ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מרים בן יעקב נגד אריה פריקרס :

לפני כבוד הרשם הבכיר ניר נחשון

התובעים:

1.מרים בן יעקב
2.דב בן יעקב

-נגד-

הנתבעים:

1.אריה פריקרס
2.זיקלין פריקרס

פסק-דין

מבוא:

1. לפניי תביעה כספית, על סך 23,365 ₪, במסגרתה מבקשים התובעים לחייב את הנתבעים להשבת סכום הפיקדון שנפדה על ידם שלא כדין וכן, נזקים נוספים שנגרמו להם בעקבות הפרתם של אלה האחרונים את הסכם השכירות שנכרת בין הצדדים.
נוכח ניהול התובענה בהליך של תביעה קטנה ובהתאם לתקנה 15( ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות ( סדרי דין), התשל"ז – 1976 , ינומק פסק-הדין באופן תמציתי.

פרשת התביעה בקצירת האומר:

2. אליבא דגרסת התובעים, ביום 16.04.2007 נחתם הסכם שכירות בינם לבין הנתבעים, לפיו שכרו התובעים דירה ברחוב נחל לכיש 13 ברמת בית שמש ( להלן - הדירה) לתקופת שכירות החל מיום 01.06.2007 ועד ליום 30.06.2008 (להלן - תקופת השכירות),עם אופציה להארכה בשנה נוספת. בהתאם להסכם השכירות, מסרה התובעת לנתבע שלושה-עשר שיקים כדלקמן: שנים-עשר שיקים בגין דמי השכירות בסך 1,100 דולר-ארה"ב בערכם בשקלים במועד חתימת ההסכם או בסמוך לו ושיק נוסף כפיקדון על סך 13,365 ₪ כשיק ביטחון במקרה של אי תשלום חשבונות או נזק שנגרם לדירה במהלך תקופת השכירות.

3. בתום תקופת השכירות הראשונה האריכו התובעים את תקופת השכירות בשנה נוספת, החל מיום 01.07.2008 ועד ליום 30.06.2009 . בהתאם, משכה התובעת לטובת הנתבע שנים-עשר שיקים נוספים עבור דמי השכירות החודשיים. ואולם, ביום 01.06.2009, קודם לתום תקופת השכירות השנייה, הציגו הנתבעים את שיק הפיקדון לפירעון וקיבלו לידיהם את מלוא הסכום, וזאת בניגוד להסכם וללא כל הצדקה, שהרי התובעים לא היו חייבים לנתבעים מאום ומשכל שיק שמסרו עבור תשלום שכר נפרע עד מועד זה כדין. ביום 30.06.2009 יצאו התובעים מהדירה ובסמוך לכך הגישו הנתבעים תביעה כנגד התובעים בגין הארכת הסכם שכירות שלא כדין, אשר נדחתה בפסק דין מיום 04.10.2011 ( ת"א 1102/09) (להלן – ההליך הקודם). חרף זאת, הנתבעים לא השיבו לתובעים את סכום שיק הפיקדון שפרעו ומשכך עותרים הם להשבתו, כמו גם לפסיקת הוצאות ועוגמת נפש.

פרשת ההגנה בקצירת האומר:

4. אליבא דגרסת הנתבעים כפי שפורטה בכתב ההגנה, ראשית, מאחר ובהסכם השכירות ישנה תניית בוררות המורה, כי כל סכסוך הקשור בשכירת הדירה יתברר בבית דין רבני בבית שמש, דין התביעה דנן אינה להתברר בפני ערכאה זו. בנוסף נטען, כי מאחר ונושא התשלומים היה שנוי במחלוקת בין הצדדים כבר בשנת 2009 ולאור פסק הדין שניתן בתיק ת"א 1102/09, הרי שהתובעים מנועים מלהעלות טענותיהם דכאן. כן טוענים הנתבעים, כי התובעים ביטלו את השיק בגין השכירות עבור החודש האחרון בסך של 3,707 ₪ ואף הפרו את חוזה השכירות בכך שהותירו נזקים במושכר. בנוסף נטען, כי התובעים שילמו את דמי השכירות החודשיים במשך כל התקופה ללא שעדכנו את השער היציג של השקל אל מול הדולר בכל תשלום. משכך ומשעלה שער הדולר במהלך תקופת השכירות , הרי שנוצר הפרש בסך 6,259 ₪ לטובת הנתבעים. מכל מקום הנתבעים מכחישים את טענות התובעים ועותרים לדחיית התביעה, ולחילופין מעלים טענת קיזוז.

ההליכים בפניי:

5. דיון במעמד הצדדים התקיים בפניי ביום 24.10.2017.

5.1 במהלך עדותה בפניי חזרה התובעת על גרסתה כפי שהופיעה בכתב התביעה. כן הוסיפה, כי הנתבע הפקיד את שיק הביטחון ביום 01.06.2009 בטרם תום תקופת השכירות למרות שהתובעים עמדו בכל התשלומים. לגרסתה, המתינה עם הגשת התביעה דנן במשך תקופה ארוכה כיוון שסברה שהנתבע יבין את טעותו וישיב לה את הסכום שפדה. כן טענה התובעת להתיישנות על טענותיו הנגדיות של הנתבע והוסיפה, כי לשיטתה, אין מקום להעביר את הדיון לבית הדין הרבני מאחר ועסקינן בתביעה כספית ולא תביעה לפי חוזה השכירות.

5.2 כן העיד בפניי הנתבע, אשר חזר בעדותו על עיקר הנטען בכתב ההגנה. כן טען, כי המחלוקת שנדונה בין הצדדים במסגרת ת"א 1102/09 הייתה לגבי תקופת האופציה וגובה דמי השכירות במהלכה, תוך שהפנה להערת בית המשפט בהליך הקודם , כי התובעים הפרו את ההסכם בסירובם להתדיין בפני בית דין רבני דבר שהוביל את הנתבע לקבל 'היתר' מבית הדין להתדיין בבית משפט אזרחי. כן קבל הנתבע על השיהוי הניכר בהגשת התביעה וטען, כי הפקיד את שיק הפיקדון לאור החובות שנצברו לחובת התובעים, הן בגין תשלום דמי שכירות, הן בגין הפרשי שער דולר וכן בגין נזקים שנדרשו תיקון.

דיון והכרעה:

6. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את עדויות הצדדים, ולאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הצריכים לעניין, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה להלן נימוקיי.

6.1 ראשית יש להידרש לשאלת הסמכות מקום בו קיימת תניית בוררות. בחוזה השכירות קיים סעיף בוררות, לפיו מחלוקות שתתגלענה בין הצדדים אמורות להיפתר בסיוע בית דין רבני מוסכם ברמת בית שמש. לגרסת הנתבע, בהתאם לסעיף זה פנה בעת התגלעות המחלוקת הקודמת בין הצדדים במהלך שנת 2008 פעמיים לבית דין רבני ברמת בית שמש אולם התובעים סירבו להופיע לדיונים, ומשכך קיבל היתר להידון בפני בית משפט אזרחי. העניין נדון בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט אשר הכריע בסכ סוך האמור בקובעו, כי הנתבעים (התובעים דכאן) הפרו את הסכם השכירות באי עמידתם בתניית השיפוט (ת"א 1102-09 פריקרס נ' בן יעקב (פורסם בנבו, 04.10.2011)). ואולם, בהליך שלפניי מאשר הנתבע שלא פנה לתובעים בבקשה להידון בפני בית הדין הרבני, וזאת מכיוון שלא סבר שיש לו אפשרות לעשות כן, חרף פניות והתראות שקיבל מהתובעים (עמ' 5 לפרו', ש' 14-17). אמנם הלכה היא, כי במקרה של ספק יש לפרש את תניית הבוררות המחייבת פניה לבוררות בכל סכסוך הנוגע ליחסים החוזיים בין הצדדים באופן רחב וזאת על מנת ליתן תוקף לכוונת הצדדים לברר את הסכסוכים ביניהם באמצעות בוררות ( ראו למשל: רע"א 133/08 שמשית אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ נ' עומרי עאהד חברה לבניין בע"מ ( פורסם בנבו, 05.03.2008); רע"א 180/07 כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל (פורסם בנבו, 04.10.2009); רע"א 772/94 דנאל יזום ופיקוח (1990) בע"מ נ' אבנית פרופרטיס ( אינטרנשיונל) בע"מ ( פורסם בנבו, 04.05.1994)). לצד זאת יוער, כי סעיף בוררות המופיע בהסכם יש לפרשו בצורה דווקנית על מנת שלא תימנע זכות הגישה לערכאות מכל מי שמבקש לעשות זאת ( ראו למשל: ה"פ ( מחוזי מרכז) 13635-02-09 מנדל נ' מרגריטה קליין ( שלומוביץ) ( פורסם בנבו, 22.11.2009)). משכך שוכנעתי, כי יש לראות באופן הפעולה של הנתבע בהליך דכן, אשר חרף קביעתו של בית המשפט בהליך הקודם שנוהל בין הצדדים לפיו דין התביעה היה להתברר בפני בית דין רבני מוסכם ולמרות שידע על המחלוקת הנוכחית מול התובעים, לא ביקש לממש את תניית הבוררות. סבורני, כי יש בהתנהלות זו משום דבר המעיד על אי נכונותו להעביר את הדיון לבוררות, כפי שזו באה לידי ביטוי מובהק במעשיו ( ראו והשוו: רע"א 2044/15 אור אשר בע"מ נ' מקור הברכה יזמות והשכרה בע"מ ( פורסם בנבו, 14.04.2015)).

6.2 אשר לטענת ההתיישנות - הורתה של התביעה דנן והרקע לה הינו מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים אשר לפשר הפקדת שיק הפיקדון אשר נמסר לנתבע במעמד החתימה על חוזה השכירות בשיק ביטחון. יוקדם ויובהר, כי הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, מאפשרת לנתבע להעלות, כטענות הגנה גם טענות שעילתן התיישנה לכאורה וזה לשונו: "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". תכליותיו של ההסדר, היוצר חריג לדיני ההתיישנות הרגילים, הן יצירת שוויון בין נתבע לתובע; החרגת הסדר ההתיישנות במקרים שבהם הטעמים שבבסיסה נחלשים ממילא; והרצון לפרוש יריעה שלמה כאשר דן בית משפט בסכסוך משפטי, תוך בירור הסוגיה כמקשה אחת ומבלי למתוח קו בין חלק אחד של מסכת העובדות לחלק אחר שלה ( ראו למשל: ע"א 1737/15 מגדל סיני בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ( פורסם בנבו, 21.07.2016); ע"א 219/11 גד חברה להפצה בע"מ הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, (פורסם בנבו, 9.12.2012)). לאור האמור, יש לקבוע, כי לא חלה התיישנות על טענות ההגנה שהעלו הנתבעים, אשר במהותן הינן טענות קיזוז.

6.3 הנתבעים העל ו טענ ות קיזוז כשלשיטתם עומ דות להן טענות קיזוז מוצקות כנגד תביעת השבת סכום שיק הביטחון שנפרע על ידם. ככלל, טענת קיזוז הינה טענה אפשרית וראויה בין צדדים קרובים. ( ראה: רע"א 6250/98 Nordland Papier AG נ' מפעלי ייצור והוצאה לאור (ירושלים), פ"ד נג (2) 274). כאשר הנטל להוכחת טענת הקיזוז מוטל על הטוען.

6.4 להלן אדון בטענות הקיזוז שהציגו הנתבעים כסדרן. ראשית, אשר לטענת הנתבע בגין נזקים שהותירו התובעים בדירה. בידוע, שנטל ההוכחה בדבר קיום נזק ושיעורו מוטל, מטבע הדברים, על התובע פיצוי או הטוען טענת קיזוז בגינו, כאשר הוכחת הפגיעה נעשית באמצעות הערכה שמאית ובאמצעות אסמכתא לתשלום בו נשא הניזוק. ודוק, בידוע, שנפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי (ראו למשל: ע"א 1203/13 טומשבר נ' ארט אופיק בע"מ (פורסם בנבו, 6.5.2015)). אלא, שבענייננו לא עלה בידי הנתבע להציג ולו ראשית ראיה בדבר הנזקים להם הוא טוען. כן אישר, כי לא היה ברשותו במעמד הדיון תמונות בגין אותם נזקים לכאוריים ( עמד 6 לפרו' מיום 24.10.2017, ש' 3), לא כל שכן שומת שיעורם בגיבוי חוות דעת מומחה. יתרה מכך, טענת הנתבע לנזקים שהושארו בדירה לא עלתה בהליך הקודם שנוהל בין הצדדים בסמוך לאחר תום תקופת השכירות ודומה שנזנחה על ידי הנתבע. במצב דברים זה, סבורני, כי יש לדחות את טענתו דכאן.

6.5 אשר לטענה, כי נותר לתובעים חוב בגין אי תשלום מלוא דמי השכירות החודשיים בדמות אי תשלום הפרשי שערי שקל -דולר . הנתבע מבסס טענתו זו על יסוד ההתחייבות החוזית של התובעת לשלם את דמי השכירות שנקבעו בסכום דולרי במועדם בשווים בשקלים. הואיל והשיקים נתנו בתחילת תקופת השכירות הסכום שננקב בהם בשקלים היה נכון לשער בתחילת תקופת השכירות ואולם, לא נלקחה בחשבון עליית שערי הדולר המהלך התקופה. הנתבעים הגישו טבלה המפרטת את שערי החליפין של השקל אל מול הדולר במועדים הרלוונטיים לתביעה. הנתבעים התבססו בעניין זה על פירוט שערי החליפין על פי פלט שהוצא מאתר בנק ישראל, במועדים שונים הרלוונטיים לתקופת השכירות של התובעים ( סומן נ/1). מנגד, טענה התובעת, כי אין לקבל את המסמך אותו הגיש הנתבע וסומן נ/1 כראיה, משלטענתה אין לה אפשרות להפריך את האמור בו כיוון שאין ברשותה את החומר בחלוף שמונה שנים מעת שעזבה את המושכר. בעניין זה מצאתי לדחות את טענת התובעת ראשית, לאור חיוניותה של הראיה לבירור התביעה ושנית, לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע לא ניתן לשחזר התשלומים נוכח חלוף הזמן . שלישית, כי בעניין זה אין לה לתובעת אלא להלין על עצמה, שהרי התביעה דנן הוגשה בשיהוי לא מבוטל של למעלה משש שנים מתום תקופת השכירות ( כאשר הנתבע הפקיד את השיק כחודש קודם לתום לתקופת השכירות). התובעת אף לא העלתה כל טענה בעניין זה בהליך הקודם שנוהל בין הצדדים. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט א' רובינשטיין אשר נוסחו בזו הלשון: "והריהי איפוא כאותו אדם הבא לשכור דירה ברחוב הירקון בתל-אביב ושואל את המשכיר, היש בדירה משב רוח בקיץ מהים? והמשכיר אומר בוודאי, הנה הבית והנה הים, ואז שואל השוכר, היש טחב בחורף מהים? והמשכיר משיב: חלילה, איפה הבית ואיפה הים? כך, אוחזת המערערת בחבל בשני קצותיו כאמור, וטוענת דבר והיפוכו במקומות שונים. אם נרצה, לפנינו השתק שיפוטי ככל משפטו וחוקתו" (ע"א 8301/04 פקיד השומה למפעלים גדולים נ' פי גלילות מסופי נפט וצינורות בע"מ ( פורסם בנבו, 28.10.2007)).

6.6 כעת, יש לבחון האם בנסיבות המקרה אכן ניתן לערוך קיזוז בגין הפרשי תשלומי שכר הדירה, לפי הכלל המעוגן בסעיף 53 לחוק החוזים ( חלק כללי), התשל"ג-1973. כידוע, הקיזוז לפי סעיף זה מותר כשמדובר בחיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה וכאשר נודעת משמעות גם לשאלות האם מדובר בחיובים בסכומים קצובים, והאם נמסרה הודעה על הקיזוז לצד שכנגד ( ראו למשל: ע"א 476/82 'תדהר' נגריה קואופרטיבית בע"מ ( בפירוק) נ' מרקוביץ, פ"ד לט(2) 813, 819 (1985)). שוכנעתי, כי טענת הקיזוז יכולה לעמוד לזכות הנתבעים וזאת על יסוד הטבלה שהוגשה לתיק בית המשפט, כשחיבור ההפרשים החודשיים על יסוד שערי המטבע השונים מובילים להפרש בסך של 6,259 ₪ ( ראה גם נספח ו' לבקשת הנתבע לביטול פסק הדין). לכך יש להוסיף את הסך של 4,302 ₪ בגין אי תשלום דמי שכירות עבור חודש יוני 2009 אשר ההמחאה בגינו בוטלה על ידי התובעים, כשאין מחלוקת שהתובעת המשיכה לעשות שימוש במושכר במשך אותו חודש ( ראה גם נספח א' לכתב התביעה). כבר נפסק, כי ככלל, החיוב הכספי העומד במרכז טענת הקיזוז נדרש ללבוש צורה ממשית של " סכום כסף", להבדיל מ"שווה כסף" (ראו למשל: רע"א 2549/09 חברת אי.סי.אמ. יצרני מיזוג אוויר בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ ( פורסם בנבו, 28.7.2010)). בנוסף, על פי נספח ו' לבקשת הנתבע, הרי שהוא פנה לתובעים והודיעם אודות ההפרש האמור בתשלומי שכר הדירה.

6.7 אשר לדרישת התובעים לפיצוי בגין הוצאות ועוגמת נפש. ראשית יובהר, כי ראש הנזק אשר דרשו התובעים בגין החזר הוצאות בגין השתלשלות העניינים בינם לבין הנתבעים כלל לא הוכח. התובעים לא פירטו בנידון דידן כדבעי ולא הציג ראיות ואסמכתאות התומכות בגרסתם בעניין זה. כך גם ביחס לדרישתם של התובעים לפיצוי בגין התקנת דוד שמש שלא בא זכרה בכתב התביעה . לא זאת בלבד שהטענה הועלתה כבדרך אגב רק בדיון שהתקיים במעמד הצדדים כשהתובעת מעידה מפורשות, כי "הנתבע היה חייב לי על דוד שמש...לא רציתי להיכנס לדברים הקטנים האלה בתביעה" (עמ' 6 לפרו', ש' 8-9), ומשכך נדמה כי זנחה טענתה זאת בהליך שלפניי, אלא שהאמור כלל לא גובה באסמכתאות כדבעי. כבר נפסק, כי הגם שבית משפט הדן בתביעות קטנות מגמיש לא פעם את סדרי הראיות וסדרי הדין, עדיין חלה על התובע החובה להוכיח את יסודותיה המהותיים של תביעתו בבחינת " המוציא מחברו", כאשר הנטל החל על התובע בהקשר זה הינו להוכחת העובדות המשמשות בסיס לרכיבי תביעתו ( ראו למשל: רת"ק ( מחוזי חיפה) 32582-09-16 צבי דביר נ' א.ג.ש ייעוץ פיננסי בע"מ ( פורסם בנבו, 15.09.2016)). הוא הדין ביחס ליתר רכיבי התביעה המבוקשים. לאור טיב היחסים בין הצדדים אשר ניכר כי כללו מחלוקות מצד איש כלפי רעהו וגרירת האחד את השני להליכים שונים ולאור אופי הסכסוך כסכסוך חוזי כספי בגין חיובים הדדיים וטענות הדדיות האחד כלפי רעהו - לא מצאתי להכיר בראש הנזק הנ"ל.

7. סוף דבר – הנני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובעים סך של 2,804 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל . כמו כן, יישאו הנתבעים בהוצאות משפט בסך 1,500 ₪ (הוצאות אלה כוללות את ההוצאות בגין ביטול פסק הדין שניתן בהיעדר).

המזכירות תדאג לשלוח העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים בתוך 15 יום.

ניתן היום, ג' שבט תשע"ח, 19 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מרים בן יעקב
נתבע: אריה פריקרס
שופט :
עורכי דין: