ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אייל כהן נגד נעמי נטע ארז :

בפני כבוד ה שופט אבי סתיו

התובעים:

1.אייל כהן
2.איריס כהן
3.משה כהן

נגד

הנתבעת:

נעמי נטע ארז

ב"כ התובעים: עו"ד רון לוונטל
ב"כ הנתבעת: עו"ד מירה מרום

פסק דין

תביעה בגין דברי לשון הרע שלטענת התובעים נאמרו על ידי הנתבעת למתווכים וללקוחות שהתעניינו ברכישת דירותיהם.
רקע

  1. התובעים 2-1 הם בני זוג, המתגוררים בדירת מגורים שבבעלותם ברחוב הגלעד 5 בראשון לציון, באותו בניין בו גרה גם הנתבעת בדירה שבבעלותה (" הבניין"). התובע 3 הוא אביו של התובע 1, והייתה בבעלותו דירה בבניין, עד שזו נמכרה בספטמבר 2016. בין התובעים לבין הנתבעת מתנהל סכסוך שכנים ארוך ומסועף, במסגרתו אף התנהלו ביניהם לא מעט הליכים משפטיים. ברקע הסכסוך, עבודות בנייה שביצעו התובעים להרחבת דירותיהם, כאשר לשיטת הנתבעת במסגרת עבודות אלו הם גרמו לה לנזקים רבים, ואילו לשיטת התובעים הנתבעת ניסתה לקבל מהם כספים והטבות תמורת הסכמה שלה לביצוע העבודות.
  2. כאמור, בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים רבים, לרבות תביעה למפקח על המקרקעין שהגישו התובעים; תביעה נזיקית שהגישה הנתבעת, אשר נמחקה מחמת אי תשלום אגרה ( ת"א 62715-02-16); תביעה ובקשה לצו מניעה כנגד ביצוע עבודות שהגישה הנתבעת, במסגרת נדחתה הבקשה ולאחר מכן נמחקה התביעה לבקשת הנתבעת ( ת"א 351-07-12); ותביעה קטנה שהגישה הנתבעת נגד התובעים, שהתקבלה בחלקה ( ת"ק 15502-10-12). כמו כן, הגישה הנתבעת תלונות נגד התובעים לעירייה; הצדדים הגישו האחד נגד השני תלונות למשטרה; ואף התנהלו הליכים וניתנו צווים לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001.
  3. עניינו של ההליך הנוכחי הוא, כאמור, דברי לשון הרע שנאמרו, לטענת התובעים, על ידי הנתבעת. בכתב התביעה נטען, כי הנתבעת מסכלת במכוון ובשיטתיות את ניסיונותיהם למכור את דירותיהם. באופן קונקרטי מתייחסת התביעה ללפחות ארבעה מקרים בהם הגיעו מתווכים עם לקוחות על מנת להציג בפניהם את הדירות. לטענת התובעים, בחלק מהמקרים יצאה הנתבעת במכוון מהדירה עם שקית אשפה בידה, באמתלה כי היא מתכוונת לזרוק את הזבל, ואז קשרה שיחה עם הלקוחות והשמיצה באוזניהם את התובעים ואת הדירות. התובעים עצמם לא היו עדים להתבטאויות הנטענות, ומטעמם העידו בעניין זה המתווכים, מר אברהם שיקוי וגב' רונית פרץ. המתווכים העידו על מספר מקרים בהם, לטענתם, אמרה הנתבעת כי התובעים הם " נוכלים", אשר אסור לקנות מהם דירה; כי אין לדירה היתר בנייה; כי הנכסים נבנו בעזרת " קומבינה"; כי יש בדירות חריגות בנייה; כי יש בעיות בתעלות הביוב בנכס, אשר גורמות להצפות בביתה; כי הדירות בנויות בצורה לא בטיחותית; וכי היתר הבנייה ניתן על ידי מהנדס העיר באמצעות שוחד.
  4. לטענת התובעים, במעשיה ובהתבטאויותיה סיכלה הנתבעת את ניסיונותיהם למכור את דירותיהם, וגם כשנמכרה דירת התובע 3 היא נמכרה במחיר נמוך משווייה. לשיטתם, הדברים שנאמרו על ידי הנתבעת עולים כדי לשון הרע בכוונה לפגוע, ולפיכך הם זכאים לכפל הפיצוי הקבוע בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ("חוק איסור לשון הרע"). בנוסף, טוענים התובעים כי הם זכאים לפיצוי גם בגין הנזק הממוני והלא ממוני שנגרם להם כתוצאה מדברי הלשון הרע. יוער, כי התובעים טענו בכתב התביעה, כי עומדת להם גם עילה של " שקר מפגיע", בהתאם לסעיף 58 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש], אולם טענה זו לא בוססה ולא נשנתה בסיכומים. התובעים העמידו את תביעתם על סכום של 300,000 ש"ח, וזאת " משיקולי אגרה".
  5. הנתבעת מכחישה בתוקף כי פנתה ביוזמתה ללקוחות שהגיעו לבניין. לטענתה, בשני מקרים בלבד פנו אליה לקוחות פוטנציאליים, מיוזמתם, על מנת לברר את דעתה בקשר לדירה, והיא אמרה להם בסך הכול שלדירות אין תוכניות גמר וכי היו בהן חריגות בנייה, וכן סיפרה על הנזקים שהתובעים גרמו לה בשל הבנייה, דברים שהם כולם אמת לאמיתה. לטענת הנתבעת, אין מדובר במקרה של לשון הרע, אלא בסכסוך שכנים. בנוסף, העלתה הנתבעת טענת קיזוז כנגד התובעים, וזאת בהתייחס לנזקים שנגרמו לה על ידם, לטענתה, ולדברי לשון הרע שהם אמרו עליה.

דיון והכרעה
6. אומר מיד, כי הצדדים הרחיבו את חזית המחלוקת הרבה מעבר למה שמתבקש על מנת להכריע בהליך. דיון ההוכחות היה קשה וטעון, וניכר כי מה שעומד ברקע הדברים אינו רק המקרה הספציפי, אלא כל ה"היסטוריה" שבין הצדדים. הגם שכפי שיפורט בהמשך יש ל"היסטוריה" זו משמעות מסוימת בתיק, אין פירושו של דבר כי על בית המשפט להידרש במסגרת הנוכחית למכלול הסכסוך בין הצדדים, ובוודאי שאין מקום להכריע במחלוקות עובדתיות אשר אפשר שיתעוררו בתיקים אחרים ואינן חיוניות להכרעה לצורך ההליך שלפניי. לפיכך, אין בכוונתי להידרש לרבות מהשאלות אשר הצדדים התייחסו אליהן בטיעוניהם. על מנת להכריע בהליך הנוכחי, יש להכריע בארבע שאלות, והדיון יצומצם לשאלות אלו:
א. מה נאמר על ידי הנתבעת ללקוחות שהתעניינו ברכישת דירות התובעים.
ב. האם יש בדברים שנאמרו משום עוולה של לשון הרע.
ג. מה דינן של טענות הקיזוז שהעלתה הנתבעת.
ד. ככל שייקבע כי נאמרו דברי לשון הרע על ידי הנתבעת, מהו סכום הפיצוי הראוי שיש לפסוק בגינם.
7. נפתח בשאלה הראשונה. כזכור, אין מחלוקת כי היו מפגשים בין הנתבעת לבין לקוחות שהתעניינו ברכישת דירות התובעים. אלא שלטענת הנתבעת מדובר בשני מפגשים בלבד, אשר המתווכים לא היו עדים להם, בהם היא אמרה שלא ניתנו לדירות תעודות גמר ושיש בהן חריגות בנייה, ותיארה את הנזקים שהתובעים גרמו לה, לטענתה; ואילו לטענת המתווכים הם היו עדים ללפחות ארבעה מפגשים כאלו, במסגרתם השמיצה הנתבעת את התובעים ואמרה עליהם דברי לשון הרע, כפי שפורט לעיל. לטענת הנתבעת, יש לדחות את גרסת התובעים, מן הטעם שהם לא זימנו לעדות את הלקוחות, והסתפקו בזימון המתווכים, אשר אינם נייטראליים שכן יש להם עניין לרצות את התובעים, שהם הלקוחות שלהם. עוד טוענת הנתבעת, כי לטענת גב' פרץ באחד המפגשים הנטענים היה נוכח סוכן נוסף ממשרדה, וגם הוא לא זומן להעיד.
8. לאחר ששקלתי בדבר, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת. אמת, כי ניתן היה לזמן את הלקוחות ואת הסוכן הנוסף לעדות. אולם, סבורני כי בנסיבות העניין לא היה זה בלתי סביר מצד התובעים להסתפק בזימונם של המתווכים לעדות. יש להניח כי הלקוחות, אשר המפגש שלהם עם הצדדים היה אפיזודה חד פעמית, לא היו " מתלהבים" לבוא ולהעיד. הגם שניתן היה כמובן לזמנם לעדות בעל כורחם, בנסיבות העניין, ובהתחשב בכך שהמתווכים הובאו לעדות, איני סבור כי הייתה זו החלטה בלתי סבירה להסתפק בעדותם של המתווכים, גם אם הם אינם עדים ניטראליים לחלוטין. מכל מקום, אי זימונו של עד אינו אלא נתון אחד שיש לשקול על רקע מכלול הנתונים, והוא אינו מוביל באופן אוטומטי לשלילת גרסתו של בעל הדין שהיה יכול לזמן את העד ( ע"א 635/76 טייבר נ' טייב, פ"ד לא(2) 737, 743-742 (1977)). עוד יש לציין, כי אין מדובר בעדים הנמצאים בשליטת התובעים, ומטבע הדברים גם הנתבעת הייתה יכולה לפעול כדי לזמנם, אילו מצאה לנכון.
9. בהתחשב באמור, איני סבור שיש לקבוע כי די באי זימונם של הלקוחות לעדות על מנת לדחות את גרסת התובעים, הנסמכת על עדויות המתווכים. לגופו של עניין, ולאחר שהתרשמתי מהעדויות מצאתי לקבל את טענת המתווכים כי הם היו עדים למקרים בהם שוחחה הנתבעת עם לקוחות פוטנציאליים. כאמור, אף הנתבעת מודה כי היו מקרים כאלו, הגם שלטענתה המתווכים לא היו נוכחים בשיחה. הנתבעת אף מאשרת כי הבחינה במתווכים במספר הזדמנויות. איני סבור כי המתווכים בדו מליבם את הטענה כי היו עדים למקרים בהם דיברה הנתבעת עם לקוחות פוטנציאליים. זאת ועוד, התובעים צירפו לתצהיריהם הודעת דואר אלקטרוני ששלחה המתווכת גב' פרץ לתובע 1 ביום 1.8.2015, יום לאחר אחת מאותן תקריות, בה מספרת גב' פרץ על כך שכאשר הגיעו למקום יצאה שכנה והחלה לדבר סרה בדירה והזהירה את הקונים שלא לרכוש אותה ( נספח 1 לתצהירי התובעים). הודעה זו, שנשלחה " בזמן אמת", מחזקת את גרסת המתווכים, כי אכן היו עדים למקרים בהם שוחחה הנתבעת עם לקוחות פוטנציאליים על הדירה. עוד יצוין, כי גם מבחינת תוכן הדברים ישנה חפיפה ניכרת בין הנושאים שהנתבעת מודה שדיברה עליהם עם לקוחות פוטנציאליים לבין דברים שהמתווכים טוענים ששמעו, וגם עובדה זו מחזקת את טענת המתווכים כי היו עדים לשיחות.
10. עם זאת, סבורני כי לא הוכח כי מדובר בהתנהלות שיטתית ומכוונת של הנתבעת, אשר נועדה לסכל את האפשרות של התובעים למכור את דירותיהם. הטענה כי הנתבעת הייתה " אורבת" למתווכים וללקוחות ויוצאת לחדר המדרגות באמתלות שווא אינה אלא השערה של המתווכים, אשר אין לה כל הוכחה. הנתבעת טענה בפניי, כי לא רק שאין לה אינטרס לסכל מכירה של דירות התובעים, אלא שנוכח האיבה ביניהם מבחינתה היא מעוניינת בכך. טענה זו נשמעת הגיונית, ומכל מקום לא הוכח כי מדובר בהתנהלות שיטתית ומכוונת של הנתבעת.
11. אשר לתוכן הדברים שנאמרו על ידי הנתבעת, ניתן לחלק את ההתבטאויות המיוחסות לה על ידי התובעים לשלוש קבוצות: האחת, הטענה כי הנתבעת אמרה כי דירות התובעים נבנו ללא היתרי בנייה; השנייה, הטענות של הנתבעת לגבי הנזקים שנגרמו ונגרמים לה על ידי התובעים ולגבי מצבן של הדירות; והשלישית, הטענה כי הנתבעת אמרה כי התובעים הם " נוכלים" וכי היתרי הבנייה של התובעים הושגו באמצעות שוחד. נתייחס בנפרד לכל אחת מקבוצות התבטאויות אלו.
12. אשר לקבוצה הראשונה, לטענת התובעים אמרה הנתבעת כי דירות התובעים נבנו ללא היתר בנייה. הנתבעת טוענת, כי מה שאמרה הוא רק שלדירות לא ניתנו תעודות גמר ( טופס 5 לפי תקנות התכנון והבנייה ( בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970), וכי התובעים ביצעו חריגות בנייה ( ראו, עמ' 38 לפרוטוקול). במחלוקת זו, אני מאמץ את גרסתה של הנתבעת. ראשית, ייתכן שמה שנחקק בזיכרונם של המתווכים הוא העובדה שהנתבעת דיברה על " היתרי בנייה", והם לא היו ערים להתבטאויות המדויקות של הנתבעת, עד כדי הבחנה בין שאלת קבלת היתר לבין השאלה אם התקבלה " תעודת גמר" (שגם היא, למעשה, מסמך הניתן במסגרת הליכי התכנון והבנייה); שנית, במסגרת ההליך התברר כי אכן באותו מועד לא היו לדירות תעודות גמר, מה שמחזק את גרסת הנתבעת כי זה מה שאמרה ללקוחות; שלישית, הטענה כי הנתבעת אמרה שאין לדירה כלל היתרי בנייה אינה מתיישבת עם הטענה כי היא אמרה שהיתרים אלו הושגו באמצעות שוחד.
13. אשר לקבוצה השנייה, לפי עדויות המתווכים הנתבעת אמרה כי הדירות נבנו בצורה לא בטיחותית וכי יש בעיה עם תעלת הביוב שלהן, החודרת לחצר שלה ומציפה את ביתה. עוד נטען, כי הנתבעת אף אמרה לדיירים כי ככל וירכשו את הדירה היא תמנע מהם גישה לתעלת הביוב, הנמצאת לטענתה בתוך החצר הפרטית שלה. הנתבעת אינה מאשרת את כל הפרטים שנטען שהיא אמרה, אם כי גם היא מודה שסיפרה על הנזקים שלטענתה גרמו לה התובעים ועל בעיות הביוב שנגרמו עקב הבנייה. בקשר לקבוצה זו, בהתחשב בכך שהנטל מונח על כתפי התובעים והתיאור של המתווכים היה כללי למדי, ובהתחשב במגבלות הזיכרון האנושי, אני סבור כי לא ניתן לקבוע כי כל פרט ופרט שנטען על ידי המתווכים שנאמר על ידי הנתבעת אכן נאמר על ידה. עם זאת, ניתן לקבוע כי הנתבעת טענה שהתובעים גרמו לה נזקים ( והנתבעת אינה חולקת על כך), וכן ניתן לקבוע כי הנתבעת התבטאה ברוח הדברים שיוחסו לה על ידי גב' פרץ בהודעת הדואר האלקטרוני שלה מיום 19.8.2015. היינו, כי היא טענה בפני הקונה הפוטנציאלי שהביוב של הדירה עובר בשטח שלה והוא צפוי לגרום לבעיות למי שירכוש את הדירה.
14. אשר לקבוצה השלישית, הנתבעת מכחישה כי אמרה שהתובעים השיגו את היתרי הבנייה באמצעות שוחד, גם לא כהשערה, אולם מצאתי לאמץ בעניין זה את עדויות המתווכים, אשר העידו שניהם כי הנתבעת אמרה שהתובעים קיבלו את היתרי הבנייה ממהנדס העיר באמצעות שוחד. עם זאת, לאחר שהאזנתי לעדויות ובהתחשב בהתבטאויות שייחסו המתווכים בחקירתם לנתבעת בהקשר זה ( ראו, עמ' 13 ו-17 לפרוטוקול) סבורני כי לא הורם הנטל להראות כי התייחסות הנתבעת לעניין זה חרגה מאמירת הדברים בצורה כוללנית, מעין השערה, ולאו דווקא כטענה קונקרטית ודאית על כך שההיתר התקבל באמצעות שוחד. עוד אני סבור, נוכח האמור לעיל לעניין הקושי לקבוע ממצא על סמך עדויות המתווכים לגבי אמירות קונקרטיות, כי לא הוכח שהנתבעת כינתה את התובעים " נוכלים" או " רמאים".
בהקשר זה אעיר, כי בהודעת הדואר האלקטרוני שנשלחה על ידי גב' פרץ לתובע 1 ( נספח 1 לתצהירי התובעים), היא מתארת את הדברים שנאמרו על ידי הנתבעת, ומתייחסת רק לעניין הביוב ולא לטענה כי היתרי הבנייה התקבלו באמצעות שוחד. הנתבעת טענה כי עובדה זו מלמדת כי הדברים לא נאמרו. אולם, מקובלים עלי הסבריה של גב' פרץ, כי מבחינתה הדבר המהותי שהפריע למכירת הדירה הוא ההתייחסות לביוב, ולפיכך התייחסה בהודעת הדואר האלקטרוני רק לעניין זה ( עמ' 18, שורות 21-18 לפרוטוקול).
15. נעבור עתה לבחינתה של השאלה השנייה, והיא האם יש בדברים שנקבע כי נאמרו על ידי הנתבעת משום לשון הרע. בכל הנוגע לטענה כי לא ניתנו לדירות תעודות גמר, סבורני כי אין בציונה של עובדה זו כלל משום לשון הרע, ואף התובעים לא טענו כי גם אם ייקבע שהנתבעת התייחסה לתעודות גמר יש בכך משום לשון הרע. אשר לטענה כי יש בדירות חריגות בנייה, טענה זו, שהוכחשה על ידי התובעים, לא הוכחה. עם זאת, לא הונחה תשתית טיעונית וראייתית המאפשרת לקבוע כי מדובר בדברי לשון הרע לפי איזה מהחלופות הקבועות בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. אוסיף, כי בדיון ייחסו הצדדים לעניין זה משקל שולי, אם בכלל.
16. אשר לאמירות הנכללות בקבוצה השנייה, לאחר ששקלתי בדבר אני סבור כי בנסיבות העניין אין לראות בהן לשון הרע. כפי שציינתי לעיל, ההליך הנוכחי אינו אלא שלב נוסף בסכסוך ארוך ורווי בהליכים משפטיים ותלונות הדדיות בין הצדדים. האמירות של הנתבעת לגבי הליקויים והנזקים שנגרמו על ידי הבנייה שבוצעה על ידי התובעים הן למעשה שיקוף של הסכסוך המתנהל ביניהם. אמירות אלו אינן נכנסות להגדרה של " לשון הרע" לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. אלו אינן ההתבטאויות אשר החוק מכוון למנוע ( ראו, ע"א 4534/02 ‏ רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ'‏, פ''ד נח(3) 558, 568 (2004)). אדרבה, אך ראוי הוא כי הלקוחות השוקלים את רכישת הדירות יהיו מודעים לכך שקיים סכסוך שכנים, וכי עמדתה של הנתבעת היא שהבנייה שבוצעה על ידי התובעים הסבה לה נזקים, כי תעלת הביוב של דירת התובעים עוברת בחצרה הפרטית ( עניין שנוי במחלוקת בין הצדדים) וכדומה. בנסיבות אלו, מקום בו לא ניתן לקבוע שהתבטאויותיה של הנתבעת חרגו משיקוף סביר של הסכסוך בין הצדדים, סבורני כי אין לקבוע כי מדובר בדברי לשון הרע שהחוק מטיל אחריות בגינם.
17. לא כן לעניין האמירות הנכללות בקבוצה השלישית. לא יכול להיות ספק, כי אמירה לפיה היתרי בנייה הושגו באמצעות שוחד – גם אם הדברים נאמרו באופן כוללני ובנוסח " מרוכך", נחשבת ללשון הרע. בקשר לדברים אלו, לא מתקיימת גם אף אחת מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, ואף הנתבעת לא טענה כי אם ייקבע שהם נאמרו תעמוד לה איזושהי הגנה.
18. נעבור עתה לשאלה השלישית אותה הצבנו לעצמנו לעיל, והיא טענות הקיזוז שהעלתה הנתבעת. במסגרת כתב ההגנה, העלתה הנתבעת טענות קיזוז המתייחסות גם לנזקים שנגרמו לה, לטענתה, על ידי התובעים במסגרת הבנייה שביצעו בדירות, וכן בקשר להצקות הרבות שהן מנת חלקה, לטענתה, כתוצאה מהתנהלות התובעים, לרבות שפיכת מים, גרימת לכלוך ורעש, הצפות ביוב, עלילות שווא שטפלו עליה התובעים בפני המשטרה ופקחי העירייה, קללות שונות שהפנו כלפיה כגון " זונה" ו"משוגעת", ועוד. כבר בתחילת ההליך הבהרתי, כי לשיטתי קיים קושי עם העלאת מלוא הטענות הנזכרות כטענות קיזוז, ובדיון מיום 20.11.2016 אישרה באת כוח הנתבעת כי הטענות היחידות שיתבררו כטענות קיזוז הן דברי לשון הרע שאמרו התובעים על הנתבעת לבעלי מקצוע שהזמינה הנתבעת, וכי הטענות הקשורות לנזקי הבנייה יתבררו בהליך נפרד ולא יועלו כטענת קיזוז, אולם לשיטתה הן רלוונטיות כרקע להליך ( עמ' 3, שורות 22-20 לפרוטוקול).
19. לגוף העניין, הנתבעת הגישה שני תצהירים של בעלי מקצוע אשר בהם נטען כי התובעים השמיצו בפניהם את הנתבעת, כאשר אחד מהתצהירים מתייחס לאירוע שהתרחש לפי הנטען בו לאחר הגשת התביעה. אלא שהמצהירים לא התייצבו לחקירה על תצהיריהם, והתצהירים הוצאו מהתיק. ממילא, אין בפנינו הוכחה כלשהי לכך שהתובעים דיברו לשון הרע על הנתבעת בפני אנשי מקצוע שהוזמנו על ידה. לא הובאו גם ראיות לטענות לפיהן קראו התובעים לנתבעת " זונה". כן הובאו ראיות לכך שבתלונות שהגישו התובעים למשטרה נגד הנתבעת נאמר על ידם כי מדובר באישה שיש לה " הפרעות נפשיות". בנוסף, השמיעה הנתבעת הקלטה בה ניתן לשמוע את שני הצדדים מפנים האחד כלפי השני מילים קשות.
20. האמירה של התובעים במסגרת תלונתם למשטרה כי לנתבעת יש " הפרעות נפשיות" נחשבת, כמובן, ללשון הרע, אולם בנסיבות העניין עומדת להם, לדעתי, ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. השאלה מתי מתקיימת הגנת תום הלב במקרה של תלונה למשטרה תלויה במכלול של נתונים, לרבות המניע הסובייקטיבי של המתלונן, סבירות החשד והניסוח בו נעשה שימוש ( ראו, ע"א 7246/14 פלונית נ' דניאל, פסקאות 71-69 (14.3.2016)). ככלל, קיים אינטרס ציבורי כי הפונה למשטרה יוכל להתנסח באופן חופשי, ולא ייאלץ לשקול את מילותיו בפלס, הגם שהוא כפוף, כמובן, למגבלות חוקיות, בין היתר בהתאם לדיני לשון הרע. בענייננו, בהתחשב ב"היסטוריה" בין הצדדים ובריבוי התלונות ההדדיות בין הצדדים, סבורני כי ההתבטאות האמורה כלפי הנתבעת, כאשר היא נאמרת במסגרת תלונה משטרתית, חוסה תחת ההגנה האמורה. אשר ליתר ההתבטאויות, הגם שאין בהן משום לשון הרע יש להביא אותן בחשבון כחלק מהרקע לסכסוך בין הצדדים.
21. כאמור, הנתבעת העלתה טענות נוספות כנגד התובעים המתייחסות להצקות שלטענתה היא חווה מהן. בין היתר, האשימה הנתבעת את התובעים בכך שדרסו את החתול שלה, והשאירו את גווייתו במכוון מתחת למכונית שלהם בסמוך לחלונה על מנת שהריח יציק לה. לטענה חמורה זו לא נמצא כל בסיס, ויש לדחותה. עם זאת, התובעת 2 הודתה לפחות במקרה אחד בו זרקה לכלוך מתחת למכוניתה של הנתבעת, כאשר לטענתה הדבר נעשה פעם אחת בלבד, בתגובה לכך שהנתבעת הייתה מלכלכת את החניה שלהם באופן קבוע ( עמ' 21, שורות 7-4 לפרוטוקול). עוד יצוין, כי התובע 3 הורשע, בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של איומים כלפי הנתבעת ( ת"פ 35817-01-15). הגם שאין לראות בהתנהלות זו כמקימה טענת קיזוז של ממש, הרי שכפי שיפורט להלן מדובר בנתון שיש להביאו בחשבון בעת קביעת פיצוי ללא הוכחת נזק.
22. נעבור עתה לדון בשאלה האחרונה, והיא שיעור הפיצוי שיש לפסוק לזכות התובעים. כפי שציינתי לעיל, הטענה ללשון הרע התקבלה ביחס לכך שהנתבעת התבטאה בפני לקוחות פוטנציאליים כי התובעים קיבלו את היתרי הבנייה לדירות באמצעות שוחד. לא הוכח מה בדיוק היה הניסוח בו השתמשה הנתבעת, ולפיכך יש לצאת מנקודת ההנחה הנוחה לה לפיה מדובר היה בהתבטאות ברמת החומרה הנמוכה, היינו כזו שמנוסחת כמעין " השערה" ולא כאמירה המתיימרת להיות מבוססת על ידיעה ודאית.
23. בנסיבות העניין, סבורני כי יש לפסוק לזכות התובעים פיצוי נמוך, על גבול הסמלי, בסך 5,000 ש"ח, וזאת ממספר טעמים.
ראשית, כאמור יש לצאת מנקודת הנחה כי ההתבטאות בעניין השוחד הייתה ברמת החומרה הנמוכה של מעין העלאת " השערה", ולא קביעה ודאית;
שנית, בענייננו אני סבור כי אין כל קשר בין ההתבטאויות שנקבע כי הן עולות כדי לשון הרע לבין הנזקים שנגרמו לתובעים, לטענתם. כפי שצוין לעיל, בכתב התביעה טענו התובעים כי התבטאויות הנתבעת סיכלו את ניסיונם למכור את הדירות, והביאו לכך שדירת התובע 3 נמכרה במחיר נמוך משווייה. על אף האמור, לא ניסו התובעים להוכיח את הטענה, ובא כוחם הבהיר כי תביעתם היא לפיצוי ללא הוכחת נזק. אלא שבענייננו, אני סבור כי לא רק שהטענה לפיה דברי הלשון הרע של הנתבעת גרמו לנזקים הנטענים לא הוכחה, אלא שניתן לקבוע כי הם לא גרמו לכך. כפי שציינתי לעיל, אין למצוא לשון הרע בעצם העובדה שהנתבעת שיתפה את הלקוחות בטענות שיש לה כלפי התובעים וכלפי הבנייה שנעשתה על ידם. ככל שהייתה לדברי הנתבעת השפעה על מכירת הדירות על ידי התובעים, הרי שהשפעה זו נגרמה בשל טענות אלו שהעלתה הנתבעת, ובשל ההבנה כי רכישת הדירה כוללת גם כניסה לסיטואציה בעייתית של סכסוך שכנים. בהקשר זה אעיר, כי לפי מה שנמסר על ידי התובעים, בחוזה למכירת דירת התובע 3 ניתן " גילוי נאות" על הסכסוך עם הנתבעת, מה שמלמד על ההבנה כי מדובר בנתון רלוונטי לרוכש הפוטנציאלי. כך או אחרת, ברי כי הקושי במכירת הדירות והפגיעה במחיר שהתקבל עבור דירת התובע 3, ככל שהייתה פגיעה כזו, לא נגרמו בגין הטענה לפיה היתרי הבנייה התקבלו באמצעות שוחד, טענה שאין סיבה להניח שמי מהלקוחות הפוטנציאליים קיבל כמבוססת, ומכל מקום לא נראה שהיא השפיעה על המוטיבציה שלהם לרכוש את הדירות. כפי שצוין לעיל, גב' פרץ הבהירה באופן מפורש כי לשיטתה מה שהפריע למכירת הדירות היה הטענות שהעלתה הנתבעת בקשר לביוב, ולא הטענות בקשר לשוחד.
הנה כי כן, הגם שאין מקום להטיל ספק בכך שהתובעים ( והנתבעת) חווים מצוקה מתמשכת כתוצאה מהסכסוך, וזאת מבלי קשר לשאלה מי " אשם" בסכסוך זה, וגם אם אניח כי הסכסוך הביא לפגיעה בתובעים גם בהיבט של הפגיעה בסיכוייהם למכור את דירותיהם ובמחיר שיתקבל עבורן, הרי שנזק זה נובע מהסכסוך ולא מדברי הלשון הרע שנאמרו. אין מדובר רק במקרה בו לא הוכח נזק קונקרטי והנפגע מבקש להסתמך על המסלול של פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, אלא במקרה בו ברור כי עיקרו של הנזק נגרם כתוצאה מדברים אחרים, והלשון הרע לא גרמה לנזק משמעותי נוסף. לעובדה זו יש משקל של ממש בעת קביעת הפיצוי ללא הוכחת נזק ( לניתוח השאלה אם ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק מקום בו ברור כי לא אירע נזק ראו, ת"א ( שלום ראשל"צ) 56525-05-16 ישראל נ' ג'רוזלם פוסט בע"מ (20.11.2017)).
שלישית, ובהמשך לאמור לעיל, אציין כי לדעתי גישתם של התובעים כלפי ההליך הנוכחי לוקה בשגיאה קונספטואלית. כפי שעולה מעדויות התובעים, מבחינתם ההליך דנא נועד להביא להפסקת ה"התעללות" הנמשכת של הנתבעת בהם. אלא שאותה " התעללות" הינה, למעשה, סכסוך השכנים הארוך והמסועף ביניהם – סכסוך שההליך הנוכחי אינו אמור להכריע בו. עניינו של ההליך הוא תביעת לשון הרע, וככזה הוא ממוקד באותן התבטאויות אשר נקבע כי הן מהוות לשון הרע, ובהן בלבד. התובעים ביקשו למצוא מזור בהליך הנוכחי לפגיעה הנמשכת אותה הם חווים, לטענתם, מהנתבעת, אלא שבלא קשר לשאלה מיהו " הצד הצודק" בסכסוך הכולל בין הצדדים ( ככל שקיים כלל צד כזה), ההליך הנוכחי אינו יכול לשמש כאכסניה לבירור מכלול טענות הצדדים.
אבקש להוסיף בהקשר זה מספר מילים, שכן נתון זה היווה שיקול משמעותי מבחינתי לקביעת פיצוי בסכום נמוך על התבטאות חמורה למדי. פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7 א(ב) לחוק איסור לשון הרע היא עניין הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט. אחד הטעמים המרכזיים לכך שניתנה לבית המשפט סמכות לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק הוא הקושי המובנה בהוכחת נזק כתוצאה מלשון הרע ( ראו למשל, רע"א 2015/15 פלבסקי נ' חברת מקור הפורמייקה בע"מ (4.8.2016)). כאשר בית המשפט משתכנע, כי לא רק שלא נגרם נזק ממשי כתוצאה מדברי הלשון הרע, אלא שלמעשה המוטיבציה האמיתית להגשת התביעה כלל לא הייתה אמירת הלשון הרע אלא סכסוך אחר, ניטל במידה רבה הטעם העומד מאחורי הכלל המאפשר פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק. מובן, כי אמירת לשון הרע עשויה להיות בין צדדים מסוכסכים, והעובדה שלצד הנפגע ישנה מוטיבציה נוספת לפעול נגד מי שאמר עליו לשון הרע לא תביא לשלילת זכותו לפיצוי. אולם, כאשר בית המשפט משתכנע כי דברי הלשון הרע לא גרמו נזק של ממש, וכל עניינה של התביעה הוא ניצול המקרה כדי להגיע לבית המשפט מתוך כוונה להשפיע בכך על הסכסוך הכולל בין הצדדים ( ולעניין זה אין זה משנה מי " צודק" באותו סכסוך), יש להתחשב בכך בקביעת גובה הפיצוי. במקרים המתאימים, ייתכן שהדבר אף עשוי להביא לכך שבית המשפט יימנע מפסיקת פיצוי כליל. בענייננו, בהתחשב בחומרה הרבה שיש לראות בייחוס עבירה של שוחד, לא מצאתי למנוע את הפיצוי כליל, אלא להסתפק בקביעת סכום נמוך כאמור לעיל. למותר לומר, כי ככלל, ואלמלא האמור לעיל, מקום בו מיוחסת לאדם לשווא עבירה חמורה כדוגמת שוחד יש לקבוע פיצוי בשיעור גבוה בהרבה.
רביעית, לדעתי יש ליתן משקל מסוים גם לכך שבמסגרת הסכסוך בין הצדדים, המשמש כרקע לדברי הלשון הרע, היו גם התבטאויות קשות של התובעים כלפי הנתבעת, אשר גם אם הן אינן עולות כדי לשון הרע, הרי שיש להביא זאת בחשבון, כמו גם את מכלול ההתנהלות והטענות ההדדיות ( כגון השלכת הלכלוך מתחת למכוניתה של הנתבעת), כאשר מדובר בפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק.
24. כללו של דבר, מבין מכלול ההתבטאויות המיוחסות לנתבעת, נמצא כי יש לשון הרע בכך שהנתבעת ייחסה לתובעים את השגת היתרי הבנייה באמצעות שוחד. הגם שככלל טענה חמורה כגון זו, גם אם נקבע שהיא ברמת החומרה הנמוכה על ה"סקאלה" של האשמות השווא בגין שוחד, עשויה להצדיק פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום משמעותי, הרי שבנסיבות הייחודיות של ענייננו, בהתחשב בכך שניתן לקבוע שהתבטאויות אלו לא גרמו נזק של ממש לתובעים, ובהתחשב ברקע הכולל של הסכסוך בין הצדדים – שהוא למעשה המוטיבציה האמיתית להגשת התביעה – יש לפסוק את הפיצוי על הצד הנמוך, ואף על גבול הסמלי.
25. לקראת חתימתו של פסק הדין הגיעה בקשה מטעם התובעים להוספת אסמכתה. לאור התוצאה אליה הגעתי, בקשה זו אינה רלוונטית.
26. לאור מכלול השיקולים האמורים, אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעים סך של 5,000 ש"ח. בהתחשב ביחס בין סכום התביעה לתוצאה וביתר נסיבות העניין, אין צו להוצאות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ה טבת תשע"ח, 12 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אייל כהן
נתבע: נעמי נטע ארז
שופט :
עורכי דין: