ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ז'קלין כלילי נגד באמצעות ב"כ עו"ד אביבה ישעיה ועו"ד בתי ציבולסקי :

בפני כבוד ה שופטת שרון צנציפר הלפמן

תובעים

ז'קלין כלילי
באמצעות ב"כ עו"ד קובי שפירא

נגד

נתבעים

"הפניקס הישראלי" חב' לביטוח בע"מ
באמצעות ב"כ עו"ד אביבה ישעיה ועו"ד בתי ציבולסקי

פסק דין

לפני תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. המחלוקת בין הצדדים היא בעניין גובה הנזק בלבד.

התובעת והתאונה

התובעת, ילידת 9.12.1956 (בת כ- 61), אלמנה ואם לארבעה, עובדת כספּרית.

התובעת נפגעה ביום 10.11.2010 בתאונת דרכים (להלן: התאונה). ממקום התאונה הובהלה התובעת באמבולנס לבית החולים "וולפסון", שם אובחנו חבלות בצוואר, בגב ובחזה. התובעת טופלה בבית החולים ושוחררה לביתה בהמלצות למנוחה, שימוש במשככי כאבים ומעקב רפואי. בהמשך, הייתה התובעת במעקב אורתופדי, ביצעה בדיקות EMG ו- CT וטופלה בפיזיותרפיה. בנוסף, התלוננה התובעת על טינטון, נבדקה על ידי רופא אף אוזן גרון, ביצעה בדיקות שמיעה והייתה במעקב.

הנכות הרפואית

במסגרת ההליך מונו לתובעת שני מומחים רפואיים מטעם בית המשפט.

בתחום האורתופדיה מונה פרופ' יגאל מירובסקי. המומחה קבע תחילה בחוות דעתו כי התובעת סובלת מנכות בשיעור 2% מתוך נכות בשיעור 5%, לפי סעיף 37(5)(א) חלקי, בגין פגיעה בצוואר. המומחה פירט בחוות דעתו כי מאחר שהתובעת נפגעה בתאונת דרכים נוספת בשנת 2011, יש לנכּות מן הנכות שמצא בגין מצב קודם. בשאלות הבהרה שהופנו למומחה, הפנה בא-כוח התובעת את תשומת לבו של המומחה לכך שהתובעת לא נפגעה בתאונה בשנת 2011 וכי אזכור התאונה הנוספת נבע מרישום שגוי על-ידי רופא במסמכים הרפואיים. לאחר עיון מדוקדק במסמכים שהוצגו לו, הסכים המומחה בתשובותיו לשאלות ההבהרה כי יש להניח "שאכן לא הייתה תאונה נוספת ביום 14.12.11" ולפיכך, קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 4%, שכן יש להפחית מהנכות הכוללת רק אחוז אחד ( 1%).

המומחה לא נחקר על חוות דעתו. לפיכך, נכותה של התובעת בתחום האורתופדיה עומדת על 4% בגין הגבל ה מזערית בתנועות הצוואר .

בתחום האף אוזן גרון מונה פרופ' מרדכי הימלפרב כמומחה מטעם בית המשפט. התובעת התלוננה בפני המומחה על צפצופים באזניים, על סחרחורות ועל ירידה בשמיעה. המומחה קבע בחוות דעתו כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בתחום האף אוזן גרון. המומחה ציין כי התלונה הראשונה באשר לטינטון נרשמה כשבועיים לאחר התאונה. לדבריו: "בדיקת השמיעה הראשונה הצביעה על ליקוי הובלתי בעיקר משמאל, שאין לו הסבר במנגנון החבלה. סף הולכת העצם היה בתחום הנורמה. בדיקת השמיעה השנייה תקינה. על כן, אין מקום להענקת נכות בגין ליקוי שמיעה ו/או טינטון".

התובעת לא השלימה עם קביעה זו, הפנתה למומחה שאלות הבהרה ובא-כוחקר את המומחה בדיון שנערך. התובעת יוצאת כנגד קביעת המומחה לפיה לא ניתן , ככלל, להעניק נכות בגין טינטון שאינו מלווה בליקוי שמיעה. התובעת ערה לכך שהתקנות מעניקות נכות באופן מפורש בגין טינטון במקרים של חבלה אקוסטית. לשיטתה, שתיקתן של התקנות לגבי טינטון במקרים שבהם אין מדובר בחבלה אקוסטית, היא לכל היותר לקונה בתקנות, אך לא קביעה השוללת במכוון קביעת נכות בגין טינטון. לעניין זה, מציינת התובעת כי התקנות הותקנו לפני שנים רבות, ואין זה מן הנמנע כי הידע הרפואי אז היה מצומצם יותר מהידע הקיים היום וכי המחוקק לא היה מודע לאפשרות שייתכן טינטון ללא פגיעה במערכת השמיעה. לפיכך, סבורה התובעת כי יש להעניק נכות בגין טינטון גם במקרה שהוא לא מלווה בליקוי שמיעה. עוד סבורה התובעת, כי מאחר שתלונותיה על טינטון תועדו בסמוך לאחר התאונה, היא הצהירה כי סובלת מטינטון בעקבות התאונה ולא נחקרה על כך – על בית המשפט לקבוע, בהסתמך על תלונותיה הסובייקטיביות, כי היא סובלת מטינטון. לבסוף, מפנה התובעת לפסק דינו של כבוד השופט ג' קלינג בת"א (מחוזי ת"א) 1686/93 ספיר נ' מכלוף (15.4.2003) . במסגרת פסק דין זה , כך על פי פרשנות התובעת, בית המשפט דחה את הטענה לפיה המחוקק שלל במכוון את האפשרות לקבוע נכות בגין טינטון אך ורק מן הטעם שאין דרך לאמת את תלונת הטינטון וקבע כי במקרה מסוג זה, יש לקבוע דרגת נכות מותאמת, דהיינו: לקבוע את קיום הנכות בדרך של היקש. לאור כל האמור, סבורה התובעת כי יש לקבוע שנכותה בגין הטינטון עומדת על 10%.

הנתבעת סבורה כי אין לסטות מקביעותיו של המומחה, שעמד על חוות דעתו גם לאחר חקירתו הממושכת. עוד טוענת הנתבעת כי נוכח סתירות שנמצאו בעדותה של התובעת, אין מקום לקבוע כי היא סובלת מטינטון בהסתמך על אמינותה וכי מכל מקום, אין לתלונותיה של התובעת השפעה תפקודית כלל.

נתתי דעתי לתיעוד הרפואי שצורף, אשר עמד בבסיס ההחלטה למנות מומחה בתחום האף אוזן גרון. תיעוד זה כולל: פניה לרופא אף אוזן גרון ביום 28.11.2010, כשבועיים לאחר התאונה, במסגרתה נרשם בתלונות כי "לפני שבועיים תאונת דרכים (נכנסו מאחור). לאחרונה צילצולים יותר משמאל"; בדיקת שמיעה מיום 27.12.2010, שהעלתה ליקוי הובלתי בעיקר משמאל, הולכת עצם בתחום הנורמה, בדיקת BERA תקינה. בפרק התלונות בבדיקה זו נרשם כי התובעת נפגעה "בתאונת דרכים לפני כחודש, מאז טינטון בעיקר בשמאל... חשה בירידה בשמיעה משמאל "; בדיקת שמיעה מיום 19.4.12 במסגרתה נרשם כי מתלוננת על "טיניטוס אחרי ת"ד" ונמצא כי השמיעה תקינה בשתי האוזניים; תיעוד מיום 16.10.2012 במסגרתו נרשם כי "עדיין טיניטוס משמאל שמפריע במהלך היום"; תיעוד מיום 12.2.2013 במסגרתו נרשם כי "עדיין טנטון דו-צדדי".

על רקע תיעוד זה, ולאחר שבחנתי את חוות דעת המומחה, את תשובותיו לשאלות ההבהרה ואת חקירתו ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין מקום לסטות מקביעת המומחה.

בחקירתו, הבהיר המומחה חזור והבהר, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי לא ניתן לקבוע טינטון בלי פגיעה במערכת השמיעה. לדבריו: "לא נברא טינטון ללא ליקוי שמיעה, לא בארץ ולא בעולם" (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 23-22). המומחה הפנה לתקנות המל"ל וציין כי "טינטון זה תלונה סובייקטיבית, אני לא קובע אם האיש אמין, קבעו כללים מסוימים. הכלל הראשון שאני בודק, האם יש פגיעה במערכת השמיעה או אין פגיעה במערכת השמיעה. אם אין פגיעה במערכת השמיעה, אני כבול" (עמוד 13, שורות 12-10). עוד הבהיר המומחה כי במקרים חריגים (2%-3%), בהם אנשים מתלוננים על טינטון ללא ירידה בשמיעה, קיים טינטון סובייקטיבי, אך "התופעה הזו... לא מזכה בנכות בשום שיטת משפט... הדבר הראשון שבן אדם בא למל"ל, הוא בודק האם יש לו ליקוי שמיעה שמתאים לחבלה אקוסטית, אם אין, לא מדברים איתו, הוא נדחה, התביעה שלו נדחית, בלי ששוא לים אותו אם יש או אין טינטון, במל"ל מקפידים עוד יותר..." (עמוד 14, שורות 16-14; עמוד 15, שורות 9-6). עוד הסביר כי : "יש אנשים שיש להם שריטה ברגל, התקנות החליטו שעל שריטה ברגל בעומק של ס"מ אין נכות, גם אם מכאיבה לו. אין כזה דבר נכות על טינטון... הטינטון יש לו תנאים מסוימים, תמיד. תנאים מסוימים מכיוון שמדובר במשהו נדיר, 4-2 אחוז, שאז לא מוצאים ליקוי שמיעה, מבחינת הנכויות זה הורד בכל העולם, זה לא קיים" (עמוד 16, שורות 32-28).

הנה כי כן, המומחה נחקר ועמד על דעתו לפיה אין מקום – ולא ניתן על פי התקנות – לקבוע נכות בגין טינטון מקום בו יש תלונות על טינטון ללא ירידה בשמיעה. כידוע, "כשממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה, אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת... כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949 (2002)). בנסיבות המקרה דנן ונוכח הסבריו המפורטים של המומחה, לא הובא טעם כבד משקל לסטייה מקביעותיו.

אוסיף ואציין כי התובעת לא הפנתה למקרים אחרים בהם מצאו בתי משפט או מומחים שמונו מטעמם, לקבוע נכות בנסיבות דומות. התובעת הפנתה, כאמור, לפסק דין אחד עליו היא סומכת את טענתה – ת"א ( מחוזי ת"א) 1686/93 ספיר נ' מכלוף (10.4.2003). עיינתי בפסק הדין. אכן, בית המשפט קבע באותו ענייינו מקבל את הסברו של המומחה שם, לאי קביעתה של דרגת נכות בגין הטינטון וציין כי: "לדבריו [של המומחה] לא ניתן לקבוע נכות מכיוון שהתלונה סובייקטיבית ואין דרך לאמתה... מעשה שבכל יום הוא שנקבעת דרגת נכות בהתאמה, לגבי פגיעות שאינן נזכרות במפורש בתקנות". בהמשך לכך, קבע בית המשפט נכות של 10% בגין טינטון. עם זאת, לא שוכנעתי כי יש בעניין ספיר כדי לסייע לתובעת שלפני. ראשית וכפי שצויין , לא הוצגה בפני בית המשפט פסיקה נוספת מ-15 השנים שחלפו מאז מתן פסק הדין, המצביעה על מגמה כזו. שנית, מומחה בית המשפט בענייננו נדרש בחקירתו לעניין ספיר והשיב כי "נכות מותאמת נותנים אך ורק שיש מקרה דומה... טינטון ללא ליקוי שמיעה, למה אני אתאים את זה? אין לי שום תקנה שאני יכול להתאים אליה" (עמודים 21-16 לפרוטוקול ). לבסוף, עיון מדוקדק בעניין ספיר מעלה כי לא ניתן ללמוד ממנו את אשר מבקשת התובעת. בעניין ספיר מדובר היה בבחורה צעירה שעברה תאונה קשה עם שברים בגולגולת וספק אם ניתן להשוות עובדתית בין המקרים . יתרה מזאת, באותו עניין, נקבע כי נכותה הרפואית של התובעת בגין צבר נכויות היא 53%, אך חישוב הפסדי השתכרותה נעשה לפי 33% מבסיס השכר שנקבע. בפועל, לא ניתן בעניין ספיר כל ביטוי לנכות הרפואית שנקבעה בגין הטינטון . לאור כל האמור, לא מצאתי מקום לשנות מקביעת המומחה ולקבוע כי התובעת סובלת מנכות רפואית.

מן המקובץ עולה כי לא נותרה לתובעת נכות בתחום האף אוזן גרון כתוצאה מן התאונה. משכך, נכותה הרפואית היא בגובה 4% בגין הגבלה מזערית בתנועות הצוואר.

הנכות התפקודית

התובעת טוענת כי היא מתקשה בביצוע עבודתה כספּרית כפועל יוצא מן התאונה. נטען כי עבודתה של התובעת היא עבודה פיזית הכרוכה, בין היתר, בעמידה ממושכת, באימוץ הצוואר והגב ובשימוש בשתי ידיים. עוד נטען כי התובעת זקוקה להפסקות רבות במהלך יום העבודה, עובדת פחות שעות ואינה מסוגלת לטפל באותה כמות לקוחות כבעבר. הנתבעת סבורה כי הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת היא זניחה ואינה בעלת משמעות תפקודית וכי התובעת המשיכה בשגרת חייה באופן תקין בלא שהיא סובלת ממגבלה כלשהי. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והבאתי בחשבון את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, לרבות גילה של התובעת ואופי עיסוקה, מצאתי כי הנכות האורתופדית שנקבעה לתובעת משקפת כיאות את נכותה התפקודית. משכך, תועמד נכותה התפקודית של התובעת על 4% נכות.

ראשי הנזק

הפסדי שכר בעבר

התובעת עבדה כספּרית עצמאית. לטענתה, לאחר התאונה היא נעדרה מעבודתה מספר ימים, אך לא ביקשה אישורי מחלה בהיותה עצמאית. התובעת טוענת כי לאחר חזרתה לעבודה היא התקשתה בביצוע עבודתה. היא עורכת השוואה בין דו"ח מס הכנסה לשנת 2009, השנה שקדמה לתאונה, לבין דו"חות המס בשנים שלאחר התאונה וטוענת כי אלה מצביעים על הפסדים שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה, בסך של 70,130 ₪. הנתבעת לעומתה טוענת כי לא נגרמו לתובעת כל הפסדי השתכרות. הנתבעת מדגישה כי התובעת חזרה לעבודתה מיד לאחר התאונה ולא החסירה אף לא יום עבודה אחד . הנתבעת נסמכת לעניין זה על דיווחה של התובעת למל"ל (נ/1) בו רשמה התובעת כי חזרה לעבוד ביום 11.11.10, יום לאחר התאונה. עוד טוענת הנתבעת כי לא נקבעה לתובעת נכות זמנית; כי הירידה בהכנסותיה לאחר התאונה היא מזערית ואין לה קשר לתאונה ; וכי ידוע הוא כי אצל עצמאי יש הבדל בין מחזורי השנים וכי ההכנסות משתנות בין שנה לשנה בהתאם למשתנים השונים המשפיעים על הביקוש.

שקלתי את טענות הצדדים על רקע התשתית הראייתית שהונחה בפני. עיון בדו"חות שהוגשו מצביע על ירידה מסוימת בשכר. כך, סך הכנסותיה של התובעת בשנת 2009 היה 34,185 ₪ (ממוצע חודשי של כ- 2,850 ₪ בערכם אז, 3,176 ₪ בערכם היום ); בשנת 2010 – 32,666 ₪; בשנת 2011 – 29,160 ₪; בשנת 2012 – 30,991 ₪; בשנת 2013 – 25,091 ₪; ובשנת 2014 – 22,604 ₪. אמנם, לא הוכח כי ירידה זו נובעת דווקא מנכותה של התובעת בשל התאונה . יש לשער גם כי בהכנסותיה של התובעת כעצמאית היו תנודות והבדלים במחזורים במרוצת השנים. התובעת הסתפקה בצירוף הדו"ח לשנת 2009, אשר אינו מציג בפני בית המשפט את התמונה במלואה ואינו מאפשר לבחון טענתה זו של הנתבעת. בנסיבות העניין, מצאתי לנכון לאמוד את הפיצוי באופן גלובלי ו בהתחשב בנכות התפקודית שנקבעה, בסך של 12,000 ₪.

הפסדי השתכרות לעתיד

התובעת עותרת לפיצוי בסך של כ-50,000 ₪, המבטא לשיטתה את הפגיעה בכושר השתכרותה כתוצאה ממצבה לאחר התאונה. הנתבעת מציעה פיצוי גלובלי בסך של 5,000 ₪ וסבורה כי התאונה לא הותירה כל מגבלה תקפודית וכי מנתוני שכרה של התובעת ברור כי התובעת מתפקדת באופן מלא בעבודה, ללא כל הגבלה או מגבלה גופנית. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת, בנסיבות העניין, פיצוי גלובלי, המשקלל את מכלול הנתונים שהובאו בפני. לעניין זה הבאתי בחשבון, בין השאר, את גילה של התובעת; את העובדה שנותרו לה כתשע שנות עבודה כעצמאית; את גובה הנכות; את השפעתה האפשרית על עיסוקה של התובעת כספּרית, עבודה שהיא פיזית במהותה ; ואת העובדה שהוכחה בפועל ירידה בהשתכרותה של התובעת לאחר התאונה. בשים לב לכל אלה, נפסק לתובעת פיצוי גלובלי בסך של 10,000 ₪.

עזרת הזולת

התובעת טוענת כי במשך תקופת ההחלמה היא נזקקה לעזרה מוגברת מצד בני משפחתה, אשר דאגו לצרכיה. בתצהירה מסרה התובעת כי היא מוגבלת בתפקודה בבית ובביצוע עבודות משק הבית וכי נזקקה לעזרת בתה, שגרה איתה, החל מהתקופה הסמוכה לתאונה ועד היום (סעיפים 24-21 לתצהיר התובעת) . באופן דומה, הצהירה בתה של התובעת, הגב' רבקה כלילי, כי בתקופה שלאחר התאונה, היא סייעה לאמהּ בעבודות הבית, ליוותה אותה לטיפולים רפואיים ולמעשה, נטלה על עצמה מאז התאונה את ביצוע כל עבודות משק הבית הכרוכות במאמצים פיזיים (סעיפים 8-6 ו-11 לתצהיר הבת). הנתבעת מצידה מציינת כי בתצהיר שהגישה התובעת לבית המשפט בחודש מאי 2014, היא הצהירה מפורשות כי רק בנה (אז קטין בן 18) מתגורר עמה . על כן אין לקבל את הטענה לפיה בתה גרה עמה לאחר התאונה (ראו לעניין זה גם את חקירת הבת בעמודים 31 -29 לפרוטוקול). בנסיבות העניין, בשים לב לכך שנכותה האורתופדית של התובעת היא בעלת נפקות תפקודית ובהתחשב בגילה (61), אני מעריכה את הפיצוי בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, בסך של 5,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

התאונה לא הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה (נ/1). התובעת ביצעה טיפולי פיזיותרפיה וכן טיפולי רפואה משלימה, לרבות דיקור ושיאצו (עמוד 24 לפרוטוקול, שורה 1). בנוסף, העידה התובעת כי היא מרבה להשתמש במשככי כאבים (עמוד 28, שורות 32-28) וצירפה מרשמים. מרבית טיפוליה של התובעת מכוסים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994. בגין הוצאות שאינן מכוסות במלואן, כגון היטלי ביקור רופא, השתתפות עצמית בתרופות, נסיעות לטיפולים וכיוצא באלה, אני פוסקת באופן גלובלי סך של 5,000 ₪.

כאב וסבל

נתתי דעתי למכלול הנסיבות, ובכלל זה תלונותיה של התובעת על טינטון, שהחלו בסמוך לאחר התאונה ונמשכו לאורך זמן. אמנם, כפי שנקבע, תלונות אלה אינן מקנות נכות. עם זאת, סבורני כי יש ליתן לכך ביטוי במסגרת שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט על פי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976. לפיכך, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של 10,000 ₪.

ניכויים

הנתבעת סבורה כי יש לנכּות מן הפיצוי שנפסק את שכר טרחתו של המומחה בתחום האף אוזן גרון, אשר קבע כי לא נותרה לה נכות בגין התאונה. בנסיבות העניין, אין מקום לקבוע כי לא הייתה הצדקה למינויו של המומחה. כפי שפורט לעיל בהרחבה ( בפסקה 7), נסמכה החלטת המינוי על תיעוד רפואי רב, המהווה מעל ומעבר לראשית ראיה. הגם שנקבע שלא נותרה נכות, מדובר היה במינוי הכרחי ומ שכך, אין מקום לניכוי שכר המומחה.

סיכום נזקי התובעת

הפסד שכר לעבר
12,000 ₪
הפסדי השתכרות לעתיד
10,000 ₪
עזרת הזולת
5,000 ₪
הוצאות רפואיות ונסיעות
5,000 ₪
כאב וסבל
10,000 ₪

סך נזקי התובעת 42,000 ₪

סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך של 42,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור כולל של 15.21% ובצירוף הוצאות משפט שהוציאה התובע ת. למען הסר ספק מובהר כי התובעת תשא בשכר המומחה שזומן לעדות מטעמה. הסכומים ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד ליום תשלומם בפועל.

המזכירות מתבקשת להמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ד טבת תשע"ח, 11 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ז'קלין כלילי
נתבע: באמצעות ב"כ עו"ד אביבה ישעיה ועו"ד בתי ציבולסקי
שופט :
עורכי דין: