ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אמיר אשל נגד ע"י ב"כ עו"ד :

בפני כבוד ה שופטת אסתר טפטה–גרדי

מבקש

אמיר אשל
בעצמו
נגד

משיבה
ע"י ב"כ עו"ד
מנדלוביץ'
מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית של רישיון הנהיגה של המבקש, המוגשת על פי סעיף 48 ל פקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961.

ביום 31.12.17 ניתן כנגד המבקש צו פסילה מנהלית מלהחזיק או מלקבל רישיון נהיגה לתקופה של 30 יום, וזאת מתוקף סמכותו של קצין משטרה, על פי סעיף 47(ה)(3) ל פקודת התעבורה.

הצו ניתן בקשר עם דו"ח הזמנה לדין מס' 14-2-1031765-8 שנרש ם כנגד המ בקש ביום 29.12.17, בחשד לנהיגה בשכרות, לאחר שבבדיקת נשיפה במכשיר "ינשוף" נמצא בגופו אלכוהול בריכוז 292 מיקרוגרם בליטר אויר נשוף, הגבוה מהכמות המותרת ומסף האכיפה.

דיון:

בבש"פ 8450/02 זינגר יהודה עו"ד נ' מדינת ישראל, ציינה כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כי שיקול הדעת הנתון לאיש משטרה לעניין זה בנוי משני רבדים:
האחד – ראייתי , שעניינו בשאלה האם קיים חומר ראיות לכאורה המבסס את אשמת הנהג בעבירה המיוחסת לו.
השני - האם קיימת מסוכנות לציבור מהמשך נהיגתו.

תיק החקירה ובו חומר הראיות שנאסף ע"י המשטרה הוגש לעיוני והצדדים טענו לבקשה.

באשר לראיות לכאורה:
בבש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון (2003), עמדה כבוד השופטת ד' ביניש על מהותו של המבחן לקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" וקבעה:
"מהבחינה המשפטית המבחן לקיומן של 'ראיות לכאורה להוכחת האשמה' הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט – לאחר עיבודן של הראיות, בחינתן בחקירות וקביעת אמינותן ומשקלן – יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] ...,. אמנם, במסגרת בחינה זו על השופט לעיין בחומר החקירה כולו, לרבות חומר החקירה התומך בעמדת הנאשם ..., אך השאלה הנבחנת אינה מהימנותה של גרסת הנאשם, או 'האם ניתן כבר בשלב זה לבטל את גרסתו של הנאשם', אלא אם בידי התביעה חומר חקירה בעל פוטנציאל ראייתי שיש בכוחו להביא להרשעה בתום המשפט. יתרה מזאת, אין בקיומה של גרסה מכחישה של נאשם כדי לשלול מניה וביה את המסקנה שקיימות ראיות לכאורה בדבר אשמתו, אף שתמיד קיימת האפשרות שבסוף המשפט הפלילי ייתן בית-המשפט אמון בגרסתו של הנאשם ויזכה אותו בשל כך. זהו אחד ההבדלים העיקריים בין בחינת הראיות לצורך הליך המעצר לבין בחינת הראיות במשפט גופו (וראו: שם, [בש"פ 8087/95 בעניין זאדה], בעמ' 149 ; וכן בש"פ 2182/95 מדינת ישראל נ' מהאג'נה [פורסם בנבו] ..., בעמ' 230)."

המבקש טען כי הגם שהבדיקה הצביעה על שכרות, התנהגותו הצביעה על כך כי אינו שיכור. לדבריו, דיבר עם השוטרים בשקט ובנימוס ועבר בהצלחה את בדיקת המאפיינים.

תיק המשטרה ובו מכלול חומר החקירה שנאסף ע"י המשטרה, הוגש כאמור לעיוני, וממנו עולה כדלקמן:

השוטר אשל אמיר הבחין במבקש, בשעה 2:14, עוצר את רכבו לפני מחסום משטרתי אקראי, ברחוב רמז בנהריה, ללא שהוצב במקום תמרור עצור ועל כן העלה המבקש את חשדו. השוטר ניגש אליו והריח מפיו " ריח של אלכוהול". המתנדב שהיה עמו החנה את רכבו בצד הדרך והשוטר הורה לו שלא לאכול, לא לשתות, לא לעשן, לא להקיא , ולבצע בדיקת נשיפון. הבדיקה העלתה אינדיקציה לשכרות. לאחריה הודע לנהג כי הוא מעוכב לתחנ ה לצורך בדיקת "ינשוף" , בה נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף הוא 292 מ"ג.
דברי הנהג כעולה מהדו"ח: "אני לא שיכור שתיתי רק כוסית בירה".

בהמשך לכך נערכה למבקש בדיקת מאפיינים שבה נמצא כי נודף מפיו ריח של אלכוהול. המבקש מסר כי שתה כוסית בירה בפאב לפני שעתיים. לא למותר לציין כי המבקש עבר בהצלחה את יתר מבחני הביצוע, ובהם מבחן עמידה, הליכה על קו ישר, והבאת אצבעות לחוטם.

המבקש נבדק במכשיר "ינשוף" ובסיום הבדיקה נתקבלה תוצאה של 292 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף, כמצוין בפלט הבדיקה.

בתחקור בתחנה מסר המבקש כי שתה כוסית בירה מחבית בפאב לפני 3 שעות.
בתשובה לשאלת השוטרת לגבי הסברו לתוצאה שהתקבלה בבדיקתו ב"ינשוף" מסר המבקש: "אני לא הייתי שיכור אני נהגתי בזהירות האטתי לפני קו של האט ואני לא שיכור. ואני לא מתנהג כמו שיכור".

בשימוע לגבי החלטה בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, מסר המבקש: "הרכב שייך להורים שלי. הורי אנשים מבוגרים מבקש להתחשב בהם".
המבקש הודה הן בבקשתו ו בדיון לפני כי שתה טרם נהיגתו. כך בבקשתו: "שתינו קצת בירה מחבית", ובדיון לפני: "אני מוכן להתחייב שלא יקרה עוד פעם הדבר הזה... אם יקרה אני מוכן שרישיוני יפסל לצמיתות... הייתה מעידה חד פעמית". ובהמשך: "ישבנו שתינו שתי כוסות בירה".

נוכח האמור מצאתי לקבוע כי יש בחומר די והותר ראיות לכאוריות, להוכחת כתב האישום.

באשר למסוכנות:

מסוכנותו של המשיב בנהיגה, נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה ומעברו התעבורתי.

בבש"פ 513/88 מ"י נ. רז גוליו [פורסם בנבו], קובע כבוד השופט מלץ:

"השאלה המרכזית במקרים כגון אלה היא, האם נהיגתו של הנהג המעורב מסכנת את בטחון הציבור בדרכים. על אלה ניתן ללמוד משני מקורות: התנהגותו של הנהג בתאונה הנדונה, והתנהגותו בדרכים בדרך כלל, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהרשעותיו הקודמות".

לעניין נסיבות ביצוע העבירה, יפים דבריה של כבוד השופטת נגה אוהד בב"ש 090192/07, [מחוזי ת"א] יניב רדלייך נ' מ"י [פורסם בנבו], אשר קובעת "חזקת מסוכנות" בכל הנוגע לנהג שיכור, "חזקה" המצדיקה אף פסילה עד תום ההליכים, ואף מעבר ל- 30 ימי הפסילה המנהלית שבסמכות קצין המשטרה:

"לטעמי, עילת נהיגה בשכרות חייבת להיות עילה עצמאית לפסילה עד תום ההליכים, בלא קשר לעבר תעבורתי, בלא קשר לגיל הנוהג, בלא קשר לעיסוק הנוהג. כל מי שייתפס נוהג בשכרות יש למנוע את המשך נהיגתו המסכנת – מיידית."

ערר שהוגש ע"י הנהג לביהמ"ש העליון על החלטה זו [בבש"פ 1965/07] – נדחה.

לעניין עברו התעבורתי, המבקש נוהג משנת 1978 ולחובתו 44 הר שעות קודמות בתעבורה, לרבות עבירות של אי ציות לתמרורים ו נהיגה במהירות מופרזת.

ברע"פ 8649/10 [פורסם בנבו], אמר כבוד הש' רובינשטיין:
" הצורך להגן על הציבור מפני תופעת השכרות, שהפכה ל"מכת מדינה", ומעמידה בסיכון לא רק את הנהג אלא גם את סביבתו, מחייב – בין היתר – הרחקת נהגים פורעי חוק מהכביש."

ובע"פ 5002/94 בן איסק נ' מ"י, [פד"י מט(4) בעמ' 163] נאמר:

"שכרות – כפי שידוע לכל בר בי רב, פוגעת ביכולתו המנטלית של השיכור. היא מערפלת את הכרתו, ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות, ובדרך זו שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול דעת רציונלי, ולכוון את התנהגותו על פיו. אדם השותה משקה אלכוהולי מוחזק כמי שמודע להשלכה הצפוייה מכך על יכולתו המנטלית, ואין כמוהו מיטיב לחוש בפעמיה של השכרות הבאה בעקבות השתייה ומשתלטת עליו".

בת.פ 308/95 (י-ם) מ"י נ' אשר גבארה, כינה כבוד השופט אליקים רובינשטיין את השכרות כ- "הפקרות גמורה המסכנת את הבריות".

בבש"פ 10865/06 אשר ישעיהו נ' מ"י בערר על פסילה מנהלית, קבע כבוד השופט א. הלוי:

"לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בימ"ש קמא. כאמור מקובלת עלי ההשקפה, כי נגד העורר ניצבות ראיות לכאורה לכך שנהג בעת שהיה בגילופין. בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים, הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי, גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך".

לאחר שהאזנתי לטעוני הצדדים, עיינתי בחומר החקירה בעניינו של המבקש, בחנתי את נסיבות המקרה, נתתי דעתי אף לוותק ולעבר של המבקש כנהג, ולנסיבותיו האישיות, מצאתי כאמור כי יש די חומר ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למבקש, בנוסף מצאתי כי המשך נהיגתו של המבקש בשלב זה, מסכנת את הציבור ולפיכך יש טעם לפסול את רישיונו למשך 30 יום, כהוראת קצין המשטרה.

חומר הראיות מלמד כי המבקש, על פי דבריו הוא עצמו, היה מודע לאיסור לנהוג לאחר שתיית אלכוהול, אך המבקש, לטענתו, נוכח נסיבות חייו המורכבות, בחר ליטול את הסיכון. המבקש הציג עצמו כאדם פרודוקטיבי, עובד לפרנסתו בשכר מינימום עקב החזר הלוואות , תומך בהוריו הקשישים, דואג לפרנסתם ולפרנסת ילדיו, ואני נכונה להניח כי מדובר בטעות חמורה בשיקול דעתו.

המבקש ביקש מביהמ"ש להתחשב בו ולבטל הפסילה נוכח נסיבות חייו החריגות, בת שנפטרה בהיותה בת 18 ממחלת הסרטן, חווית גרושים כואבת שחווה, והזדקקותו לרישיון הנהיגה לפרנסת בני משפחתו.

גם לאחר ששקלתי את הנסיבות הכואבות, אני עדיין סבורה כי החלטת קצין המשטרה לפסול את המבקש מנהיגה למשך 30 יום, הי נה מידתית ובדין יסודה.

מכל האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת הקצין ועל כן הבקשה נידחת.

המזכירות תחזיר את תיק החקירה למשטרה.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

זכות ערר בחוק.

ניתנה היום, כ' טבת תשע"ח, 07 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אמיר אשל
נתבע: ע"י ב"כ עו"ד
שופט :
עורכי דין: