ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ליגאנומיקס בע"מ נגד מדינת ישראל :

לפני כבוד השופט רמי חיימוביץ, סגן נשיא

מבקש

ליגאנומיקס בע"מ
באמצעות עו"ד בן ציון רזניק

נגד

משיבים

1.מדינת ישראל
באמצעות גב' יזבי וובשט – מתמחה
2.ענת גרוס
3.מרדכי גרוס
שניהם באמצעות עו"ד בן ציון רזניק

פסק דין

תובענה שהוגשה על דרך המרצת פתיחה ובה מתבקש בית המשפט להצהיר כי המבקשת היא בעלת הזכויות ברכב קיה ספורטאז' הרשום על שם המשיב מס' 3 ולהורות לרשות המיסים שתפסה את הרכב להשיבו לידי המבקשת.
התביעה נדחית.
בעלי הדין
המבקשת היא חברה בע"מ שעיסוקה במתן חוות דעת כלכליות והכנת בקשות מחקר פיתוח עבור חברות טכנולוגיה.
המשיבים 2-3 הם בני-זוג ובעליה של המבקשת. המשיבה 2, גב' ענת גרוס, היא דירקטורית ובעלת המניות, והמשיב 3, מר מרדכי גרוס, הוא מנהל החברה והעובד המרכזי (וכנראה היחיד) בה.
מר גרוס הוא בעליו הרשום של רכב קיה ספורטאז' מס' 40-415-52 שנרכש מחברת טלקאר מוטורס בע"מ ב-23/9/13 (רישיון הרכב צורף כנספח ג' להמרצת הפתיחה).
לגב' גרוס חוב מס שעמד בשנת 2013 על-סך של למעלה ממאתיים אלף ₪.
ב-5/1/14 הטילה המשיבה 1, באמצעות רשות המיסים, עיקול ברישום על הרכב בשל חוב המס של הגב' גרוס, וב- 16/3/15 תפסה את הרכב ( סוגיית המס ואפשרות תפיסת רכבו של מר גרוס בשל חוב של רעייתו אינן חלק מן הדיון בהליך זה ).
התובענה הוגשה ב-31/3/15 ועמה בקשה לסעד זמני שימנע את מכירת הרכב על-ידי רשות המיסים וישיבו לידי המבקשת. הבקשה לסעד זמני נדחתה (החלטת כבוד השופט צימרמן מ-1/4/15) אך מאז ממתין הרכב במחסני המדינה וטרם מומש (פרוטוקול מ-16/11/17).

הדיון בתביעה התנהל בפני מותב אחר והועבר לטיפולי בהחלטתה של סגנית הנשיא, כבוד השופטת רסלר-זכאי, מ-3/10/17. הוכחות וסיכומים על-פה נשמעו ב-24/1/18.
מטעם המבקשת העידו המשיבים 2-3; ומטעם המדינה העיד מר אברהם שלמה, סגן גובה ראשי פקיד שומה באר-שבע.
למי הבעלות ברכב?
ברישיון הרכב וברישומי הבעלות במשרד הרישוי נכתב כי הרכב שייך למר מרדכי גרוס, המשיב 3. חרף זאת טוענת המבקשת כי הרכב שייך לה וכי הרישום על שמו של מר גרוס הוא רישום פיקטיבי שנעשה רק כדי למנוע ירידת ערך הנובעת מרישום הרכב כ"רכב חברה".
רישום בעלות במשרד הרישוי הוא אכן בעל ערך דקלרטיבי ואינו יוצר בעלות קניינית (ע"א 6299/15 עו"ד איתן ארז נ' נ' עטרת תעשיות (1996) בע"מ ( בפירוק) (22/5/16); רע"א 7161/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל (11.2.2014); רע"א 5379/95 סהר נ' דיסקונט, פ"ד נא(4) 464 (1997)). עם-זאת, הואיל והציבור והרשויות מסתמכים על הרישום ומכלכלים צעדיהם בהתבסס עליו הבהיר בית-המשפט העליון כי משקלו הראייתי רב. "הרישום יוצר מאגר מידע בידי רשות, ועליו מסתמכים רוכשי רכב כדי לוודא בעלותו של המוכר ברכב הנמכר בטרם ירכשוהו. עיקולים ושעבודים נרשמים על הרכב במשרד הרישוי ומתאפשר מעקב אחר חובות של בעלי כלי הרכב והחלפת הבעלות בהם. ברישום יש כדי לתרום בעקיפין למלחמה בנגע הגניבות של כלי רכב. לפיכך, גם אם אין הרישום בגדר אקט קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי, חשיבותו רבה" (פרשת סהר בפסקה 10). הרישום מהווה אפוא חזקה ראייתית ניתנת לסתירה בנוגע לזהות הבעלים, וסטייה ממנו לא תעשה כדבר שבשגרה. הנטל הוא על המבקשת להציג ראיות בעלות משקל משמעותי שיגברו על כוחו הראייתי של הרישום וישכנעו כי הרישום אינו משקף את הבעלות האמתית ברכב .
לא שוכנעתי כי המבקשת סתרה את הרישום והוכיחה כי הרכב בבעלותה.
המבקשת מסתמכת על נוהג לפיו כלי-רכב השייך לתאגיד נרשם בבעלות אדם פרטי כדי למנוע את ירידת הערך הנובעת מרישומו כרכב חברה , וטוענת כי כך קרה במקרה הנוכחי. המשיבה אינה חולקת על קיומו של הנוהג , ורשות המיסים אף מסכימה להכיר באפשרות שהבעלות הרישומית ברכב אינה משקפת את הבעלות הקניינית בו ובלבד שיוצהר על כך במפורש ומראש והרכב ירשם כחלק מנכסי החברה (ה"ב 90/6 מ-2/8/93 המוזכרת בחוות הדעת שצירפה המבקשת בנספח ד' לתגובתה, וב מכתבו של עו"ד מזרחי, יועמ"ש רשות המסים, מ-13/6/07 שצורף לראיות המשיבה). אמנם במכתבו הנ"ל הנחה עו"ד מזרחי כי "לא תינתן עוד לתאגיד האפשרות לטעון בפני רשות המסים כי כלי רכב הוא בבעלותו אם במרשמי רשות הרישוי כלי הרכב אינו רשום על שמו", אולם ביטול ההנחיה הקודמת שנוי במחלוקת, וכפי שהבהיר נציג רשות המיסים בעדותו אם המבקשת הייתה נוהגת בהתאם להנחיה הקודמת ומצהירה מראש על הבעלות הייתה המשיבה שוקלת לקבל את טענותיה ( עמ' 17, 27-31).
אין חולק כי המבקשת לא הודיעה מראש לרשות המסים או לכל גורם אחר כי הרכב בבעלותה, ובתשובתה ובסיכומיה היא טוענת שלהנחיית יועמ"ש הרשות מ-2007 אין תוקף מחייב. אין צורך להכריע בטענה זו שכן המבקשת התייחסה אך ורק למכתב מ-2007 – שביטל כליל את האפשרות להכיר ברישום פיקטיבי – וכלל לא התייחסה להנחיה המקורית (ה"ב 90/6), שאפשרה הכרה בבעלותה ברכב אם הייתה מודיעה זאת מראש ובאופן ברור ולא טוענת כך בדיעבד. ואכן, הראיות שהציגה המבקשת עצמה (נספח ד' לתשובתה) תומכות בגישת המשיבה ועולה מהן כי המלצת לשכת רואי-החשבון היא "לתת בדוחות הכספיים גילוי מלא על הדרך שבה בחר התאגיד לנהוג" (מכתבו של רו"ח עופר מנירב) וכי הדרישה להגיש מראש תצהיר בדבר הבעלות האמתית ברכב סבירה ונכונה (סעיפים 8.1 ו4.3.3. בחוות-דעתו של עו"ד ד"ר משה שקל ז"ל).
המבקשת בחרה שלא להודיע לרשות המיסים או לכל גורם אחר על הבעלות ברכב ולא ניתן להכיר בטענותיה לבעלות בדיעבד.
המבקשת מציגה מכתב מרו"ח ענת אריאב, המייצגת את החברה, בו נכתב כי "הרכב רשום במרשמי החברה כרכב החברה" (נספח ד' להמרצת הפתיחה), ולגישתה מכתב זה מלמד על הבעלות. אינני מקבל טענה זו. המכתב נכתב ב-29/3/15, אחרי עיקול הרכב , ומופנה אל המבקשת ולא לגורם רשמי כלשהו. רו"ח אריאב לא זומנה לעדות על מנת שתסביר את המכתב ואת אופן רישום הרכב בספרי החברה, וגם "מרשמי החברה" המוזכרים במכתב לא הוצגו (אעיר כי לפי חוק החברות מרשמים קשורים בזהות בעלי המניות ולא בנכסים) . המבקשת גם בחרה שלא להציג כל מסמך רשמי של החברה – דו"ח כספי, מאזן או מסמך אחר, שיתמכו בטענה כי הרכב שייך לה. ההלכה בעניין אי-הבאת עד רלבנטי ואי-הצגת ראיות מהותיות ידועה, והדברים פועלים לחובת המבקשת (ע"א 78/04 המגן נ' שלום גרשון הובלות, פ"ד סא(3) 18 (2006); י. קדמי על הראיות (חלק שלישי) 2003, 1649 ואילך). ואכן, דווקא המשיבה היא שהציגה את מאזני החברה לשנים 2013 ו-2014 (מש/1 ו-מש/2) ומהם עלה כי הרכב לא מוזכר ב מאזנים ולא נכלל ב מצבת נכסי החברה. ב"כ המבקשת הפנה בסיכומיו לביאורים שעסקו בהוצאות החברה ופירטו גם "אחזקת רכב" וטען כי רישום ההוצאה מעיד על הבעלות, ברם הסבר זה לא בוסס כדבעי וברי כי קיים שוני בין הרישום בעמודת ההוצאות (בה עשוי להיכלל גם רכב בשכירות ותשלומים לעובדים בגין אחזקת רכב פרטי) לבין עמודת ההכנסות והרכוש, ואם הרכב הוא חלק ממאגר הנכסים של החברה יש לכלול אותו כחלק מהרכוש המופיע בדוח הכספי. אעיר כי ב"כ המבקשת טען בסיכומיו כי היה על המשיבה לזמן את רו"ח אריאב משום שהיא זו שהציגה את מאזני החברה (עמ' 22-21), ברם טענה זו נדחית מניה וביה שכן מדובר ברואת חשבון של המבקשת והמבקשת היא זו שביקשה להסתמך על מכתבה ושטוענת כי הרכב הוא בבעלותה.
אין מסמך שיתמוך בטענת המבקשת כי בעלת הרכב וגם מאזני החברה אינם תומכים בטענתה.

הראיה המרכזית מבחינת המבקשת היא תשלומים שונים ששילמה לחברת טלקאר שמכרה את הרכב. מסמכים חלקיים אלה מציגים תמונה לא ברורה של המודל הכלכלי של הרכישה ואף שיש בהם כדי לתמוך בטענה כי המבקשת נשאה בחלק מתשלומי הרכב הם אינם מלמדים על בעלות.
המבקשת לא הציגה את חוזה הרכישה של הרכב אלא מסמכים ספוראדיים מן ההתקשרות מול חברת טלקאר רובם ללא התייחסות למספר הרכב וללא שיוך ברור לרכב נושא התביעה. המסמכים מציגים תמונה חלקית ביותר המקשה על קביעת ממצאים. המסמך היחיד בו נכתב מספר הרכב הוא נספח י' לבקשה לסעד זמני – מכתב מחברת טלקאר מ-29/3/15 המופנה ל מר גרוס ובו נכתב כי מדובר בכלל בעסקת חכירה (ליסינג) הצפויה להסתיים ב-29/9/17. עוד נכתב כי בתום התקופה תינתן למר גרוס אופציה לרכוש את הרכב, ואף ננקבו סכומים למימוש האופציה. המבקשת ומר גרוס לא ידעו להסביר מסמך זה, ולשאלה כיצד מתיישב האמור במכתב עם טענותיהם השיב בא-כוחם כי " המכתב מחברת טלקאר לא מדויק" (עמ' 14, 19). כאמור – מדובר בראיה שהגישה המבקשת ולמעשה זוהי הראיה היחידה בה מוזכר מספר הרכב הרלבנטי.
המבקשת מציגה מסמכים המלמדים על כך ששילמה תשלומים שונים לחברת טלקאר – מקדמה בסך 30,000 ₪ ששולמה ב-15/9/13 בגין "עסקת רכב" אך ללא סוג הרכב ומספרו (נספח ה'), הוראה לחיוב חשבון (הוראת קבע) מ-30/9/13 ללא שיוך לרכב כלשהו וללא סכומים (נספח ו'); תדפיס עו"ש מחשבון בנק בו ראיה לתשלום חודשי של 2,080 ₪ לטובת טלקאר (נספח ז'); וכרטסת הנהלת חשבונות פנימית שגם היא מפרטת תשלום חודשי של 2,080 ₪ לחברת טלקאר אך ללא פירוט ההוצאה ומטרותיה (נספח ג' לתשובתה). ההוצאות במסמכים אלו לא שויכו לרכב מסוים, לא נכתב בהם סוג הרכב או מספר רכב והרכב הרלבנטי לא הוזכר בהם. מר גרוס העיד כי מדובר במסמכים הנוגעים לרכישת הרכב נושא התביעה, וסמיכות הזמנים שבין התשלומים לבין רישום הרכב על שמו תומכת בגרסתו, אך ללא פרטים נוספים יש קושי בהבנת המודל הכלכלי ובקביעה כי המבקשת שילמה את מלוא מחיר הרכב (זאת בוודאי נוכח מכתב של חברת טלקאר בו נכתב כי מדובר בעסקת חכירה). יתרה מכך – וכאן עיקר – גם אם נקבל את הטענה שהמשיבים 2-3 שילמו את תשלומי הרכב באמצעות חברה שבבעלותם, עובדה זו לבדה אינה מייצרת באופן אוטומטי בעלות של החברה ברכב. הרכב נרשם על שמו של מר גרוס, הוא היה הבעלים כולי עלמא, וזכויותיה של החברה לא נרשמו בשום מקום, לא נרשמו לטובתה עיקול או משכון בשל הכספים שנתנה (כפי שנרשם ברישיון הרכב לטובת טלקאר) ואם הרכב היה נמכר מר גרוס היה מקבל את התמורה לכיסו. מר גרוס טען אמנם כי היה מחזיר את הכספים לקופת החברה (עמ' 11 משורה 20) אך ללא רישום כלשהו שיבסס את זכויות החברה קשה לקבל את הטענה והיא לא הייתה אמינה.
המבקשת נשאה אמנם בתשלום על הרכב אך לא קיבלה זכויות כלשהן ברכב שנרשם על שם מר גרוס. המבקשת הציגה ראיות חלקיות שלא מאפשרות את הבנת התמונה במלואה ובוודאי שאינן מאפשרות לקבוע כי הרכב הוא בבעלות החברה דווקא.
המבקשת מפנה לתלוש השכר של מר גרוס בו נכתב כי גולם "שווי רכב" למס בסכום של 3,170 ₪ לחודש. לטענתה עובדה זו מלמדת כי הרכב היה רכב בבעלות החברה ולא בבעלות פרטית. לא שוכנעתי כי הצגת הדברי ם בתלוש המשכורת בצורה זו מלמדת על זכויות קנייניות של החברה ברכב. ראשית, הוכח שמר גרוס קיבל לידיו את הרכב לפני שהחל לקבל שכר מהחברה ובתקופה זו השתמש ברכב בלא ששילם מס כלשהו (עמ' 12, 10 ; עמ' 15, 8). ושנית, העובדה שהמבקשת ובעליה בחרו מטעמי מיסוי להציג את הדברים בתלוש השכר בצורה מסוימת (ולא, למשל, כאחזקת רכב) אינה מעידה על בעלותה של החברה ברכב וכפי שהוכח המשיבים יכלו לעצב את תלוש המשכורת מהמבקשת בדרך נוחה להם ובהתאם לשיקוליהם . ב"כ המבקשת טען כי אם יקבע שהרכב אינו רכב חברה זכאי מר גרוס להשבת שוויי הטבת המס ששילם, אולם סוגיה זו אינה חלק מן ההליך כאן וכפי שהשיב נציג רשות המיסים אם מר גרוס יגיש בקשה לתיקון הדוחות היא תיבדק לגופה (עמ' 18, 8).
תלוש המשכורת של מר גרוס אינו מעיד על בעלות המבקשת ברכב.
נוכח כל האמור לעיל לא הרימה המבקשת את הנטל להראות כי המרשם אינו משקף את הבעלות ברכב וכי הרכב הוא בבעלותה, אולם אוסיף כי ממילא בהתאם לדין ניתן היה להרים את מסך ההתאגדות על-מנת למנוע מבעלי מניות בחברה או מהחברה כתאגיד ניצול ההפרדה שביניהם להשגת מטרה לא כשרה, הכרוכה ממילא בפגיעת הזולת, בקיפוחו או בהסבת נזק לו, והן לשם עשיית הצדק, והיושר ושמירה על טובת הציבור (ע"א 4606/90 מוברמן נ' תלמר, פ"ד מו(5) 353 (1992). הלכה זו הורחבה להליכי גבייה כלליים (רע"א 510/00 ח. רשף קבלנים נ' ענבר, פ"ד נד (2) 712 (2000) המוזכר בסיכומי המבקשת; ברע (מחוזי ת"א) 2417/05 גל יעד נ' ט.א. מכונות מזון וקידוד (1/9/05) ); וכן לגבייה מכוח דיני המס (ע"ש (מחוזי ימ') 286/09 אחים ירושלמים נ' מנהל מע"מ (24/11/11); ע"א 6583/97 אלמו הנע מבוקר בע"מ נ' פקיד שומה פתח-תקווה, מיסים יד (3), ה-4 וה"פ 2889/90 אלמו הנע מבוקר בע"מ נ' פקיד שומה פתח-תקווה, מיסים י/6, ה-5)).
במקרה הנוכחי קיימת זהות האינטרסים שבין המבקשת לבין המשיבים 2-3 וברי כי למרות שמדובר בא ישיות משפטית נפרדת קיימת זהות כלכלית בין המבקשת לבין המשיבים, כאשר רישום נכסים על אחת משלוש הישויות המשפטיות נעשה מאינטרסים משפטיים ולא משום שקיימת הבחנה כלכלית בין הגורמים (עמ' 12, 4). בנסיבות אלו ממילא אין גם כל הצדקה עניינית לקבוע כי הרכב שייך למבקשת ולא למר גרוס וכך לפטור את מר גרוס מחיוב המס המוטל עליו (בעקיפין דרך רעייתו) .

סוף דבר
המבקשת והמשיבים לא הודיעו על הבעלות מראש ויצרו מצב נוח בו לגישתם הרכב חסין מעיקול – אם המבקשת תקלע לקשיים יטענו שהרכב שייך למשיב 3 ואם המשיב 3 יקלע לקשיים יטענו כי הרכב הוא רכב המבקשת. אלא שהראיות אינן תומכות בטענתם. המבקשת והמשיבים רשמו את הרכב על שמו של המשיב 3 ולא הודיעו מראש כי מדובר ברכב החברה ולא כללו אותו במאגר הנכסים של החברה. האפשרות – שגם היא הוכחה באופן חלקי בלבד – שהחברה הוציאה כספים לטובת רכישת הרכב אינה הופכת אותו לרכב שבבעלותה.
התביעה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה 1 בסך 25,000 ₪.

ניתן היום, י"ב שבט תשע"ח, 28 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ליגאנומיקס בע"מ
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: