה, מכיוון שהנאמן ידע על העברת הכספים על ידי המשיב 1 ולא עשה דבר.
כן נטען, כי שגה בית המשפט קמא בקבעו שאין לראות את ההשבה כבלתי צודקת. לשיטתו, המשיב 1 ידע למי מועברים הכספים, ידע את זהות בעל החשבון אליו מועברים הכספים ואף ציין באופן מפורש בהתכתבותו עם המשיב 2 כי לא נקבע מועד להשבת הכספים וכי השבתם אינה הכרחית.
מעבר לכך נטען, כי המשיב 1 לא העביר את הכספים כדי לחסוך מהמערער נטילת הלוואה שנועדה לעזור למשיב 2. לגרסת המערער, האמירה ברוח זו אשר נאמרה על ידי המשיב 2 למשיב 1 לאחר מתן ההלוואה נאמרה מבלי שהמערער היה צד לה, ולא עוד אלא שמדובר בעדות מפי השמועה שאין בה כדי ליצור חיוב או לפגוע בהגנת המערער.
עוד נטען, כי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי המשיב 1 העביר את הכספים לחשבונו של המערער מתוך הבנה כי הוא שותף בחובת השבת הכספים. לגרסת המערער, טענת המשיב 1 היתה שחובה על המערער להחזיר את ההלוואה מתוקף היותו לווה, וזו נזנחה על ידו ונדחתה על ידי בית המשפט קמא. בעניין זה נטען, כי לא היה עליו לחשוד בפעילות המבוצעת בחשבונו.
מוסיף המערער וטוען, כי במכלול היחסים בין הצדדים, חובת ההשבה שהוטלה עליו אינה צודקת, שעה שהמשיב 1 היה שותף לדרך ההעברה, לא ציפה לקבל את הכסף במועד כלשהוא וידע שהכסף אכן הועבר למשיב 2.
עוד טוען המערער, כי סכום ההלוואה התקבל ב-3 פעימות, ומאחר שבחשבונו היו תנועות של כספים ממקורות שונים, לרבות משכורות שהמשיב 2 קיבל, לא התעורר אצלו כל חשד. כן הבהיר בחקירתו, כי לא חשד שהמשיב 2 ינצל את חשבונו לרעה.
לאחר כל זאת טוען המערער, כי אף אם יש לחייבו בשל ההלוואה אין לחייבו במלוא סכומה, וזאת לנוכח העובדה שאף לגרסת המשיב 1 חלק מסכום ההלוואה הועבר למשיב 2, ואין בחלק זה כל עשיית עושר על ידי המערער.

טענות המשיב 1
לטענת המשיב 1 אין כל מניעה לחייב את המערער בהשבת הכספים מכח דיני עשיית עושר, ואין כל סתירה בין חובת ההשבה של המשיב 2 לחובת ההשבה של המערער. אמנם המערער לא התחייב בהתחייבות חוזית כלפיו, אך משהופקדו כספים לחשבונו מבלי שהיתה לו זכות חוזית כלשהיא - הרי שמוטלת עליו החובה להשיבם, אף אם קיימת חובה מקבילה להשבתם על ידי מאן דהו.
עוד נאמר על ידי המשיב 1, כי הוא טען לעשיית עושר ולא במשפט כבר בכתב התשובה שהוגש לבית המשפט. באשר לעילה זו נטען, כי התעשרות המערער התרחשה כאשר הכספים הועברו לחשבונו בפועל, על אף שייעודם היה הלוואה למשיב 2.
יתרה מכך נטען, שהמערער מעולם לא הוכיח כי כספי ההלוואה שהופקדו בחשבונו הועברו באופן מלא למשיב 2, מבלי שהמערער נהנה מהם באופן ישיר או עקיף, ולפיכך עצם העברת הכספים העשירה את מצבת נכסי המערער ויש בכך עשיית עושר.
בהקשר זה נאמר, שהמערער טען תחילה כי לא ביצע כל פעולה בחשבונו, לרבות בכספים שהועברו על ידי המשיב 1, אולם בהמשך חקירתו לא הכחיש כי יצאו המחאות מחשבונו החתומות על ידו. לפיכך, לגרסת המשיב 1, ברי כי מדובר בחשבון פעיל אשר המערער ביצע בו פעולות.
זאת ועוד, אף אם המערער העביר את כל כספי ההלוואה למשיב 2, הרי שצמחה לו טובת הנאה מכיוון שלא נאלץ להשתמש במקורותיו שלו ולחלופין ללוות כסף על מנת לסייע לבנו, המשיב 2.
באשר לגרסת המערער לפיה הודעות הטקסט אינן מהוות ראיה כי המערער התכוון לסייע לבנו מכספו האישי נטען, כי מדובר בהודעות שהמשיב 2 העיד עליהן במשפט ולפיכך אינן מהוות עדות שמיעה, וניתן להסתמך עליהן כראיה בנוגע לעצם האמירה ששמע המשיב 2 מהמערער.
באשר ליסוד ההתעשרות " שלא כדין" נטען, כי אין צורך להוכיח קנוניה כלשהיא נגד המזכה כטענת המערער, אלא די בהוכחה כי למערער לא היתה זכות שבדין שגרמה להתעשרותו. לנוכח העובדה שלמערער לא היתה כל זכות שבדין לקבלת הכספים לחשבונו הרי שהתעשרותו היתה שלא כדין.
באשר לסוגיית ההשבה נטען, כי המערער כלל לא טען בסיכומיו ובחקירתו להגנת סעיף 2 לחוק עשיית עושר, וההלכה בעניין זה הינה כי יש לראות טענה שלא נטענה בסיכומים כטענה שנזנחה וממילא לא הוכחה.
עוד נטען על ידי המשיב 1, כי העביר את הכספים בתום לב לחשבונו של המערער מתוך הבנה כי העברתם חוסכת מהמערער נטילת הלוואה על מנת לעזור לבנו, המשיב 2.
כן נטען, כי היה על המערער לחשוד בפעילות בחשבונו, בייחוד כאשר מדובר בחשבון משפחתי-פרטי של המערער אשר ביצע בו פעולות מפעם לפעם וכאשר מדובר מסכום שאינו זעום. מעבר לכך, מאחר שהמערער לא הפריד בין פעילותו בחשבונו לבין פעילות המשיב 2 המתבצעת בו, הרי שאין מדובר בנסיבות המצדיקות פטור מהשבה, בעיקר לנוכח העובדה כי המערער לא נתן כל תמורה למשיב 1 בגין הכספים שנתקבלו בחשבונו.

טענות המשיב 2
המשיב 2 טוען כי לא היה מקום לחייב את אביו, המערער, בתשלום הכסף שהועבר אליו מהמשיב 1. לטענתו, מאחר שלא היה לו חשבון בנק פעיל, העברת הכספים בוצעה דרך חשבון הבנק של המערער, וזאת בהמשך לסיכום שהיה בין המשיבים, ללא כל מעורבות מצדו של המערער.
עוד נטען על ידו, כי לא נעשתה כל פעולה להברחת כספים מקופת הכינוס, שהרי המשיב 1 יידע את הכונס בהעברת הכספים והכונס לא מצא מקום להתערב בכך.
כן נטען, כי מאחר שטענת עשיית עושר ולא במשפט הועלתה לראשונה בכתב התשובה של המשיב 1, הרי שהדבר מלמד כי טענתו זו חסרת תום לב, מכיוון שהועלתה עת הבין כי אין לו כל עילה נגד המערער וכי מדובר בניסיון שנועד להפעיל לחץ על המשיב 2.
מעבר לכך נטען, כי בית המשפט קמא דחה את טענת המשיב 1 לפיה המערער והמשיב 2 עשו קנוניה להברחת הכספים, ומשכך היה על בית המשפט לדחות את הטענה לעשיית עושר ולא במשפט.
המשיב 2 מבהיר כי נטען על ידו שכל הכספים שקיבל מהמשיב 1 הועברו לרשויות המס ולהן בלבד, ומאחר שהמשיב 1 לא טען שהמערער עשה שימוש בכספים לצרכיו האישיים אלא טען לקנוניה נגד הכונס בלבד, הרי שלא היה מקום ליתן פסק דין בהסתמך על טענה שלא נטענה וממילא לא היה על המערער או על המשיב 2 להפריכה.
דיון והכרעה
לאחר שקראתי את טענות הצדדים, כפי שפורטו בכתבי בי הדין ובפרוטוקול הדיון שהתקיים בפניי, ולאחר שבחנתי את פסק דינו של בית המשפט קמא הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.
כבוד השופט הס בחן את העובדות לאשורן ואת טענות הצדדים לעומקן, ואין לי אלא לאשר את מסקנותיו.
מכל מקום, אדון בליבת טענות המערער.
אין מחלוקת כי המשיב 1 הפקיד לחשבונו של המערער 95,000 ₪ שייעודם הלוואה למשיב 2. בית המשפט קמא קבע כי קיימת למערער טובת הנאה מכך שהכספים הועברו לחשבונו וכי מדובר בחשבון שבוצעו בו פעולות על ידי המערער. כן נקבע, כי לא הוכח כי מלוא סכום ההלוואה ולמצער, חלקו, הועבר למשיב 2. עוד נקבע, כי היה על המערער לחשוד בקבלת סכום כה גבוה לחשבונו ולפיכך לא חלה עליו הגנת סעיף 2 לחוק עשיית עושר.
חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר") קובע:
1. (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.
(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת.

לעניין הפטור מחובת ההשבה נקבע:

2. בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת.
המערער טוען כי אין לחייבו לפי חוק עשיית עושר משום שהוא שימש כשלוחו של המשיב 2. טענה זו יש לבחון, לאור מהות השליחות, והאם התקיימה שליחות בענייננו.
חוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק השליחות") קובע: (א) שליחות היא יפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי.
(ב) כל פעולה משפטית יכולה לשמש נושא לשליחות, חוץ מפעולה שלפי מהותה או על פי דין יש לבצעה אישית.
(ההדגשה אינה במקור – ש.ד)
משמע, על מנת שיתקיימו יחסי שליחות, על השלוח, קרי – המערער, לעשות פעולה משפטית לטובת השולח, קרי – המשיב 2.
כבוד הנשיא ברק ( כתוארו אז) מבחין בין פעולה משפטית לפעולה מטריאלית ( פיסית) ומציין בספרו ( אהרן ברק חוק השליחות כרך א' 405-407 [1996]): "ראובן ולוי עשו ביניהם חוזה מכר, שבו מכר ראובן ללוי ספר. ראובן הטיל על שמעון את התפקיד להביא את הספר ללוי. האם שמעון הוא שלוח של ראובן כמשמעות ביטוי זה בחוק השליחות? ראובן אומר לשמעון: 'לך אל לוי ואמור לו, כי אני מבקש לקנות ממנו את מכוניתו במחיר פלוני'. שמעון עושה כן ולוי מוכר את המכונית. האם שמעון הוא שלוח של ראובן? ...בדוגמא הראשונה נשתכללה עסקה בין המשלח לבין הצד השלישי ללא התערבות השליח. לעומת זאת בדוגמא השניה השליח היווה צינור לשכלול העסקה עצמה. נראה לנו, כי אין קושי בהסקת המסקנה, כי בסוג המקרים הראשון, השליח אינו שלוח, וחוק השליחות אינו חל. הטעם הוא כי פעולת השליח אינה פעולה משפטית אלא פעולה מטריאלית ( פיסית); השינוי במצבו של המשלח חל בעקבות פעולות המשלח עצמו, שקדמו לפעולות השליח. השליח הגשים את הפעולות המטריאליות שאותן חייב הסדר המשפטי החדש."
לגרסת המערער, הדוגמא הראשונה היא הרלוונטית בנדון דידן, וזאת לנוכח טענתו כי עסקת ההלוואה נרקמה בין המשיב 1 למשיב 2 ללא ידיעתו ו/או מעורבותו. אולם, גרסתו מהווה אחיזת החבל משני קצותיו. ודוק: המערער טוען כי עסקת ההלוואה בוצעה ללא שנטל בה חלק, כפי שנכתב בעיקרי הטיעון שהוגשו על ידו: "יותר מכך, העברת הכספים בוצעה ללא מעורבות של המערער, מבלי שהוא ידע, בכלל, על הסיכום שבין שני המשיבים ועל עצם העברת הכספים, בכלל ועל ידי משיב 1, בפרט", יחד עם זאת נטען על ידו כי הוא שימש שלוחו של המשיב 2. טענות אלו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. זאת, משום שהגדרתו של המערער כשלוחו של המשיב 2 מחייבת כי הוא יבצע פעולה משפטית, ומאחר שלשיטתו עסקת ההלוואה בין המשיב 1 למשיב 2 השתכללה ללא כל מעורבות מצדו - הרי שאין כל פעולה משפטית בעצם השימוש בחשבון הבנק שלו כצינור להעברת הכספים לאחר השתכללות העסקה בין השניים, ולפיכך יוגדר הוא כ"שליח" (במובנו הטכני) ולא כ"שלוח" (על פי חוק השליחות).
מעבר לדרוש יצוין, כי ע"א 2374-97 ווזאנה נ' רשות הדואר פ"ד נה(1) 2001 אליו הפנה המערער אינו רלבנטי לענייננו, מאחר שפסק הדין עוסק במערערת המנהלת עסק לגביית חובות המשמשת כשלוחה של לקוחותיה לפעולה המשפטית של פירעון חובות שחייבים צדדי ג' ללקוחותיה. פעולתה "יש בה כדי לשנות את מצבו המשפטי של השולח כלפי צד שלישי" ( ע"א 602-82 יורשי עומר כליל עבדאללה אבו-ניע נ' מנדלבאום, פ"ד לז[3] 281), ממצב בו הצד השלישי היה חייב לשולחה כסף למצב בו הוא פרע את חובו ואין הוא חייב עוד דבר לשולחה. אולם, בענייננו, כפי שהוסבר לעיל, מצבו המשפטי של המשיב 2 שונה בשל עריכת הסכם ההלוואה בין המשיב 1 למשיב 2, והמערער שימש כצינור לפעולה מטריאלית גרידא ולא כשלוח לפעולה משפטית.
באשר לטענת המערער לפיה תביעתו של המשיב 1 בבית המשפט קמא הן בעילה חוזית והן בעילת עשיית עושר ולא במשפט אינה יכולה לעמוד משום שמדובר בטענות עובדתיות חלופיות, נקבע על ידי השופט הס כי אין סתירה בחיובם של המערער והמשיב 2 יחד בעילות שונות. זאת, מאחר שחובת השבת הכספים על ידי המשיב 2 מקורה בחיוב חוזי של המשיב 2 כלפי המשיב 1 במועד כריתת החוזה ביניהם, ואילו חובת ההשבה על ידי המערער מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, כאשר הועברו לחשבונו כספים ללא זכות שבדין.
מעבר לכך אציין, כי המשיב 1 רשאי לתבוע בשתי העילות יחד וזאת מאחר שבכתב התביעה הצהיר המשיב 1 כי העובדות כהווייתן אינן ידועות לו ("כספי ההלוואה נותרו אצל הנתבע 2 ו/או הועברו לנתבע 1, ובכל מקרה יש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד"), מה גם שאין המדובר בטענות חלופיות כנגד אותו בעל דין אלא כנגד שני בעלי דין שונים, וכפי שתקנה 72( ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת: "בכתב טענות אין לטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות, אלא אם כן הצהיר הטוען כי העובדות כהוויתן אינן ידועות לו; אין באמור בתקנה זו כדי למנוע טענות משפטיות חלופיות." משכך, טענותיו מהוות טענות משפטיות חלופיות אשר אין כל מניעה לטעון אותן.
אשר לטענת המערער לפיה עילת עשיית עושר ולא במשפט נטענה לראשונה בכתב התשובה וחרף עובדה זו בית המשפט קמא דן בסוגיה ופסק לפיה – אמנם המערער התנגד בתחילה להעלאת טענה זו, אך לאחר מכן, בהמלצת בית המשפט, הסכים שכתב התשובה יישאר על כנו בכפוף להגשת תגובה מפורטת לכתב התשובה, ואכן כך הוחלט ביום 31.05.16, ולפיכך לא ניתן לשוב ולהעלות הטענה בשלב זה.
לאור זאת, נשאלת השאלה האם דיני עשיית עושר ולא במשפט חלים על המערער. סבורה אני כי, אין בטענותיו של המערער לפניי כדי לקעקע את קביעותיו של בית המשפט קמא אשר בחן סוגיה זו לעומק והתייחס לטענות המערער, רובן ככולן, בגופו של פסק הדין.
אין חולק כי חשבונו של המערער זוכה ב-95,000 ₪ כשם שאין חולק שהזיכוי הטכני בשלב ראשון היה שלא על פי זכות שבדין מאחר שההלוואה לא יועדה לו. בהמשך לקביעה זו, נשאלת השאלה האם המערער התעשר, וככל שהתשובה חיובית יש לבחון האם התעשרותו היתה כדין/שלא כדין.
מאחר שכספי ההלוואה הועברו בפועל לחשבונו של המערער, הרי שיש בכך כדי להצביע על התעשרותו באמצעות הגדלת מצבת נכסיו. לפיכך, היה על המערער להראות כי לא צמחה לו מכך כל טובת הנאה, אך הוא כשל מלצלוח משוכה זו. ראשית, מאחר שהמערער שינה גרסאותיו, תחילה טען שלא ביצע פעולות בחשבון ולאחר מכן לא הכחיש כי יצאו מחשבונו המחאות החתומות על ידו, ולפיכך ניתן להסיק כי חשבונו של המערער לא שימש רק כצינור להעברת הכספים, אלא שמדובר בחשבון פעיל שהיה גם בשימושו. זאת ועוד, לטענת המערער, עילת עשיית עושר נטענה לראשונה בכתב התשובה, כאשר לא נטען כי המערער עשה שימוש בכספים לצרכיו, אלא שכל טענת המשיב 1 הופנתה להיותו שותף לקנוניה להסתרת כספים מכונס הנכסים. לפיכך, ולנוכח העובדה כי לחשבונו הועברו כספים ממקורות שונים, נטען כי לא היה עליו להציג לבית המשפט תדפיסי חשבון בנק. אולם, טענתו אינה יכולה לעמוד, וזאת לנוכח העובדה כי כבר בכתב התביעה נטען כי " כספי ההלוואה נותרו אצל הנתבע 2 ו/או הועברו לנתבע 1" , אשר הפרכתה ניתנת באמצעות הצגת דפי החשבון, וברי כי כתב התשובה, המציין באמירה סתמית, לכאורה, של עילת " עשיית עושר", מהווה נדבך נוסף על האמור בכתב התביעה, ואין לקרוא האחד במנותק מהשני. כמו כן, ממועד הגשת כתב התשובה ועד למועד ההוכחות היתה שהות מספקת להיערך להתמודדות עם טענת עשיית עושר באמצעות הנפקת תדפיסי החשבון הרלבנטיים והצגתם בפני בית המשפט. על כן, המערער היה צריך להציג לבית המשפט את תנועות החשבון בתקופה הרלבנטית ובית המשפט היה יושב על המדוכה ככל שהיו מתגלים אי אלו קשיים בפירוט דפי החשבון. ברם, הימנעותו של המערער מלעשות כן היתה לו לרועץ, כאמור בפסק הדין.
בהתייחס לטענת המערער לפיה אמירתו של המשיב 2 למשיב 1, לאחר מתן ההלוואה, כי המשיב 1 חסך למערער את הצורך ליטול הלוואה כדי לסייע למשיב 2 הינה עדות מפי השמועה: אכן, מדובר בעדות מפי השמועה ולא ניתן להסתמך על אמיתות תוכנה. אולם, אין להתעלם מכך שזו נאמרה בזמן אמת ומשכך האמירה, כשלעצמה, בעלת משמעות, כאשר היא מצטרפת לאי הצגת דפי החשבון, כמו גם הימנעותו מלצרף לתצהירו העתקי המחאות שנמשכו מהחשבון, ולמצער, רשימת המוטבים של המחאות אלו. אי לכך, יש רגליים למסקנה לפיה פרוצדורת ההלוואה היתה נוחה למערער, ומשכך אין בעובדה שמדובר בעדות שמועה כדי לפגום בחבותו.
באשר לטענת המערער לפיה רכיב ה"לא במשפט" הנדרש בחוק עשיית עושר אינו חל עליו בית המשפט קמא דן בה וקבע כי מאחר שהמערער לא הפנה לדין מסוים מכוחו זכאי היה לקבל את הכספים הרי שהתעשרותו היתה שלא כדין.

באשר לטענת המערער לפיה היה על בית המשפט קמא לפוטרו מחובת ההשבה מאחר שזו נכנסת בגדרי החריג הקבוע בסעיף 2 לחוק עשיית עושר לפיו ההשבה אינה צודקת: בית המשפט קמא קבע כי טענה זו כלל לא הועלתה בסיכומים ומשכך נזנחה, ואף לגופו של עניין דחה בית המשפט טענה זו בקבעו כי המשיב 2 העביר את הכספים למערער בתום לב מוחלט ו"מתוך הבנה כי העברת כספים זו לנתבע 2 חוסכת לנתבע 2 לקיחת הלוואה בעצמו על מנת לעזור לבנו." יתרה מכך, המערער היה צריך לחשוד בפעילות הנעשית בחשבונו שהרי אין מדובר בסכום פעוט, ואף אם נכונה הטענה לפיה שולם הסכום ב-3 פעימות אין מדובר בסכום של מה בכך. מאחר שלא עשה כן ולאור הנסיבות המוזכרות בפסק דינו של בית המשפט קמא, ובייחוד לנוכח הימנעותו מלהציג הוכחות לפיהן מלוא כספי ההלוואה הועברו למשיב 2 - השבת הכספים על ידי המערער למשיב 1 הינה צודקת בנסיבות העניין.

באשר לטענת המערער לפיה אין לחייבו במלוא סכום ההלוואה וזאת לאור גרסת המשיב 1 כי חלק מסכומה הועבר למשיב 2, נקבע בפסק הדין:

" במאמר מוסגר אציין, כי לו היה הנתבע 2 טוען להגנת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט ולו היה הנתבע 2 מפרט באופן ברור את הכספים שהוציא מהחשבון לטובת הנתבע 1, ייתכן והיה מקום לקבוע כי לנתבע 2 חובת השבה מופחתת אשר מביאה בחשבון באופן מלא או חלקי את הכספים שהועברו לנתבע 1.
אולם, כאשר כלל לא נטענה טענה ההגנה, וחשוב מכך, לא פורטו, וממילא לא הוכחו, הסכומים שהועברו לנתבע 1 ביחס לסכומים שנותרו בחשבון הנתבע 2, אין מקום לקבוע חובת השבה מופחתת."

לפיכך, אף טענה זו דינה להידחות.

סוף דבר
בהינתן כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

המערער ישלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ למשיב 1.
הסכום ישולם למשיב 1 באמצעות בא כוחו מהפיקדון שהפקיד המערער בקופת בית המשפט.
ככל שלא הופקד הפיקדון או שאין בו די, ישולם הסכום בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין.
לאחר מכן יתווספו לסכום זה הפרשי הצמדה וריבית כדין.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב שבט תשע"ח, 28 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: משה צביקל
נתבע: ארי קרשין
שופט :
עורכי דין: