ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מאיר בן ישי נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת יפית מזרחי-לוי

המערער
מאיר בן ישי ת.ז. XXXXXX466
ע"י ב"כ: עו"ד בן ישי
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד זייד מוהנד

בית הדין האזורי דחה את הערעור, אולם בבית הדין הארצי לעבודה, במסגרת בקשת רשות הערעור , התקבלה הסכמה כדלקמן:

פסק דין

1. לפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 5.7.17 (להלן: "הועדה"), אשר קבעה למערער 50% נכות לפי סעיף ליקוי 34(א)5 בגין הפרעה ביפולרית ברמיסיה חלקית, מתוכם 20% נכות בלבד נובעים מהפגיעה בעבודה.

הרקע העובדתי

2. המערער יליד 1951.

3. משהוכרה הפגיעה בעבודה, הגיש המערער בקשה לקביעת דרגת נכות ועניינו הועבר לוועדה הרפואית. המערער ערער על החלטות הועד שלוש פעמים ועניינו הוחזר לועדה באותו הרכב, עם הוראות בפסקי דין .

בית הדין האזורי דחה את הערעור, אולם בבית הדין הארצי לעבודה, במסגרת בקשת רשות הערעור , התקבלה הסכמה כדלקמן:
"...א. הוועדה תנמק מדוע יש לייחס חלק מהנכות למצב קודם, ומה השיעור שיש לייחס למצב טרם האירוע בעבודה. הנמקה בעניין זה נדרשת על רקע מה שנדמה כקביעות סותרות: מצד אחד קביעת הוועדה שהמבקש סבל מהפרעת אישיות פתולוגית שהיא בגדר מחלה תורשתית ואין במצב של דחק כדי להביא להתפרצותה, ומצד שני שחלק ניכר מהנכות שקבעה הוועדה יוחס לאירוע בעבודה. הוועדה מתבקשת להבהיר אם היא רואה באירוע בעבודה ככזה שהוביל להחמרת מצבו הנפשי של המבקש ואת קביעתה בנוגע לחלק שאותו יש לייחס לאירוע בעבודה. תשומת לב הוועדה מופנית לכך שבהתאם להלכה הנוהגת בסוגיית ניכוי מצב קודם, הוועדה נדרשת להצביע על ליקויים בפועל שהיו קיימים אצל המבקש עובר למועד תאונת העבודה לצורך ניכוי מאחוזי הנכות של המבקש. קרי, עליה לפרט איזה הגבלה הייתה בפועל בהתאם לתקנות ואין די בקביעות כלליות לפיהן בגין הפרעה מסוימת ניתן לנכות אחוזי נכות.
ב. כמו כן תתייחס הוועדה לקביעות של שתי ועדות רפואיות שהתכנסו לפי פקודת מס הכנסה מיום 5.11.2009 ומיום 11.5.2010.
ג. בנוסף לכך תתייחס הוועדה לטענת המבקש שלפיה הקביעה העובדתית בנוגע למצבו הרפואי עובר לאירוע החריג מוטעות, וזאת כאמור בפסק הדין אשר החזיר את הדיון לוועדה. יובהר כי הפרשנות הנכונה לפסק הדין המחזיר בסוגיה זו היא, שעל הוועדה להתייחס לטענת המבקש, קרי – התייחסות לטענות ולא קביעת עובדות חדשות. הוועדה לא נדרשה בפסק הדין המחזיר לקבוע עובדות חדשות, כפי שהובהר בפסק הדין מושא בקשת רשות הערעור כי "מטבע הדברים, פסק הדין המחזיר אינו שולל או משנה את הקביעות העובדתיות נשוא הליך ההכרה. פסק הדין איפשר למערער להשמיע את טיעוניו ביחס לקביעות העובדתיות שלטעמו הן מוטעות, והוועדה התבקשה להתייחס לטיעונים אלה...". (להלן: "פסה"ד המחזיר").

4. הועדה נשוא הערעור התכנסה ביום 5.7.17, בעקבות פסק-הדין המחזיר. לאחר ששמעה את תלונות המערער (ס' 5 לפרוטוקול), וקיבלה מבא כוחו נימוקי הערר לעניין ניכוי מצב קודם, קבעה הועדה את מסקנותיה (ס' 10) כדלקמן:

"הועדה עיינה בפס"ד מיום 5.12.16, ולהלן התיחסותה:
כפי שכבר נכתב בפרוטוקול הועדה מישיבתה הקודמת מ 7.10.15, ההפרעות הנפשיות מהם סובל התובע, קרי הפרעת אישיות והפרעה ביפולרית, אינן מתפרצות בעקבות דחק נפשי אלא הם נובעות מבסיס אורגני מוחי גנטי וביולוגי, כפי ציין דר' רוזנצוייב בחווד. כמו כן הועדה מסכימה כמו שכתב דר' רוזנצויב כי מצא שקיימים אצל התובע קוי אישיות נרציסטים בולטים כגון: תחושות מיוחדות, נטיה לתפוס את מרכז הבמה, חיפש אחרי הערצה מהסביבה. זאת בנוסף לקוים אובסיסיביים ועיסוק יתר בפרטים.
הועדה אכן הסכימה שאירוע הדחק שהוכר כת.עבודה אכן השפיע על מצבו הנפשי, אך אין בו בלבד כדי לגרום ולהביא להתפתחות מחלה ביפולרית.
באשר לסעיף ב' בפס"ד - הרי הועדה מבקשת לציין כי תביעה לפטור במס הכנסה נעשית הערכה של מצבו הרפואי של התובע ללא התיחסות לקשר סיבתי ואכן הועדה מיום 11.5.10 קבעה 50 אחוז נכות נפשית כפי שהועדה זו קבעה.
הועדה מסכימה כי מדוייק יותר היה להציג את הגורמים האחרים שהביאו והשפיעו על מצבו הנפשי הנוכחי, לא כמצב קודם אלא תחת הסעיף שיעור ההשפעה הנובע מגורמים אחרים".

לאור מסקנתה זו קבעה הועדה למערער 50% נכות לפי סעיף ליקוי 34(א)5 בגין הפרעה ביפולרית ברמיסיה חלקית, מתוכם קבעה כי שיעור ההשפעה הנובע מהפגיעה הוא 40% נכות, שיעור ההשפעה הנובע מגורמים אחרים 60% נכות ואחוז הנכות הנובע מהפגיעה הינו 20%. הועדה חזרה והגדילה את נכותו של המערער לפי תקנה 15 ב-10% נכות נוספים. לפיכך, נקבעה דרגתו היציבה של המערער 30% נכות מיום 1.7.2005.

טענות הצדדים בתמצית

5. לטענת המערער, משע ניינו הוחזר לוועדה מכח פסק-הדין, מוגבלת סמכותה של הועדה לפעול אך ורק בהתאם לפסק-הדין. היינו לנמק מדוע יש לייחס חלק מהנכות למצב קודם ומה השיעור שיש לייחס למצב טרם האירוע בעבודה. מאחר והועדה לא הצליחה להצביע על מצב קודם והסכימה, כי למערער אין מצב קודם לאירוע, הרי שלא היתה מוסמכת ולהמשיך כפי שעשתה, ולקבוע כי רק 40% נכות ממצבו של המערער נובע מהפגיעה.
לטענת המערער הועדה סיימה את מלאכתה כאשר קבעה כי לא ניתן לנכות מצב קודם. עיסוקה המחודש ביחסיות הגורמים שהביאו לפרוץ ההפרעה, אינו רלוונטי בשלב הזה, ומוגבל לשלב ההכרה בתאונה.
לפיכך, ולאור ההתמשכות ההליכים בעניינו של המערער, טען התובע כי על בית הדין לקבוע בעצמו את שיעור הנכות הסופית של המערער בתוספת תקנה 15, כפי שקבעה אותה הועדה, מבלי לנכות מצב קודם ומבלי לכמת את החלק היחסי הנובע מהתאונה.

6. לטענת המשיב, הועדה פעלה כנדרש . פסק הדין המחזיר לא מנע ולא הגביל את שיקול דעתה הרפואי של הועדה , ולמעשה במפורש דרש התייחסותה לשאלת שיעור ה נכות הנובע ת מהתאונה .

דיון והכרעה

7. לאחר שעיינתי בכתב הערעור, בכתב התשובה ובפרוטוקולי הועדה, ובכלל החומר המונח לפני, ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות, ואין טעם להתערבות בית הדין בהחלטת הועדה.

8. בפסק דין שניתן לאחרונה חזר בית הדין הארצי מפי כבוד השופט א. איטח, על כללי יסוד בקביעת דרגת נכות מעבודה, תוך שהדגיש את ההבדל בין סמכות הוועדה לקבוע קשר סיבתי חלקי לבין סמכותה לערוך ניכוי מצב קודם. (בר"ע 52816-08-16 רובינשטיין – המלל 7.3.17, להלן " עניין רובינשטיין"):

"סעיף 118(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן - החוק), עוסק בסמכות הוועדה לקבוע "אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה". דהיינו, לבחון את שאלת שיעור ההשפעה של הפגיעה בעבודה על הנכות וכפועל יוצא מכך לקבוע קשר סיבתי חלקי או מלא בין הנכות ובין הפגיעה בעבודה.

לעומת זאת, סעיף 120(א) לחוק עוסק בסמכות הוועדה לערוך "ניכוי מצב קודם". הסעיף קובע כי:
"בקביעת דרגת נכות לא ישימו לב לכל מום, פגם או ליקוי מלידה או כתוצאה ממחלה, מתאונה או מכל סיבה אחרת שהיו לפני הפגיעה שבקשר אתה מוערכת דרגת הנכות, וכן לכל מום, פגם או ליקוי שבאו ממחלה, מתאונה או מכל סיבה אחרת אחרי פגיעה בעבודה כאמור אם אינם תוצאה ישירה מאותה פגיעה בעבודה."

בענין "ניכוי מצב קודם" הבהירה הפסיקה כי:
"אין לנכות משיעור הנכות הכוללת שיעורי נכות בגין מצב קודם, אלא אם אובחנו במבוטח ממצאים מוכחים קודמים לתאונת העבודה, התואמים סעיף מסעיפי הליקויים, ובשיעור הקבוע באותו הסעיף". (דב"ע (ארצי) נג/01-46 מרגוליס יצחק - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו, 364 (1994)".

בהמשך פסק הדין הבהיר בית הדין כי "הוועדה מדרג ראשון קבעה מבחינה מהותית קשר סיבתי חלקי בין נכויות המבקש לפגיעה בעבודה. כלומר, הוועדה העמידה את שיעור ההשפעה של התאונה על הליקויים ב-50%. המבקש ערער על החלטה זו...
הוועדה לעררים דנה בערר המבקש וציינה כי למבקש היו גורמי סיכון כבדים למחלה קרדיו וסקולרית. מהסבר הועדה משתמע כי היא מסתייגת מהקביעה הרפואית בדבר הקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה לאירוע המוחי, אולם הוועדה הסבירה כי נוכח החלטת ההכרה של פקיד התביעות להכיר באירוע אין בסמכותה להתערב בקביעה בדבר הקשר הסיבתי.
צודק המוסד כי הוועדה לא נדרשה לשאלת ניכוי מצב קודם. אולם, לא הובאה לפני הוועדה שום טענה או ראייה לקיומו של מצב קודם. כאמור, האפשרות כי נפלה שגגה בקביעת קשר סיבתי בעת ההכרה בארוע המוחי כפגיעה בעבודה אינה לכשעצמה יכולה לבסס קיומו של מצב קודם במובן שנקבע בעניין מרגוליס.
לאור האמור, לא מצאנו כי הייתה חובה על הוועדה להתייחס לשאלת ניכוי מצב קודם. הועדה דנה בערר שהוגש על קביעת הועדה מדרג ראשון בדבר קשר סיבתי חלקי, ונימקה את החלטתה לשנות מקביעת הדרג הראשון. לא מצאנו כי נפל פגם בהתנהלות הוועדה בענין זה".

9. בדומה לעניין רובינשטיין גם בענייננו קבעה הועדה קשר סיבתי חלקי לאחר שהבהירה כי לא קיימת הצדקה לניכוי מצב קודם. קביעה זו הינה בסמכותה של הועדה, ואף חובתה על פי הוראות החוק בסעיף 118 ואינה זהה לקביעת מצב קודם.

10. אין לקבל את טענת המערער כי לא היה בסמכותה של הועדה לקבוע את הקשר הסיבתי החלקי כפי שקבעה, לאור הוראות פסק הדין המחזיר. על פי האמור בפסק הדין המחזיר (עמ' 3 אמצע סעיף 7א'):

"...
הוועדה מתבקשת להבהיר אם היא רואה באירוע בעבודה ככזה שהוביל להחמרת מצבו הנפשי של המבקש ואת קביעתה בנוגע לחלק שאותו יש לייחס לאירוע בעבודה.
...".

מכאן, כי אף על פי לשון פסק הדין נדרשה הועדה לברר בנוסף לשאלת ניכוי מצב קודם לברר גם מהו "החלק שאותו יש לייחס לאירוע בעבודה" וכך עשתה הועדה.

11. לא מצאתי בסיס לטענת המערער כי שעה שהוכרה פגיעה בעבודה כתוצאה מארוע ולא כתוצאה ממקרוטראומה או מחלת מקצוע , מנועה הועדה מייחוס חלק מהנכות בלבד לארוע בעבודה. גם בעניין רובינשטיין כמו בעניינים רבים אחרים שדנו במחלות שהתפרצו כתוצאה מארוע בעבודה, נקבע, כי רק חלק מהנכות קשורה לארוע שהוכר כפגיעה בעבודה.

12. באמרת אגב יוזכר, כי המערער אשר הוכר כנפגע עבודה בעקבות הליך משפטי בבית הדין האזורי, הגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בטענה, כי יש להכיר בקיומו של קשר סיבתי על דרך של גרימה ולא על דרך של החמרה [עב"ל 41048-05-11 (פס"ד 28.6.12)]. בית הדין הארצי קיבל את הערעור וקבע, כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין האירוע בעבודה לבין מחלת המערער, וכי בית הדין אינו נדרש בשלב ההכרה "לבאר מהי מהות הקשר הסיבתי אם בגרימה או בהחמרה, כשהרי זוהי הכרעה שמסורה בלעדית לועדה הרפואית הקובעת את דרגת הנכות" (סעיף 16 לפס"ד).

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, ושפעלה הועדה בהתאם לסמכותה ולנדרש בפסק הדין המחזר, הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.

לצדדים מוקנית תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק-דין זה זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים רשות לערער על פסק-הדין.

ניתן היום, כה'כ"ה טבת תשע"ח, (12 ינואר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: מאיר בן ישי
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: