ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד מיכאל אורלובסקי :

לפני כבוד ה שופט מוחמד עלי

המבקשת

מדינת ישראל
ע"י עו"ד ג' גפן

נגד

המשיבים

  1. מיכאל אורלובסקי
  2. טטיאנה אורלובסקי

ע"י עו"ד ג' שמואלי

החלטה

בגדרי הבקשה המונחת לפניי, מבקשת מדינת ישראל באמצעות משטרת ישראל כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 78(א) לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: הפקודה) לצורך סגירת שעריו של נכס המצוי בשד' ההסתדרות בחיפה, המשמש ל טענתה אכסניה לעיסוק בזנות (להלן: המקום).

הליכים קודמים הקשורים במקום

המקום מושא הבקשה הנוכחית היה מוקד למספר הליכים משפטיים. כדי לעמוד על התמונה במלואה נביא להלן את עיקרם.

ביום 23.10.2017 הוצא על ידי מפקד מחוז חוף של המשטרה, באישור פרקליט מחוז חיפה, צו מנהלי להגבלת שימוש במקום למשך 30 ימים (להלן: הצו המנהלי). הצו הוצא מכח הסמכות שניתנה למפקד המחוז לפי סעיף 3(א) לחוק הגבלת שימוש במקום לשם מניעת ביצוע עבירות, התשס"ה-2005 (להלן: חוק הגבלת שימוש). בצו צוין כי המקום משמש לעיסוק בזנות ו ניתנו לגביו בעבר מספר צווים להגבלת שימוש; כי בידי המשטרה ראיות המבססות את הטענה כי במקום מתבצעת פעילות של עיסוק בזנות; וכי העיסוק האמור טומן בחובו סיכון. יצוין כי בבקשה נטען על ידי המבקשת כי הראיות בנוגע לעיסוק בזנות שמתקיים במקום, נתגלו אגב חקירה סמויה נגד מספר חשודים בעבירות מרמה וזיוף בכרטיסי אשראי, ובכלל זה נגד המשיב 1 (להלן: המשיב); כאן המקום לציין כי המשיבה 2 (להלן: המשיבה), היא אמו של המשיב.

ביום 7.11.2017 הגישה המשיבה בקשה לביטול הצו המנהלי במסגרת תיק צ"מ 15252-11-17 בבית משפט השלום בעכו, אולם ההליך נמחק לבקשת המשיבה ועל כן הצו המנהלי עמד בתוקפו למשך 30 ימים כפי שצוין בו.

ביום 20.11.2017 הגישה המבקשת, בגדרי תיק צ"מ 46016-11-17 בבית משפט זה, בקשה להארכת הצו המנהלי ב-60 ימים נוספים שנלוותה לה בקשה להציג מידע חסוי במעמד צד אחד. לאחר שהתקיים דיון בבקשה, ביום 18.12.2017 ניתנה החלטת כבוד השופטת ביטון-פרלה, לפיה תוקף הצו הוארך כמבוקש על ידי המבקשת. על החלטה זו הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (עפ"א 41246-12-17) שנדון על ידי כבוד השופטת נתנאל-שרון. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור והותיר על כנה את החלטת בית משפט השלום. לאחר הארכת תוקפו, הצו המנהלי יבוא אל קצו ביום 19.1.2018. לשיטת המבקשת, מכאן נתעורר הצורך בבקשה הנוכחית. המבקשת מטעימה כי חרף העובדה כי בידה ראיות מוצקות, נותר להשלים מספר פעולות בטרם תעביר את התיק לעיון הפרקליטות לשם החלטה בדבר הגשת כתב האישום. פרק הזמן שיחלוף עד לגיבוש עמדת הפרקליטות לא יבטיח "רציפות מניעתית" בהפעלת המקום.

ראוי עוד לציין, כי ההליכים שסקרנו עד כה לא היו היחידים שנגעו למקום. ביום 18.12.2016 הוצא צו סגירה מנהלי אשר נדון על ידי בית המשפט בתיק צ"מ (שלום קריות) 54428-12-16 אליקשווילי נ' מדינת ישראל (11.1.2017) (ראו סעיף 3 להחלטת מפקד המחוז, נספח א' לבקשה). בהליך זה המשיבים לא היו צד, אלא אחר – אליקש ווילי. לטענת המבקשת, המקום המשיך לפעול, חרף צעדי האכיפה שננקטו והפעם כאשר המשיבים חברו לגורמים פליליים , ובכללם אליקשווילי, כדי להמשיך לנהל את המקום. לשם שלמות התמונה יצוין כי לטענת המשיבים, בגין הצווים שניתנו בעבר שהתייחסו למקום, הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי אליקשווילי (בג"ץ 803/16) אשר נמחקה בסופו של יום (נספח ד' לתשובת המשיבים) לאור עמדת מדינת ישראל . בתגובה לבג"ץ שצורפה כנספח ג' לתשובת המשיבים, ציינהה המדינה שם כי המקום מושא ההליך היה סגור באותה עת וכי אליקשווילי מפעיל את עסקו במקום אחר מה שהביא לייתור ההליך בבג"ץ . המשיבים ציינו בבקשתם הנוכחית עוד כי על אף ההליכים שננקטו בעניינו של אליקשווילי, עד כה לא הוגש כתב אישום נגדו.

הבקשה הנוכחית וטענות הצדדים

הבקשה הנוכחית הוגשה ביום 31.12.2017 ודיון בה נקבע ליום 7.1.2018. בדיון שהתקיים ביום 11.1.2018 ניתן על ידי צו זמני לסגירת המקום. נזכיר, כי הצו המנהלי שהוארך מסתיים ביום 19.1.2018. ביום 17.1.2018 התקיים דיון במעמד הצדדים, לאחר שהמשיבים הגישו תגובה מפורטת בכתב. אסקור להלן את טענות הצדדים כפי שעולות מ כתבי הטענות ומהדיון שהתקיים לפניי.

בבסיס בקשת המבקשת, עתירתה להפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 78(א) לפקודה ולהורות על סגירת המקום למשך 6 חודשים או עד לקבלת החלטה על ידי הפרקליטות אם להעמיד את המשיבים או חשודים אחרים לדין.

המבקשת לא מסתירה בבקשתה, כי היא נועדה להילחם במקומות אשר בהם קיים עיסוק בזנות, זאת כדי להיאבק בתופעה של סחר בבני אדם ויתר העבירות הנלוות לעיסוק בזנות. לשיטת המבקשת, המחוקק יצר אמצעי להילחם בתופעה הזנות – הוא חוק הגבלת שימוש – אשר מטרתו ליתן בידי המשטרה כלי אכיפה אפקטיבי ומידי, מקום שבו קיים חשד סביר כי מבוצעות עבירות מהסוג האמור בתוספת לחוק. לפי דברי המבקשת, החוק האמור אפשר הוצאת צו הגבלת שימוש למקום שמשמש לעיסוק בזנות למשך 30 ימים, שניתן יהיה להאריכו למשך 60 ימים על ידי פנייה לבית המשפט. לעמדתה, חוק הגבלת שימוש קבע כי במידה והמשטרה תהיה מעוניינת לשוב ולהורות על הארכת צו מנהלי, יש צורך בשינוי של ממש בנסיבות וכן בקבלת אישור פרקליט המחוז. לשיטת המבקשת, ההיגיון שעמד מאחורי כך, הוא מתן הבכורה להליך הפלילי על פני ההליך המנהלי, תוך קביעת מנגנוני פיקוח על רשויות האכיפה. לפי הילוך זה, הדבר נועד ליצור תמריץ להגשת כתב אישום במקרים המתאימים, או אז תקום הסמכות לסגירת המקום בו מבוצעות עבירות, אך גם זאת רק עד תום ההליכים העיקריים. המבקשת מצביעה על אנומליה לשיטתה שלפיה, אם הורשע אדם בעבירה הקשורה בעיסוק בזנות, לא ניתן ליתן צו לסגירת מקום לאחר גזר הדין, בעוד שמתן צו כזה אפשרי בשלב של " עד תום ההליכים", כלומר עד למתן גזר הדין. לעמדת המבקשת, הדבר יוצר תמריץ להקמת עסקים מסוג זה תחת בעלות חדשה או להחליף כתובת ולהפעיל את העסק במקום אחר בשיטה שכונתה על ידי המבקשת "משחק חתול ועכבר". לדברי המבקשת, לא לכך כיוון המחוקק והמטרה מאחורי חוק הגבלת שימוש לא הייתה גריעה מהסמכויות הקיימות אלא הוספת כלים. לגישת המבקשת, מכאן מתעורר הצורך לעשות שימוש בסעיף 78(א) לפקודה. המבקשת טוענת, כי בנסיבות המקרה מתקיימות דרישות סעיף 78(א) לפקודה שכן מתקיימת תשתית ראייתית מספקת ממנה ניתן ללמוד על כך שהמקום משמש לעיסוק בזנות. נטען, שקיים סיכון להפרעת השלום, שהינו אינהרנטי ובלתי נמנע מעצם פעילותו של המקום העוסק בזנות. המבקשת טוענת עוד, כי המדובר באמצעי מידתי, מה עוד שאין להכיר בזכותו של אדם לעסוק בעיסוק בלתי מוסרי ובלתי חוקי, תוך פגיעה בכבודן או בזכויותיהן של נשים אשר מנוצלות לרעה באותו עיסוק אפל. המבקשת סבורה כי במקרה הנוכחי ראוי כי הצו יינתן צו על ידי בית המשפט ולא על ידי קצין, מאחר ומדובר במקרה חריג, שכן העסק נסגר מספר פעמים בצו מנהלי שלא הועיל והמקום ממשיך להתנהל.

המשיבים מבקשים לדחות את הבקשה. לטענתם המשטרה שמה לעצמה מטרה לסגירת בתי עסק תוך שימוש בקונסטרוקציות משפטיות בלתי סבירות ולא ראויות. המשיבים טוענים כי השימוש שנעשה על ידי המשטרה ב סמכויותיה מתעלם מהעובדה כי במקום מתנהלת פעילות חוקית בניגוד לנטען על ידי המבקשת, ונעשה ללא בחינה של מהות העיסוק שנעשה במקום . המשיבים סבורים ש אין מקום לעשות שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 78(א) לפקודה, זאת בזיקה לאמור בסעיף 3(ד') לחוק הגבלת שימוש , אשר מתנה הוצאת צו חדש לאותו מקום בכך שיוכח שינוי נסיבות ויינתן אישור פרקליט המחוז. לשיטת המשיבים, השימוש בפקודה בנסיבות מקרה זה נועד לעקוף את הדרישות האמורות, שכן בנסיבות המקרה לא היה שינוי של ממש בנסיבות שמצדיק הוצאת צו חדש לפי חוק הגבלת שימוש . גם לגוף השימוש בסמכות נטען כי אין מקום למתן צו לפי הפקודה משום שאין ראיות שמעידות על התקיימות תנאי סעיף 78(א) לפקודה. נטען שאין ראיות המעידות על התקהלות בלתי חוקית, התפרעות או הפרעה לשלום. לטענת המשיבים, הוצאת הצו אינה יכולה להיעשות במקרה בו המקום מתנהל כסדרו וללא אירוע חריג, וכדי שיהיה ניתן להוציא צו – יש להצביע על התרחשות אירוע ספציפי ומוגדר, ואילו המבקשת כשלה בכך, וגם לא נמצאו ראיות אחרות שמצדיקות להפעיל את הסמכות האמורה. המשיבים טוענים עוד, כי ההחלטה להפעיל את הסמכות (שהוגדרה על ידם מנהלית) היא בלתי סבירה . לדבריהם, הבקשה הנוכחית היא המשך ל החלטות הקודמות לסגור את המקום שנבעו משיקולים זרים ולא ענייניים. בנוסף טוענים המשיבים, כי המקום סגור מזה כ-90 ימים וכי סגירתו למשך 6 חודשים נוספים, כפי שמבוקש על ידי המבקשת, אינו עומד בדרישותיו של פתרון מידתי וסביר. לשיטת המשיבים, אין הסבר מדוע המבקשת לא מגישה כבר עתה כתב אישום, זאת לנוכח טענותיה כי בידיה תשתית ראייתית המוכיחה את הנטען כלפי המשיבים. עוד טוענים המשיבים, כי בעוד שמטרתו של סעיף 78 לפקודה היא מניעתית, המבקשת מנסה באמצעות הגשת הבקשה הנוכחית להעניש את המשיבים. עוד מלינים המשיבים על כך שהם מגששים באפלה, שכן בפניהם לא הוצג חומר החקירה שנאסף על ידי המשטרה, זאת על אף שמטיעוני המבקשת עולה כי היא מתייחסת אל ההליך הנוכחי כהליך פלילי.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה והאזנתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה ולהורות על סגירת המקום בתנאים שיפורטו בגוף הבקשה. נימוקיי יובאו להלן.

במוקד ההחלטה השאלה אם סעיף 78(א) לפקודה מהווה מקור סמכות להוצאת צו לסגירת שעריו של המקום בו עסקינן על ידי בית המשפט. ודוק: הבקשה הנוכחית מכוונת להוצאת צו על ידי בית המשפט להבדיל ממקרה בו צו הסגירה הוצא על ידי קצין משטרה ומבוקש מבית המשפט לבטל את הצו ( ראו עפ"א ( מחוזי חיפה) 29037-09-16 פשייב נ' משטרת ישראל תחנת זבולון (פורסם בנבו, 15.9.2016) (להלן: עניין פשייב); עת"מ (מחוזי חיפה) 430/08 מכבי טמרה נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, 26.3.2008) (להלן: עניין מכבי טמרה)). ככל שהתשובה לשאלה הראשונה תיענה בחיוב, יהיה כמובן צורך לבחון אם ראוי בנסיבות העניין להפעיל את הסמכות לגבי המקום הספציפי . לצורך כך יש לקבוע בין היתר – אם קיימת תשתית ראייתית מספקת המבססת את הטענה כי במקום רוחשת פעילות של עיסוק בזנות ואם מתקיימת עילה כנדרש על פי סעיף 78(א) לפקודה לסגירת המקום .

סעיף 78(א) לפקודת המשטרה אשר כותרתו "סגירת בתי קפה וכו'" קובע כלהלן:

"היה נראה שיש התקהלות בלתי חוקית, התפרעות או הפרעת השלום, או שיש יסוד סביר לחשוש לה, רשאי הממונה או שופט או קצין משטרה בכיר להורות לבעל בית קפה או מקום אחר שיש לציבור גישה אליו ואיננו מקום שניתן עליו רשיון למכירת משקאות משכרים, או לבעל מועדון, או לבעל רשיון לפתיחתם או לניהולם של אלה – שיסגור את החצרים לזמן שנותן הצו יראה לנכון".

סעיף 78 (א) לפקודה מקים סמכות למתן צו שימנע פתיחתם או ניהולם של בית קפה או מועדון או מקום אחר שיש לציבור גישה אליו בהתקיים עילות מסוימות (להלן: צו סגירה). מנוסח הסעיף עולה, כי הגדרת המקומות לגביהם ניתן להפעיל את הסמכות היא רחבה ביות ר, שכן הסעיף מתייחס לאמיתו של דבר לכל "מקום אחר". ואכן בפסיקת בתי המשפט ניתן למצוא שימוש בסעיף האמור לגבי מקומות שונים ובכלל זה בתי אוכל וברים (ת"א ( מחוזי חיפה) 50847-05-14 מדינת ישראל נ' בר חן ( פורסם בנבו, 29.5.2014) (להלן: עניין בר חן); בר"ש (שלום נתניה) 24292-03-25 נאסר נ' משטרת ישראל ( פורסם בנבו, 16.3.2015) ( להלן: עניין נאסר)); צ"א (שלום חדרה) 26317-10-17 פיצה פצץ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.10.2017)); בתי קפה (בר"ש (עניינים מקומיים נתניה) 19788-11-13 עטיה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.11.2013) ; צ"מ (שלום ראשל"צ) 3389-03-16 פרץ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.3.2016); בר"ש (עניינים מקומיים נתניה) 40399-03-14 ספר נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, 26.3.2014) (להלן: עניין ספר)); משחקייה (בר"ש (עניינים מקומיים נתניה) 40119-01-14 שוורץ נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, 23.1.2014) ); "פיצוציה" (ע"פ (מחוזי חיפה) 9008-04-10 מדינת ישראל נ' רפאילוב (פורסם בנבו, 14.4.2010) (להלן: עניין רפאילוב)); מועדון סנוקר (עת"מ 574/01 (מנהלי חיפה) אזולאי נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, 7.1.2002) (להלן: עניין אזולאי)); מקום לעיסוק בזנות (עניין פשייב); מגרש כדורגל (עניין מכבי טמרה); אתר בניה (עת"מ (מנהלי חיפה) 34071-03-16 האחים אבו עיאש נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו , 20.3.2016); בע"א (שלום נתניה) 4 6568-02-16 בזיע נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.2.2016) ); חנות כלבו לבניין ( צ"א (שלום ב"ש) 16526-06-15 גוהרי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.6.2015)); עסק לברזל (בר"ש (שלום נתניה) 16011-03-14 סמארה נ' תחנת משטרת טייבה (פורסם בנבו, 13.3.2014) , צ"א (שלום רחובות) 52494-07-15 אבו עישה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 5.8.2015) ); סוכנות רכב (בר"ש (שלום נתניה) 59220-11-15 זייתון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 30.11.2015)) ; מתחם לאירועים פרטיים (בר"ש (שלום נתניה) 28952-06-15 בוקל נ' משטרת ישראל תחנת נתניה (פורסם בנבו, 22.6.2015)); ואף עסק לחלפנות כספים (ת" א (מחוזי חיפה) 53604-05-1 4 מדינת ישראל נ' מודזגברישווילי (פורסם בנבו, 29.5.2014 ) (להלן: עניין מודזגברשווילי)). ברי אפוא, כי אין כל מגבלה לשימוש בסמכות האמורה גם למקום שנטען לגביו כי הוא מהוה אכסניה לעיסוק בזנות.

מבחינת הגורם שמוסמך להוציא צו, סעיף 78 (א) לפקודה קובע שני מסלולים, מסלול מנהלי ומסלול שיפוטי. על פי המסלול המנהלי – רשאי הממונה על המחוז במשטרה או קצין משטרה בכיר להוציא צו סגירה. במקרה זה מדובר בהפעלת סמכות מנהלית על ידי גורם במשטרת ישראל בעוד שלבית המשפט נתונה סמכות לערוך ביקורת על אותה החלטה מנהלית. נעיר כי בפסיקת בתי המשפט המחוזיים קיימת מחלוקת בשאלה למי הסמכות לתקוף צו שניתן לפי המסלול המנהלי, האם הסמכות נתונה לבג"ץ, ל בית המשפט לעניינים מנהליים או לבית משפט השלום (ראו עניין פשייב; עניין אזולאי; ע ניין רפאילוב). המסלול השני הוא מסלול שיפוטי. לפי מסלול זה נתונה סמכות לבית המשפט (שלום או מחוזי) להוציא צו סגירה (להלן: צו שיפוטי). במקרה זה אין המדובר במצב בו בית המשפט עורך ביקורת שיפוטית לצו שהוציאה סמכות מנהלית, אלא מדובר בסמכות ראשונית הניתנת לבית המשפט להוציא צו בהתקיים התנאים בסעיף 78 לפקודה .

בבקשה שמונחת בפני עותרת המבקשת לכך שבית המשפט יפעיל את סמכותו הראשונית ויוציא צו שיפוטי לסגירת המקום. בהינתן כך עולה השאלה מדוע בחרה המבקשת בדרך זו חלף הוצאת צו על ידי קצין משטרה. במהלך הדיון עוררתי שאלה זו. לשיטת ב"כ המבקשת, המסלול השיפוטי נבחר בשל מורכבות העניין ולנוכח העובדה כי צווים מנהליים שניתנו בעבר לא הביאו לסגירת המקום. אינני רואה פסול בדרך בה נהגה המבקשת, כלומר בבחירתה את המסלול השיפוטי על פני המסלול המנהלי. לטעמי, יש בכך אף כדי להקשות על המבקשת במובנים רבים תוך הצבת סטנדרט נוקשה יותר לעצמה. נראה שבמובנים רבים, משפטיים ומעשיים, שימוש בסמכות המנהלית על ידי קצין מטעמה או על ידי הממונה על המחוז הוא יחסית קל ופשוט יותר מאשר המסלול השיפוטי. על ידי בחירת המסלול המנהלי, הגורם המנהלי מוציא צו וממתין עד שהנפגע כתוצאה מהצו יתקוף את ההחלטה בערכאה המשפטית. המבקשת לא ביקשה לפסוע במסלול זה אלא הביאה את בקשתה לדיון להכרעת בית המשפט לא כתקיפת ההחלטה המנהלית אלא כדיון ראשוני.

הבקשה הנוכחית באה לאחר שלגבי המקום הוצא צו מנהלי לפי חוק הגבלת שימוש. דומה כי מטרתו של חוק הגבלת שימוש ברורה והוא נועד לתת כלים לרשויות האכיפה כדי למנוע פתיחתם וניהולם של מקומות בהם רוחשת פעילות עבריינית מסוגים שונים ובכלל זה מקומות שנועדו לעסוק בזנות (ראו לעניין זה החלטתי בתיק צ"מ ( שלום קריות) 43147-01-17 משטרת ישראל-רישוי עסקים מחוז צפון נ' פשייב (פורסם בנבו, 9.2.2017) ). חוק הגבלת שימוש מעניק סמכות לקצין משטרה מוסמך ליתן צו בהתקיים יסוד סביר להניח, כי נכס משמש כחלק מפעילותו השגרתית לביצוע עבירה מבין אלו המנויות בתוספת לחוק (סעיף 3(א) לחוק הגבלת שימוש). התוספת לחוק כוללת בין היתר עבירה לפי סעיף 205 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), שקובע כי החזקת או ניהול מקום לשם עיסוק בזנות מהוה עבירה שדינה 5 שנות מאסר. תוקף צו שכזה הוא למשך 30 ימים ובית המשפט מוסמך להאריכו לתקופה נוספת שלא תעלה על 60 ימים ולחזור ולצוות כן מזמן לזמן (סעיף 3 א' לחוק הגבלת שימוש). כפי שפורט מקודם, המקום בו עסקינן נסגר בהתאם לצו שהוצא מכוח סעיף 3(א) לחוק הגבלת שימוש שהוארך על ידי בית המשפט מתוקף סעיף 3א' לחוק הגבלת שימוש לתקופה של 60 ימים (ראו לעניין זה צ"מ (שלום קריות) 22137-11-16 משטרת ישראל-רישוי עסקים מחוז צפון נ' אוסטנין (פורסם בנבו, 3.5.2017)) .

המשיבים מלינים על כך שבמקום להמשיך ולעשות שימוש בחוק הגבלת שימוש, פנתה המבקשת להליך חלופי של סעיף 78 (א) לפקודת המשטרה. המשיבים סבורים, כי הדרך בה בחרה המבקשת נועדה לעקוף את המגבלות הקבועות בסעיף 3(ה) לחוק הגבלת שימוש המורה כך: " ניתן צו הגבלת שימוש במקום, לרבות אם הוארך לפי סעיף זה, לא יינתן צו כאמור בסעיף קטן (א) בתוך שנתיים מיום שפקע תוקפו של הצו הקודם, אלא באישור של פרקליט מחוז ששוכנע כי הוצאת צו חדש מוצדקת בשל שינוי של ממש בנסיבות".

אין בידי לקבל טענה זו.

הסמכות הקבועה בסעיף 3(ה) לחוק הגבלת שימוש אינה הדרך היחידה שבאמצעותה ניתן להורות על סגירת מקום בגדרי חוק הגבלת שימוש . אף נראה כי סמכות זו אינה ישימה לסיטואציה שבפנינו, לגביה עותרת המבקשת להמשיך בסגירתו של עסק עד לגיבוש החלטה אם להגיש כתב אישום אם לאו ולא למתן צו מחדש. אם בחוק הגבלת שימוש עסקינן , נראה כי הסמכות ההולמת יותר את המקרה הנדון היא זו הקבועה בסעיף 3 א'(א) המסמיך את בית המשפט לחזור ולצוות על הארכת צו מנהלי למשך 60 ימים "מזמן לזמן" כפי שנקבע בסיפא של אותו סעיף . העובדה כי המבקשת ביקשה לעשות שימוש בסמכות שבסעיף 78(א) לפקודת המשטרה, אין בה אפוא פסול. גם הדרך בה בחרה המבקשת, קרי לא לעשות שימוש בסמכות המנהלית הנתונה לה, אלא להביא את העניין להכרעת בית המשפט – מחזקת את המסקנה האמורה ולא מתי ישבת עם הטענה כי הדבר נועד לעקוף קושי, אשר כפי שהוסבר כלל לא קיים.

לשם שלמות התמונה יצוין, כי חוק הגבלת שימוש מאפשר הוצאת צו סגירה לאחר הגשת כתב אישום. ס עיף 3 א'(ג) לחוק הגבלת שימוש קובע כי "הוגש כתב אישום בעבירה המנויה בתוספת, רשאי בית המשפט המוסמך לדון בכתב האישום, אם שוכנע כי הגבלת השימוש במקום חיונית למניעת המשך ביצוע העבירה ולבקשת תובע ..." לצוות בין היתר, על הגבלת שימוש במקום עד תום ההליכים ובלבד שהמקום משמש בעיקרו לביצוע עבירה המנויה בתוספת "וקיים יסוד סביר לחשש שיש בעבירה כדי לסכן את בטחונו של אדם או בטחון הציבור". נזכיר כי במקרה שלפנינו טרם הוגש כתב אישום ובקשת המבקשת היא להותיר את המקום סגור –עד אשר תגובש החלטה באשר להגשת כתב אישום נגד המעורבים.

כעולה מלשון סעיף 78(א) לפקודה , בבסיס הבקשה להוצאת צו יש להניח תשתית ראייתית המלמדת על קיומו של יסוד סביר לחשש שקיימת התקהלות בלתי חוקית, התפרעות או הפרעת השלום. הביטוי "יסוד סביר לחשש" מכוון לרף ראייתי לא גבוה. ברם, לאור כך שבעבר ניתנו צווים מנהליים שתוקפם הוארך, ולאור כך ש העניין מצוי בשלב מתקדם בו החקירה מוצתה ונדרשות אך השלמות חקירה לצורך גיבוש עמדה סופית – יש מקום לדרוש כמות ראיות כבדה יותר. אינני נדרש למאפייניה המדוייקים של דרישה זו, שכן הנתונים שהונחו לפני מלמדים כי קיימת תשתית ראייתית משמעותית שמגיעה אף כדי ראיות לכאורה לכך שהמקום שימוש לעיסוק בזנות על ידי המשיבים (ואחרים). אסקור להלן את עיקר הראיות במידה הנדרשת ובזהירות המתבקשת , זאת לנוכח טענת המבקשת כי יש עוד צורך בהשלמות חקירה מסוימות . ועתה לפירוט.

ה"ס, אישה ילידת 1990 נחקרה במשטרה וסיפרה כי היא עובדת במקום וכי המשיב הוא שותף במקום וגם אמו, המשיבה, עובדת במקום. היא סיפרה שהיא מקבלת תלוש שכר, אך התלוש שמונפק לה אינו אלא תלוש פיקטיבי שנועד להסוות את עיסוקה האמיתי , שכן היא מקבלת שיק פודה אותו ומחזירה את הכסף. אשר לעיסוקה – היא ציינה כי היא עוסקת בזנות. היא נכנסת עם גבר לחדר, הוא משלם לה 200 ₪, 100 ₪ היא לוקחת לעצמה ואת ה-100 ₪ הנוספים, היא מעבירה בין היתר למשיב. ה"ס פירטה באופן מדויק נתונים המלמדים בבירור כי במקום מתרחשת פעילות של עיסוק בזנות תחת מסווה של שירותי עיסוי ומסאז'. לשאלת החוקר אם במקום ניתן מסאז' השיבה ה"ס: " רק סקס, לפעמים יש לקוחות שמבקשים רק מסאז', אבל זה נדיר מאוד". עוד סיפרה ה"ס על מנגנוני ההתרעה שקיימים במקום כדי לה זהיר מפני פשיטת המשטרה. כך למשל היא סיפרה, שיש תאורה שאם מופעל ת סימן לכך ש הגיעה משטרה אל המקום. או אז על פי הנחיות, יש להחביא את אמצעי המניעה שנעשה בהם שימוש בעת העיסוק בזנות . מעדותה של א"ס (סומנה 24 בתיק החקירה) עולה כי היא שוכרת חדר במקום וכי לדבריה המשיבה היא הבעלים של המקום וה ייתה מתחלקת עמה בתמורת שירותי המין. דומה, כי די בדברים המצמררים שציינה א"ס כדי להבין את התמונה: "אני הייתי מוכרת את גופי שם. אני זונה ... מחוץ לעבודה תמיד הייתי אמא טובה ואישה רגילה. זאת בושה להיות זונה, אבל לא היתה לי ברירה ". תמונה דומה עולה גם עולה מעדויותיהן של ת"ח (סומנה 20 בתיק החקירה); א"א (סומנה 18 בתיק החקירה); י"צ (סומנה 13 בתיק החקירה); נ"א (סומנה 2 בתיק החקירה) ; מ"א (סומנה 23 בתיק החקירה). מעדותה של זו האחרונה עולה גם כי המשיב היה בעלים של המקום. ג"ח שעבדה במקום (עדותה סומנה 17) ציינה, כי הייתה עושה עם הלקוחות "סאדו, כמו הצלפות". בתיק החקירה שהוצג לעיוני קיימות גם עדויות של גברים שנעצרו במקום שהודו ששהייתם במקום הייתה לקבלת שירותי מין.

בנוסף לכך, בתיק החקירה מצויות ראיות נוספות שמלמדות על כך שהמקום משמש לעיסוק בזנות. ראו בין היתר דוח הפעולה שסומן 30 בתיק החקירה, התמונות שסומנו 31, דוח הפעולה במכלול המסמכים שסומנו 25. יודגש כי קיימות ראיות נוספות למכביר המבססות את המסקנה כי מדובר במקום לעיסוק בזנות וכי המשיבים חלק ממערך הפעילות.

מהראיות עולה כי המשיבה שוכרת את הנכס והיא אף מאשרת זאת, אך טוענת כי היא משכירה את החדרים לנשים למטרה חוקית (ראו עדות המשיבה מסמך 16 בתיק החקירה). אלא שכאמור, צבר הראיות מלמד על תמונה אחרת לגמרי. כמו כן, עולה כי למשיב, מלבד היותו בנה של המשיבה, תפקיד פעיל במקום והוא הוגדר כבעלים ושותף. המסקנה העולה אפוא, כי קיימת תשתית ראייתית מבוססת מאוד לכך שהמקום שימש אכסניה לעיסוק בזנות וכי המשיבים הם חלק מהבעלים ומנהלי המקום.

המשיבים מלינים כי לא עיינו בראיות עליהן אמורה ההחלטה להתבסס. אכן, עובדתית זהו מצב הדברים, זאת נוכח העובדה כי מדובר בראיות העולות מתיק חקירה, מקום שהחקירה טרם הסתיימה (בכל הקשור בנושא העיסוק בזנות). עם זאת יוער כי מלבד טרונייתם של המשיבים לא העלו בבית המשפט בקשה מפורשת לעיין בחומרים או בחלקם שהצריכה הכרעה אופרטיבית. מכל מקום – בית המשפט עיין באותן ראיות ועיקריהן הובאו לעיל.

ב"כ המשיבים טוען כי אין עילה לסגירת המקום, שכן לא התרחש אירוע נקודתי וחריג שיש בו כדי להצדיק צעד דרסטי של צו סגירה. אכן, במקרים רבים צו סגירה ניתן בעקבות אירוע חריג (למשל אירוע דקירות במועדון סנוקר (עניין אזולאי), תגרה אלימה (עניין נאסר) או פיצוץ על ידי חומרי חבלה ( עניין ספר). במקרים אלו, קיומו של אירוע חריג, מהוה אינדיקציה למסוכנות שנשקפת מהמשך פעילותו של המקום אשר מצדיקה סגירתו, ואולם "הפרעת השלום " הנדרשת כדי לשקול מתן צו סגירה אינה מחייבת התרחשותו של אירוע חריג (ראו למשל: עניין בר חן; עניין מכבי טמרה, עניין מודזגברשווילי). לאור כך שהצו טומן בחובו תכלית מניעתית, ניתן ללמוד על הצורך במתן הצו ממספר נתונים לגבי הפעילות במקום, סיכונים שעתידים להתרחש בעתיד ולא רק מהתרחשותו של אירוע חריג סמוך למתן הצו.

המונח "הפרעת השלום" שנדרש בסעיף 78(א) לפקודה הוא מונח רחב וגמיש, אשר מקפל בתוכו מספר סיכונים אשר בהתקיימם קמה עילה להורות על סגירת נכס. נכון אני להסכים כי יש לפרש את המונח האמור – וככלל יתר הביטויים אשר בסעיף 78(א) לפקודה – באופן מצמצם, בכדי שלא ליצור מצב בו כל "הפרעה" ת וליך לנקיטת סעד דרסטי של צו סגירה. ואולם במקרה הנוכחי, הפעילות שרוחשת במקום מהוה תופעה חברתית פסולה שטומנת בחובה סיכונים חברתיים שמצדיקים סגירת המקום. סעיף 204 לחוק העונשין קובע כי מי שמחזיק או מנהל מקום בשל עיסוק בזנות, דינו מאסר 5 שנים. קיומו של איסור פלילי מעיד על הפסול שהחברה ביקשה להועיד להחזקתו של מקום לעיסוק בזנות. ברי, כי ברגיל אין די באיסור הפלילי עצמו כדי להצדיק מתן צו, אך במקרה הנוכחי קיימים טעמים נוספים ונכבדים שמצדיקים מתן צו סגירה.

מפגשם של הנשים שעוסקות בזנות עם הגברים הבאים אל המקום נועד למטרות זנות. על העדר מוסריותה של פעילות זו אין צורך להרחיב. מפגש זה טומן בחובו סיכונים שי כולים להביא לפגיעה בשלום הציבור במובן הרחב. התכנסותן של נשים שעוסקות בזנות עם גברים, יוצרת התקהלות אשר טומנת בחובה סיכונים לא מבוטלים , הן לנשים הן לגברים והן לכלל החברה. דומה כי הסיכונים עולים מעצם קיומו של העיסוק בזנות ללא כל הגנה על שלומן ובריאותן של הנשים. מתוך עדויותיהן של הנשים עולה כי במקום מתקיימים אקטים מיניים שכוללים לעתים גם שימוש באלימות. אכן, לכאורה המפגש האמור הוא "רצוני" ולא נעשה בכפיה, אך זוהי ראיה צרה מדי של מאפייני ה עיסוק בזנות. לא בכדי חלק מן העוסקות בזנות מתארות קשיים רבים ומספרים כי עיסוקם אינו פרי בחירה חופשית.

מרביתן המכריע של הנשים שעוסקות בזנות במקום הינן נשים מוחלשות אשר נקלעו למקום ולעיסוק בזנות בכלל בשל נסיבות חיים קשות, כל אישה וסיפורה המצער. "מהמחקר העכשווי עולה שקיים קשר ברור, ברוב המקרים, בין עיסוק בזנות לבין התעללות מינית במשפחה בתקופת הילדות, עוני קשה וכן חסרים מתמידים בדאגה הורית, בהשכלה ובתשומת לב חברתית. רבות מהנשים היו מכורות לסמים קודם שהתחילו בעיסוק בזנות, ורבות אחרות הפכו למכורות בעקבות העיסוק. פגיעה וסבל נפשיים עקב התעללות הם הגורם המרכזי לעיסוק בזנות, ולא בחירה או הסכמה" ( שולמית אלמוג "זנות כנזק: טראומה לצד קלון חברתי", בסימן טראומה – עיונים בזהות, זיכרון וייצוג (מיכל אלברשטיין, נדב דוידוביץ' ורקפת זלשיק – עורכים, 2015) ). הדוגמאות שמספק תיק זה מחזקים את האמור לעיל בצורה מובהקת, והדברים מצביעים על קיומם של סיכונים חמורים פי כמה מהפרת השלום שמהווה הרף המינימלי הנדרש שמצדיק את הפעלת הסמכות.

אשר לשאלת המידתיות – דומה כי אין כל אפשרות מידתית אחרת חלף מתן צו סגירה. כעולה מן הראיות המונחות לפני, המקום משמש בבירור לעיסוק בזנות ומההליכים הקודמים שהתקיימו עולה, כי הוא שימש תקופה ארוכה, עד לסגירתו, למטרה זו. צווים מנהליים אשר ניתנו בעבר לא הועילו והמקום ממשיך לפעול חרף ניסיונות האכיפה השונים. ניסיון העבר והעדר חלופות אחרות שיבטיחו שבמקום לא תתרחש פעילות דומה, אינם מותירים אפשרות אלא מתן צו הסגירה. איזון מידתי מצוי לטעמי במישור משך תקופת הצו שיינתן. בעניין זה עותרת המבקשת למתן צו למשך 6 חודשים או עד לקבלת עמדת הפרקליטות ביחס להגשת כתב אישום. לאחר ששקלתי את השיקולים בעניין זה – אני סבור ש יש להגביל את הצו לתקופה פחותה יותר מזו המבוקשת על ידי המבקשת .

אשר על כן, אני מחליט להיעתר לבקשה ומורה על סגירת המקום (שמצוי בנכס שבפסאז' שבין שדרות ההסתדרות 160 ל-162 בחיפה) וזאת למשך 4 חודשים מהיום, או עד קבלת החלטת הפרקליטות בדבר הגשת כתב אישום, לפי המוקדם.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

תיק החקירה שנמסר לעיוני י וחזר לב"כ המבקשת באמצעות המזכירות.

ניתנה היום, ב' שבט תשע"ח, 18 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: מיכאל אורלובסקי
שופט :
עורכי דין: