ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חנית חן נגד האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל :

בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופט ת' אור
כבוד השופט י' טירקל

המערערים: 1. חנית חן, קטינה
2. דפנה חן
3. מנחם חן

נ ג ד

המשיב: האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 19.4.98 בתיק ה"פ 225/98 שניתן על ידי כבוד השופט י' עדיאל

בשם המערערים: עו"ד עמוס גבעון
בשם המשיב: עו"ד אוקסלהנדר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

פסק-דין

השופט ת' אור:

1. המערערת הראשונה, ילידת 3.3.87 (להלן: המערערת), נפגעה במוחה עקב רשלנות רפואית, וכתוצאה מכך נותרה נכה בשיעור 100% לצמיתות. נכות זו כוללת, בין היתר, פיגור שיכלי עמוק. המערערים 2 ו3- הם הוריה.

בתביעה שהוגשה על ידי המערערים לבית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 119/93 נפסקו למערערת פיצויים בגין נזקיה עקב הרשלנות הרפואית האמורה.

בבואו לקבוע את נזקי המערערת, קבע בית המשפט (סגן הנשיא ש' ברנר), כי טובתה של המערערת היא שתימצא במוסד "אלווין", בו היא נמצאת היום, ולא בבית הוריה. בית המשפט נימק את החלטתו בנימוקים הקשורים בטובת המערערת. בהתאם לכך, חוייב המזיק באותה תביעה לפצות את המערערת בהתחשב בהוצאות החזקתה במוסד "אלווין" בסכום של כ6,000- ש"ח לחודש, להבדיל מהוצאות החזקתה בבית ההורים אשר הינם בשיעור גדול בהרבה.

ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי אשר הוגש על ידי המערערים נדחה על ידי בית המשפט העליון ביום 1.10.98 (ראו ע"א 4607/96, 609/97).

2. פסק הדין עליו הוגש הערעור הנוכחי מתייחס לבקשה נפרדת (שלא בהליך תביעת הנזיקין הנ"ל), שהוגשה על ידי המערערים לבית המשפט המחוזי. עניינה של הבקשה הוא, שהמערערת תוחזק בבית הוריה, במקום במוסד "אלווין". בעניין זה החליטה וועדת האיבחון הפועלת על פי חוק הסעד (טיפול במפגרים), תש"ט1969-, ביום 26.8.97, לדחות את בקשת המערערים 2 ו3- לקבוע את מקום מגורי המערערת בביתם. אך ביום 22.12.97 הושגה הסכמה בין פקיד סעד ראשי, ד"ר אמיר שוורץ, ופקידת הסעד, גברת יעל גבאי, מנהלת הפנימיה במוסד "אלווין", המערערים 2 ו3- וכן בא כוחם, עורך דין גבעון, על העברת המערערת לבית הוריה, לתקופת ניסיון של ששה חודשים, בתנאים שנקבעו באותו סיכום. על סמך סיכום זה, פנו המערערים בבקשה האמורה לבית המשפט. בעתירתם ביקשו שבית המשפט יתן הוראות בדבר שהייתה של המערערת בבית הוריה, וכן שיתן הוראות המאשרות שימוש בכספי הפיצויים של המערערת לעניין ההוצאות הדרושות לשם החזקת הילדה בבית הוריה. המדובר בהוצאה חד פעמית בסך 54,500 ש"ח וכן בתשלום חודשי של 17,000 ש"ח בקירוב.

3. בית המשפט המחוזי (השופט י' עדיאל) דחה את הבקשה. את פסק דינו השתית על כך כי סבר שטובת המערערת היא שתהיה במוסד בו היא נמצאת ולא שתשהה בבית הוריה. בהקשר זה ציין בית המשפט, שביסוד הבקשה עומד רצונם של המערערים 2 ו3-, אך, משום מה, אין התייחסות להנמקתו של בית המשפט המחוזי בתיק הנזיקין, שם בחן את מסוגלותם ההורית של המערערים 2 ו3- והגיע למסקנה שטובת המערערת היא שתשהה במוסד ולא בבית הוריה. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי, את העלות הגבוהה של החזקת המערערת בבית הוריה. בהקשר זה ציין, שלהורים אין כל מקורות כספים משלהם, וכל התוכנית להחזקת המערערת בביתם בנויה על ניצול כספי הפיצויים. על פי עלות ההחזקה כפי שהוכחה, יספיקו כספים אלה להחזקת המערערת משך 6-5 שנים, בעוד ותוחלת חייה היא לתקופה ארוכה יותר (לפי הערכת בית המשפט, על פי עדות מומחה שבאה בפניו - כ14- שנים). פירושו של דבר, שאין כיסוי כספי להחזקת המערערת בבית הוריה.

אין צורך לומר, ששיקוליו של בית המשפט המחוזי מקבלים משנה תוקף נוכח דחיית ערעור המערערים שהוגש לבית המשפט העליון על סכום הפיצויים שנפסק למערערים. יצויין, שבאשרו את פסק הדין אימץ בית המשפט גם את מסקנת בית המשפט המחוזי בדבר מקום החזקתה של המערערת במוסד "אלווין".

4. המערערים אינם מתמודדים בערעורם עם נימוקיו ושיקוליו של בית המשפט המחוזי לדחיית עתירתם. הם גם אינם טוענים שקיימים מקורות כספיים, לבד מכספי הפיצויים, להבטחת החזקת המערערת בבית הוריה. טענתם היא, שלבית המשפט המחוזי לא היתה סמכות שלא לקיים החלטה של ועדת האיבחון בדבר העברת המערערת לבית הוריה, וכי למשיב לא היה כל מעמד בדין בעתירה. לחילופין, טוענים הם - כללית ומבלי לנמק - שבית המשפט הפעיל את שיקול דעתו שלא כהלכה.

יש לדחות טענות אלה. ראשית, בהיות המערערת קטינה, לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בעניין, ולבא כוח היועץ המשפטי מוקנית הסמכות להתייצב ולטעון בפניו. זאת, על פי סעיף 8 לחוק הסעד (סדרי דין בענייני קטינים, חולי נפש ונעדרים), תשט"ו1955-, וכן סעיף 69 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב1962-. שנית, טענת חוסר הסמכות של בית המשפט המחוזי תמוהה, נוכח העובדה שההליך נפתח בעתירה שהוגשה בפניו על ידי המערערים. שלישית, לא ברור כלל שקיימת החלטה של ועדת האיבחון, על פיה יש להעביר את המערערת, אף לתקופת ניסיון של ששה חודשים, לבית הוריה. לפי המסמכים שהוגשו לבית המשפט המחוזי, דעת ועדת האיבחון ב26.8.97- היתה שונה, וביום 22.12.97 לא היתה זו החלטת ועדת האיבחון, להעביר את המערערת לבית הוריה, אלה הסכמה אליה הגיעו הנזכרים לעיל. הסכמה זו הובאה לאישור בית המשפט, והיא לא עמדה, כפי שקבע בית המשפט, במבחן טובתה של המערערת. לדידי ברור הדבר, שאף אם היתה זו החלטה של ועדת האיבחון, רשאי היה בית המשפט לסרב לאשרה ולמנוע את ניצול כספי הפיצויים לצורך החזקתה בבית הוריה, מששוכנע שאין הדבר תואם את טובת המערערת.

5. כאמור, אין התמודדות בהודעת הערעור ובסיכומים בכתב שהוגשו מטעם המערערים עם נימוקיו ושיקוליו של בית המשפט המחוזי, על פיהם דחה את עתירת המערערים. נוסיף מצידנו, שהנימוקים והשיקולים מקובלים עלינו; ומבלי לכפור בכנות כוונותיהם ורצונם של המערערים 2 ו3- להחזיק במערערת בביתם - טובתה של המערערת והעדר הכיסוי הכספי להחזקתה בביתם הצדיקו את התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי.

הערעור נדחה. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות.

המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים. המשנה לנשיא

השופט י' טירקל:
אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.

ניתן היום, כג' בתשרי התשנ"ט (13.10.98).

המשנה לנשי ט

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
עכב/
98028730.E09


מעורבים
תובע: חנית חן
נתבע: האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: