ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד חיים גואטה גויטע :

בפני כבוד ה שופטת אושרית הובר היימן

מאשימה

מדינת ישראל

נגד

נאשמים

  1. חיים גואטה גויטע
  2. שושנה גואטה גויטע

החלטה

הנאשמים עתרו לביטול כתב האישום, בטענה של פגם או פסול בכתב האישום, וזאת מן הטעם של אי הקפדה על הוראות הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 8.1101 (להלן: 'ההנחיה').
רקע

ביום 24.01.2017 הגישה פרקליטות המדינה – המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין, באמצעות נציגת היועץ המשפטי לממשלה (להלן: 'המאשימה') כתב אישום נגד הנאשמים, המייחס להם ביצוע עבירות תכנון ובניה במקרקעין.
על פי כתב האישום, הנאשמים הינם בעלי הזכויות והמחזיקים במקרקעין המצויים בגוש 5518 חלקה 19 (גוש 3535 משק 158 –ישן), נ.צ 174836/640660 בישוב בן זכאי ( להלן: 'המקרקעין'). המצויים בתחום מרחב התכנון של הועדה המקומית לתכנון ובניה שורקות (להלן: 'הועדה'), ואשר מהווים קרקע חקלאית מוכרזת שהשימוש בהם הינו בניגוד להוראות התוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה – 1965 (להלו: 'החוק'). עוד על פי כתב האישום, הנאשמים ביצעו עבודות במקרקעין הטעונות היתר, ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145(א)(2) ו - 204 (א), ל חוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965, והן שימוש ללא היתר כדין מאת הועדה, עבי רה לפי סעיפים 145(א)(3), ו- 204 (א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

עיקר טענות הנאשמים:

לטענת הנאשמים, אמנם למחלקה לאכיפת דיני מקרקעין סמכות לחקירה והגשת כתבי אישום המקבילה לסמכות הוועדה המקומית לתכנון ובניה, אולם במקרה דנן הפעלת הסמכות נעשתה תוך התעלמות מהוראות הנחית היועץ המשפטי לממשלה שמספרה 8.1101 . נטען, כי הפעלת הסמכות המקבילה תתבצע רק במקרה בו מתקיימים "נסיבות מיוחדות" ו"עניין ציבורי חשוב" וכי למעשה, ההנחיה שוללת ממערכת האכיפה של המדינה , את הסמכות לפעול במקרים שאינם עומדים בתנאים אלה. על כן טוען ב"כ הנאשמים כי בכל המקרים שאינם מופיעים ברשימת המקרים המפורטים בהנחייה, כמו במקרה דנן, מוטל על התביעה הנטל להסביר לנאשמים ולביהמ"ש מהן הנסיבות המיוחדות או מהו העניין הציבורי שהביא להפעלת סמכות באכיפה על ידי המדינה, במקום על ידי מערכת האכיפה המקומית. לטענת ב"כ הנאשמים, עובדה זו, בה מופעלת סמכות מקבילה מבלי להצביע על נסיבות מיוחדות או עניין ציבורי חשוב משפיעה על חוסר וודאות ופגיעה בשוויון החשודים/נאשמים באותה עבירה וכן, בשימוש כספי ציבור שנועדו לעניינים ציבורים לצורך עניינים מקומיים.

עוד טענו הנאשמים כי מבדיקת חומר החקירה, ובניגוד להנחיה, עולה כי עובר להפעלת סמכות האכיפה המקבילה ע"י המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בשלב החקירה, לא נמסרה הודעה בכתב מטעם המחלקה למנהל הפיקוח המקומי, בנוגע להחלטת המחלקה לבצע את החקירה בעצמה. כן נטען, כי עובר להפעלת הסמכות המקבילה ע"י המחלקה גם בשלב התביעה, לא נמסרה הודעה בכתב מטעם המחלקה לתובע המקומי, בנוגע להחלטת המחלקה לנקוט בהליכי התביעה עצמה.
לאור האמור, טענו הנאשמים , כי כתב האישום הוגש בחוסר סמכות באופן שמהווה פגם הנכנס לגדרו של סעיף 149 (3) לחוק הסדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982.
ב"כ הנאשמים מזכיר בטיעוניו פסקי דין של בית המשפט המחוזי, מהעת האחרונה, שדחתה טענות אלו (עפ"א (מחוזי מרכז) 33133-01-16 מדינת ישראל נ' צבי סנדר (פורסם בנבו, 03.07.2017) (להלן: 'עניין סנדר'), וכן עפ"א (מחוזי מרכז) 52857-07-15 מדינת ישראל נ' חוה אונגר), אולם טוען, כי מאחר ואין מדובר בהלכה מחייבת, אלא מנחה בלבד והואיל ופסיקה זו מחריפה את מגמת התעלמות בתי המשפט מאי קיום הוראות ההנחיה, על בית המשפט לפסוק אחרת במקרה דנן. הנאשמים מפנים לעניין זה, למספר פסקי דין ( ת"פ (ת"א) 49593-05-10 מדינת ישראל נ' ניצן ארליך (פורסם בנבו, 06.07.2011) ; ת"פ (כ"ס) 28728-01-15 אלעזר שמעון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.02.2016) ; ת"פ (כ"ס) 19304-11-14 נכסי מ. ליפקיס בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.10.2015) .
נטען עוד, כי התביעה מושתקת ומנועה מלטעון, כי סמכותה אינה מוגבלת רק למקרים בעלי נסיבות מיוחדות או עניין ציבורי בנוסף, זאת משום שעמדה זו סותרת את עמדתה בתיקים אחרים שבו נטען כלפיה שעליה להפעיל סמכויותיה, אך נטען על ידה כי היא מוסמכת להפעיל את הסמכות המקבילה במקרים חריגים בלבד . לפיכך, נטען כי אין לאפשר למאשימה שהינה רשות שלטונית לדבר בשני קולות .
כל אלו, לטענת הנאשמים, מחייבים את התוצאה של ביטול כתב האישום.

עיקר טענות המאשימה
לטענת המאשימה, טענות זהות לאלו הנטענות ע"י הנאשמים נדחו לפני זמן לא רב בפסיקת בתי המשפט המחוזי והעליון, שנדרשו שדחו אותן מכל וכל.
נטען, כי בהתאם להוראות סעיפים 11 ו 12 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב 1982, הסמכות הכללית לניהול משפט פלילי בישראל נתונה למדינה, המיוצגת בידי תובעים. לעניין זה, הפניתה המאשימה לפסקי דין: רע"פ 9321/03 אדרת אהרון נ' מדינת ישראל (18.8.2015) (להלן: "עניין אדרת"); עפ"א (מחוזי מרכז) 52857-07-15 מדינת ישראל נ' חוה אונגר במאוחד עם עפ"א 52840-07-15 מ"י נ' פרידמן ואח' (פורסם בנבו, 02.03.2016) להלן : 'ענין אונגר'). ע פ"י פסק הדין בעניין אדרת, סמכותה של המדינה אינה באה לגרוע מסמכותו של אחר, וכי סמכותה של המדינה מקבילה לסמכות הועדות המקומיות. על כן, אין ספק שהמדינה מוסמכת להגיש כתב אישום בתיקים של עבירות על דיני התכנון והבניה כמו גם בתיק הנדון.
בהתייחס לטענת הנאשמים לפיה על המדינה להפעיל את סמכותה המקבילה רק במקרים חריגים כשקיימות נסיבות מיוחדות ועניין ציבורי חשוב, טענה המאשימה כי ההנחייה אינה מציבה רשימה סגורה של מקרים אלא רשימת דוגמאות בלבד, ואין בהנחייה בכדי לקבוע שסמכות המדינה לאכוף את החוק קמה רק במקרים קיצוניים או רק במקרים מסוג מסוים. שיקול הדעת הנתון למדינה הוא רחב והיא אינה מחויבת להצביע על נימוקים מיוחדים, המצדיקים את הפעלת שיקול הדעת , ומכל מקום עומדת לזכותה חזקת התקינות המנהלית, ועל הנאשמים הטוענים להפרת חזקה זו- הנטל להוכיח אחרת.
בהתייחסה לטענות ב"כ הנאשמים לפיה עלול להיווצר חוסר וודאות ופגיעה בשוויון של חשודים נאשמים בגין אותה עבירה, טענה ב"כ המאשימה כי יש לדחות טענה זו מכל וכל בין משום שאין לחשודים זכות לבחור את הגוף החוקר והן משום שממילא אין לנאשמים וודאות איזה גוף יחקור אותם, שכן על פי ההנחיה יכולה המדינה להעביר את החקירה ליחידה הארצית או לוועדה המקומית.
בהתייחסה למרכיב ההודעה בכתב כפי שנמסרה מאת המחלקה למנהל הפיקוח המקומי בנוגע להחלטת המדינה לבצע את החקירה בעצמה, טענה ב"כ המאשימה כי בתיק החקירה מצוי מסמך הודעה, שנשלחה ליו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה שורקות מאת היחידה הארצית לפיקוח על הבניה בשרד הפנים על כוונת החידה לנקוט פעולות אכיפה ביחס למשקם של הנאשמים. עוד טענה ב"כ המאשימה, כי במקרה דנן ובהתאם להודעת החידה, הפעלת הסמכות המקבילה של המדינה היתה כבר בשלב החקירה, ולפיכך, ובהתאם להוראות ההנחיה, אין כל צורך במשלוח הודעה לתובע מקומי כי אם למנהל הפיקוח ולו בלבד, פעולה שבוצעה בתיק זה.

באשר לטענת ההשתק השיפוטי , טענה ב"כ המאשימה כי המדינה אינה מפעילה את סמכותה המקבילה בכל מקרה ומקרה ואכן, ככלל, האכיפה במרחב תכנון מקומי מתבצע על ידי הועדה המקומית ורק החריג לכלל- יבוצע על ידי המדינה.
לסיכום טענה ב"כ המאשימה כי יש שיקול דעת נרחב להפעלת סמכות האכיפה המקבילה שלה, בית המשפט אינו אמור להחליף את שיקול דעתה של המחלקה בשיקול דעתו ואף שיש לו סמכות ביקורת, הוא רשאי להתערב בשיקול הדעת רק מקום שמצאה בלתי חוקית או בלתי סבירה בעליל- דבר שאינו קיים במקרה הנדון.
דיון והכרעה

כזכור, טוענים הנאשמים, כי עפ"י הנחיית היועמ"ש, המאשימה מוסמכת להפעיל סמכותה המקבילה רק במיקרים חריגים , בהתקיים נסיבות מיוחדות או כאשר מתקיים עניין ציבורי חשוב.
כפי שהוזכר ע"י שני הצדדים, שאלת הסמכות המקבילה של המאשימה נדונה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד , אשר עסק לאחרונה בסוגיה בעניין אונגר, בפסק דין שפורסם ביום 02.03.16, ובקשת רשות הערעור על פסק דין זה, לביהמ"ש העליון , נמחקה בהסכמת המבקשים ונוכח המלצת בית המשפט. בעניין אונגר, דן בית המשפט בסמכותה המקבילה של המדינה בעבירות תכנון ובניה, וקבע כי מטרתה של הנחית היועמ"ש אינה לקבוע רשימה סגורה המגבילה את שיקול דעתה, אלא לקבוע קווים מנחים כלליים בלבד ו כי ההנחייה קובעת מפורשות, כי הרשימה המפורטת בה היא רשימת דוגמאות בלבד שאינה ממצה. בית המשפט המחוזי, שב על קביעתו זו ב - עפ"א (מחוזי מרכז) 33133-01-16 מדינת ישראל נ' צבי סנדר (פורסם בנבו, 03.07.2017) (להלן: 'ענין סנדר').
לפיכך, נוכח קביעות בית המשפט המחוזי מרכז-לוד לעיל, שהינן קביעות מנחות לפי סעיף 20(א) לחוק יסוד: השפיטה, הקובע: "הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו" לא מצאתי לקבל את טענת ב"כ הנאשמים.
כאמור הפסיקה שלפנינו הינה של בית המשפט המחוזי, ולכן מדובר בפסיקה אשר מנחה את בית משפט זה בהכרעתו ואינה מחייבת אותו. משמעות ה"הנחייה" לפי סעיף 20(א) לחוק יסוד: השפיטה נדונה בשורה של פסקי דין, והמסקנה העולה מהם הינה, כי החלטת בית משפט בערכאה גבוהה יותר תעמוד על כנה גם בבית משפט נמוך, אלא אם כן קיימים טעמים מיוחדים לסתור אותה.
ר' למשל בש"א ( חי') 14253/05 משה אוחיון ואח' נ. מנורה ואח' (פורסם באתר נבו):
"לפי סעיף 20( א) לחוק יסוד: השפיטה, החלטה של בית משפט מחוזי מנחה את בית משפט השלום. אמנם, היא אינה מחייבת, אך משמעות המונח " מנחה" הוא שבהעדר טעמים חזקים לסטות מהלכה זו, יש לכבדה".
וכן ר' בר"ע ( ת"א) 1468/03 שקם בע"מ נ. יניב דיטמן ( פורסם באתר נבו):
"בית משפט קמא היה מודע כאמור, לקיומו של פסק הדין במחוזי, אך סבר כי אין הוא מחייב אותו באשר לא ניתן על ידי בית המשפט העליון ובחר ליתן לסוגיה האמורה פרשנות משלו, אחרת ושונה מהאמור בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. ברם, זולת אזכור קיומו של פסק הדין במחוזי, לא התייחס אליו בית משפט קמא לגופו, לא התמודד עם האמור בו ולא הבהיר מדוע אין הוא מקבל את האמור בו, מדוע סטה מהאמור בו ובמה הונחה על ידו. דרך כזו, אינה אלא התעלמות מוחלטת מהוראת סעיף 20(א) לחוק יסוד: השפיטה' הקובע כי " הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו"...".

במקרה שלפני, הטענות המשפטיות שמעלים הנאשמים הינן זהות לשאלות שהועלו ונדונו בעניין אונגר ובעניין סנדר, ולא הוצג לפני נימוק כלשהו שיש בו בכדי להוות טעם מקביעות בית המשפט המחוזי, וודאי לא טעם משמעותי. אמנם, נטען כי יש לאבחן המקרה דנן מאותם המקרים, שכן בענייננו מדובר בבניה שאינה רחבת היקף, אולם מפסקי הדין של בית המשפט המחוזי עולה מפורשות, כי תחילה נקבע בהם הכלל לפיו סמכות המדינה בענייני תכנון ובניה הינה סמכות מקבילה אשר אינה נדחית מפני סמכות הועדה המקומית, אלא דרה בכפיפה אחת עימה, ורק לאחר מכן ולמעלה מן הצורך צוין כי ממילא אותם מקרים שנדונו מצדיקים התערבותה של המדינה.

בעניין אונגר, אף לא ניתן לטעון כי ההנחיה של פסק הדין " חלשה" במובן זה שלא עמדה במבחן בר"ע, שכן אף שבית המשפט העליון לא דן בטענות לגופן, הרי שבהמלצתו משכו המבקשים את בקשת רשות הערעור שהוגשה על ידם. אם כן, העובדה שאין קביעה מפורשת של בית המשפט העליון בסוגיה, אין בה בכדי לאיין את הנחייה הנובעת מפסקי הדין ה ברורים והחד משמעיים של בית המשפט המחוזי בסוגיה זהה לגמרי לסוגיה העומדת לפני.

לעובדה ששני פסקי הדין המחוזי ניתנו דווקא ע"י בית משפט המחוזי מרכז-לוד, ישנה משמעות גם כן. כתב בעניין זה גם כבוד השופט, ד"ר עמי קובו, ב –ת"פ 5344-11-16 משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה נ' פלוני:
"אמנם בהעדר החלטה של בית משפט העליון בסוגיה, שהינה הלכה מחייבת, נחלקו גם בתי משפט המחוזיים בסוגיה וישנם כאלו שפסקו כי יש לזכות את הנאשמים בנסיבות דומות, ובמקרים בהם יש פסקי דין סותרים שניתנו על ידי בתי משפט מחוזיים, רשאית הערכאה דלמטה לבחור בהלכה הנראית לה ראויה יותר עד שתיקבע הלכה של בית משפט עליון. עם זאת סבורני כי אין כל טעם ואין זה ראוי לפסוק פסק דין המנוגד חזיתית לפסק דין שניתן בערכאה אשר יש בכוחה להביא לביטולו של פסק הדין ולהביא בכך לבזבוז זמן שיפוטי לריק.
לעניין זה יפים דברי השופט ויתקון ב – ע"א 14/63 חברה להשקעות קבע לישראל בע"מ נ' סלב (25.6.63) אשר נאמרו אמנם לגבי החלטות של בית המשפט העליון ואולם יפים בשינויים המחויבים גם למקרה דנן ולא נס ליחם :
"אין השופט רשאי לתת החלטה, אשר לידיעתו, אין לה סיכוי לעמוד בערעור, להיותה מבוססת על השקפה שנסתרה והופרכה בפסק דין עקרוני שניתן לא מכבר על ידי בית המשפט העליון...הנאמנות הנדרשת מן השופט להלכה שנפסקה בבית משפט גבוה ממנו אינה נאמנות פורמליסטית. מקורה בסדר הציבורי ובדרך ארץ, שערכאה אחת רוחשת לחברתה, וברצון והצורך למנוע דיוני סרק".

על כן, סבורני כי די באמור בכדי להביא לדחיית הבקשה ולקבוע כי בנסיבות שלפני, ובדומה לפרשת סנדר ולפרשת אונגר, פעלה המאשימה באופן שאינו סותר את הנחיית היועמ"ש .

למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה, ליתר טענות הנאשמים:
א. על ה מאשימה חלה חובת הודעה בכתב על נטילת הסמכות לטענת ב"כ הנאשמים, ומבדיקת חומר החקירה עולה, כי עובר להפעלת הסמכות המקבילה ע"י המחלקה בשלב החקירה, לא נמסרה הודעה בכתב, בנוגע להחלטת המחלקה לבצע את החקירה בעצמה, מטעם המחלקה למנהל הפיקוח המקומי כנדרש על פי ההנחיות.
הנחית היועמ"ש מס' 8.1101 קובעת כי:
ד. הפעלת סמכות האכיפה המקבילה בשלב החקירה 1. משהוחלט על הפעלת סמכות האכיפה המקבילה ימסור גוף החקירה הודעה על כך למנהל הפיקוח המקומי ויבצע את החקירה בעצמו, למעט במקרים בהם מסירת ההודעה עלולה לסכל את החקירה או לפגוע בה. דבר מסירת ההודעה יתועד בכתב.
בתגובת ב"כ המאשימה צוין, כי הפעלת הסמכות בוצעה כבר בשלב החקירה וכי בהתאם להנחיה הודעה בכתב נשלחה מאת יחידת הפיקוח ליו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה שורקות וכי מסמך זה מצוי בחומר החקירה. מבלי שהוצג מסמך ההודעה לעיוני, אציין כי מלשון ההנחייה עולה שאין בה דרישה של הודעה בכתב, אלא די בתיעוד מסירת ההודעה בכתב.

ב. השתק שיפוטי:
לטענת הנאשמים כאמור לעיל, תשובתה השכיחה של המחלקה לבקשות לנקוט הליכי אכיפה הנה, כי לא מדובר במקרה חריג המצדיק הפעלת סמכות, על כן מושתקת התביעה מלטעון לסמכות מקבילה במקרה דנן. לעניין זה, מפנה ב"כ הנאשמים לעת"מ (מרכז) 21613-01-16 עמרני נ' הועדה לתכנון ובניה רחובות (להלן: "עניין עמרני") ולעת"מ (ת"א ) 41803-11-14 ברונר נ' מדינת ישראל (להלן: "עניין ברונר").

כלל ההשתק השיפוטי נועד להתמודד עם מצבים שבהם בעל דין מעלה טענות סותרות בהליכים שונים. באופן עקרוני, על-פי הכלל, בעל דין הטוען טענה מסוימת וטענתו התקבלה, יהא מושתק – במצבים מסוימים – מלטעון טענה הפוכה בהליך אחר ( ר' למשל: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625,633 (להלן: "עניין בית ששון"). תכלית הכלל של השתק שיפוטי היא "למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט" (עניין בית ששון, בעמ' 633). לתכלית זו שני היבטים: בהיבט המוסרי, הנגזר מעיקרון תום הלב, מבקש הכלל למנוע ניצול לרעה של בתי המשפט; בהיבט המעשי, נועד הכלל כדי למנוע קבלת החלטות סותרות בידי ערכאות ומותבים שונים. השתק שיפוטי בהליכים פליליים, נגזר מן הדוקטרינה בדבר הגנה מן הצדק.

בכל הנוגע לעניין עמרני, שהוזכר לעיל, הרי ש המאשימה כלל לא היתה בעלת דין בהליך ועל כן לא ניתן לטעון כנגדה טענה של השתק שיפוטי.

לא כך בעניין ברונר, שם נדונה עתירה כנגד המאשימה לפעול ולנקוט בהליכים , לצורך הפיכת מקרקעין בעיר בני ברק לדרך, והמאשימה (המשיבה שם), טענה " כי על הרשות המקומית להפעיל אכיפה, ורק אם לא תעשה כן תפעל המדינה", וכן "בכל הנוגע ליחידה לפיקוח על הבנייה במשרד הפנים. הרי שמדובר ביחידה הפועלת במקביל לוועדה המקומית רק במקרים חריגים שמקרה זה אינו נמנה עליהם" (ר' פסקה 2.ב. לפסק הדין). יצוין, כי בניגוד לטענה המאשימה בתגובתה לפני, דברים אלו לא נכתבים מפי בית המשפט, אלא כחלק מסיכום טענותיה באותו הליך.

אם כן, עולה כי יש ממש בטענה שקיימת סתירה בין עמדת המדינה אז לבין עמדתה במקרה דנן ויש צדק באי הנוחות שהדבר מעלה . עם זאת, לאחר ששבתי ובחנתי את הנושא, סבורני, כי אין בכך די בכדי להביא לתוצאה של ביטול כתב האישום מכח הגנה מן הצדק. ואבהיר:
פסק הדין בעניין ברונר ניתן ביום 5.11.2016. רק מאוחר יותר, בחודש יולי 2017, ניתן פסק הדין בענין סנדר, המקבל את העמדה ההפוכה שהציגה המדינה, כלומר שהתערבותה אינה שמורה למקרים חריגים בלבד. באותו פסק דין אימצה כבוד השופטת נאוה בכור את מסקנות ביהמ"ש בעניין אונגר וקבעה כי :
" למערערת מוקנית הסמכות להגיש כתי אישום בהליכים פלילים. סמכות זו לא בוטלה או צומצמה על ידי הנחיה 8.1101. נהפוך הוא. ההנחיה חזרה על הסמכות המקבילה הן בשלבי הפיקוח, הן בשלבי החקירה, הן בשלבי התביעה, ואפילו לאחר שהוגש כתב אישום על ידי התובע המקומי והחל משפט לפי כתב האישום שהוגש. ההנחיה ציינה כי לאכיפה המקומית רשות לטעון נגד ההחלטה להפעיל את הסמכות המקבילה, ואולם אין בכוחה של הפנייה לעצור או לדחות את הפעלת הסמכות המקבילה. עוד נקבע כי הגוף המברר הוא היועץ המשפטי לממשלה או מי מטעמו, להבדיל מבית משפט. זאת ועוד, ההנחיה הקנתה לפרקליטות שיקול דעת רחב בשאלה האם להפעיל את הסמכות המקבילה ולא תחמה את הפעלת שיקול הדעת למקרים מצומצמים בלבד".

נראה, כי אם היה מקום להעלות את טענת ההשתק השיפוטי, כנגד המדינה, היה זאת במסגרת ההליך בעניין סנדר. אולם, מרגע שטענה זו לא נטענה, נשמעה עמדת המדינה ואף התקבלה ע"י בית המשפט. מאחר ועמדה זו התקבלה כאמור, והמדינה שבה וטוענה לה, היום כבר לא ניתן שוב לטעון טענה של השתק שיפוטי.

מכל מקום, יש לזכור, כי ביטול כתב אישום מכח הגנה מן הצדק יעשה רק בנסיבות שיש בהן בכדי לגרום לנאשם משום עיוות דין. במקרה דנן, הנאשמים לא טענו לעיוות דין וממילא לא הוכיחו כי ישנו כזה. פרט לטענה הכללית, כי נוצר פער בין האופן בו נחקר ונוהל עניינם, בהשוואה לעניינם של נאשמים אחרים, לא עלה בידי הנאשמים להוכיח פגיעה בזכויותיהם הדיוניות והמהותיות, או כי הגנתם נפגעה בשל הגשת כתב האישום ע"י המדינה ולא ע"י הועדה המקומית לתכנון ובניה.
משלא הוכח עיוות דין כאמור, הרי שאין עילה להורות על ביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק, ונראה שבמחיקת כתב האישום והגשתו מחדש, ע"י הועדה המקומית, לא יהא בכדי לשנות מאומה בבירור העבירה שביצועה מיוחס לנאשמים.

לסיום ומבלי לקבוע מסמרות, אומר כי טוב תעשה המאשימה, אם תגבש מדיוניות אחידה באשר לאופן שבו היא מיישמת את הנחיית היועמ"ש, הן בעתירות מנהליות המוגשות כנגדה והן בהליכים פליליים שהיא עצמה יזמה.

סוף דבר:

מכל הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ג' שבט תשע"ח, 19 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: חיים גואטה גויטע
שופט :
עורכי דין: