ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עו"ד שמעון אורי נגד יעקב מנדלסון :

בפני כבוד ה שופט אביגדור דורות

המבקש:

עו"ד שמעון אורי, מפרק קילופי הזהב בע"מ

נגד

המשיבים:

1.יעקב מנדלסון
ע"י ב"כ עו"ד דור סגל

2. בנק מזרחי טפחות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מיטל מזוז

3. כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים
ע"י ב"כ עו"ד תהילה ביטון שמש

פסק דין

לפניי בקשת מפרק חברה לחייב את בעל השליטה להשיב לקופת הפירוק סכום שהועבר לחשבונו מחשבון החברה, חודש ימים לפי שהוגשה בקשה לפירוק החברה. כמו כן, מבקש המפרק לחייב את בעל השליטה ואת בנק מזרחי-טפחות להשיב לקופת הפירוק סכום נוסף, שהופקד בחשבון החברה בבנק ונפרע לאחר מועד הגשת בקשת הפירוק.

רקע עובדתי והליכים קודמים
1. קילופי הזהב בע"מ (להלן: "החברה") נוסדה בשנת 2001 על ידי שלושה בעלי מניות. החברה שכרה מבנה בשכונת עטרות בצפון ירושלים והקימה בו מפעל לקילוף, אריזה ושיווק של ירקות. לאחר פרישת אחד מבעלי המניות בשנת 2002 נוצר קשר עם אברהם גד מנדלסון אשר החל לשווק את תוצרת החברה.

2. אביו של גד מנדלסון, יעקב מנדלסון, הוא המשיב 1 בבקשה שלפניי, החליט להשקיע כספים בחברה. המשיב 1 קיבל מניה אחת של החברה והוסכם כי יועברו אליו גם המניות של בעל המניות שפרש. המשיב 1 (שייקרא להלן: "מנדלסון") הפך בפועל לשותף בחברה לכל דבר ועניין.

3. בחודש אפריל 2004 החלה החברה לבנות בית אריזה לירקות טריים במושב תלמי אליהו. הבנייה נמשכה כשנה ועלותה הרשומה בספרי החברה הוא כ – 875,000 ₪ (לפני מע"מ).

4. בין החברה לבין א.ב. אילת קטיף גלאט עלים בע"מ (להלן: "גלאט עלים") התנהלו הליכי בוררות ב פני בד"צ העדה ה חרדית ירושלים (להלן: "בד"ץ"). גלאט עלים הייתה המשווקת הבלעדית של ירקות מצוננים של החברה.
ביום 13.7.05 הודיעו אחד מבעלי המניות בחברה (דן עדרי) ואחד מבעלי המניות של גלאט עלים (משה ביתאן) לבד"צ כי הצדדים הגיעו לפשרה, אשר ניתן לה תוקף של פסק דין ע"י הבד"צ. בהסכם הפשרה נקבע כי החברה חייבת לגלאט עלים סכום של 500,000 דולר, גלאט עלים קיבלה שליטה ב- 66% ממניות החברה (מניות שהיו בידי שני בעלי המניות הנותרים) ומשה ביתאן התמנה למנהל החברה.

5. ביום 25.7.05 פנה מנדלסון לבד"צ וביקש צו מניעה זמני כנגד הסכם הפשרה הנ"ל בטענה כי הסכם הפשרה פיקטיבי ונעשה שלא בידיעתו. הבד"צ נעתר לבקשתו וניתן צו מניעה זמני.

6. למחרת, ביום 26.7.05, מכר מנדלסון בשם החברה (על דעת עצמו בלבד) את בית האריזה לצד שלישי תמורת 874,575 ₪, בתוספת מע"מ. בו ביום הפקיד מנדלסון את השיק שהתקבל מן הצד השלישי (ע.ד. יבולים בע"מ, שה ייתה הספק המרכזי של החברה) בחשבון החברה בבנק הפועלים והעביר מיד את הסכום לחשבונו הפרטי באותו הבנק. ברישומי הבנק נרשם כי מדובר בהחזר הלוואת בעלים.

7. בגין המע"מ בעסקת המכירה, בסך 148,677 ₪, ניתן שיק נפרד, אשר הופקד על ידי מנדלסון בחשבון של החברה בבנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "בנק מזרחי"). השיק הוחזר פעמיים מהסיבה שחסרה חתימה בצד התיקון. לבסוף ביום 1.9.05 השיק כובד.

8. ביום 26.8.05 הוגשה בקשה לפירוק החברה. ביום 16.12.07 מונה הכנ"ר למפרק זמני. ביום 27.12.07 מונה עו"ד אריה נח, לבקשת הכנ"ר, למנהל מיוחד של החברה. ביום 21.2.08 בוטל מינויו של עו"ד נח, לבקשת הכנ"ר, ובמקומו מונה עו"ד שמעון אורי. ביום 14.7.08 ניתן צו פירוק לחברה. ביום 18.1.09 הרחיב בית משפט זה (כבוד השופט יוסף שפירא) את סמכויות המנהל המיוחד והורה לו לחקור ולבדוק את הנסיבות שהביאו לקריסת החברה, ולקבוע מי האחראים לכך ומה חלקו של כל אחד ואחד באחריות. ביום 10.3.09 מונה עו"ד שמעון אורי למפרק החברה.

9. ביום 9.7.15 הגיש המפרק בקשה למתן הוראות כנגד מנדלסון וכנגד בנק מזרחי, היא הבקשה שלפניי (בקשה 33). ביום 12.7.15 הגיש המפרק בקשה למתן הוראות נוספת (בקשה 34) בגדרה התבקש בית המשפט לחייב שישה משיבים (וביניהם מנדלסון) בפירעון מלוא חובות החברה.

10. ביום 12.10.15 דחה בית משפט זה (כבוד השופט דוד מינץ) את בקשה 33 על הסף מחמת התי ישנות. נקבע בהחלטה כי ה תביעות התיישנו הואיל ומינוי בעל תפקיד הוא מאורע הפותח את מירוץ ההתיישנות וביום 16.12.07 מונה הכנ"ר כמפרק זמני. בהתאם לכך, נקבע כי התביעות התיישנו ביום 16.12.14, בעוד שהבקשה למתן הוראות הוגשה ביום 9.7.15.

11. במענה לבקשת הבהרה שהגיש המפרק, קבע בית המשפט זה בהחלטה מיום 27.10.15 כי במסגרת ההחלטה מיום 12.10.15 נדחתה על הסף מחמת התיישנות גם בקשה מס' 34.

12. המפרק ערער לבית המש פט העליון על פסק הדין מיום 12.10.15 (ע"א 7467/15) וביום 21.7.16 ניתן פסק דין בערעור, בגדרו, בהסכמת הצדדים, בוטלה ההכרעה מיום 12.10.15 והתיק הוחזר לבית משפט זה לדיון בבקשות 33 ו- 34, תוך שטענות הצדדים שמורות להם, לרבות טענת הסף הנוגעת להתיישנות הבקשות.

13. ביום 16.10.17 נתנה על ידי החלטה לפיה, בקשה 33 תדון בדרך של בקשה למתן הוראות, כפי שהוגשה, בעוד בקשה 34 אינה מתאימה לבירור בדרך של בקשה למתן הוראות ועל כן רשאים המפרק ומדינת ישראל (משרד הכלכלה – מרכז ההשקעות) לעתור לחיוב ששת המשיבים בדרך של תובענה רגילה.

14. ביום 23.11.17 התקיים דיון במעמד הצדדים במסגרתו נחקר המפרק ובעקותיו הוגשו סיכומים בכתב בהיקף מצומצם בכל הנוגע לחקירת המפרק בדיון וזאת לאור ההיקף הנרחב של הטענות שנכללו בתגובות הצדדים לבקשה למתן הוראות.

טענות הצדדים (בתמצית)
15. לטענת המפרק, ההחזר של הלוואת הבעלים שבוצע כחודש לפני הגשת בקשת הפירוק מהווה העדפת מרמה בטלה לפי סעיף 355(א) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג - 1983 (להלן: "הפקודה"), שכן בעל השליטה דאג לפרוע חוב לעצמו, בלא לפרוע חובות של אחרים.

16. בכל הנוגע לסכום השיק בגין המע"מ, טוען המפרק כי השיק נפרע לאחר מועד תחילת הפירוק (יום הגשת בקשת הפירוק) ולפי סעיף 268 לפקודה, תחילת הפירוק מבטלת כל עסקה והעברה בנכסי החברה. כאשר נפרע החוב לבנק, נפרע גם חובו של בעל השליטה לבנק ובכך פעל בעל השליטה לטובתו האישית והעביר לבנק מזרחי כסף השייך לקופת הפירוק.

17. מנדלסון הגיש בקשה לסילוק על הסף של בקשת המפרק. הטענה העיקרית היא כי הבקשה התיישנה. מנדלסון מסתמך על פסק הדין בע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר, פ"ד נא(2) 200 (1997) (להלן: "עניין מרכז הארגזים") שעסק בתביעת מפרק לפי ס' 374 לפקודה וטוען כי הלכת מרכז הארגזים, שלפיה עילת התביעה אינה קמה עם מתן צו הפירוק, אלא עם מינוי בעל תפקיד, חלה גם על תביעות המוגשות לפי ס' 355 לפקודה וכי מינוי בעל תפקיד כולל מינוי בעל תפקיד זמני. הואיל וביום 16.12.07 מונה הכנ"ר למפרק זמני של החברה הרי שעילת התביעה התיישנה ביום 16.12.14. לחילופין, טוען מנדלסון כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ודי בכך כדי להורות על סילוקה על הסף. נטען כי המפרק מונה ביום 21.2.08 כמנהל מיוחד אך הבקשה הוגשה רק ביום 9.7.15. בהקשר זה נטען כי העילה הראשונה, הנוגעת למשיכת הסכום של 874,575 ₪ היתה ידועה וגלויה כבר בשנת 2006, בעקבות מינויו של רו"ח איתן שאקי כמומחה מטעם בית המשפט. רו"ח שאקי הגיש לבית המשפט ביום 2.1.06 דו"ח וביום 28.11.06 מסר תשובות הבהרה בקשר למספר סוגיות. בנספח ג' לדו"ח רו"ח שאקי נכתב במפורש כך: "יש לדאוג לפעול מול יעקב מנדלסון להחזר הסכום של כ- 875,000 ש"ח שנמשך על ידו ביום 26.7.05 ". נטען כי בשל השיהוי הרב חל שינוי לרעה במצבו של מנדלסון.

18. לגוף הבקשה טוען מנדלסון כי הוא השקיע כספים רבים בחברה והוא אף ערב באופן אישי לחלק ניכר מחובותיה והוא למעשה הנפגע הראשי והעיקרי מקריסתה. נטען כי בית האריזה במושב תלמי אליהו הוקם על קרקע שבבעלות משפחת אבוטבול, אשר הסכימה כי החברה תעמיד מימון, אשר יגיע מכיסו הפרטי של מנדלסון במסגרת הלוואת בעלים, לשם הרחבת בית האריזה. משפחת אבוטבול התנתה את הסכמתה למהלך בתנאי שייחתם הסכם שיקנה לה אופציה לרכוש את בית האריזה המורחב במחיר עלות כעבור שנתיים. ביום 29.6.05, בחלוף התקופה הקבועה בהסכם האופציה, מימשה חברת ע.ד. יבולים בע"מ שבשליטת משפחת אבוטבול את זכותה ורכשה במחיר עלות את החלק המורחב בבית האריזה. לטענת מנדלסון, הוא רשאי היה לקבל החזר של הלוואת הבעלים שהעמיד לחברה למטרת הרחבת בית האריזה ואין בעובדה שתמורת בית האריזה נמשכה מחשבון החברה לאחר שהתגלע הסכסוך בין בעלי המניות, כדי לגרוע מזכותו להחזר ההלוואה.
בכל הנוגע לשיק עבור סכום המע"מ בגין מכירת בית האריזה, טען מנדלסון כי למיטב זכרונו, השיק הופקד בחשבון החברה ונפרע לפני הגשת בקשת הפירוק, וכי פעל בהתאם לכל דין כאשר הפקיד את השיק בגין המע"מ בחשבון החברה. נטען כי אם השיק לא היה מופקד בחשבון החברה, היה בכך כדי לחשוף את החברה ומנהליה לסיכון של ביצוע עבירות מס. מנדלסון אף טען כי הוא זכאי לקזז את חובות החברה כלפיו (במיליונים רבים), ככל שייקבע שעליו לשלם כספים לקופת הפירוק. נעיר כי אף שקיימת מחלוקת האם חובות החברה כלפיו מסתכמים בסך של כ – 4.4 מיליון ₪ (לפי דו"ח רו"ח שאקי) או בסך של כ – 8.4 מיליון ₪ בהתאם לתביעת החוב שהגיש למפרק, אין מחלוקת זו רלוונטית לצורך טענת הקיזוז.

19. בפי בנק המזרחי שלוש טענות. לפי הטענה הראשונה, התביעה התיישנה. נטען כי המועד הקובע לעניין סעיף 355 לפקודה הוא מועד הגשת בקשת הפירוק. עוד נטען כי על פי הלכת מרכז הארגזים, העילה אינה קמה עם צו הפירוק אלא במועד מינוי בעל התפקיד. לדעת הבנק, משמונה המבקש לתפקיד מנהל מיוחד לחברה, היתה לו האפשרות לקבל את תדפיסי חשבונות הבנק של החברה, לכל הפחות ממועד תחילת הפירוק ואילך, דבר שהיה מלמד על פירעון השיק ביום 1.9.05 ביום 1.9.05, לאחר הגשת הבקשה לפירוק החברה (26.8.05). עוד טוען הבנק כי אין בפי המפרק הסבר לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה, עד הגשתה בחלוף למעלה מעשר שנים ממועד פרעון השיק. כתוצאה מכך, נטען כי אין ביכולתו של הבנק להתגונן בפני טענות המבקש, כאשר החשבון נסגר בשנת 2008 והבנק לא שומר מסמכים מעל שבע שנים.

דיון והכרעה:

התיישנות:
20. הטענה העיקרית הנטענת על ידי מנדלסון ועל ידי הבנק היא טענת ההתיישנות. בהקשר זה מתבססים משיבים אלה על עניין מרכז הארגזים. מפאת מרכזיותו של פסק הדין בעניין מרכז הארגזים, אסקור בקצרה את ההלכה שנקבע בו ואת הבדלי הדעות בין חברי ההרכב.
ראשית, אציין כי בעניין מרכז הארגזים הגישה המפרקת תביעה כנגד נושא משרה בחברה, בעקבות הרשעתו במשפט פלילי, לפי סעיף 374 לפקודה, שעיקרה כי נושא המשרה שלח ידו בכספי החברה. בענייננו, הבקשה אינה נוגעת לסעיף 374 לפקודה ולהשלכות הדבר עוד נ תייחס בהמשך.
שנית, ההלכה שנקבעה בעניין מרכז הארגזים היא כי סעיף 374 לפקודה אינו מעמיד עילה חדשה, אלא נותן דרך מקוצרת מבחינה דיונית בידי המפרק למימוש, במהלך פירוק החברה, אשר מכוחה הוספה תרופה מיוחדת לתביעה אזרחית רגילה, שהיה ביד החברה לפני פירוקה, להגישה נגד המנהל ש"סרח". מירוץ ההתיישנות מתחיל מיום גילוי מעשה נושאי המשרה, או מהיום שהמעשה יכול היה להתגלות בשקידה סבירה, לגורם אחר, כגון מנהלים שידם לא הייתה במעל. בהעדר גילוי כזה למנהלים תמימים, יש לבחן אימתי בשקידה ראויה ניתן היה (אם בכלל) לגלות לפני הפירוק את העובדות המעמידות את עילת התביעה. אם לא ניתן היה הדבר, הרי שמועד מתן צו הפירוק ייחשב כמועד המוקדם ביותר שבו יכול המפרק לגלות אותן עובדות ותקופת ההתיישנות תחל ממועד זה. נקבע, אפוא, כי עילת התביעה אינה קמה עם מתן צו הפירוק ואין מועד מתן צו הפירוק מהווה חלק מן העילה. בית המשפט העליון החזיר את התיק לבית המשפט המחוזי כדי לברר ולקבוע אם מעשיהם של המנהלים נתגלו או יכלו להתגלות בשקידה ראויה למנהלים נוספים או לגורם רלוונטי אחר, שידם לא היתה במעל.
יש לציין כי כבוד השופט י' טירקל, בדעת מיעוט, סבר כי סעיף 374 לפקודה יוצר עילה חדשה בידי המפרק וכי הזכות לתבוע מותנית בכך שהחברה מצויה בהליך פירוק ושהמעשה התגלה תוך כדי כך.

21. עילות התביעה במקרה שלפנינו מבוססות על סעיפים 355(א) ו 268 לפקודה. הסעיף הראשון נוגע להעברת הסכום של 874,575 ₪ מחשבון החברה לחשבונו הפרטי של מנדלסון עבור החזר הלוואת בעלים. הסעיף השני נוגע לשיק בגין המע"מ שהופקד בחשבון החברה בבנק מזרחי, אשר נפרע לאחר מועד הגשת בקשת הפירוק.

22. סעיף 355(א) לפקודה קובע כדלקמן:
"כל העברה, משכנתא, מסירת טובין, תשלום הוצאה לפועל וכל פעולה אחרת בנכסים, ש אילו נעשו בידי אדם או נגדו היו רואים אותם בפשיטת רגלו שלו כהעדפת מרמה, הרי כשנעשו בידי חברה או נגדה, יראו אותם, בפירוקה, כהעדפת מרמה של נושיה, ולא יהיו להם תוקף; לעניין סעיף זה, תבוא תחילת הפירוק במקום הגשת בקשה פשיטת רגל ".

סעיף 355 מפנה להוראה בפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"מ – 1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל"), על פיה תשלום חוב תוך העדפת נושים יהיה בטל כלפי הנאמן אם הוגשה בקשת פשיטת רגל תוך שלושה חודשים מיום התשלום (סעיף 98(א) לפקודת פשיטת הרגל).

סעיף 268 לפקודה קובע כדלקמן:
"כל עסקה בנכסי החברה וכל העברת מניות או שינוי במעמדם של חברי החברה, שנעשו לאחר תחילת הפירוק – בטלים, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת ".

23. לטענת המשיבים, אף שהלכת מרכז הארגזים עסקה בתביעת מפרק לפי סעיף 374 לפקודה, הרי שתחולתה מתפרשת על כל תביעה המוגשת על ידי תאגיד והיא חלה גם לגבי תביעות לפי סעיף 355 לפקודה. בעניין זה מסתמכים המשיבים על פר"ק (מחוזי חי') 200/07 חברת בני סלים עתאמנה בע"מ (בפירוק) נ' נוימן ברזל 1941 בע"מ (29.12.15). באותו עניין ה וגשה בקשה למתן הוראות על ידי מפרק חברה לחייב את שני ספקים של החברה להחזיר לקופת הפירוק כספים ששולמו לספקים תוך ביצוע העדפת נושים. בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את בקשת המפרק ביחס לשני הספקים מכוח סעיף 355(א) לפקודה. ביחס לתביעה מהספק יעקבי-ברזל לבטון בע"מ (להלן: "חב' יעקבי") נדחתה הבקשה מחמת התיישנות. ביום 18.9.07 מונה עו"ד איתן ארז כמפרק זמני של חברת בני סלים והוא אף הוסמך לבחון את היחסים המסחריים בינה לבין חברה נוספת (בלוק הסלע האדום מפעלי בלוקים בע"מ). בעקבות מינויו, העבירה חב' יעקובי למפרק הזמני את כרטסת הנהלת החשבונות שלה, ומסרה הבהרות בכל הנוגע להסדר התשלומים שנעשה בינה לבין חב' הסלע האדום. לבקשת המפרק הזמני נערכה חוות דעת של רו"ח שכללה תשתית עובדתית אשר לעמדת המפרק הזמני מבססת טענה של העדפת נושים במרמה. המפרק הזמני שהחזיק במידע לכל המאוחר ביום 14.11.07 המתין עם הגשת הבקשה למתן הוראות עד ליום 26.3.15. בית המשפט המחוזי קבע כי משמונה עו"ד ארז כמפרק זמני, ועדו בטרם מינויו כמפרק, עמדו לרשותו הכלים להניע את גלגלי התביעה ומכאן שידיעתו את מלוא העובדות הרלוונטית לא יאוחר מיום 14.11.07 פותחת את מרוץ ההתיישנות והגשת הבקשה ביום 26.3.15 נעשתה לאחר מועד ההתיישנות.

24. המפרק הגיש ערעור לבית המשפט העליון אשר נדחה ביום 23.11.16 ( ע"א 1204/16 עו"ד איתן ארז, נ' נוימן ברזל 1974 בע"מ ואח' . בית המשפט העליון לא מצא מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי והוא אומץ לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. לעניין ההתיישנות נאמר בפסק הדין כך:
"עוד נציין, מבלי להביע דעה נחרצת בסוגית ההתיישנות, כי המפרק הגיש תביעתו למעלה משבע שנים לאחר שהיה בידו דו"ח רואה חשבון בו הועלתה ההשערה כי החברות שילמו למשיבה. מכאן שהמפרק פעל בשיהוי ניכר, אם לא לאחר תקופת ההתיישנות".

25. לטענת המפרק בענייננו, מהערת בית המשפט העליון בע"א 1204/16 הנ"ל, משתמע כי בית המשפט העליון סבר כי אין לדחות את התביעה מחמת התיישנות. למסקנה נחרצת זאת איני מסכים ונכון יותר להסיק כי סוגיית ההתיישנות לא הוכרעה ובית המשפט העליון נמנע מלהביע עמדה בה. לעניין זה ראוי להפנות לע"א 4845/04 קליין נ' עובדיה בלס (14.12.06) שבו נדונה בקשת מפרק לחייב את המערערים בתשלום על פי סעיף 374 לפקודה. בית המש פט ציין (פסקה 8) כי:
" אין אנו מביעים דעה האם ניתן לעשות שימוש בכלל זה [ הפרדה בין ידיעת הדירקטורים לידיעת החברה לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות] במקרים נוספים".

26. בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין בני סלים לא ערך דיון בהבדלים בין תביעה לפי סעיף 374 לפקודה, ביחס אליה נקבעה הלכת מרכז הארגזים, לבין תביעה לפי סעיף 355(א) לפקודה. נושא תביעה לפי סעיף 268 לפקודה כלל לא נדון בעניין בני סלים.
על פי הלכת מרכז הארגזים, סעיף 374 לפקודה הינו הוראה דיונית בלבד, אשר מכוחה הוספה תרופה מיוחדת לתביעה האזרחית הרגילה שהיה ביד החברה לפני פירוקה להגישה נגד נושא המשרה שסרח, כדי לחייבו בהחזרת הסכום שנטל לידיו. לעומת זאת סעיפים 355(א) ו-268 לפקודה הינם סעיפים הרלבנטיים אך ורק להליך של פירוק חברה. סעיף 355(א) לפקודה קובע העדר תוקף לתשלום הנותן עדיפות לנושה מסוים, בתוך תקופת שלושת החודשים שקדמו להגשת בקשת הפירוק כאשר תנאי לשלילת התוקף מן העסקה הוא שהחברה נמצאת בפירוק וכן כי בעת עשיית הפעולה, לא הייתה לחברה יכולת לפרוע את חובותיה בהגיע זמן פירעונם (ראה – צ. כהן, פרוק חברות, מהדורה שניה, כרך א', עמ' 476-478) (להלן: "צ. כהן, פירוק חברות"). אלמלא ניתן צו לפירוק החברה, ההעדפה לא הייתה בטלה והייתה נחשבת לפירעון הלוואת הבעלים, שלא היה בו דופי ולא ניתן היה לתבוע מבעל השליטה להחזיר את כספי ההלוואה לקופת החברה. הוא הדין בסעיף 268 לפקודה, שמטרתו למנוע ריקון נכסי החברה בין מועד הגשת הבקשה לפירוק ועד למתן צו הפירוק על ידי בית המשפט (צ. כהן, פירוק חברות, בע מ' 4 50).
סעיף 268 לפקודה כלול בסימן בי לפקודה שכותרתו "צו הפירוק ותוצאותיו". אילולא ניתן צו פירוק, הפקדת השיק שניתן לטובת החברה לחשבונה בבנק, לא היתה נחשבת לעסקה בטלה.
מטרת שתי הוראות הפקודה היא לדאוג לחלוקה שוויונית וצודקת של נכסי החברה בין הנושים ומניעת העדפה של נושה מסוים על פני הנושים האחרים.

27. מן האמור עולה, כי מתן צו פירוק כנגד החברה הוא תנאי וחלק מעילת התביעה לפי סעיף 355(א) ולפי סעיף 268 לפקודה, מה שאינו נכון לגבי סעיף 374 לפקודה, על פי הלכת מרכז הארגזים. מאחר שהמעשים הפסולים המנויים בסעיף 374 לפקודה מקיימים עילת תביעה לחברה שאינה חדלת פירעון, דנו בתי המשפט בשאלה האם מירוץ ההתיישנות החל לפני מינוי בעל תפקיד שמונה לחברה ואף לפני צו הפירוק. פסיקת בתי המשפט באותם מקרים התבססה של האמור בסעיפים 7 ו – 8 לחוק ההתיישנות, הדוחים את תחילת ההתיישנות.
בהקשר זה נקבע כי כל עוד לא נודעו העובדות באופן ממשי או קונסטרוקטיבי לאורגן ש"ידו לא הייתה במעל" עילת התביעה לא תתיישן, למשל, במהלך התקופה בה נשלט התאגיד בידי אורגנים שמנעו את מימוש זכות התביעה. במקרה כזה חל עיכוב במירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. בעניין מרכז הארגזים קבע כבוד השופט טירקל כי משעה שמונה מפרק לחברה יש לראותו, לצורך התובענה לפי סעיף 374 לפקודה, כמין "קטן שנולד", החף מכל ידיעה, אמיתית או קונסטרוקטיבית, בדבר מעשיהם של נושאי המשרה שסרחו. מטעם זה נדחית תחילת תקופת ההתיישנות.
סעיפים 7 ו – 8 לחוק ההתיישנות לא נועדו לקיצור תקופת ההתיישנות ולא יכולים לשמש בסיס לתחילת מירוץ ההתיישנות לפני שנולדה עילת התביעה.

28. טענות המשיבים, לפיהן מירוץ ההתיישנות מתחיל עם מינוי הכנ"ר למפרק זמני (16.12.07), או עם מינוי עו"ד נח למנהל מיוחד (27.12.07) או עם מינוי עו"ד אורי למנהל מיוחד (21.2.08), מבוססות על כך שכבר במהלך שנת 2006 הוגש לתיק הפירוק דו"ח רו"ח שאקי, שהתייחס במפורש לסוגיית החזר הסכום של כ- 875,000 ₪ שנמשך על ידי מנדלסון ביום 26.7.05. מכאן הטענה שאותם בעלי תפקידים עונים להגדרה של "מנהל חדש שאין ידו במעל" וכי על פי הפסיקה, מינוי בעל תפקיד כולל מינוי של בעל תפקיד זמני ולא רק קבוע. נטען כי אותם בעלי התפקיד (המפרק הזמני והמנהלים המיוחדים) יכולים היו בשקידה ראויה לגלות את המעשה המיוחס למנדלסון לאור הדברים המפורשים בדו"ח רו"ח שאקי.
בחינת ידיעתם האמיתית או הקונסטרוקטיבית של הכנ"ר כמפרק זמני ושל המנהלים המיוחדים בדבר המעשים נשוא הבקשה נעשית לצורך יישום סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות והארכת מירוץ ההתיישנות לאחר תחילת הליכי הפירוק בתביעות לפי ס' 374 לפקודה. אין בכך רלוונטיות לצורך מועד ההתיישנות לפי סעיפים 355(א) ו – 268 לפקודה.

29. במהלך הדיון שהתקיים בפני ביום 29.6.17 תמך הכנ"ר בעמדת המפרק, תוך הפניה לסיכומים שהוגשו מטעמו לבית המשפט העליון. בסיכומי הכנ"ר נטען כי מועד תקופת ההתיישנות לצורך התביעה לפי סעיף 355(א) לפקודה יתחיל מיום 18.1.09 עת הרחיב בת המשפט (כבוד השופט י' שפירא) את סמכויות המבקש (שמונה כמנהל מיוחד) והורה לו לחקור ולבדוק את הנסיבות שהביאו לקריסת החברה ולקבוע מי האחראים לכך ומה חלקו של כל אחד באחריות. נטען כי זהו המועד המוקדם ביותר המתחיל את מירוץ ההתיישנות, שכן קודם לכן לא היו הפעולות הנ"ל בגדר סמכותו של המבקש כמנהל מיוחד.

הכנ"ר הסתמך גם על בש"א (ת"א) 20000/08 (ת"א 1885-07) קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים בע"מ נ' ייני (10.12.08), שם נקבע מפי כבוד הרשם (כתוארו אז) ח' ברנר, כדלקמן:

"אינני סבור כי פסק הדין בע"א 5017/92 מרכז הארגזים הנ"ל נועד לשלול ממפרקים של חברות את האפשרות לטעון לדחייתו של מירוץ ההתיישנות אף לאחר המועד בו ניתן צו הפירוק, וזאת במקרים בהם מועלית טענה בדבר תרמית ואונאה לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), או בדבר התיישנות שלא מדעת לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. אכן, הכלל הוא שהתיישנות תתחיל בדרך כלל עם מועד הפירוק של החברה (אלא אם כן העובדות היו ידועות עוד קודם לכן לגורם תמים שמסוגל היה להניע את גלגלי התביעה, שאז יוקדם המועד של מירוץ ההתיישנות)... אני סבור כי פסק הדין בע"א 5017/92 מרכז הארגזים הנ"ל קובע למעשה חזקה עובדתית בדבר המועד המוקדם ביותר בו ניתן היה לגלות את העובדות, אך חזקה זו ניתנת לסתירה".

אשר לתביעה לפי סעיף 268 לפקודה, טוען הכנ"ר כי רק מתן צו הפירוק הוא שמקים את העילה לביטול עסקה לפי סעיף זה, המתייחס לעסקאות שנעשו בין מועד הגשת הבקשה לפירוק לבין מועד צו הפירוק.
אני מקבל את עמדת הכנ"ר ביחס לפרשנות הסעיפים 355(א) ו – 268 לפקודה, אף כי אין צורך להכריע במקרה זה אם מירוץ ההתיישנות מתחיל ממועד הרחבת סמכויות המנהל המיוחד ביום 18.1.09 (מועד המאוחר ליום מתן צו הפירוק בשישה חודשים) או ממועד מתן צו הפירוק ביום 14.7.08 . כך או כך, הבקשה טרם התיישנה במועד הגשתה לבית המשפט (9.7.15).

30. בפי המפרק טענה נוספת, המבוססת על החלטה מיום 3.8.05 בבוררות שהתנהלה לפני הבד"צ. באותה החלטה הורה בית הדין למנדלסון להפקיד בידיו "את כל השיקים שנכנסו בשבועיים האחרונים", נטען כל ידי המפרק כי מאחר ולא הוגשה בקשה לבית המשפט לביטול ההחלטה, לפי סעיף 21 לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968, החלטת ביתה דין מחייבת את מנדלסון, שלא יוכל לעתור לביטולה בהתאם לחוק הבוררות. טוען המפרק כי פסק בוררות (לרבות פסק חלקי) אינו מתיישן בחלוף 7 שנים מנתינתו ודינו, מבחינת התיישנות, כפסק דין המתיישן בחלוף 25 שנ ה.
איני משוכנע כי החלטת הבוררים יכולה להוות בסיס לחיוב מנדלסון להשיב את הסכומים המדוברים, כעילה עצמאית בידי המפרק. ראשית, איני משוכנע כי מדובר בפסק בוררות שניתן לאישור או לביטול בהתאם לחוק הבוררות, שכן ההחלטה נחזית כהחלטת ביניים בלבד. שנית, הצד שרשאי לאכוף את ההחלטה הוא בעל הדין האחר בבוררות (ביתאן) ואיני משוכנע כי המפרק רשאי לבוא בנעליו ולאכוף את החיוב.
מכל מקום, אין צורך לקבוע מסמרות בדבר, לאור מסקנתי כי הבקשה הוגשה בטרם התיישנה, על בסיס עילות התביעה הקבועות בפקודה.

שיהוי
31. המשיבים טוענים כי חל שינוי משמעותי וניכר מצד המבקש, אשר הגיש את הבקשה למתן הוראות 4 ימים בלבד לפני חלוף 7 שנים מיום מתן צו הפירוק.

32. המבקש הסביר את השיהוי בכך שראה לנכון לקבל תחילה תמונה כוללת ומקיפה על נסיבות קריסת החברה ועל פעולות המרמה שביצעו בעלי עניין ורק בתום מיצוי החקירה וגיבוש מלוא החומר, הוחלט על ידו להפריד בין הבקשה הנדונה (בקשה 33) לבין הבקשה הנוספת (בקשה 34), בגדרה נתבעו שישה גורמים שונים, לרבות מנדלסון , על בסיס סעיפים 373 ו – 374 לפקודה ועל בסיס הוראות שונות בחוק החברות, התשנ"ט – 1999. ביחס לבקשה 34 החלטתי, כאמור לעיל, כי זו אינה מתאימה למסגרת הדיונית המקוצרת של בקשה למתן הוראות.

יחד עם זאת, הודה המבקש כי במשך כארבע שנים לא בוצעו פעולות חקירה משמעותיות והעיכוב במהלכן נבע מעומס עבודה.

33. המבקש טוען בנוסף כי יש לדחות את טענת המשיבים בדבר שינוי מצבם לרעה, כתוצאה מן השיהוי. נטען כי הסבריו של מנדלסון אינם מצביעים על שינוי מצבו לרעה הואיל והמבקש אינו חולק על כך שהחברה חייבת למנדלסון סכום העולה על סכום ההשבה. שאר העובדות הרלוונטיות לבקשה לא יכולות להיות במחלוקת לאור המסמכים שהוצגו על ידי המבקש. עוד מוסיף המבקש וטוען כי דוקטרינת השיהוי לא נועדה להגן על נתבעים שפעלו בחוסר תום לב וכי יש לבחון מכלול של אינטרסים, לרבות אינטרס הציבור בדבר מניעת העדפה פסולה בין נושים.

34. בחינת הנסיבות כפי שתוארו עלי די המבקש מעלה כי אכן חל שיהוי בהגשת הבקשה. למעשה, המבקש מודה בכך בגדר תשובתו לתגובות המשיבים (בסעיף 20 לתשובה). יחד עם זאת, אין בשיהוי כשלעצמו כדי להביא לדחיית הבקשה. ההלכה היא כי אין לדחות תביעה מחמת שיהוי, אלא במקרים חריגים ביותר, בהם השיהוי מהווה ניצול לרעה של ההליך המשפטי והנתבע שינה את מצבו לרעה עקב כך. בבחינת טענת שיהוי יש לשקול את אינטרס הנתבע, אך גם שיקולים שבאינטרס הציבור וקיום הליך שיפוטי תקין. הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב (ע"א 6805/99 תלמוד תורה נ' הועדה המקומית, 2.7.03). לטענת מנדלסון נגרמו לו נזקים ראייתיים משמעותיים בכך שבנק מזרחי שומר מסמכים 7 שנים ואין בידיו את מסמכי הבנק הרלבנטיים. כמו כן נטען כי עומדת לו טענת קיזוז במיליוני ₪ רבים והוא יתקשה באיסוף ראיות נוספות לצורך הוכחת הקיזוז.
גם בנק מזרחי טוען כי נגרם לו נזק משמעותי עקב השיהוי, בכך שאין ביכולתו להתגונן בפני הטענות לגופן, בהעדר מסמכי החשבון שאינם נשמרים לאחר 7 שנים ובפרט שמדובר בחשבון שנסגר בשנת 2008. נטען כי נפגעה יכולת הבנק לברר את נסיבות ביצוע ההפקדה של השיק ואישורה בבנק וכן לעיין במסמכים הרלוונטיים.

35. לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות ואת טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי אין לקבל את טענת השיהוי שהעלה מנדלסון. גרסתו של מנדלסון בנוגע לכסף שהושקע על ידו בהרחבת בית האריזה (שמקורו בהלוואה אישית שנתן לחברה) מפורטת בתצהירו מיום 31.10.05 המצורף לבקשת המפרק. באותו תצהיר מתייחס מנדלסון להחזר הסכום אליו לאחר מימוש הסכם האופציה לרכישת בית האריזה.
דפי חשבון בנק מזרחי מן התקופה 21-25.8.05 ומן התקופה 1-9.9.05 צורפו לבקשת המפרק ולתשובתו לתגובות המשיבים צורפו דפי ה בנק לתקופה מיום 31.7.05 עד ליום 28.9.05. לבקשת המפרק צורפה אף תביעת החוב שהגיש מנדלסון ביום 20.1.09 שיכולה לבסס את טענתו (בה נדון להלן) בדבר זכות הקיזוז. משום כך, לא השתכנעתי כי השיהוי בהגשת התביעה גרם לנזק כה משמעותי למנדלסון, המצדיק את דחיית הבקשה נגדו על הסף מחמת השיהוי בהגשתה וזאת במיוחד על רקע אינטרס הציבור שבא לידי ביטוי בהליך שבפניי, שהוא הליך קולקטיבי ולא סכסוך בין שני צדדים בלבד. דחיית התביעה מחמת שיהוי תפגע בנושים אחרים, אשר יהנו מן הכספים שיגיעו לקופת הפירוק ויש לקחת בחשבון גם אינטרסים אלה.

36. שונים הדברים בכל הנוגע לבנק מזרחי. בעוד שמנדלסון היה מעורב בתיק הפירוק מלכתחילה והיה מודע לבקשות הפירוק שהוגשו על ידי נושים ולמהלכים בתיק, הרי שבנק מזרחי קיבל פנייה מן המפרק ביום 13.5.15 שבו נדרש הבנק להחזיר את הסך של 148,677 ₪ שהופקד בחשבון החברה בבנק. הבנק השיב למפרק ביום 4.6.15 תוך ציון העובדה כי הבנק שומר מסמכים במשך 7 שנים, בעוד שפניית המפרק נעשתה לאחר 10 שנים ממועד הפקדת השיק בבנק. לפי תשובת ארכיב הבנק, החומר היומי של שנת 2005 הוצא לביעור ולא ניתן להמציא את טופס הפקדות השיק וההודעות על חזרתו. מדובר בחשבון בלתי פעיל מיום 23.5.06 אשר נסגר בשנת 2008. הבנק לא ידע להשיב אם היו ערבים לחשבון ופרטי הערבים ולא היו בידיו כתבי ערבויות.
בנסיבות אלה, פגע השיהוי באינטרס של הבנק וביכולתו להתגונן מפני התביעה. מבחינת הבנק, כאשר המפרק נמנע מלהגיש תביעה במשך זמן כה ניכר, ניתן היה להבין כי המפרק לא יעמוד על זכויותיו ועל כן בוערו המסמכים הנוגעים לחשבון החברה.
יש כאן פגיעה בציפייה הלגיטימית של הבנק שלא להיתבע לאחר שחלפו 10 שנים מאז ביצוע הפעולות החשבון. קבלת טענת השיהוי נועד ה למנוע תוצאות שאינן צודקות וקבלת טענת הבנק מתחייבת מטעמים של צדק והגינות כלפיו. לא הי יתה כל מניעה מבחינת המפרק לפנות לבנק שנים קודם לכן ולדרוש את כל המסמכים שדרש מאוחר יותר בשנת 2015, אף אם החליט לעכב את הגשת הבקשה לבית המשפט מפאת הרצון להשלים את החקירה ביחס למעורבים הנוספים.

טענות לגוף הבקשה
37. מנדלסון העלה טענות לגופה של הבקשה. בכל הנוגע לסכום של 874,575 ₪, נטען כי המימון להרחבת בית האריזה הגיע מהלוואה אישית שנתן למטרה זו מחשבונו הפרטי. נטען כי לאחר שבוצעה עסקת מימוש האופציה, הוחזר אותו סכום כסף למנדלסון. לדעת מנדלסון, הוא היה זכאי לקבל החזר של הלוואת הבעלים שהועמדה על ידו לחברה לשם הרחבת בית האריזה. לטענתו, אין בעובדה שתמורת בית האריזה נמשכה מחשבון החברה לאחר שנתגלע סכסוך בין בעלי המניות, כדי לגרוע מזכותו לקבלת הכספים.
טענה זו של מנדלסון לא יכולה להתקבל. מטרת סעיף 355(א) לפקודה היא למנוע פגיעה בעקרון השוויון בין הנושים. כל ארבעת התנאים לשם שלילת תוקף מעסקה שהחברה הי יתה צד לה מתקיימים (צ. כהן פירוק חברות, עמ' 476-8):
א. החברה נמצאת בהליך פירוק.
ב. בעת עשיית הפעולה לא הייתה לחברה היכולת לפרוע את חובותיה.
ג. הפעולה נעשתה כדי לתת עדיפות לנושה מסוים.
ד. הפעולה נעשתה בתוך החודש שקדם להגשת בקשת הפירוק.
יש לראות בהעברת התמורה שהתקבלה בחשבון החברה לחשבונו הפרטי של מנדלסון כחודש לפני בקשת הפירוק משום העדפת מרמה של נושי החברה הבטלה כלפי המפרק.

38. באותה מידה אין לקבל את הטענה בדבר זכות קיזוז של כל סכום שיוטל עליו להחזיר לקופת הפירוק כנגד החוב שהחברה חבה לו כנושה. על פי טענת מנדלסון, כל נושה של חברה, שיקבל כספים ערב הגשת בקשת הפירוק, תוך העדפת מרמה של נושי החברה, יוכל לקזז את סכום ההשבה כנגד חוב המגיע לו מן החברה. טענה זו אינה יכולה להתקבל. מנדלסון הגיש תביעת חוב ולאחר שתוכרע על ידי המפרק, יקבע גורלו של החוב בהתאם לסדרי הנשייה בפירוק.

39. בכל הנוגע לשיק בגין המע"מ, טען מנדלסון כי למיטב זכרונו השיק הופקד בחשבון החברה לפני הגשת בקשת הפירוק. עוד נטען, כי הפקדת השיק בחשבון החברה הי יתה לגיטימית ואם היה נמנע מלהפקידו, היה חושף את החברה ומנהליה לאישום פלילי בשל עבירת מע"מ.
המפרק צירף לבקשתו נספחים הכוללים את צילום השיק ואת דפי הבנק המלמדים על הפקדת השיק, החזרתו ואת המועד שבו נפרע השיק. השיק הופקד ביום 22.8.05 וביום 24.8.05 אך לא כובד, עקב העדר חתימה בצד התיקון. ביום 1.9.05 הופקד השיק בפעם השלישית ונפרע (נספחים ט' ו-י' לבקשה). זאת ועוד, מדפי הבנק שצורפו על ידי המפרק אין אינדיקציה כי בוצע תשלום למע"מ. הפרק אף צירף את העתק תביעת החוב של מע"מ. מהמסמכים הנ"ל עולה כי, ככל הנראה, סכום המע"מ לא שולם לרשות המיסים ולא עלה בידי מנדלסון להראות אחרת.
העולה מן המקובץ הוא שהסכום של 148,677 ₪ הופקד בחשבון החברה בבנק המזרחי וכך נפרע חוב בתקופה שבין מועד הגשת בקשת הפירוק (26.8.05), לבין מועד מתן צו הפירוק. לפי סעיף 268 לפקודה, כל עסקה בנכסי החברה שנעשתה לאחר תחילת הפירוק ( לפי סעיף 265(א) לפקודה- מועד תחילת הפירוק הוא מועד הגשת בקשת הפירוק) – בטלה, זולת אם הורה בית המשפט אחרת. ראינו שהוראות סעיף זה התקיימו בענייננו.

סוף דבר:
40. לאור כל האמור לעיל, נקבע בזאת כדלקמן:
(א) טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי המשיבים נדחית.
(ב) טענת השיהוי שיש בה כדי להביא לדחיית הבקשה אותה העלה מנדלסון נדחית. טענת השיהוי שהעלה בנק המזרחי – מתקבלת.
(ג) טענות מנדלסון לגופה של הבקשה – נדח ות .

41. התוצאה היא שהבקשה מתקבלת ביחס למנדלסון, לגביו נקבע כי עליו להשיב לקופת הפירוק את הסך של 874,575 ₪ בתוספת הצמדה וריבית מיום 26.7.05 ועד למועד ההשבה בפועל. כמו כן, על מנדלסון לשלם לקופת הפירוק את הסך של 148,677 ₪ בתוספת הצמדה וריבית מיום 1.9.05 ועד למועד התשלום בפועל.

42. הבקשה נגד בנק המזרחי נדחית.

43. על מנדלסון לשלם למפרק הוצאות ושכ"ט בסכום כולל של 20,000 ₪.

44. על המפרק לשלם לבנק מזרחי הוצאות ושכ"ט בסכום כולל של 18,000 ₪.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ה טבת תשע"ח, 12 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עו"ד שמעון אורי
נתבע: יעקב מנדלסון
שופט :
עורכי דין: