ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות נגד ראובן כהן :


לפני כבוד ה שופטת עינת רביד

מבקשת

חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות

נגד

משיבים

  1. ראובן כהן
  2. צביה כהן

החלטה

החלטה זו עניינה בבקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, כבוד השופט עזריה אלקלעי, בת.א. 25455-06-15, מיום 5.11.17 במסגרתו התקבלה תביעתם הכספית של המשיבים לחיוב המבקשת, בין היתר, בנזקים שנגרמו למשיבים בשל התנהלות המבקשת בהליך לרכישת הדירה ברחוב יד מעביר 5 בתל אביב (להלן: הדירה).

המשיבים הוכרו על ידי משרד השיכון כמשפחה חסרת דיור הזכאית לדיור ציבורי. אישור הדיור הציבורי הותנה ברישום הערת אזהרה על מגרש אשר היה בבעלות המשיבים בשכונת התקווה, וזאת כדי שהנכס לא יימכר אלא לצורך מימון רכישת הדירה הציבורית. ביום 29.8.96 נחתם הסכם שכירות בין המשיבים למבקשת ביחס לדירה שהיא במקור דירת 3 חדרים. בהסכם השכירות נקבע כי דמי השכירות החודשיים יעמדו על הסך של 683 ₪ וככל שהדירה תורחב ישולם סך נוסף של 387 ₪.
במהלך השנים הורחבה הדירה, כאשר הובטח למשיבים כי היות ומימנו את ההרחבה, סכום השיפוץ יקוזז מסכום התשלום.
המשיבים ביקשו לרכוש את הדירה, אך בשל מחלוקות בין הצדדים באשר לסכום דמי השכירות אותו על המשיבים לשלם, וכן ההנחה לה זכאי ם המשיבים ברכישת הדירה, התמשכו ההליכים בעניין זה, כאשר בשנת 2008 הגישו המשיבים עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בת"א עת"מ 2690/08 (להלן: העתירה המנהלית) . בפסק הדין בעתירה המנהלית, שניתן על ידי כבוד השופטת א ' קובו, מיום 5.1.11 (להלן: פסק הדין בעתירה המנהלית) התקבלה העתירה באופן חלקי ונקבע, כי המשיבים זכאים לרכוש הדירה בהנחה של 42.5% וכן התייחס בית המשפט לדמי השכירות שעל המשיבים לשלם. בפסק דינו הביע בית המשפט את מורת רוחו מהתנהלות שני הצדדים להליך וקבע כי אינו פוסק הוצאות.
בפועל ורק ביום 18.12.14 נחתם בין הצדדים חוזה מכר במסגרתו היו אמורים המשיבים לשלם לאחר ההנחה של 42.5% סך של 1,428,350 ₪, וכן שילמו 18,821 ₪ בגין חוב דמי שכירות.
המשיבים הגישו התביעה כספית לבית משפט השלום לחיוב את המבקשת בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם ואשר הוערכו על ידם בסך של 1,600,000 ₪.
בפסק דינו של בית המשפט השלום נדחתה טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי המבקשת ונקבע כי כוח התביעה של המשיבים קם להם רק בעת מתן פסק הדין בעתירה המנהלית, שכן עד למועד זה היו הצדדים חלוקים בשאלות רבות באשר לזכויות התובעים לרכוש את הדירה. עוד קבע בית המשפט כי רק במועד רכישת הדירה ביום 18.12.14 התגבשו מלוא הנזקים הנטענים של המשיבים.
עוד נקבע בפסק הדין, בהסתמך על פסק הדין בעתירה המנהלית, כי המבקשת התרשלה לאורך כל הדרך כלפי המשיבים, וכי עולה כי בשל התנהלותה טרפדה את אפשרות רכישת הדירה על ידי המשיבים בתנאים להם היו זכאים בהתאם למבצע ושעה שהסכימה להעניק להם הנחה בשיעור של 12.5% בלבד על מחיר הדירה וכן מאחר והתנתה את מכירת הדירה למשיבים בתשלום חוב דמי שכירות בסכומים גבוהים, אשר נקבעו באופן שרירותי ובניגוד להסכם השכירות.
באשר לנזקים שנתבעו על ידי המשיבים קבע בית משפט השלום כי יש לפסוק למשיבים את ההפרש בין הסכום אותו היה על המשיבים לשלם על הדירה בשנת 2007, בסך של 972,925 ₪ ובהפחתה של 42.5%, סך של 559,432 ₪, לבין הסך ששולם בפועל בסך של 1,428,000 ₪, העומד על הסך של 765,896 ₪ נכון ליום 18.12.14. אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד זה ועד התשלום בפועל.
באשר לפיצוי שתבעו המשיבים בגין הרחבת הדירה, אשר נעשתה על חשבונם, ואשר הובטח להם על ידי מנכ"ל המבקשת כי כאשר ירכשו את הדירה יופחת הסכום מסכום הרכישה, הפחתה אשר לא נעשתה בפועל במועד רכישת הדירה , קבע בית המשפט כי יש לפסוק למשיבים סך של 140,442 ₪, שהוא סכום שנפסק על דרך האומדנא, על סמך המסמכים בתיק וקביעה כי אין לקבל את חוות דעת מומחה המשיבים במלואה (אשר העריכה השיפוץ בסך של 190,000 ₪).
באשר לדמי השכירות ששילמו המשיבים לאורך השנים בהם נמנעה מהם האפשרות לרכוש את הדירה פסק בית המשפט למשיבים פיצוי עבור 7 שנים בלבד, תוך קביעה כי הליך המכר לוקח כשנה, על כן בגין שנה זאת אין לפסוק פיצוי. סכום הפיצוי הועמד על הסך של 112,245 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 18.12.14 ועד לתשלום בפועל.
באשר לתביעת המשיבים לפיצוי בגין הנזק הכספי שנגרם להם ממכירת המגרש בשנת 2007 לצורך מימון רכישת הדירה, כאשר בשל עיכוב בהליכי רכישת הדירה הפסידו את עליית מחיר המגרש אותו מכרו בשלב מאוחר יותר, אז יכלו לטענתם לממן ממכירתו את מרבית מחיר הדירה, קבע בית המשפט כי היות ונפסק להם פיצוי בגין התייקרות מחיר הדירה וכן עלות השיפוצים ודמי השכירות, אין לפסוק להם פיצוי בגין עליית מחיר המגרש, שכן המדובר בכפל פיצוי.
באשר לעוגמת הנפש שנתבעה על ידי המשיבים הפנה בית משפט השלום לפסק הדין בעתירה המנהלית אשר קבע כי אף המשיבים התנהלו בחוסר תום לב, ועל כן אין לפסוק להם פיצוי בגין עילה זאת.
באשר לטענת המבקשת כי היה על המשיבים להקטין את נזקם קבע בית המשפט כי הוא אינו מקבל את טענת המבקשת בעניין זה שכן חוב שכר הדירה שנדרש מהמשיבים עמד על הסך של 130,000 ₪ ולא ניתן לצפות מהמשיבים לשלם סכום זה עליו חלקו, שעה שנקבע כי הם זכאים להנחות בשכר דירה בשל מצבם הכלכלי וסביר להניח כי לא הייתה להם האפשרות לשלם סכום זה.
בנוסף קבע כי גובה חוב שכר הדירה לא היה שנוי במחלוקת וכי המחלוקת העיקרית הייתה על סכום ההנחה לה זכאים המשיבים בגין הדירה, מחלוקת אשר הוכרעה רק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לפיה ההנחה תהיה בשיעור של 42.5%.

הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין
המבקשת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין במסגרתו טענה כי נוכח מצבם הכלכלי והבלתי מוכחש של המשיבים ונוכח הסכום המשמעותי שנפסק לטובתם מתעורר חשש כבד וממשי בדבר יכולתה של המבקשת לגבות את הכספים חזרה במידה ולא יעוכב פסק הדין וערעורה יתקבל. לטענתה בהתאם לטענת המשיב 1, הוא הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה לצמיתות בשיעור של 75%, וכי עקב מצבם הכלכלי הקשה הוכרו על ידי משרד הבינוי והשיכון כזכאים להתגורר בשכירות בדירה שהיא חלק ממאגר הדיור הציבורי במדינת ישראל וכזכאים לקבל הנחות ממשרד הבינוי והשיכון בגובה שכר הדירה.
לטענת המבקשת נפלו טעויות רבות בפסק דינו של בית המשפט השלום ובעיקר באשר לסוגיית ההתיישנות, והקטנת הנזק.
לעניין ההתיישנות טוענת המבקשת, כ י טענות המשיבים ליישום וחישוב שגויים מצד חלמיש ומשרד הבינוי והשיכון ביחס להנחות המגיעות להם בשכר הדירה ורכישת הדירה, נטענו לראשונה כבר בשנת 2006. כבר במועד זה נולדה עילת התביעה וגם החל להיווצר הנזק בגינ ה הוגשה התביעה. לחילופין עילת התביעה נולדה לכל המאוחר ביום 10.3.08 עת התקבלה ההחלטה עליה הוגשה העתירה המנהלית.
באשר להקטנת הנזק ואשם תורם טוענת המבקשת כי מעת הגשת בקשתם לרכישת דירה ועד לפסק הדין בעתירה המנהלית דרשו המשיבים הנחה של 85% משווי הדירה, וכי בסופו של יום נקבע כי הם זכאים להנחה בש יעור של 42.5% בלבד. מכאן שאף אם משרד ה בינוי והשיכון והמבקשת היו מסכימים לשיעור ההנחה בסך של 42.5% לא היה בכך להביא לכדי מימוש עסקת הרכישה שכן עד לפסק הדין בעתירה המנהלית עמדו המשיבים על כך שמגיעה להם הנחה בשיעור של 85%. משמע כי בכל הנוגע לעיכוב הרכישה בתקופה שעד לפסק הדין בעתירה המנהלית אחריות המשיבים איננה פחותה מאחריותם של חלמיש ומשרד הבינוי והשיכון.
תשובת המשיבים לבקשה
המשיבים הגישו תשובתם וטענו כי יש לדחות הבקשה.
לטענם המדובר בערעור אשר סיכוייו קלושים, זאת בנוסף לכך שהמדובר בפסק דין כספי אשר אין בהגשת ערעור עליו כדי להצדיק את עיכוב ביצועו.
לטענת המשיבים המבקשת מנסה להטעות את בית המשפט ולבסס את טענתה על מצבם הכלכלי של המשיבים בשנת 1996, לפני 20 שנה, מבלי שהוצגו אסמכתאות או ראיות, ומסתירים מבית המשפט כי משנת 1990 היו המשיבים בעלים של מגרש לבניה עליה רשומה הערת אזהרה לטובת המבקשת ואשר נמכר רק בשנת 2007 בהסכמת המבקשת לצורך רכישת הדירה. בנוסף המבקשת מסתירה מבית המשפט כי למעלה מ- 10 שנים המשיב הוא עו"ד, ואף שתי בנותיו הן עורכות דין, כי למשיבים אין חובות מלבד משכנתא בסך של 500,000 ₪ וכי בבעלותם דירה אשר שוויה סך של 1,950,000 ₪.
עוד טוענים המשיבים כי חלק מהכספים המגיעים להם הם כספים אשר אינם שנויים במחלוקת, וזאת בגין השקעתם בדירה.
עוד העלו המשיבים טענות רבות ביחס לסיכויי הערעור וכן העלו טענות עובדתיות באשר לנושאים שונים, אשר לא נטענו בבקשת עיכוב הביצוע ואשר אין מקום להעלותם במסגרת תשובה לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין.
דיון והכרעה
בהתאם להלכה הפסוקה בעל דין זכאי, ככלל, ליהנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר מתן פסק-הדין, ואין בהגשת ערעור על פסק הדין כדי לעכב את ביצועו. הגישה במקרים מסוג זה נוטה, אפוא, שלא לעכב את הביצוע, להוציא מצבים חריגים ויוצאי דופן. החריג מתממש כאשר עולה בידו של מי שחויב בביצועו של פסק הדין לשכנע כי מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכויי הערעור להתקבל טובים, והשני, כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתו, במובן זה שקיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו (ראו עא 5333/14 ‏ ‏ נאות חן הנדסה וייזום בע"מ נ' לזרוב אדמונד, מיום 13.1014, להלן: "ההחלטה בעניין נאות חן", וכן ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 675 (מהדורה עשירית, 2009). בין שני השיקולים הנ"ל מתקיים יחס של מעין "כלים שלובים", או "מקבילית כוחות", משמע, ככל שסיכויי הערעור נראים מוצקים יותר, כך ניתן להקל בדרישה שמאזן הנוחות ינוע לכיוון המבקש, ולהפך, כאשר המדובר בתנאים מצטברים.
באשר לעיכוב ביצוע של פסק דין כספי, על מבקש העיכוב, לשכנע כי קיים חשש ממשי שהוא לא יוכל לגבות בחזרה את הכספים שישולמו על ידו מכוח פסק הדין, באם ערעורו יתקבל. לעניין זה אין די בהעלאת טענות בעלמא, אלא יש לפרט באופן ממצה, תוך הנחת תשתית עובדתית מספקת, מהו הבסיס ממנו ניתן ללמוד על היעדר היכולת הכלכלית להשיב את הכסף (ראו ההחלטה בעניין נאות חן).
באשר למאזן הנוחות עולה כי לטובת המשיבים נפסק סך של 1,018,141 ₪ וזאת טרם חישוב הפרשי הצמדה וריבית הפסוקים , ובנוסף נפסקו למשיבים שכר טרחת עו"ד בסך של 75,000 ₪. בפסיקה נקבע כי גובה הסכום שנפסק לטובת המשיב מהווה שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו במקרה שפסק הדין ייהפך בערעור . בהקשר זה יצוין כי החשש מפני אי השבתו של סכום כה גבוה אינו קושי פרטני הנוגע לאדם זה או אחר, וניתן להניח כי כל אדם ממוצע יתקשה בהשבת סכום מעין זה [לעניין זה ראו גם ע"א 5365/14 המאגר הישראלי לביטוח רכב ( הפול) נ' רמי מור (24.10.14)].
טוענים המשיבים, כי המשיב 1 הוא עו"ד במקצועו, וכך בנותיו, וכן כי בבעלותם הדירה וכי מלבד חוב משכנתא בסך של 500,000 ₪ אין להם חובות נוספים. יוער כי המשיבים לא טרחו לצרף מסמכים המגבים טענותיהם בעניין לרבות תדפיסי בנק, או כל מסמך אחר המעיד על העדר חובות כפי שנטען. לעניין זה יש להוסיף כי עצם זכאותם של המשיבים לקבלת דירה מהמבקשת, זכאות הנגזרת ממצב כלכלי יש בה כדי להוות תימוכין, ולו חלקי בשאלת מצבם הכלכלי של המשיבים.
לעניין סיכויי הערעור הכלל שנקבע בפסיקה, כפי שהובא בפסק הדין בעניין ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' ידידיה גורן (01.12.2005) הוא, כי "אין בית המשפט נכנס לפני ולפנים של סיכוי זה וביסוסו, ודי לפעמים בסיכויים לכאורה, כפי שמתגלים בבדיקה ראשונית של פסק הדין ונימוקי הערעור, כדי לצאת ידי החובה בנדון (ב"ש 978/84 שכון עובדים נ. מלובנציק, פ"ד ל"ח (4) 572, 576). די בכך שבית המשפט נוכח לדעת כי הערעור אינו משולל יסוד (ע"א 6146/00 הנ"ל)." עוד ציין בית המשפט העליון לעניין זה כי אין זה רצוי כי בשלב זה, של הבקשה לעיכוב ביצוע, ינקוט בית המשפט עמדה שהיא מעבר להתרשמות על פני הדברים [ראו ע"א 6146/00 עיריית תל-אביב- יפו נ' בצלאל אהובה (27.9.00), סעיף 8 לפסק הדין].
בענייננו, ומבלי לקבוע מסמרות, עולה כי יש למבקשת טענות הראיות להישמע, הן באשר לסוגיית ההתיישנות והן באשר לשאלת חובת הקטנת הנזק על ידי המשיבים, כאשר לעניין זה העלתה המבקשת את הטענה כי אף אם המשיבים היו מקבלים מהמבקשת בזמן אמת את ההנחה בשיעור של 42.5%, כפי שנקבע בפסק הדין בעתירה המנהלית, לא היה בכך כדי לקבוע כי המשיבים היו מתקשרים בהסכם המכר שכן טענתם הייתה כי מגיעה להם הנחה בשיעור של 85%.
על כן ולאחר בחינת כל טענות הצדדים בסוגיית ההכבדה וכן בשאלת סיכויי הערעור אני מוצאת לנכון לקבוע כי יחול עיכוב ביצוע ביחס לסך של 500,000 ₪. ביחס ליתרת הסכום אין מקום להורות על עיכוב ביצוע.

ניתנה היום, כ"ד טבת תשע"ח, 11 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות
נתבע: ראובן כהן
שופט :
עורכי דין: