ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אנוור דגש נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד ה שופטת מיכל ברלינר לוי

מבקש

אנוור דגש

נגד

משיבה
מדינת ישראל

בית המשפט קבע כי לא התקיימה עילת מעצר והורה על שחרור המבקש ללא תנאי (פרוטוקול מיום 21/10/17, עמ' 2 שורות 19-21).

החלטה

לפני בקשה לפיצוי בגין מעצר שווא, לפי סעיף 38(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים").

טענות הצדדים בתמצית
טענות המבקש

המבקש נעצר ביום 20.10.17 לאחר שהתקין דלת בבית, לגביו ניתן צו הפסקה שיפוטי האוסר על ביצוע עבודות ויוחסה לו עבירה של הפרת הוראה חוקית ואי קיום צו הפסקה שיפוטי.

בית המשפט קבע כי לא התקיימה עילת מעצר והורה על שחרור המבקש ללא תנאי (פרוטוקול מיום 21/10/17, עמ' 2 שורות 19-21).

לטענת המבקש לא היה מקום למעצרו מלכתחילה, משלא נובעת מעבירות תכנון ובניה עילת מסוכנות. כמו כן משניתן צו שיפוטי והעבודה בוצעה על ידי המבקש באופן גלוי, לא עלה חשש לשיבוש הליכי חקירה או משפט.

לטענת המבקש יש לפסוק לו פיצוי בגין מעצרו ועוגמת הנפש שנגרמה לו עת נאלץ לשהות במעצר למעלה מיממה, כשהמעצר בוצע ללא סמכות, בניגוד לדין ובניגוד להוראות סעיף 23 לחוק המעצרים.

נטען כי בנסיבות המקרה מוצדק להטיל פיצוי לפי סעיף 38 לחוק המעצרים.

טענות המשיבה

נטען כי נגד המבקש נפתחה חקירה כשהתיק עדיין בשלבי חקירה ואיסוף ראיות וטרם הוחלט באם ובאיזה הליך יוגש כתב אישום נגד המבקש; כי ניתן צו שיפוטי המורה על הפסקת בניה אשר עמד בתוקף ביום המעצר; כי בתיק ראיות לכאורה כי המבקש עבר עבירה על חוק התכנון והבניה ואף הפר באופן בוטה וחוזר ונשנה הוראה חוקית בניגוד לסעיף 287(א) לחוק העונשין.

נטען כי מעצרו של המבקש היה כדין על אף ששוחרר בהחלטת בית משפט ללא תנאים, שכן העבירות בהן נחשד הינן עבירות בנות מעצר (אינן חטא); התקיים חשד סביר לביצוען לאור גרסת המבקש בחקירתו כי היה מודע לצו הפסקת הבניה; והתקיימה עילת מעצר של חשש לשיבוש הליכי משפט, שכן מדובר במי שהפר פעם אחר פעם החלטות שיפוטיות בנוגע לצו הפסקת הבניה האמור.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, סבורני כי דין הבקשה להידחות בשלב זה בהיותה מוקדמת, וכי יש להמתין עד לקבלת החלטה בשאלה האם יוגש כתב אישום בתיק בטרם ניתן יהיה להכריע בבקשה לפסיקת פיצויים.

סעיף 38(א) לחוק המעצרים קובע כדלהלן:

"(א) נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט."

לטענת המשיבה בתגובתה כאמור, הואיל והחקירה טרם הושלמה וטרם הוחלט באם ובאיזה הליך יוגש כתב אישום נגד המבקש, הרי שמדובר בבקשה המקדימה את זמנה.

עיון בלשון סעיף 38(א) לחוק המעצרים מעלה כי הדין עם המשיבה, באופן שפסיקת פיצוי מכוחו מותנית בהחלטה שלא להגיש כתב אישום.
ב- ע"פ (ת"א) 42768-09-15 זבידאת נ' מדינת ישראל (6.1.2016) (להלן: " עניין זבידאת") נבחנה השאלה האם רשאי בית המשפט לדון בבקשה לפיצויים מכח סעיף 38(א) לחוק המעצרים מיד לאחר שחרור אדם ממעצרו ועוד בטרם נפלה החלטה האם יוגש נגדו כתב אישום, ונקבע בו כדלקמן:

"דעתנו היא כי הסעיף ברור, חד משמעי, ואינו מותיר מקום לספק באשר לקשר שבין ההחלטה שלא להגיש כתב אישום, לבין הדיון בשאלת הפיצויים. אין לך דיון בפיצויים כאשר ההחלטה עדיין לא נפלה." (שם בעמ' 4; ההדגשה אינה במקור).

להשלמת התמונה, ראו רע"פ 1425/16 זבידאת נ' מדינת ישראל (28.12.2016) בגדרו נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק הדין.

ראו בנוסף: רע"פ 2707/17 פלוני נ' מדינת ישראל (6/7/17) בעמ' 7, אשר ניתן לאחרונה, במסגרתו הובהרה ההלכה כדלקמן:

"על מנת להבהיר את ההלכה, ככל שהדבר נדרש, אדון בקצרה בטענותיו של המבקש גם לגופו של עניין. סעיף 38(א) לחוק המעצרים קובע כדלקמן: "נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט". לטענת הסניגוריה, יש לפרש את המילים "בלא שהוגש נגדו כתב אישום" כמתייחסות למועד שחרורו של החשוד ממעצר, ולא כתנאי המסייג את יכולתו של בית המשפט לפסוק פיצוי לטובת החשוד, רק למצב שבו התקבלה החלטה מטעם רשויות התביעה שלא להגיש כתב אישום נגדו כלל. סבורני, כי צודקת המשיבה בציינה, כי "פרשנות הסניגוריה אינה הפרשנות הטבעית והמתבקשת מלשון הסעיף", ולפיכך, בדין דחה בית המשפט המחוזי את הפרשנות המוצעת.

עוד אוסיף, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כי פרשנותה של הסניגוריה עומדת למעשה בסתירה לקביעתו של בית משפט זה בעבר. בע"פ 10425/05 מדינת ישראל נ' פדרמן [פורסם בנבו] (18.11.07), נדרש בית משפט זה לפרשנות סעיף 80 לחוק העונשין, המעניק לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת לפסוק הוצאות הגנה ופיצויים לזכותו של נאשם אשר בוטלו האישומים נגדו או שזוכה בדינו. אגב כך, עמד בית משפט זה על הדמיון והשוני בין ההסדר הקבוע בסעיף 80 ל חוק העונשין, לזה שבסעיף 38 לחוק המעצרים, בציינו כך:

"מכוחו של סעיף 80 לא ניתן לפצות מי שטרם הוגש נגדו כתב אישום, שעל כן בא לעולם סעיף 38 לחוק המעצרים – על מנת ליתן מענה למי שההליכים שננקטו נגדו נסתיימו במעצר בלבד. במילים אחרות: עד לחקיקתו של סעיף 38 היתה קיימת 'לקונה' באשר לאפשרות לפצות בגין מעצרים שלא הסתיימו בהגשת כתב אישום. חרף הדמיון במבנה הכללי ובשיקולים הבסיסיים שבסעיף 38 בהשוואה לסעיף 80 – לא סבר המחוקק כי ההסדרים נבלעים זה בזה, באופן שקיומו של סעיף 80 מייתר את הצורך בסעיף 38. הדמיון מתבטא בין היתר בכך שגם סעיף 38 קובע מעין 'נקודת מפנה' קריטית, הדומה בתפקידה לתפקיד שממלאים האירועים של ביטול כתב אישום או זיכוי בסעיף 80, זוהי הנקודה בה מסתבר כי לא יוגש כתב אישום בהמשך לחשדות בגינם נעצר פלוני " (שם, בפסקה 8 לפסק דינה של השופטת ד' ברלינר) (ההדגשות הוספו – א.ש.).

מדברים אלו עולה, כי על פי סעיף 38(א) לחוק המעצרים, אין די בכך שחשוד שוחרר ממעצרו, וכי בית המשפט סבור שלא היה יסוד למעצרו, על מנת שניתן יהיה להורות על תשלום פיצוי לזכותו, אלא שהסעיף דורש את התקיימותו של תנאי נוסף – סיומו של ההליך ללא הגשת כתב אישום." (ההדגשה אינה במקור)

האבחנה לה טוען המבקש בבקשתו ובתשובה לתגובת המשיבה, בין נסיבות פסקי הדין דלעיל לבין הנסיבות במקרה דנן – אינה מקובלת עלי, ולא מצאתי כי יש בנסיבות המקרה דנן כדי לאיין את התנאי המעוגן בלשון הסעיף הנוגע לסיומו של ההליך ללא הגשת כתב אישום.

הקשר בין ההחלטה לעניין הגשת כתב האישום לבין פסיקת פיצויים בגין המעצר מתחייב גם מהגיונם של הדברים. שכן , על מנת שבית המשפט יוכל לבחון את העילות למתן פיצוי כהגדרתן בחוק , יש לפרוס בפניו, בין היתר, את אותם פרטים אשר היוו תשתית להחלטה האם להגיש כתב אישום, אם לאו. משכך, לעצם ההחלטה אם להגיש כתב אישום יש השלכה לענין הערכת הצורך במעצר ולשאלה האם מדובר במעצר שווא (עניין זבידאת, סעיף 5). להמחשה, מקרה בו הוחלט בסופו של יום על הגשת כתב אישום נגד חשוד מעלה לכל הפחות סברה הגיונית לפיה אין מדובר במעצר שווא. מכאן שהשאלה אם הוגש כתב אישום אם לאו, מהווה אינדיקציה לבחינת השאלה האם עסקינן במעצר שווא (פרשת פלוני הנ"ל, עמ' 9).

כמו כן סבורני כי בנסיבות, המתנה עד לקבלת החלטה בדבר הגשתו או אי הגשתו של כתב אישום, הינה סבירה ומידתית.

לסיום ראיתי להביא מן הדברים שנפסקו בעניין זבידאת בעמ' 8:

"המפתח לביטול הקשר שבין הגשת כתב אישום לבין פיצוי בגין מעצר מכוח הסעיף, מצוי בידי המחוקק, אם יסבור שיש מקום לכך.
השאלה אם יש מקום לכך אינה פשוטה, וכפי שהוסבר לעיל- התשובה צריכה לשקלל ולאזן היבטים רבים, מקצתם- קוטביים זה לזה.
מכל מקום- נוסח הסעיף הנוכחי אינו מאפשר לשיטתנו פסיקת פיצויים בגין מעצר בשלב השחרור כאשר ההחלטה בדבר הגשתו של כתב אישום- טרם נפלה."

לסיכום, משמתגובת המשיבה עולה כי נגד התובע נפתחה ביום 20/7/17 חקירה ותיק זה עדיין בשלבי חקירה ואיסוף ראיות, הרי שבעת הזו, לא היה מקום להגשת הבקשה (השווה: מ"י (נצ') 81-12-12 משטרת עפולה נ' שיבלי (22/7/13) סעיף 5).

אשר על כן, לעת הזו, הבקשה נדחית.

5129371המזכירות תשלח העתק מהחלטה זו לבאי כוח הצדדים בדואר.

ניתנה היום, ב' שבט תשע"ח, 18 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אנוור דגש
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: