ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סושי - בר י-ם בע"מ חברות נגד משרד התעשיה והמסחר :

לפני:

כבוד השופטת שרה שדיאור –דן יחיד

המערערת
סושי - בר י-ם בע"מ חברות 513979948
ע"י ב"כ: עו"ד יניב אופק
-
המשיב
משרד התעשיה והמסחר
המשרד הראשי משרדי ממשלה 500102926

פסק דין

לפני בית הדין ערעור לפי סעיף 21 (א) לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב-2011 (להלן: "החוק") , על החלטת ועדת הערר לעיצומים כספיים מיום 8.3.15 (ערר 13/ 15).
בהחלטה נדחתה בקשה להארכת המועד להגשת ערר על החלטת הממונה להטיל עליה עיצום כספי בסך של 35,740 ₪, בגין הפרה אחת של החובה לשלם שכר מינימום הקבועה בחוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987 (להלן: " חוק שכר מינימום").

רקע עובדתי:
המערערת היא חברת המפעילה מסעדות סושי ומעסיקה עובדים.
ביום 20.6.13 נערכה ביקורת אצל המערערת על ידי הממונה מטעם המשיב בעקבות תלונה שהגיש העובד מר ישראל אלוני (להלן: " העובד").
בעקבות הביקורת קיבלה המערערת מספר התראות מנהליות, בין היתר, בגין אי תשלום גמול שעות נוספות, אי ניהול פנקס שעות עבודה, אי מסירת הודעה על תנאי העסקה, ניכוי שלא כדין לפי סעיף 25 לחוק הגנת השכר, אי מסירת תשלום שכר תקין לפי סעיף 24 לחוק הגנת השכר והלנת שכר עבודה.
בנוסף, ביום 23.2.14 נשלחה למערערת הודעה על כוונת חיוב בסך של 35,070 ₪ בגין הפרת חוק שכר מינימום.
לטענת המשיב, המערערת לא שילמה לעובד שכר מינימום כחוק. מדובר בעובד שעבד אצל המערערת בחודש אפריל 2013 במשך 43:52 שעות, בהתאם לדו"ח נוכחות של המערערת. עבור שעות אלו אמור היה העובד לקבל סך של 1,013 ₪. מתלוש השכר לחודש זה עולה כי העובד קיבל שכר עבודה בסך של 939 ₪, ובנוסף קיבל "שכר טיפים" בסך של 307.5 ₪, כעולה מ"יומן התשרים" לחודש זה. סך הכל קיבל העובד שכר בסך של 1,246.5 ₪.
המערערת ניכתה משכרו של העובד סך של 500 ₪ בגין עלות הכשרה שנוכתה עקב עזיבה מוקדמת של העובד, ומשכך בפועל קיבל העובד סך של 746.5 ₪. לשיטת המשיב קיים חוסר של 266.5 ₪ לפי חוק שכר מינימום.
ביום 6.4.14 הגישה המערערת בקשה לביטול העיצום הכספי, וביום 15.12.14 דחתה הממונה על עיצומים כספיים את הבקשה.
ההחלטה על דחיית הבקשה ודרישת התשלום הומצאו למערערת באמצעות דואר רישום ביום 16.12.14. מאישור מסירה שהוגש עולה כי דבר הדואר התקבל אצל המערערת ביום 22.12.14.
ביום 22.1.15 הגישה המערערת ערר על החלטת הממונה.
בעקבות קבלת הערר התקשרה מזכירת הועדה לב"כ המערערת והודיעה לה כי הערר הוגש באיחור.
ביום 27.1.15 הגישה המערערת בקשה להארכת מועד להגשת הערר.
במסגרת הבקשה טענה המערערת כי ההחלטה התקבלה אצלה ביום 4.1.15 והערר הוגש ביום 14.1.15 וכי רק לאחר השיחה עם מזכירת הועדה נודע לה כי הערר התקבל בוועדה ביום 22.1.15.
מכל מקום טענה המערערת כי ככל שהערר הוגש באיחור, הרי שזה נעשה בתום לב.
בתאריך 8.3.15 דחתה ועדת הערר את הבקשה להארכת המועד, זאת מכיוון שהמערערת לא הציגה נימוקים או טעמים מיוחדים לאיחור, כנדרש בהתאם לסעיף 18 לחוק וכי נוכח משך האיחור, לוועדה אין סמכות להאריך את המועד כמבוקש.

טענות הצדדים
המערערת טענה כי לא הפרה את חוק שכר מינימום ומשכך, הטלת עיצום כספי בגין הפרת חוק זה, בטעות יסודה.
לטענתה, היא שילמה לעובד שכר מעבר לשכר המינימום. הניכוי נעשה כדין ובהתאם להודעה שקיבל העובד בדבר תנאי העסקתו, משלא השלים את תקופת ההעסקה הקצובה שעליה הוסכם.
זאת ועוד, במסגרת ד"מ 39452-05-13 ניתן תוקף של הסכם פשרה בין העובד למערערת, במסגרתו המערערת שילמה לעובד סך של 550 ₪ ומשכך קיבל אף שכר ביתר.
לטענת המערערת, היא מעסיקה כ-1,000 עובדים וזוהי תלונה ראשונה שהוגשה כנגדה, והעיצום הכספי היחיד שהוטל, לאחר חקירה שנפתחה בשל טענות להפרות רבות שיוחסו לה. המערערת עמלה ומתנהלת בצורה שקופה והוגנת כלפי עובדיה, וסכום העיצום הכספי הגבוה יעמיד אותה בפני קשיים כלכליים ולעומת זאת אין בקבלת הבקשה כדי לפגוע במשיב או בעובד עצמו, שכן כאמור העובד קיבל את הסכומים המגיעים לו.
המערערת שיתפה פעולה באופן מלא עם המפקחים ונציגי משרד הכלכלה, לא התעכבה בהגשת המסמכים, מסירת העדות וכו' וככל שהערר הוגש באיחור, הרי שהיה זה איחור שנעשה בתום לב.
עוד טענה המערערת כי דחיית הערעור בשל חישוב המועדים נעשה בטעות, נוכח תאריכי ההמצאה שפירטה וגם אם היה איחור במועד ההגשה, דחיית הערר גרמה למעשה מנהלי עקום, בלתי מידתי ובלתי צודק, משום שסיכויי הערר להתקבל גבוהים במיוחד, נוכח הנסיבות.
המשיב טען כי מטרת החוק להגביל ולייעל את אכיפתם של דיני העבודה באמצעות הליך מנהלי. הרציונל העומד בבסיס החוק הוא לייעל את כוח ההרתעה בהליך מהיר, ומבלי שהמפר יישא את הסטיגמה הקשה של הרשעה פלילית.
עוד טען המשיב כי בהתאם לסעיף 21 לחוק הביקורת על החלטות ועדת הערר היא ביקורת שיפוטית, וכי בהתאם להלכה הפסוקה על בית הדין לבחון את תקינות ההחלטה הן מבחינת ההליך שקדם לה והן מבחינת תוכנה.
לטענת המשיב, המערערת הפרה את הוראות חוק שכר מינימום, בכך שניכתה משכרו של העובד 500 ₪, כאמור לעיל. לטענתו, מדובר בהפרה חמורה שיש למגר, ולהרתיע את העושה כן לבל יחזור על כך פעם נוספת, ומכאן ההצדקה לדרישת התשלום ולא למתן התראה מנהלית. עוד טען המשיב כי ניכוי הסכום נעשה שלא כדין כיוון שהעובד קיבל הכשרה פנימית בלבד, שהכשירה אותו לעבוד כמלצר אצל המערערת והיא לא עמדה בנטל ההוכחה לפיו עלות ההכשרה של העובד עולה כדי סכום של 500 ₪ וכי ההחזר סביר ופרופורציונלי להכשרה המקצועית שקיבל העובד.
ביחס לסכום שקיבל העובד במסגרת הסכם הפשרה טען המשיב כי אין מדובר בתשלום שכר עבודה וההסכם נערך לאחר הביקורת, כך שאין בו כדי לרפא את העבירה שנעשתה.
ביחס לדחיית הבקשה למתן ארכה טען המשיב כי עמדת ועדת הערר מפורטת היטב בהחלטתה, הבקשה להארכת מועד והערר הוגשו באיחור, ובהתאם לחוק אין לוועדה סמכות לקבל את הבקשה להארכת מועד.

הכרעת הדין:
טענת המערערת לפיה קיבלה את דרישת התשלום ביום 4.1.15 נטענה בעלמה וללא כל ראיה. לעומת זאת, טענת המשיב לפיה הדרישה התקבלה אצל המערערת ביום 22.12.14 עוגנה באישור המסירה שהוגש.
בנסיבות אלה, הדרישה התקבלה אצל המערערת ביום 22.12.14.
בהתאם לסעיף 18 לחוק, מעסיק רשאי להגיש ערר על החלטת הממונה לפני ועדת ערר, וזאת בתוך 14 ימים מיום שנמסרה לו ההחלטה. ועדת הערר רשאית, מטעמים מיוחדים שירשמו, להאריך את התקופה האמורה בתקופה נוספת שלא תעלה על 14 ימים.
נוכח האמור, המערערת הייתה רשאית להגיש ערר עד ליום 5.1.15.
ועדת הערר הייתה רשאית להאריך את המועד, מטעמים מיוחדים שיירשמו, עד לתאריך 19.1.15.
לטענת המערערת, היא שלחה את הערר באמצעות דואר רשום בתאריך 14.1.15, היינו באיחור, אולם בתוך התקופה שבה הייתה רשאית ועדת הערר להאריך את המועד מטעמים שיירשמו. הערר התקבל אצל המשיב ביום 22.1.15. היינו באיחור של 3 ימים מהמועד האחרון שבו ניתן היה להגיש את הערר במידה והמשיב היה מקבל את הבקשה להארכת מועד.
המערערת טענה באופן לקוני כי ככל שהערר הוגש באיחור היה זה "בתום לב". אין המדובר בטעמים מיוחדים המצדיקים מתן ארכה.
יחד עם זאת, במסגרת ברע 39515-05-15 עמית ארבל סוכנות לביטוח (2008) בע"מ נ' מדינת ישראל קבע בית הדין הארצי לעבודה (להלן: " פסק דין ארבל"):
"יפה עשתה באת כוח המדינה שקיבלה את המלצת בית הדין כי בהתחשב בכך שמדובר בתיק ראשון בנושא הערר על עיצומים כספיים ובאיחור הקל ביותר שהיה במקרה זה, להחזיר את עניינו של המבקשת לוועדת הערר על מנת שתדון בעניינו לגופו של עניין.
מן הראוי להעיר מאחר והנושא הוא בתחילת הדרך. מדובר בתיקים ראשונים שהגיעו לבית הדין הדנים בהחלטותיה של וועדת ערר לפי החוק להגברת האכיפה המאפשר לוועדת הערר בסעיף 18 לחוק כי תוכל להאריך את תקופת הגשת הערר ב-14 יום נוספים מטעמים מיוחדים שירשמו.
על הוועדה לבחון את הטעמים המיוחדים בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה אורכו של האיחור, סיבת האיחור והסכום העומד מנגד לחובתו של העורר.
ניתן לומר כי בנסיבות שלפנינו שיקולים אלה לא נשקלו באופן המצדיק את דחיית הערר על הסף עקב האיחור בהגשתו.
אשר על כן ובהסכמת הצדדים עניינה של המבקשת יוחזר כאמור לוועדת הערר על מנת שתדון בערר לגופו".
מעיון בהחלטת ועדת הערר עולה כי הועדה לא שקלה את הסכום העומד לחובתה של העוררת, אלא קבעה כי הערעור הוגש באיחור של למעלה מ-14 ימים ומשכך הוועדה אינה מוסמכת כלל להאריך את המועד להגשת הערר. משכך, הערר נדחה אך ורק בשל מועד הגשתו.
בהתאם לפסק דין ארבל, יש לבחון כאמור את משך האיחור, סיבת האיחור והסכום העומד לחובת המערערת.
הערר הוגש כאמור באיחור של 17 ימים. בשים לב לכך שמלכתחילה המועד להגשת הערר עומד על 14 ימים, המדובר בהגשת הערר בתוך כחודש ימים מיום קבלת ההחלטה, שהינו סד זמנים צר ביותר.
סיבת האיחור הנה ככל הנראה טעות במועד שבו סברה המערערת כי ההחלטה התקבלה אצלה. אין מדובר בנסיבות חריגות המצדיקות, כשלעצמן, את קבלת הבקשה, אולם נסיבות אלו מצטרפות ליתר הנסיבות, כפי שיפורט להלן.
סכום העיצום הכספי שהוטל על המערערת עומד על סך של 35,070 ₪. כאמור לשיטת המשיב בעקבות הקיזוז משכרו של העובד, שילמה המערערת סך של 266.5 ₪ פחות משכר המינימום. ומשכך מדובר בסכום של למעלה מפי 130 מהסכום שלטענת המשיבה היה על המערערת לשלם לעובד.
סכום העיצום נקבע בהתאם לסעיף 3(3) לחוק, ואולם בהתאם לתקנה 1 לתקנות להגברת האכיפה של דיני העבודה (הפחתה של סכום העיצום הכספי) תשע"ב-2012 (להלן: "התקנות") הממונה רשאי היה להפחית את סכום העיצום הכספי, בנסיבות מסוימות. כך למשל רשאי היה הממונה להפחית ב 40% את סכום העיצום הכספי, אם המעסיק לא הפר הוראה מהוראות התוספת השניה לחוק, בחמש השנים שקדמו להפרה, או ב25% אם לא הפר את אותה הוראה בחמש השנים שקדמו להפרה. מטיעוני המערערת עולה כי מדובר בפעם ראשונה שהוטל עיצום כספי, ומשכך, הממונה כאמור היה רשאי להפחית את הסכום בשיעור ניכר של 40%, ולא להטילו במלואו, אולם הממונה לא עשה כן.
זאת ועוד, ביום 26.9.17 קבע בית הדין הארצי לעבודה בעבל 33351-11-12 מוחמד דולאני נ' המוסד לביטוח לאומי (להלן: " עניין דולאני"):
"ג. מקום בו תקנה 125 אינה חלה, אזי במקרים חריגים ונדירים, על פי אמות המידה הקבועות בפסיקה וכל עוד הדבר לא נשלל במפורש, עשוי בית הדין לעשות שימוש בסמכותו הטבועה ולהאריך מכוחה את המועד להגשת הליך. הדעת נותנת כי סמכות זו תהא רלוונטית בעיקרו של דבר באותם מקרים שבהם מתבקשת הארכת המועד להגשת הליך לגוף שאינו בית הדין לעבודה ושהוא גוף מעין שיפוטי אחר. שכן, על פני הדברים בעת הגשת הליך לבית הדין לעבודה הסמכות הרלוונטית תהא תקנה 125 .
ד. הביקורת המינהלית של בתי הדין על החלטה להעלות טענה נגד איחור בהגשת ערעור, מאפשרת אף היא, אם כי בעקיפין, להאריך מועדים וזאת במקרים בהם לפי כללי הביקורת המנהלית נפל פגם בעמדת הרשות ".
עוד קבע בית הדין הארצי בעניין דולאני:
"... כשמדובר בעניינים שלהם נקבעו פרקי זמן קצרים, גוברות תחושת השרירותיות והפגיעה בזכויות מהותיות, אך גם לגביהם נקודת המוצא היא שיש לעמוד בלוחות הזמנים הקבועים בדין.
40. מבלי להפחית מחשיבות ההקפדה על המועדים הקבועים בחוקים ובתקנות, על התכליות שבבסיסה, אין חולק כי עקרונות לא פחות חשובים מטים לעתים את הכף לטובת הגמשה מסוימת במסגרת המועדים הנתונה, ומאפשרים הארכתם במקרים מסוימים, לעתים אם יש "הצדקה" לכך , ולעתים "מטעמים מיוחדים שיירשמו"... ניתן למצוא בפסיקה גישה המאפשרת גמישות-מה בסדרי הדין, שהקו המנחה אותה הוא ש"הפרוצדורה אינה מיטת סדום", ולצדה גישה המעדיפה הקפדה על סדרי הדין גם במחיר של אי בירור זכויות מהותיות לגופן, והתומכת ברעיון ש"אמנם אין הפרוצדורה 'מיטת סדום', אבל גם מזרון סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום" .
ככלל ובצד הגישות השונות, ניתן לומר כי בפסיקה ניכרת מגמה כללית של הגמשת המדיניות הנוגעת להארכת מועדים, וזאת כחלק ממדיניות השואפת לבירור זכויותיהם המהותיות של בעלי הדין לגופן, ומתוך ראיית סדרי הדין ככלים שנועדו לשרת את המטרה העיקרית שהיא בירור המחלוקות שבין הצדדים והכרעה בהן. במסגרת זו חל ריכוך מסוים בבחינת ה"טעמים המיוחדים" המצדיקים את הארכת המועד. וכך, למשל, באים הדברים לידי ביטוי בפסיקת בית המשפט העליון :
"אין רשימה סגורה של נסיבות המהוות 'טעם מיוחד'. ההלכה אשר היתה מקובלת בעבר בפסיקה היא, כי קיומן של נסיבות חיצוניות שגרמו לאיחור, ואשר אינן בשליטת בעל הדין, הריהן 'טעם מיוחד'. לעומת זאת, כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא-כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ..... הוא הדין מקום בו נגרם האיחור עקב טעות או תקלה משרדית. בהקשר זה נפסק כי אמנם אין חסינות מפני טעות אנוש, אך לטעות זו יש מחיר אשר מבין שני בעלי הדין על הצד הטועה לשאת בו.....
עם זאת, לאור ההכרה הגוברת בחשיבותה החוקתית של זכות הגישה לערכאות, ומשום שנעילת שעריו של בית המשפט לפני בעל דין אינה דבר של מה בכך, רוככה במשך השנים הדרישה בפסיקה לקיומו של אותו 'טעם מיוחד'. נקבע כי ככל שמדובר בטעות אנוש שאין מקורה ברשלנות, הזנחה או זלזול בבית המשפט, יהיה מקום בנסיבות המתאימות להכיר בטעות שבדין כ'טעם מיוחד' המצדיק הארכת המועד..... לעניין זה יש גם להתחשב בסיכוייו של ההליך לגביו מתבקשת הארכת המועד..... מן הדברים עולה כי על בית המשפט לאזן בין מספר שיקולים בבואו להכריע בבקשה מעין זו. בין השיקולים הללו ניתן למנות את עקרון סופיות הדיון ויעילותו, התנהגותם של הצדדים ותום-לבם, נסיבותיו של האיחור, מידתו והשלכתו על אינטרס ההסתמכות של הצד האחר, מהות הסוגייה וחשיבותה הציבורית, וסיכוייו של ההליך" (ההדגשות שלי ש.ש.)
יפים הדברים בעניין דולאני ככפפה ליד לענייננו. כאמור, המועד שנקבע להגשת הערר הועמד על 14 ימים בלבד, מועד קצר ביותר. המערערת טענה כי הגשת הערר באיחור נבע מטעות שבתום לב, ובטרם מתן החלטה בבקשה להארכת המועד, יש לשקול אף את סיכויי ההליך.
במסגרת ישיבת יום 22.10.15 הופנה המשיב לפסק הדין בעל"ח 11618-11-14 תקין מכשירים פיננסיים בע"מ נ' ועדת הערר לעיצומים כספיים (להלן: "ענין תקין").
בענין תקין קבע כבוד השופט ספיבק כי בהתאם לפסיקה, כאשר מעסיק מנכה משכר העובד סכום שאסור היה לו לנכות, הרי שהוא פעל שלא כדין. יחד עם זאת, אין לראות במעסיק כמי שעבר על הוראות חוק שכר מינימום. את בחינת השאלה אם מעסיק הפר את הוראות חוק שכר מינימום יש לעשות על פי שכר הברוטו ששולם לעובד. הניכויים מהשכר אינם משפיעים על שאלת תשלום שכר המינימום (הע"ז (נצ') 1047/09 מדינת ישראל נ' צור; ת"פ (חי') מדינת ישראל נ' שחף אבטחה 1989; הע"ז (ת"א) 1999-08-10 מדינת ישראל נ' סנדלר).
אין מחלוקת עובדתית כאמור כי שכר הברוטו של העובד, בטרם הניכוי, עמד על סך של 1,246.5 ₪, כאשר שכר המינימום בהתאם לשעות עבודתו, עמד על סך של 1,013 ₪. בנסיבות אלה, ונוכח הפסיקה כאמור, המערערת לא הפרה את הוראות חוק שכר מינימום.
נוכח האמור, העיצום הכספי שהוטל על המערערת, בגין אי תשלום שכר מינימום, הוטל שלא כדין, ודי בכך כדי להורות על ביטולו.
המשיב ביקש לאבחן את פסק הדין בעניין תקין כיוון ששם מדובר היה בעובדת מתחום התוכנה וההי טק אשר שכרה החודשי עמד על סכום של 15,000 ₪, לעומת זאת, במקרה שלפנינו העובד הועסק במלצרות והשתכר מעט יותר משכר המינימום והמעסיקה קיזזה כמעט 50% משכרו. בנוסף, בעניין תקין מדובר היה בעובדת שהואשמה באשמות חמורות כדין התחזות, גניבת מידע ומסמכים ועוד, בעוד העובד בעניינו התפטר מעבודתה בטרם חלפה התקופה המוסכמת, היינו 5 חודשים.
האבחנה שאותה ביקש המשיב לעשות, אינה רלוונטית. פסקי הדין בעניין תקין והפסיקה ש אוזכרה במסגרתו לא ערכו אבחנה אלא קבעו באופן גורף כי הבחינה אם המעסיק הפר את הוראות חוק שכר מינימום תעשה בהתאם לשכר הברוטו, וככל שנעשו קיזוזים, אפילו שלא כדין, כל עוד שכר הברוטו אינו נופל משכר המינימום, הרי שהמעסיק לא הפר את חוק שכר מינימום. זאת אף כאשר השכר עומד על שכר המינימום ואף כאשר לא הופנו כנגד העובד טענות כלל.
נוכח כל האמור לעיל, דין הערעור להתקבל.
העיצום הכספי שהוטל על המערערת בגין אי תשלום שכר מינימום מבוטל.
בנסיבות העניין, כאשר מחד הערר הוגש באיחור, ומאידך העיצום הכספי הוטל מלכתחילה שלא כדין, כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ב' שבט תשע"ח, (18 ינואר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: סושי - בר י-ם בע"מ חברות
נתבע: משרד התעשיה והמסחר
שופט :
עורכי דין: