ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין איסמעיל עדווי נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד השופט מ' אילן

העורר: איסמעיל עדווי

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בירושלים

החלטה

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת יפה הכט) אשר דחה ערר על החלטת בית משפט השלום (כבוד השופטת אורית אפעל-גבאי) לעצור את העורר עד תום ההליכים שהוגשו נגדו בבית משפט השלום בירושלים בתיק פלילי 4271/98.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקת כלי פריצה, החזקת רכוש חשוד כגנוב, פריצה לכלי רכב בכוונה לגנוב, חבלה במזיד, גניבת רכב, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות שהיה בישראל שלא כדין.

העובדות, לפי תאורן בכתב האישום הן שהנאשם, תושב בית ג'אללה החזיק יחד עם אחר בכלי פריצה חדים והם פרצו ב- 8.10.98 למכונית פרטית חונה ברח' קובובי בירושלים, שברו את בית המתנע והתניעו את המכונית ונסעו בה ללא רשות בעליה.

כשהבחינו בהם שוטרים ברח' חובבי ציון, נמלטו השנים מן הרכב ונמלטו לכיוון גן הפעמון, תוך שהם משליכים בדרכם על השוטרים מוטות ברזל. ואחד השוטרים אף נפגע.

האיש שהיה עם העורר הצליח להימלט ואילו העורר נתפס בגן הפעמון כשהוא מסתתר מאחורי מכולה.

השופטת הנכבדה בבית משפט השלום נימקה את המעצר בכך שמדובר במעשה חמור הכרוך גם בניסיון למעשה אלימות נגד השוטרים, וכן בקושי להבטיח את בואו של המערער למשפט כי הוא תושב שטח שבשליטת הרשות הפלסטינית. השופטת הנכבדה בבית המשפט המחוזי שדנה בערר דחתה אותו מנימוקי הערכאה הראשונה.

בפני טען בא כוח העורר כי אין תשתית ראייתית המצדיקה מעצר ולחלופין אפילו אם יש בתשתית כזאת הרי שלא הוכחה עילת מעצר.

אשר לתשתית הראייתית טוען בא כוח המערער כי בשלב מסוים של המרדף אבד קשר העין של השוטרים הרודפים עם הנרדף. לטענתו, המערער נמצא בגן הפעמון והסתתר מאחורי מכולה ללא כל קשר עם האירוע שהשוטרים טפלו בו.

לגרסתו, העורר הוא פועל המגיע בבקר השכם לירושלים על מנת למצוא פרנסה. הוא מסייר קודם באתרי בנייה ומבקש עבודה ואם אינו מוצא הוא הולך לשער שכם במקום שמרוכזים שכירי יום הממתינים להצעות עבודה יומית. כוון שאין לו רשיון שהיה בישראל הוא נאלץ להסתתר מעיני שוטרים ולכן הסתתר מאחורי המכולה שבגן הפעמון.

בבא היום, תהיה למערער הזדמנות לשכנע את בית המשפט שידון בעניינו בנכונות גרסה זו.

בשלב זה, מעיון בחומר הראיות שבידי התביעה עולה לכאורה המסקנה שמוצאת את ביטויה בכתב האישום.

טענת הסנגור שאבד קשר עין עם הבורח תוך כדי המרדף מבוססת על מה שנראה מוזר בעיני הסנגור בדו"ח הפעולה של השוטר הרודף. אני לא מצאתי שום מוזרות.

המרדף החל על ידי שלשה שוטרים שאחד מהם הסתלק מסיבות שלו בתחילת המרדף. השניים האחרים המשיכו לרדוף עד שאחד מהם נפגע ממוט ברזל, שהשליך עליו אחד הבורחים. את השוטר השני החטיאו והוא המשיך במרדף. כאשר מצא את העורר מאחורי המכולה, השוטר השני זיהה את העורר ואמר לשוטר הרודף שזהו הבורח. גם נמצאו סימנים חיצוניים לכך, הוא היה מזיע מתנשף כמו אדם אחר מאמץ של ריצה, ולא כמו מי שממתין במנוחה עד שיאיר הבקר. משום כך לא מצאתי כל פגם בנושא התשתית הראייתית.

אשר למסוכנות, אין לי ספק שאחרי הטלת מוט הברזל על השוטר - קמה החזקה שבסעיף 21(א)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו1996-. חזקה שהעורר לא סתר אותה. אין זה חשוב שאיננו ידועים מי משני הבורחים זרק את מוט הברזל שפגע בשוטר. שני הבורחים החזיקו במוטות ושניהם הטילו אותם על השוטרים, אלא שרק שוטר אחד נפגע.

אחד הנימוקים למעצר בערכאה הראשונה והשניה היה החשד שהעורר לא יתייצב למשפט, העילה הנזכרת בסעיף 21(א)(1)(4). החשש הזה מבוסס על כך שהעורר גר בשטח שבשליטת הפלסטינים ולכן, יהיה קשה לאכוף את בואו.

הסניגור הצביע על שורה של החלטות של בית משפט זה ושל בתי משפט מחוזיים הקובעות כי מגורים בשטחי יהודה ושומרון אינם עילה למעצר. בין היתר הצביע על בש"פ 4757/97 (תקדין עליון כרך 97(3) תשנ"ז תשנ"ח 1997, עמ' 533) בו נאמר:

"יחד עם זאת: הכלל הוא, שנאשם תושב האוטונומיה, אינו שונה בהקשר זה מכל נאשם אחר; וקיימת גם לגביו - כמו לגבי כל נאשם - החובה לשקול "חלופת מעצר". כל "חלופת מעצר" כרוכה בנטילת סיכונים - בדרך כלל הסיכונים העומדים בבסיס "עילת המעצר" - וכל שצריך לוודא הוא: כי יהיו אלה סיכונים "מחושבים" שניתן לחיות עמם".

אולם הסנגור "השפיל רק לסיפא דקרא". בראש ההחלטה נאמר:

"כאשר מקום המגורים - ומרכז החיים - של נאשם, מצוי בשטח האוטונומיה, על בית המשפט לתת את דעתו לקשיים הכרוכים, מטבע הדברים, בהבטחת התייצבותו של הנאשם לדין: ראשית - הקשיים הכרוכים בעצם הזימון לדין ובמיוחד בהוכחתו; ושנית - הקשיים הכרוכים באכיפתו של הזימון, ובמיוחד במעצרו של הנאשם והבאתו לבית המשפט.

מצב הדברים הנוכחי - המצוי בידיעתו השיפוטית של בית המשפט, החי בתוך עמו והער ומודע למתרחש סביבו - נותן לנאשם תושב האוטונומיה בחירה ממשית, אם להתייצב לדיון בפני בית משפט מחוץ לשטח האוטונומיה אם לאו; והדעת נותנת, כי במקום שצפוי לנאשם, אם יורשע, עונש מאסר, יטה הנאשם שלא להתייצב לדיון, אלא אם כן יהיה כרוך בכך "הפסד" שהנאשם אינו יכול להרשות לעצמו.

עוצמת החשש לסיכול ההליכים על ידי התחמקות מן הדין מצידו של נאשם המתגורר בשטחי האוטונומיה, עומדת ביחס ישר למידת העונש הצפוי לו, אם ימצא חייב בדינו: ככל שמידת העונש הצפוי גדולה, כן גדל החשש שהנאשם ינצל את הנסיבות ויתחמק מן הדין".

בבש"פ 9242/96 (תקדין עליון כרך 97(1) תשנ"ז/תשנ"ח 1997 ע' 127 נאמר:

"... חשש זה יכול, לפי סעיף 21א(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי להוות עילת מעצר, ובנסיבות מתאימות די בו כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. בנסיבות של מקרה זה, העובדה שהעורר צפוי לעונש מאסר בפועל, בצירוף העובדה שהוא תושב שכם, יוצרת חשש שהעורר, אם ישוחרר מן המעצר, ימלט מן הדין. אכן, גם בנסיבות כאלה יש צורך לבדוק אם אי אפשר להשיג את מטרת המעצר, קרי שפיטתו של העורר, באמצעות חלופת מעצר.

לדעתי, אין לשלול אפשרות זאת רק מפני שמדובר בתושב שכם או מקום אחר הנתון לשליטה של הרשות הפלשתינית".

כשאני שוקל את המקרה דנן לגופו, וכשלא באה שום הצעה מצד הסנגוריה לחלופת מעצר שתבטיח את בואו של העורר למשפט, נראה לי שהצדק היה עם שתי הערכאות הקודמות.

הסנגור טוען שמאז נתנו שתי ההחלטות בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי השתנה משהו כתוצאה מ"הסכם וואי", אשר לדעת הסנגור יגרום ליתר שתוף פעולה עם המשטרה הפלשתינית. דבר זה טרם הוכח, ואיננו רואה בהסכם האמור סיבה לשנוי ההחלטות שנתקבלו בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי.

הערעור נדחה.

יש להעביר ההחלטה לידי ב"כ העורר ולבעלי הדין.

ניתנה היום, ד' בכסלו תשנ"ט (23.11.98).

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98070570.T02


מעורבים
תובע: איסמעיל עדווי
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: