ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אייל לוי נגד ליאור שריון :

לפני כבוד השופטת דלית ורד

התובע:

אייל לוי
על ידי באי כוחו עו"ד עומר יניב ו/או נדב יניב

נגד

הנתבע:

ליאור שריון
על ידי ב"כ עו"ד חנה בר יוסף ג'ינו

פסק דין

רקע :
התובע הינו בעל דרגת נכות יציבה בשיעור 100%, אשר המוסד לביטוח לאומי אישר לו מענק מיוחד לרכישת רכב, ובעקבות זאת ביקש לרכוש רכב ביבוא אישי מחו"ל. הנתבע עוסק ביבוא רכבים בחו"ל ביבוא אישי, בין היתר, תחת השם "יולי אקסקלוסיבי קאר".

ביום 8.07.2015 נכרת הסכם בין התובע לבין הנתבע לייבוא רכב ביבוא אישי מארה"ב מסוג ג'יפ גראנד צ'ירוקי (להלן- הרכב הראשון) בהסכם זה נקבע כי מחיר הרכב, כולל ע מלת סוכן, אך ללא תוספות מיוחדות שהתובע ביקש, יעמוד על 262.000 ₪. הנתבע הציג לתובע את ההסכם עליו נוהגים לקוחותיו לחתום עמו, וביום 8.07.2015, לאחר שהנתבע כבר איתר רכב ספציפי אשר פרטיו (כולל מספר שלדה) נרשמו בהסכם, נחתם ההסכם כאמור. בסופו של דבר, הצדדים הסכימו לבטל את רכישת הרכב הראשון, ותחת זאת פעל הנתבע עבור התובע לאיתור ורכישת שני רכבים בגרמניה, תחילה רכב מדגם לנד רובר דיסקברי ספורט (להלן- הרכב השני או לנד רובר ספורט) ובהמשך רכב מדגם לנד רובר דיסקברי 4 (להלן- הרכב השלישי או לנד רובר דיסקברי).

טענות הצדדים
טענות התובע:
התובע הסכים להצעת הנתבע לבטל את ההסכם "לרכישת הרכב הראשון", ואולם הוא סייג את התקשרותו בכפוף לכך שעלותו הכוללת של רכב חלופי שיאותר, כולל עמלת סוכן ותשלומי מיסים, לא תעלה על סך של 300.000 ₪ בחשבון הסופי, בכפוף לאישורו הסופי של התובע לאחר שיאותר רכב מתאים ובכפוף לכך שהרכב יעבור בהצלחה בדיקה מכאנית טרם רכישתו.
לאחר שתובע כבר העביר לנתבע את הסך האמור של 69.800 ₪, הנתבע החליט להתכחש לתנאים המוקדמים שהוצבו עובר להתקשרות בעסקה, וביקש לרכוש, מבלי שניתן אישורו המוקדם של התובע, רכב בסכום העולה על 320.000 ₪, ואף לדרוש בגין כך עמלה נוספת, שלא נדונה מעולם וממילא לא הוסכמה עם התובע, בסך 15.000 ₪. לטענת התובע הדרישה לתשלום עמלה בסך של 15.000 ₪ הייתה חסרת תום לב, והנתבע ניסה להתכחש במסגרת חקירתו הנגדית לדרישתו לתשלום עמלה בשיעור האמור.
מיד עם היוודע דבר כוונתו של הנתבע לפעול בניגוד מוחלט לתנאים המוקדמים להתקשרות בעסקה, הודיע התובע, בכתב לנתבע, כי אינו מעוניין לקדם את העסקה ולהתקשר עמו בהסכם לרכישת רכב. התובע ביקש כי הנתבע ישיב לו את הסכומים שנמסרו לו על החשבון הרכישה העתידית והמותנית. ואולם, הנתבע סירב להשיב לתובע את כספו תוך עשיית עושר שלא כדין על חשבונו של התובע.
הנתבע טען שנגרמו לו נזקים עקב הפרת חוזה על ידי התובע ובנוסף נגרמו נזקים לצד שלישי (דילר בגרמניה - שמעון שי), לכן צד שלישי קיזז את נזקיו. לטענת התובע הנתבע כלל לא הוכיח כי התובע הפר הסכם כלשהו שהרי הנתבע לא עמד בתנאים להתקשרות בעסקה. הנתבע לא הוכיח כי יש לו זכות כלשהי לדרוש כספים אלה וממילא לא הוכיח כל נזק כפי שנטען על ידו. בנוסף, על פי דין הנתבע אינו רשאי להעלות טענת קיזוז של צד שלישי, לא כל שכן בהעדר כל הודעת קיזוז כדין מטעם "הדילר". התובע טען כי מעולם לא התקשר בהסכם כלשהוא עם הדילר ובוודאי שלא הסכים לשלם לו שכר טרחה כלשהו. אם הנתבע העביר כספים לדילר בגרמניה הרי שעשה זאת על דעתו בלבד, וככל הנראה על רקע מערכת הסכמים בין הנתבע לדילר, שאינה מעניינו של התובע. בכתב התביעה ציין התובע כי פנה בעצמו לדילר על מנת שישיב לו את כספו, אולם הלה סירב להשיב את הכספים בטענה כי הרכב השלישי נרכש בפועל.
לגבי פיצוי מוסכם על סך 20.000 ₪ בגין הפרת ההסכם מיום 8.7.15, הרי התובע טען שמעולם לא הפר את ההסכם בנוגע לרכישת הרכב הראשון, והנתבע הוא זה שהעלה את הרעיון לייבא רכב מגרמניה במקום מארצות הברית, וכי ממילא זניחת ההסכם הראשון נעשתה בהסכמה.
על מנת לבסס באופן מלאכותי נזקים שלא היו, הצהיר הנתבע כי לכאורה נרכשו בפועל שני רכבים עבור התובע בגרמניה. אולם, הנתבע לא הציג שום ראיה בתמיכה לאמיתות תוכנה של טענתו. הנתבע נמנע מלהגיש תצהיר מטעם מי שלטענתו רכש את הרכבים ונמנע מלהעיד את עורך המסמכים לגביהם טען כי הם "הסכמי רכישה". יש לציין שכידוע " אי הבאת עד רלבנטי שכזה ואי צרוף כדין של ראיה קריטית כגון הסכם רכישה מעידים כי יש חשש מעדותו וכי אותה ראיה הייתה פועלת כנגד הנתבע". בתמיכה לטענת הנתבע בדבר רכישת הרכב הראשון מגרמניה, צירף הנתבע מסמך מיום 13.7.15 אשר כלל אינו חתום, ושם של התובע כלל לא מופיע עליו. יותר על כך, מדובר רק בהזמנה המחייבת את המוכר – הסוכנות, ובהעדר אישור וחתימה בתחתית מצד הקונה, לא בוצעה כל הזמנה ואין לה תוקף מחייב. מכל מקום, הרכב השני מגרמניה שנטען כי נרכש בפועל הוא כלל לא הרכב אותו ביקש התובע. ביום 19.7.15 הנתבע בעצמו אישר, כי בהתאם למוסכם, התובע לא ישלם מעל 300.000 ₪ בחשבון סופי. מובן מאליו שסופי פירושו לרבות תוספות.
הנתבע דרש בכתב הגנתו תשלום בסך של 1600 יורו בגין נסיעתו לגרמניה ביום 22.7.15, אולם הוכח באמצעות הודעת sms , כי הנתבע חזר מגרמניה ביום 27.2.15 מבלי שאיתר כל רכב לתובע, שלא לומר רכש רכב. יתר על כן, הנתבע נסע בכלל כדי לטפל בלקוחות אחרים. הנתבע לא זכאי להחזר הוצאות אלא סוכם כי שכרו יהיה מעלות רכישת הרכב, קרי תלוי תוצאה. באותו אופן גם טענת הנתבע לנזקים בסך של 50,000 ₪ היות ו"הדילר" אינו מוכן לרכוש עבור לקוחות הנתבע רכבים אלא אם כל הכסף יועבר אליו מראש, לא נתמכה בראיה כלשהי. מדובר בנזק עתידי וספקולטיבי שאין לו כל בסיס.

יש לציין כי טופס הזמנה מיום 6.8.15 בהתייחס לרכב השלישי, לפי לשונו, כמפורט בתרגום הנוטריוני, כפוף לחתימה על הסכם רכישה עתידי. כאן המקום להדגיש כי ההסכם לרכישת הרכב השלישי נוגע לרכב מסוג לנד רובר דיסקברי 3, זאת בעוד הנתבע ביקש לרכוש לנד רובר דיסקב רי 4.
אם הנתבע סבור כי מגיעה לו עמלה, אף שלא נרכש כל רכב, היה עליו לתבוע שכר ראוי ולהוכיח שיעורו באמצעות חוות דעת מומחה, כנדרש על פי דין. במקום זאת, הנתבע דרש את שכר הטרחה החוזי בגין רכישת 2 רכבים בסך של 20.000 ₪ . מכל מקום, אף אם טענות הנתבע היו נכונות, הרי הוא היה זכאי לסך 20.000 ₪, קרי פחות מ-% 30 מסך כספי התובע המוחזקים אצלו שלא כדין בבחינת עשיית עושר ולא במשפט.
לגבי טענת הנתבע לעניין של הערמת מס על ידי התובע – מדובר לא רק בהרחבת חזית מצד של הנתבע, אלא מדובר בטענה שקרית.
התובע זכאי לפיצוי בגין נזקיו אשר הועמדו לצורכי אגרה ע"ס 5.000 ₪.

טענות הנתבע:
מחיר הרכב הראשון מסוג גי'פ גרנד שירוקי עמד על 27,000 דולר, ולאחר תשלום מיסים בשיעור של 116% (בסכום של 31,320 דולר) עמלת הנתבע והוצאות נלוות כולל הובלה, סוכם כי מחירו יעמוד על 262,000 ₪, לא כולל התוספות שנמנו בסעיף 13 להסכם, אשר הוסכם במפורש בכתב כי אינן כלולות במחיר הרכב.
לפני רכישה בפועל של הרכב הראשון, לאחר שכל הפרטים סוכמו מול ה"דילר" בארה"ב, חזר בו התובע מרצונו לרכוש את הרכב , וביקש מהנתבע ולרכוש עבורו, רכב יקר יותר, מסוג לנד רובר ספורט, הפעם מגרמניה (להלן: "הרכב השני"), זאת עקב פרסומים בישראל אודות הרכב שהתובע ראה.
טענת התובע, כי הייתה זאת הצעתו של הנתבע לאתר רכב חלופי, אינה הגיונית. הנתבע כבר ביצע עבודה, ואם התובע לא היה משנה את דעתו, כבר בשלב זה היה הנתבע זכאי לשכר טרחה בסך של 10,000 ₪בגין הרכב הראשון.
נוכח בקשת התובע לשינוי סוג הרכב הנרכש, הנתבע פנה אל ה"דילר" בגרמניה, מר שמעון שי, על מנת שיאתר עבור התובע רכב מסוג לנדר ר ובר ספורט. משאותר הרכב המבוקש , משאושרה רכישתו על ידי התובע, נרכש בפועל הרכב השני בעלות של 32,100 יורו (לפני מסים בשיעור %116 המסתכמים בסך 37,236 יורו ובסה"כ כ- 290.000 ₪, לא כולל הובלה והוצאות נלוות). בשלב זה, ביקש התובע אישור כי המחיר הכולל של הרכב השני לא יעלה על 300.000 ₪, והנתבע אכן אישר בדוא"ל מיום 19.7.15 כי עבור הרכב השני ( מסוג לנד רובר ספורט), התובע לא יידרש לשלם יותר מאשר 300.000 ₪ ללא התוספות.
הטענה בדבר כוונה להשקיע ברכישת רכב סכום של עד 300,000 ₪, יכולה להיות נכונה לגבי הרכבים הראשון והשני, אך לא לגבי הרכב השלישי שמחירו עמד על 40,000 יורו.
הכספים שהועברו מהתובע אל הנתבע, בסך כולל של 15,000 יורו לא נועדו להישאר אצל הנתבע, אלא לממן את רכישת הרכב וההוצאות בחו"ל. הנתבע שימש אך "צינור" להעברת הכספים, ובשום אופן איננו אחראי להשבתם, אם ה"דילר" לא השיב לו את הכספים, זאת משפעל על פי הוראות התובע עת העביר את הכספים ל"דילר".
לאחר חתימת ההסכם לרכישת הרכב השני, התובע ביקש לבטל את העסקה, בטענה שהתכוון לרכוש רכב מסוג לנד רובר ספורט בעל הספק מנוע של 190 כוחות סוס, ולא 150 כוחות סוס, כפי נתוני הדגם שנרכש. הנתבע פנה מיד ל"דילר", על מנת שיפעל לביטול ההסכם לרכישת הרכב השני. למזלו של התובע, ה"דילר" הצליח לבטל את ההסכם לרכישת הרכב השני, מבלי לשלם למוכרת כל קנס שהוא , אך ה"דילר" לא הסכים בשום פנים ואופן לוותר על עמלתו הוא.
טענת התובע לפיה הרכב השני "לא נרכש" – מנוגדת לדוא"ל שהוא עצמו כתב ל"דילר" ביום 20.7.15, " הדגם שנרכש בהתאם להסכם שצירפת..." הנתבע ידע שהרכב השני נרכש בפועל – וחרף זאת הורה על ביטול הרכישה.
לאחר ביטול הרכישה של הרכב השני, ביקש התובע לרכוש רכב יקר יותר, מדגם לנד רובר דיסקברי ה"דילר" איתר בסוכנות של לנד רובר בגרמנירכב השלישי. ביום 6.8.15 קיבל ה"דילר" את חוזה ההזמנה מהסוכנות האמורה, ושלח אל התובע את פרטי הרכב שאותר. התובע בדק מספר ימים את נתוני הרכב המוצע, לרבות באמצעות סוכנות של לנד רובר בישראל, וביום 11.8.15 אישר סופית את רכישת הרכב השלישי, כאשר בהודעת הדוא"ל ששלח התובע נרשם בשורה של "הנדון" מספר השלדה של הרכב הספציפי. משאישר התובע את הרכישה של הרכב הספציפי, נרכש עבורו הרכב.
לאחר רכישת הרכב השלישי, נזכר התובע לבקש "לאשרר" שהסכום הכולל שהוא ישלם יהיה בסך של 300.000 ₪, על אף שידע כי מחירו של הרכב השלישי עמד על 40,000 יורו. הנתבע השיב לזאת –שאין סיכוי לשלם 300,000 בלבד, עבור רכב שהוא הרבה יותר יקר מהרכבים הראשון והשני.
התובע היה כל העת בקשר ישיר עם שמעון שי, "הדילר" בגרמניה , וידע כל העת את מחירי הרכבים שהוצעו לו. התובע ראה את כל המודעות שאליהן פנה הדילר בגרמניה והיה שותף מלא, פעיל ודעתן בבחירת הרכב.

  1. הנתבע העביר כל הכספים שקיבל מתובע, ישירות לידי שמעון שי, ה"דילר" בגרמניה. (15.000 יורו)
  2. הנתבע נשא בהוצאות נסיעה לחו"ל, השכרת רכב ושהיה בבית מלון, לצורך מתן שירות לתובע – בסך של 1.600 יורו, ועל הנתבע לשאת בהוצאות אלה.
  3. ה"דילר" מגרמניה קיזז את שכרו בגין רכישת הרכב השני בסך של 2.000 יורו. בגינם הוציא חשבונית מס לטובת התובע.
  4. ה"דילר" מגרמניה קיזז את שכרו בגין רכישת הרכב השלישי בסך 2.000 יורו, וכן תשלום שנאלץ לשלם כפיצוי בגין ביטול ההסכם בסך של 4.000 יורו, ובסך הכל 6.000 יורו – בגינם הוציא חשבונית מס לטובת התובע.
  5. ה"דילר" החזיר לנתבע כ- 5.000 יורו. מהם הנתבע מקזז את שכרו בגין רכישת 3 רכבים בסך של 10.000 ₪ לכל רכב ובסך הכול 30.000 ₪. עוד הנתבע מקזז פיצוי מוסכם בסך שך 20.00 ₪ בגין הפרת ההסכם שנכרת בין הצדדים ביום 8.7.15.

בנסיבות דנן, אין מדובר בקיזוז של צד ג', שהרי הדילר הוציא חשבוניות מס לתובע ישירות, חשבוניות אותן נמנע התובע מלהציג ואלו הוצגו ע"י הנתבע.
6) התובע גרם לנתבע נזקים המוערכים על ידו בסך 50.000 ₪ שכן, ה"דילר" בגרמניה, איננו מוכן לרכוש עבור לקוחות הנתבע רכבים, אלא אם כל הכסף יועבר מראש אליו. משכך, הנתבע מעריך כי לפחות 5 לקוחות פוטנציאליים, לא ירכשו בתיווכו רכבים, ולא יסכימו לשלם את כל הכסף מראש, לפני שנחתם הסכם עם מוכר הרכב.
התובע לא זכאי לכל החזר כספי שהוא. נהפוך הוא, הנתבע שומר על זכותו לתבוע נזקים מהתובע.
דיון והכרעה :

1.בין הצדדים נחתם ביום 8.7.15 "הסכם יבוא אישי" המסדיר את ההתקשרות ביניהם וכן את התנאים לרכישת וייבוא הרכב( לישראל להלן- הסכם הרכישה) וכך התחייב הנתבע כי לרכב הנרכש אין תאונות קודמות או תיקוני צבע (סעיף 2) כי הוא ידאג לסידורים הדרושים לצורך משלוח הרכב לישראל, ולשחרורו מהמכס (סעיפים 3 ו- 5 להסכם). סוכם כי שכר טרחת הנתבע יעמוד על 10,000 ₪, וכי אם עלות הרכב בפועל תעלה על מחיר הרכב כפי שנקבע בחוזה, ההפרש ייגרע מעמלת הסוכן (סעיף 8 להסכם). כן נקבע כי המקדמה בגין הרכב תעמוד על 20,000 ₪, וכי אם מי מהצדדים יפר את ההסכם סכום הפיצוי יהיה בגובה סכום המקדמה, היינו 20,000 ₪ (סעיפים 10 ו- 13 להסכם).
ההסכם עסק ברכישת רכב מסוג ג'יפ גרנד צירוקי , אך הנתבע נתן את הסכמתו להחלפת הרכב הנרכש לרכב אחר, מדגם לנד רובר ספורט. בהמשך, שינה התובע את הזמנתו לרכב מסוג לנד רובר דיסקברי. הנני בדעה כי הסכם הרכישה לא בוטל, אלא הוראותיו המסדירות את התחייבויות הצדדים בנוגע לנושא ההתקשרות, שעניינו רכישה ויבוא אישי של רכב לישראל, המשיכו לחול גם בהתייחס לרכבים החלופיים שהתובע הזמין בחו"ל באמצעות הנתבע.
התובע הסתמך על ההסכם על מנת לטעון כי שכר טרחתו של הנתבע עומד על 10,000 ₪, ויצא חוצץ כנגד הנתבע אשר דרש בהתייחס לרכב השלישי שכר בסך של 15,000 ₪ בטענה כי דרישתו של הנתבע הייתה בניגוד למוסכם. ואולם לא היה בידי התובע כל מסמך המעגן שכר טרחה בסכום של 10,000 ₪, מלבד האמור בהסכם הרכישה. זאת ועוד, התובע טען בכתב תביעתו כי התנאים שעמדו בבסיס הסכם הרכישה לרבות רף מחיר רכב בסך של 300,000 ₪ וכן בדיקה של הרכב עובר לרכישה (על פי סעיף 16 להסכם הרכישה) המשיכו לחול גם בהתייחס לרכבים הנוספים שהוזמנו.

עם חתימת הסכם הרכישה שילם התובע במזומן סך של 8000 ₪, התובע לא דרש מעולם את החזר הסכום. במקום זאת, ואף על שבוטלה ההסכמה לרכישת רכב מתוצרת ג'יפ, התובע השלים את סכום המקדמה לסך של 20,000 ₪, כפי הנדרש על פי הסכם הרכישזאת לאחר שעמדה על הפרק עסקת רכישת הרכב השני. בהמשך, ועל פי בקשת התובע, המקדמה הוסבה לרכב השלישי שהתובע הזמין באמצעות הנתבע.
וכך, בהודעת דוא"ל מיום 14.7.15 הנתבע התבקש לאשר כי קיבל מקדמה בסכום של 20,000 ₪, עבור רכישת הרכב מסוג לנד רובר ספורט. בהמשך המקדמה הוסבה לרכב מסוג לנד רובר דיסקברי, והנתבע אישר ביום 22.7.15 קבלת סך של 12,000 יורו בשקלים (49,800 ₪), על חשבון רכישת רכב מסוג לנד רובר דיסקברי, כולל 20,000 ₪, המקדמה שכבר שולמה.
לאור הנתונים שלעיל, אני סבורה כי כלל הוראות הסכם הרכישה המשיכו לחול ביחסים שבין הצדדים, לרבות האביזרים שהתובע דרש כי יתווספו לרכב על פי סעיף 14 להסכם, אך תוך כדי שינוי דגם הרכב הנרכש ומחירו. לא עלה בידי התובע להציג כל הסכם אחר שנערך בין הצדדים המסדיר את התחייבויות ההדדיות שנטלו על עצמם. הנתבע אישר בחקירתו כי לפי ההסכם הוא זכאי לשכר טרחה בסך של 10,000 ₪ בלבד (עמ' 17, שורות 7-10). התובע מצדו הסתמך על ההוראות ההסכם בנוגע לשכר טרחת הנתבע, אך מאידך, ב נוגע לפיצויים המסוכמים (שהם כסכום המקדמה, שכאמור הוסבה לרכבים הנוספים), טען כי הוראה זו חלה אך בהתייחס לרכב מסוג ג'יפ גרנד צירוקי. אני סבורה כי אימוץ סלקטיבי של הוראות הסכם אינו יכול להתקבל, ויש בו משום חוסר תום לב.

2. העסקה לרכישת ג'יפ מדגם גרנד שירוקי מארצות הברית בוטלה בהסכמה. הנתבע אישר בחקירתו כי אחרי שהתובע התעניין ברכב מסוג לנד רובר ספורט, הוא "זרם" עם התובע, והסכים לביטול.
התובע טען כי הנתבע המליץ לו להחליף את סוג הרכב הנרכש, נוכח לוח הזמנים הקצר שבמסגרתו נדרש התובע לייבא את הרכב, וכי הוא קיבל המלצה זו והסכים לרכישת רכב יקר יותר מגרמניה בסכום של עד 300,000 ₪.

הנתבע העיד כי "היה פרסום בארץ של מבצע של רכב דיסקברי ספורט 0 קילומטר 399,000 ₪ אם אני לא טועה ואז עלה רעיון לחפש כזה רכב משומש ולהביא אותו בערכים של כ-300,000 ₪. אם זה יכול להתכנס למספרים של 300,000 ₪. זה היה רעיון של התובע. זה לא יכול להיות רעיון שלי. לא הגיוני גם שאני אחפש לו רכב אחר לאחר שאיתרתי לו רכב ספציפי וחתמתי עליו"(פרוטוקול עמ' 12, שורות 15-19). כפי שניתן להבין, לאחר שנכרת הסכם הרכישה בין הצדדים, הנתבע פעל על מנת לשריין עבור התובע את הרכב מסוג ג'יפ גרנד שירוקי, ואולם היות והתובע הודיע עוד באותו יום על כוונתו לרכוש רכב אחר במקום הרכב האמור, הנתבע הסכים לכך.
בהקשר זה יובהר כי לכאורה לא היה לנתבע אינטרס להציע לתובע רכב יקר יותר, שכן עמלתו היא בסכום קבוע, בסך של 10,000 ₪.
3. הרכב השני, מסוג לנד רובר ספורט, אכן אותר עבור התובע, והתובע עודכן בקשר לנתוני הרכב. נתוני הרכב וצילומיו נשלחו אליו ביום 8.7.15 בשעה 20:36. ביום 9.7.15 שלח התובע הודעה דוא"ל, תוך בקשה כי הנתבע יסדיר אחריות יצרן לרכב. להודעה זו צירף התובע העתק מתעודת הזהות שלו ורישיון הנהיגה, זאת במטרה לקדם את הליך רכישת וייבוא הרכב.
ביום 14.7.15 שלח התובע הודעת דוא"ל לנתבע בה ציין כי למען הסדר הטוב, הוא מעלה על הכתב את ההסכמה לפיה רכישת הרכב כפופה לבדיקת תקינות. כן ציין כי העביר לנתבע את סכום המקדמה בסך של 20,000 ₪, וביקש כי הנתבע יאשר את קבלת הסכום. ביום 15.7.15 שלח התובע הודעת דוא"ל לה צירף קישור לפרסום של כיסאות אורתופדיים, וביקש מהנתבע לברר את עלויות רכישת כיסא אורתופדי מהדגמים שהציע, והרכבתו בגרמניה. בהודעת דוא"ל נוספת מיום 15.7.15 ביקש התובע לקבל את ההסכם לרכישת רכב שנחתם באותו יום מול לנד רובר, וכן ביקש לקבל דוח בדיקה של הרכב מטעם מוסך מורשה (ולא מטעם סוכנות לנד רובר). בקשה נוספת שהעלה התובע היא כי יותקנו ברכב אביזרים ותוספות, כגון מתלי אויר.
אני סבורה כי ממכלול הודעות אלה עולה כי התובע נתן את אישורו לעסקה, היה מעורב בפרטי העסקה, ואף העלה דרישות שונות שהיו חשובות מבחינתו, כתנאי לרכישת הרכב.
ביום 19.7.15, התובע ערך תחשיב של מחיר הרכב כולל מיסים בשיעור של 116%, ושלח את התחשיב לנתבע, תוך כדי כך שהפנה את הנתבע לכך שעל פי התחשיב התשלום עבור הרכב יסתכם בסך של 310,000 ₪, זאת על אף שבין הצדדים סוכם כי התשלום האמור לא יעלה על 300,000 ₪. הנתבע בתגובה אישר בכתב כי התובע לא ישלם מעל סך של 300,000 ₪.
בהודעה שניה מאותו יום תיקן התובע את התחשיב, ועל פי התחשיב המעודכן התשלום עבור הרכב יסתכם בסך של 302,864 ₪. התובע ביקש מהנתבע לאשר כי במידה ויוטל "מס עשירים" (מס המוטל על רכב שמחירו עולה על 300,000 ₪) הנתבע יישא בהפרשי המס . בתגובה, הנתבע אישר כי אכן יישא בסכום העודף.
ראוי לציין כי הדרישה שהעלה התובע לפיה הנתבע יישא בתשלום המס הנוסף שיידרש מעל סך של 300,000 ש"ח, מתיישבת עם הוראות סעיף 8 של הסכם הרכישה מיום 8.7.15, בו נקבע כי "במידה ועלות הרכב תעלה על הסכום כולל עמלת סוכן, ההפרש ייגרע מעמלת הסוכן".

בכתב התביעה אין כל זכר לרכישת הרכב השני. עסקינן בעניין מהותי במסגרת השתלשלות העסקה שבין הצדדים, אך נושא זה כלל לא הוזכר בכתב התביעה. במקום זאת, הוזכרה וצוטטה התכתובת שנוהלה בין הצדדים ביום 19.7.15 לפיה התחייב הנתבע כי התובע לא יישא בסכום העולה על 300,000 ₪, אך תכתובת זו יוחסה לרכב השלישי. לא היה מקום להתייחס לתכתובת האמורה בהקשר לרכב השלישי, בפרט ללא גילוי עובדת קיומה של עסקה לרכישת הרכב השני. במועד התכתובת עדיין לא עמדה על הפרק רכישת הרכב השלישי, והעסקה לרכישת הרכב השני עדיין עמדה בתוקפה. יוטעם כי מחיר הרכב השני עמד על 32,110 יורו, ואילו מחיר הרכב השלישי עמד על סכום של 40,000 יורו לערך, והתובע ידע היטב כי מדובר בשני כלי רכב שונים בעלי תג מחיר שונה.

משהושגה הסכמה מחייבת ביום 19.7.15, כי התובע לא יישא בתשלום העולה על 300,000 ₪ בגין רכיש ת הרכב השני, עדיין לא הסתיימה הפרשה. יום לאחר מכן, ביום 20.7.15, שלח התובע הודעת דוא"ל ל"דילר", ובה טען כי על פי ההסכם הרכב שנרכש הוא בעל הספק מנוע של 150 כוחות סוס, ואילו הוא ביקש רכב בעל 190 כוחות סוס. בכך באה לסיומה העסקה השנייה, תוך ביטולה על ידי התובע.
הנתבע מסר בעדותו כי "ההשתלשלות הייתה כזו אחרי שהוא ביקש מנוע אחר, הוא התכוון למנוע אחר ברובר דיסקברי ספורט אז חשבנו מה עושים ואז הוא הציע אולי יש אפשרות ללכת על רובר דיסקברי 4 שבא כבר עם רוב התוספות שהוא ביקש חוץ מהכיסא האורתופדי "(פרוטוקול עמ' 13 שורות 13-15). בהקשר זה ציין הנתבע כי מחיר האביזרים שהתובע ביקש להוסיף לרכב השני עמד על סכום של 20,000 ₪ עד 30,000 ₪, היות והאביזרים באירופה יקרים יותר מאשר בארצות הברית. יובהר כי מחיר האביזרים הנוספים שהתובע ביקש לרכוש עבורו (עוד מלכתחילה) אינו כלול במחיר הרכב, זאת לפי המוסכם על הצדדים כאמור בסעיף 14 של הסכם הרכישה.
לא מן הנמנע כי ביטול ההתקשרות בגין הרכב השני, נעוצה בעובדה שהתובע שינה את טעמו, והחליט לרכוש רכב מדגם אחר. ואכן, התובע לא ביקש כי יירכש עבורו רכב מדגם לנד רובר ספורט בעל הספק מנוע של 190 כוחות סוס, אלא ביקש עתה כי יירכש עבורו רכב מדגם לנד רובר דיסקברי. ייתכן כי התובע סבר כי בחשבון הסופי (הכולל את מחיר הרכב בתוספת תמחור נפרד עבור האביזרים) הסכום שיישלם יהיה זהה, זאת הואיל ומחירו של רכב מדגם לנד רובר דיסקברי אמנם יקר יותר, אך ברכב עצמו מותקנים מרבית האביזרים שהתובע ביקש מלכתחילה.
זאת ועוד, כפי שהוצג לעיל, התובע העלה על הכתב, את דרישותיו הספציפיות בהתייחס לרכב השני, אך לא הייתה ברשותו כל אסמכתא כי מלכתחילה ביקש רכב בעל הספק מנוע של 190 כוחות סוס.
על כך יש להוסיף כי התובע הסתבך בעדותו כשניסה להסביר כי רכב בעל הספק מנוע של 190 כוחות סוס אינו בהכרח טוב יותר מרכב בעל הספק מנוע של 150 כוחות סוס, ומשנשאל על ידי בית המשפט מדוע אם כך ביטל את ההסכם לרכישת הרכב השני שהיה בעל הספק מנוע של 150 כוחות סוס, לא היה בפיו כל הסבר ענייני (פרוטוקול עמ' 8 שורות 25- 31).

הנתבע טען כי ההסכם לרכישת הרכב השני נחתם בפועל על ידי ה"דילר", וכי הנוסח שהוצג לבית המשפט הוא נוסח ראשוני, לא חתום, אולם בהמשך ה"דילר" ביקש לשנות את ההסכם כך שי היה על שם התובע (ולא על שמו), ורק לאחר שנערך השינוי האמור, הדילר חתם על ההסכם, בשם התובע. לטענתו, היות וההסכם היה על שם התובע (הגר בישראל), ה"דילר" הצליח שלא לשלם פיצוי למוכרת בגין ביטול ההסכם (פרוטוקול עמ' 13שורות31-33, עמ' 14 שורות 15-18) .
לשם הוכחת טענה זו בדבר חתימת ההסכם, היה על הנתבע להמציא את ההסכם החתום, אך הדבר לא בוצע. עם זאת, ההסכם נשלח לתובע על ידי ה"דילר", ובהודעת הדוא"ל ששלח התובע ל"דילר" ביום 20.7.15 התובע התייחס להסכם כאל הסכם מחייב לכל דבר ועניין, משציין בהודעה זו, "הרכב שנרכש בהתאם להסכם שצרפת...". ניתן להניח כי אם היה מדובר בטיוטת הסכם בלתי חתומה, התובע לא היה "הדגם שנרכש בהתאם להסכם שצרפת" (כפי שרשם בהודעתו מיום 20.7.15), זאת בפרט כאשר התובע הוא עו"ד בהכשרתו.

כשלעצמי, הנני סבורה כי נוכח העובדה שהתובע חזר בו מאישורו לרכישת הרכב השני, הנתבע זכאי לתשלום בגין איתור הרכב השני והטיפול בדרישותיו הספציפיות של התובע, כפי שהוצגו לעיל. ו אולם מהקבלה עליה חתם הנתבע ביום 22.7.15 (נספח 4 לכתב התביעה), שוכנעתי כי הנתבע ויתר על שכרו בגין הרכב השני, כפי הנראה, היות והאמין כי יזכה לשכר בגין רכישת הרכב השלישי.
אבהיר שוב, ביום 20.7.15 התובע חזר בו מאישורו לרכישת רכב מדגם לנד רובר ספורט, ועתה חפץ ברכישת רכב מדגם לנד רובר דיסקברי. ביום 22.7.15 נסע הנתבע לגרמניה. טרם הנסיעה מסר התובע לנתבע במזומן סך של 49,8000 ₪ (12,000 יורו). הנתבע חתם על קבלה בה צוין כי הסכום האמור בסך של 49.800 ₪ בתוספת המקדמה שניתנה בעבר בסך של 20,000 ₪ נמסרו לו על חשבון רכישת לנד רובר דיסקברי (הרכב השלישי).הנני סבורה כי משלא דרש הנתבע באותו מעמד כי מסכום המקדמה יקוזז שכרו בגין רכישת הרכב השני, היה בכך מצג מטעמו לפיו ויתר על קבלת שכר בגין הרכב השני.

ואולם, ה"דילר לא ויתר על שכרו בסך של 2000 יורו בגין המאמצים שהשקיע ברכישת הרכב השני עבור התובע, וקיזז את הסכום מכספיי התובע שהועברו לו על ידי הנתבע, והוציא חשבונית על שם התובע בגין שכרו זה. משהועברו הכספים לדילר בהסכמת התובע (כפי שעוד יובהר), ואינם מצויים ברשות הנתבע, הרי הנתבע אינו יכול להשיב כספים אלה, ואף אינו צריך להשיבם היות ושימש אך ורק כלי להעברת כספים אלה לדילר עבור התובע. יובהר כי התובע אכן פנה בפועל לדילר בדרישה להשבת הכספים, אך פנייתו להשבת הכספים, נענתה בשלילה.

בכתב התשובה טען התובע לראשונה כי הכספים שמסר לנתבע הועברו ל"דילר" על דעתו של הנתבע בלבד. טענה זו יש לדחות מכל וכל. משנשאל הנתבע אם קיבל אישור מהתובע להעביר את הכספ ים ל"דילר" בגרמניה, השיב הנתבע כי זו הסיבה שבגינה, בשעה 08:00 בבוקר, ביום בו טס לגרמניה, התייצב אצלו התובע, ומסר לו סכום במזומן בסך של 50,000 ₪ לערך (פרוטוקול עמ' 16, שורות 21-22).
מצאתי לקבל עדות זו כמהימנה. אכן, לא הייתה לתובע כל סיבה אחרת להעביר לנתבע כספים במזומן באותו עיתוי, וניתן היה לבצע העברה בנקאית בהמשך, ככל שהנתבע היה מאתר רכב מתאים בגרמניה. נזכיר כי לפי הוראות סעיף 10 של הסכם הרכישה בתוך יומיים מיום רכישת הרכב יש לבצע העברה בנקאית של מחיר הרכב. לא הייתה כל סיבה למהר ולהקדים תשלום בסכום כזה, עבור רכב שעדיין לא אותר, ולא כל שכן, עדיין לא נרכש.
ראיה התומכת בעדות הנתבע כי הכספים הועברו ל"דילר" על פי הסכמת התובע, היא העובדה כי מששב הנתבע לישראל ביום 27.2.15, הודיע לתובע כי במהלך הנסיעה לא אותר עבורו רכב מתאים. חרף זאת, התובע לא ביקש מהנתבע כי ישיב לו את הכספים, היות והתובע ידע כי הכספים הועברו ל"דילר".
זאת ועוד, במקרה דנן התקיים קשר ישיר ורצוף בין הנתבע לבין ה"דילר", זאת כעולה מההתכתבויות שנוהלו ביניהם, וכן מאישורו של התובע במהלך עדותו כי התכתב עם הדילר, שלח לו הודעות SMS, וניהל עמו שיחות טלפון. בנסיבות אלה, ניתן לראות בדילר משום שלוחו של התובע, אשר התובע העביר לו הנחיות במישרין.
לחילופין, אני סבורה כי הדילר היה בגדר נאמן ישירות כלפי התובע, בנוגע לכספים שהועברו לחזקתו ומשמרתו של ה"דילר", על פי הסכמת התובע. ואכן, הדילר הוציא את החשבונית על סך של 2000 יורו על שם התובע במישרין. התובע רשאי לנקוט בהליכים כנגד הדילר, אך אין מקום לדרוש מהנתבע ששימש אך כלי להעברת הכספים , שישיב כספים שלא הושבו לו ואינם ברשותו.

3. הרכב השלישי אותר עבור התובע, והנתבע שלח לתובע צילומים של הרכב, תוך ציון מפורש כי מחיר הרכב הוא 41,000 יורו. הדילר קיבל ביום 6.8.15 מסוכנות לנד רובר, "חוזה להזמנה מחייבת של רכב יד שנייה". במסמך נאמר כי ההזמנה תהיה בתוקף עד 10 ימים, או בהתאם לצורך עד שבועיים. כלומר, במקרה הרגיל ניתן היה לאשר את ההזמנה בתוך 10 ימים. נתוני הרכב על פי טופס ההזמנה מיום 6.8.15, לרבות מספר השלדה, נמסרו לתובע. בעקבות כך, התובע פנה ביום 9.8.15 לסוכנות של לנד רובר בישראל, ובדק את ספר הרכב. הלקח מרכישת הרכב השני נלמד, והתובע נדרש בזו הפעם לאשר את רכישת הרכב בכתב תוך ציון מספר השלדה של הרכב. ביום 11.8.15, שלח התובע הודעת דוא"ל, בה אישר במפורש את רכישת הרכב, שמספר השלדה שלו נרשם בכותרת ההודעה.
אני סבורה כי בזו הפעם ננקטה זהירות בכל הנוגע להתנהלות אל מול התובע, זאת נוכח ניסיון העבר, וכי ההליך בוצע באופן מסודר, תוך דרישה כי התובע יאשר במפורש ובכתב את רכישת הרכב הספציפי.

התובע טען כי עורך חוזה ההזמנה או הגורם שחתם עליו בגרמניה, לא זומן לעדות, ולפיכך לא ניתן לקבל כראיה את החוזה. חוזה ההזמנה הוא טופס מודפס שהתנאים בו הם לכאורה בגדר חוזה אחיד, שהוצא על ידי סוכנות לנד רובר בגרמניה. הנתבע לא טען מעולם כי החוזה על פיו נרכש עבורו הרכב אינו אותנטי, ואף כיום לא הצביע על כל נימוק ענייני מדוע יש לפקפק בתוקפו או בנכונותו של האמור בחוזה. לפיכך, מצאתי לדחות טענה זו.

כאמור, התובע אישר את רכישת הרכב ביום 11.8.15, אך למחרת התובע חזר בו מהאישור שנתן, ז את כדפוס פעולה שאפיין את התנהלותו בעסקה דנן. ביום 12.8.15 שלח התובע הודעת דוא"ל לנתבע ובו התנה את רכישת הרכב בכך שהתשלום לא יעלה על סכום של 300,000 ₪ כולל המיסים. משלא הסכים הנתבע להתחייב על מחיר זה, וטען כי מחיר מוצהר נמוך לא יהיה מקובל על המכס, ביטל התובע את העסקה. או אז, השיב לו הנתבע כדלקמן: "אתה לא יכול להחליף בין מכוניות, לבחור דגמים יותר יקרים יותר ולצפות שהמחיר יישאר אותו דבר. אין דבר כזה". הנתבע הוסיף כי כל המספרים היו ידועים לתובע מראש, ולא ניתן לסיים את הרכישה של רכב שהוא הרבה יותר יקר מהג'יפ או לנד רובר ספורט באותו מחיר.
אני סבורה כי דרישתו של התובע כי מחיר רכב מדגם לנד רובר דיסקברי לא יעלה על 300,00 ₪ הועלתה בחוסר תום לב מובהק. לא הייתה לתובע כל סיבה עניינית לבטל את רכישת הרכב, ומכאן שהתובע פעל שלא כדין כשביטל את ההסכם. התובע לא היה רשאי לצפות כי הסכום שישלם עבור רכב מדגם לנד רובר דיסקברי, שמחירו עמד על סכום של 40,000 יורו, לערך, יהיה זהה לסכום שהיה עליו לשלם עבור הרכב השני מדגם לנד רובר ספורט, שמחירו עמד על 32,000 יורו לערך. ההסכמה כי מחיר הרכב לא יעלה על 300,000 ₪ הייתה רלוונטית בהתייחס לרכב השני, שמחירו היה זול יותר, אך הדרישה כי אותה הסכמה תחול גם על רכב יקר יותר, היא דרישה בלתי סבירה ובלתי הוגנת. לכך יש להוסיף כי הדרישה האמורה הועלתה בדיעבד, לאחר שהתובע אישר בכתב את רכישת הרכב הספציפי על פי מספר שלדה.
טענה נוספת שהעלה התובע היא כי הרכב שנרכש היה מדגם לנד רובר דיסקברי 3, בעוד הוא הזמין רכב מדגם לנד רובר דיסקברי 4. עסקינן בטענה כבושה ומאוחרת, שלא הועלתה בהודעות הדוא"ל ששלח התובע אשר במסגרתן ביטל את ההסכם. טענה זו אף לא הועלתה בכתב התביעה או בכתב התשובה מטעם התובע. לא זו אף זו, התובע ערך בדיקה של ספר הרכב הספציפי בסוכנות לנד רובר בישראל, ומכאן שנתוני הרכב היו נהירים לו.
בסופו של דבר, ה"דילר" גבה את שכרו בגין רכישת הרכב השלישי בסל של 2000 יורו, וכן סכום נוסף של 4000 יורו בגין הפיצויים שנדרש לשלם למוכרת עקב ביטול הרכישה של הרכב השלישי. בגין כך הוציא ה"דילר חשבונית מתאימה על שם התובע.
בהתייחס לכספים שנמסרו ל"דילר על פי הסכמת התובע, הרי כפי שהובהר, אין לחייב את הנתבע אלא בסכומים שהוחזרו לו בפועל.
בנוסף, אני סבורה כי נוכח הפרת הסכם הרכישה על ידי התובע בהתייחס לרכב השלישי, זכאי הנתבע על פי הוראת סעיף 13 של הסכם הרכישה לפיצויים מסוכמים בסכום של 20,000 ₪, שהם כסכום המקדמה, זאת נוכח הפרת הסכם הרכישה על ידי התובע. משזכאי הנתבע לפיצויים מוסכמים כאמור, אין מקום לדרוש גם פיצוי בגין נזק בפועל בדמות הוצאות נסיעה לגרמניה, מה גם שהנתבע אישר כי אותה נסיעה הייתה מיועדת אף לטיפול בלקוחות נוספים.

סוף דבר:
אין מקום להשבת המקדמה ששילם התובע בסך של 20,000 ₪, אלא סכום זה יקוזז כנגד הפיצויים המוסכמים להם זכאי הנתבע.
הנתבע אישר כי ה"דילר" החזיר לו סכום של 5000 יורו, היינו ה"דילר" ויתר על סך של 1000 יורו מהסכום בו חייב את התובע על פי החשבוניות שהוציא לפקודת התובע.
לפיכך, על הנתבע להשיב לתובע את הסכום שהוחזר לו בפועל על ידי הדילר בסך של 5000 יורו, אשר ערכם עמד על 20,824 ש"ח.

אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סכום של 20,824 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 5.11.15 ועד התשלום בפועל.
בנוסף, יישא הנתבע בהוצאות התובע בסך של 3500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ז טבת תשע"ח, 3 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אייל לוי
נתבע: ליאור שריון
שופט :
עורכי דין: