ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד תמר כתב :

בפני: כבוד השופט י' זמיר

המערערת: מדינת ישראל

נגד

המשיבה: תמר כתב

ערעור על פסק דין של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בתיק מס' 119/95 מיום 23.7.98

תאריך הישיבה: כ"ח בחשון תשנ"ט (17.11.98)

בשם המערערת: עו"ד חובב ארצי

בשם המשיבה: עו"ד נאוה פנקס

בבית המשפט העליון

פסק-דין

1. המשיבה עבדה בנציבות מס הכנסה, משנת 1988, כמפקחת מס בעזה. בשנת 1993 הוגש נגדה כתב אישום בבית משפט השלום בבאר-שבע. לפי כתב האישום ביקשה המשיבה, בחודש ינואר 1992, שוחד מאדם מסויים "בעד פעולה הקשורה בתפקידה בכך שביקשה ממנו הלוואה בסך 5,000 ש"ח וזאת על מנת שהנאשמת תקל בנישומים המיוצגים על ידי [אותו אדם]". לפיכך נתבקשה הרשעת המשיבה בעבירה של בקשת שוחד לפי סעיפים 290(א) ו294-(א) לחוק העונשין, התשל"ז1977-. בחודש אוקטובר 1994 הושעתה המשיבה מעבודתה בשירות המדינה.

2. בבית משפט השלום הודתה המשיבה, בעקבות הסדר טעון, בעובדות שצויינו בכתב האישום. בית המשפט ביקש משירות המבחן להגיש תסקיר על המשיבה, ושירות המבחן המליץ בתסקיר שלא להרשיע את המשיבה, כדי לאפשר לה להמשיך בעבודתה בנציבות מס הכנסה. בית המשפט (סגן הנשיא מכליס) קיבל את ההמלצה, על אף התנגדות התביעה, והטיל על המשיבה עונש של שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה. והוא נימק את החלטתו, ראשית, בכך שמציע השוחד למשיבה היה סוכן-מדיח; שנית, בכך שאותו זמן מציע השוחד לא עסק בייצוג נישומים; ושלישית, בכך שאותו זמן גם המשיבה לא עסקה בענייני נישומים: עוד הוסיף בית המשפט ואמר כך:

"אם הממונים על הנאשמת פעלו, כפי שעולה מן המכתבים, שתמשיך בעבודתה לאחר גילוי הפרשה ולאחר הגשת כתב האישום, ואף אפשרו לה לצאת לקורס למפקחי מס הכנסה, ולסיימו בהצלחה, חייב בית המשפט להסיק את המסקנה שהממונים עליה והממונים עליהם בנציבות מס הכנסה לא רואים את האירוע עין בעין כפי שרואה אותו התביעה, וגם לדעתם, כפי שאני יכול להסיק, אין מקום להחמיר עם הנאשמת... אין כל ספק שאם תורשע הנאשמת בדין יסתם הגולל על אפשרות חזרתה לעבוד במערכת. נראה לי שכאשר שוקל אני את המעשה המיוחס לה, תוך התחשבות בנסיבות של אותו אירוע ובמי שיזם אותו, בצירוף המלצות הממונים עליה ומנגד חומרת העבירה שבה הואשמה הנאשמת, נראה לי שנכנס אני לגדר היוצא מן הכלל... אשר על כן, הגעתי למסקנה שאין מקום להרשיע את הנאשמת בדין".

3. המדינה ערערה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע הן על ההחלטה שלא להרשיע את המשיבה והן על קולת העונש. בית המשפט החליט, ברוב דעות, לקבל את הערעור בחלקו. וכך אמר (מפי השופט בנאי):

"העובדות הקשורות לאישיותה החיובית של המשיבה... טובים ויפים כנימוקים להקלה בעונש, אך אין בהם, לדעתי, כדי לשמש נימוק להימנע מהרשעה בעבירה שהמשיבה הודתה בה. נכון אמנם שבית המשפט רשאי במקרים יוצאי דופן להימנע מהרשעה. ברם אינני סבור כי במקרה דנן מתקיימים נימוקים יוצאי-דופן כאלה".

לפיכך החליט בית המשפט להרשיע את המשיבה בעבירה בה הואשמה, אך השאיר בעינו את העונש שהוטל על המשיבה בבית משפט השלום.

4. המשיבה ביקשה וקיבלה רשות לערער בפני בית המשפט העליון: ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). לעניין האפשרות להטיל עונש של שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה פסק בית המשפט (מפי השופטת דורנר) לאמור:

"הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים... עבירת השוחד נמנית עם העבירות בהן הקורבן אינו הפרט אלא הציבור, ואחת ממטרות הענישה בעבירה זו הינה הטבעת אות קלון על מבצע העבירה והבעת סלידתה של החברה ממעשי השוחד בצורה שתרתיע את הרבים... גם כאשר קיימות נסיבות כבדות משקל לטובת הנאשם אין לוותר על הרשעתו אלא, לכל היותר, יש לתת ביטוי לכך באמצעות הקלה בעונש".

לפיכך החליט בית המשפט לדחות את הערעור ולאשר את ההרשעה של המשיבה, וכך אמר:

"המקרה שלפנינו מדגים את הצורך בהוקעת מעשי השוחד על-ידי הרשעה. כאמור, הממונים על המערערת התייחסו בסלחנות למעשיה, לא הבינו את חומרת התנהגותה ואיפשרו לה להמשיך לעבוד באותה משרה, שתוך מילויה עברה את העבירה הנדונה, ואף קידמו אותה.

ההימנעות מהרשעה פטרה את המערערת מעמידה לדין בבית-הדין המשמעתי של עובדי המדינה בעבירת משמעת, שעניינה הרשעה בעבירה שיש עמה קלון על-פי סעיף 17(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג1963-. בכך אופשר לה להמשיך בעבודתה כמפקחת מס הכנסה כאילו לא כשלה בקבלת שוחד.

נמצא כי מטרת ענישה מרכזית בעבירה של שוחד, שהיא כאמור הוקעת המעשה, למיצער על-ידי הרשעה בפלילים הגוררת אחריה נקיטת אמצעי משמעת, אם לא על-ידי מאסר בפועל, הושמה לאל".

5. על יסוד פסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון הוגשה נגד המשיבה תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. היא הואשמה בעבירה לפי סעיף 17(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג1963-. סעיף זה קובע כי עובד המדינה יהיה אשם בעבירת משמעת אם "הורשע על עבירה שיש עמה קלון".

בית הדין למשמעת קבע כי הרשעה בעבירת שוחד היא הרשעה בעבירה שיש עמה קלון. ראו עש"מ 4/81 אוחיון נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 494, 499-498. השוו עש"מ 4123/95 אור נ' מדינת ישראל - נציב שירות המדינה, פ"ד מט(5) 184. עוד קבע בית הדין, לפי סעיף 61ג לחוק שירות המדינה (משמעת), כי הממצאים שנקבעו בפסק דין שניתן נגד המשיבה במשפט הפלילי, רואים אותם כמוכחים גם בבית הדין למשמעת. לפיכך החליט בית הדין להרשיע את המשיבה בעבירת משמעת בהתאם לכתב התובענה.

השאלה שנותרה בפני בית הדין התייחסה לאמצעי המשמעת שיש להטיל על המשיבה. התביעה ביקשה שבית הדין יטיל על המשיבה אמצעי משמעת של פיטורים לאלתר, תוך מתן פיצויי פיטורים בשיעור 70% בלבד (אף כי נציבות מס הכנסה הביעה דעתה בפני בית הדין למשמעת כי ראוי לתת למשיבה פיצויי פיטורים בשיעור 90%), וכן פסילה לשירות המדינה לתקופה של חמש שנים. אולם בית הדין לא נענה לבקשת התביעה. הוא ראה נקודות זכות למשיבה.

ראשית, הוא קיבל את טענת המשיבה כי היא הסכימה להסדר הטעון, בו הודתה בעובדות שבכתב האישום, כיוון שסברה כי לא תורשע, וכך אף תוכל להמשיך בעבודתה. אך טענה זאת, שמקומה הנכון היה בהליך הפלילי ולא בהליך המשמעתי, לא עמדה למשיבה כדי למנוע את ההרשעה, לא בבית המשפט המחוזי ואף לא בבית המשפט העליון. היא אף אינה יכולה לעמוד למשיבה, כנימוק להקלה מפליגה בעונש, בהליך זה. שהרי, לגוף העניין, העובדות, בהן הודתה המשיבה, אינן שנויות במחלוקת, והשאלה שבפני בית הדין למשמעת, וכן בפני בית משפט זה, היא מה העונש ההולם עובדות אלה.

זאת ועוד. המשיבה היתה מיוצגת בבית משפט השלום על ידי עורך דין, שהסכים על הסדר טעון מפורט, ולא נאמר בהסדר כי התביעה תימנע מלבקש הרשעה של המשיבה. למעלה מכך. מתוך פסקי הדין שניתנו בהליך הפלילי בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי עולה כי בבית המשפט התנהל דיון בשאלה אם יש להרשיע את המשיבה, התביעה דרשה הרשעה באופן עקבי, ואין זכר לטענה מצד המשיבה כאילו הובטח לה שלא תורשע.

בית הדין הוסיף ואמר כך:

"הראיות שהביא הסניגור המלומד, מפי הנאשמת ועדים נוספים, היו בשבחה של הנאשמת כעובדת מס הכנסה, מה עוד שבתנאים קשים ברצועת עזה, תחילה בעיר עצמה ואחר-כך במעבר ארז. כמו-כן הודגש שהמשרד לא השעה אותה מעבודה על אף החשד באישום החמור של שוחד, ורק משהורשעה על ידי בית המשפט המחוזי הושעתה. התובע המלומד הציג בפני בית הדין 6 פסקי דין של בית הדין הזה בעבר, שבאישום שוחד תמיד הוטלו אמצעי המשמעת של פיטורים בצירוף זה או אחר של אמצעים נוספים, אך שמנו לב לכך שבכל אותם המקרים שבאסמכתאות, תמיד הטילו בתי המשפט עונש של מאסר, להבדיל מהתיק דנן בו הוטלו רק עבודות שירות, כאמור, בכל 3 דרגות השיפוט".

עוד ציין בית הדין, לזכותה של המשיבה, דברים אחדים, שלדעתי אין להם משקל של ממש, ולכן לא אתעכב עליהם.

סוף דבר, בית הדין הטיל על המשיבה עונש זה:

"(1) נזיפה חמורה;

(2) עיכוב דרגתה למפרע מיום השעייתה ועד יום מתן פסק דין זה, לאמור שתקופה זו לא תילקח בחשבון לענין קידומה בדרגה, או תוספת או הטבות אחרות הקשורות במשך הזמן של הדרגה;

(3) הפקעת משכורת חודשית קובעת אחת, ב6- ניכויים חודשיים שווים ורצופים".

6. המדינה הגישה ערעור על פסק הדין של בית הדין למשמעת. הנימוק לערעור אחד ויחיד: כי בית הדין הטיל על המשיבה עונש מופרז בקולתו, וכי לאחר שהורשעה על ידי בית המשפט בעבירת שוחד, מן הראוי שתפוטר לאלתר מעבודתה בשירות המדינה.

7. הטענה המרכזית של המדינה בערעור זה היא, שאין מקום לגזירה שווה בין העונש שהוטל על המשיבה בדין הפלילי לבין אמצעי המשמעת שיש להטיל עליה בדין המשמעתי. הדין המשמעתי שונה באופן מהותי מן הדין הפלילי, ולכן עונש קל שהוטל בדין הפלילי אינו מחייב, וכשלעצמו אף אינו מצדיק, אמצעי משמעת קל גם בדין המשמעתי.

אכן, כך הוא הדין. וכך אמרתי לעניין זה בעש"מ 356/96 פלוני נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם):

"טעות היא להתייחס לפיטורים כאל עונש גרידא. אכן, מבחינתו של המערער הפיטורים הם, ללא ספק, עונש. אבל, מבחינה עקרונית, חוק שירות המדינה (משמעת) אינו מדבר על 'עונש', אלא על 'אמצעי משמעת'. ויש טעם בדבר. קיים הבדל עקרוני בין עונש המוטל בגין עבירה פלילית לבין אמצעי משמעת המוטל בגין עבירה משמעתית. אמצעי המשמעת נועד לשרת תכלית שונה מן התכלית של עונש פלילי. לכן העקרון של סיכון כפול אינו מונע נקיטת הליכים משמעתיים גם לאחר שננקטו הליכים פליליים... כפועל יוצא, מערכת השיקולים הכרוכה בהטלת אמצעי משמעת שונה ממערכת השיקולים הכרוכה בהטלת עונש פלילי. זהו פועל יוצא מן התכלית השונה של זה ושל זה. התכלית העיקרית של אמצעי המשמעת היא התדמית הראויה והתפקוד הראוי של השירות הציבורי. זהו, אם כן, השיקול העיקרי בשאלה מהו האמצעי ההולם את העבירה".

לפיכך, המשקל שראוי לייחס לנסיבות בהן בוצעה העבירה הפלילית, וכן גם המשקל שיש לייחס לנסיבות האישיות של הנאשם, פוחת בדין המשמעתי. בדין המשמעתי, אמצעי המשמעת אמור לשמש אמצעי מניעה יותר מאשר אמצעי ענישה: התכלית העיקרית של אמצעי המשמעת היא, כאמור, למנוע פגיעה משמעותית בתפקוד של שירות המדינה או בתדמית של שירות זה, שכן תדמית ראויה היא תנאי הכרחי לפעילות תקינה של השירות. לכן השאלה העיקרית היא, מה ההשלכה שתהיה על שירות המדינה, אם עובד המדינה שהורשע בעבירת שוחד, יורשה להמשיך את עבודתו בשירות המדינה. השופט שמגר השיב על השאלה בעש"מ 4/81 אוחיון נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 494, 500, לאמור:

"לקיחת שוחד מכתימה את השירות הציבורי כולו וחותרת תחת תדמיתו. יש בה כדי לעוות את שיקול הדעת, ועובד הציבור, הנתפס לרעה זו, מאבד ביודעין או שלא ביודעין את היכולת ליישם אמות מידה ענייניות ולהתייחס לנושא שלפניו על-פי שיקולים לגופם בלבד. שירות הציבור איננו יכול לרחוש אמון לעובד, הדורש שוחד, ולמותר להוסיף, כי גם לא יכול להתקיים אמון כלשהו בין האזרח לבין עובד ציבור, הנוטל שוחד, או בין האזרח לבין שירות, אשר בו ממשיכים נוטלי שוחד למלא את תפקידם".

ובעש"מ 5/79 פרקליט המדינה נ' אסא, פ"ד לג(3) 665, 668, הוסיף השופט שמגר ואמר כך:

"אין צורך לחזור ולהרבות במלים עד כמה מזיקה והרסנית עבירת השוחד, המשחיתה את המידות בשירות הציבור ופוגעת באימון ההדדי בתוך ציבור עובדי המדינה, בינם לבין עצמם, ובאימון אותו צריך הציבור הרחב לרחוש לאלה שהופקדו על משרתם כדי לשרתו. קולא מופרזת בנקיטת אמצעים משמעתיים יש בה כדי לסכל מטרתו של הדין המשמעתי אשר יעילותו מותנית בכוחם המרתיע של האמצעים הננקטים במסגרתו. אין פירושו של דבר כי בית הדין צריך להתעלם מן הנסיבות האישיות של האדם העומד לפניו, אך מול אלה צריך גם להינתן משקל נאות לאינטרס הציבורי, ובין היתר לנזק הרב הנגרם לשירות המדינה ואף לתדמיתה של המדינה על-ידי אלה מבין עובדי הציבור המועלים באימון אשר ניתן בהם".

ראו גם עש"מ 1/66 פסקל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(3) 71, 80-79; עש"מ 1/77 קליין נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 164, 168-167.

אכן, הכלל הרחב, כפי שהוא עולה מן הפסיקה של בית משפט זה, קובע כי עובד המדינה שהורשע בעבירות שוחד, דינו פיטורים משירות המדינה, ובדרך כלל מוסיף בית המשפט ופוסל את עובד המדינה לשירות, אם לתקופה מסויימת ואם לצמיתות, ואף שולל ממנו פיצויי פיטורים, כולם או מקצתם. ראו נ' בן-תור, דיני משמעת בשירות הציבורי (התשנ"ב1992-), 183.

בפסק הדין של בית משפט זה שדחה את ערעורה של המשיבה (לעיל פיסקה 4) אמר המשנה לנשיא לוין כי "אם הימנעות מהטלת עונש מאסר על מי שהורשע בעבירה זו [כלומר, בעבירת שוחד] הוא מעשה נדיר... הרי ההימנעות מהרשעה במקרה זה צריך שתהיה נדירה שבעתיים". בדומה לכך יש לומר על הדין המשמעתי: ההימנעות מפיטורים של עובד המדינה אשר הורשע בעבירת שוחד צריך שתהיה נדירה ביותר. שהרי הדעת נותנת כי עובד כזה לא יוכל למלא את תפקידו כראוי לאחר שהורשע בעבירות שוחד. וכי מה יחשבו עליו אזרחים שעניינם הופקד בידיו? מה יאמרו לעצמם עובדים אחרים שייראו וידעו כי אפשר שעובד המדינה יורשע על ידי בית המשפט בעבירת שוחד, ואף-על-פי כן ימשיך בעבודתו כמקודם? וכיצד יתייחסו אליו, ואל הוראות שייתן, עובדים הכפופים לו? השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים (שמות כג, ח). אם עובד המדינה שהורשע בשוחד יורשה להישאר עובד המדינה, יהיה בכך משום מכשול בפני פקחים.

8. לפיכך השאלה הקובעת במקרה שלפנינו היא, אם נסיבות המקרה הינן יוצאות דופן עד כדי כך שיש בהן כדי להצדיק סטיה מן הכלל. התשובה היא, שגם אם היה בנסיבות אלה כדי להצדיק עונש קל מאד בדין הפלילי, בהשוואה לעונש המקובל בעבירת שוחד, אין בהן כדי להצדיק סטיה מן הכלל הדורש פיטורים של עובד המדינה שהורשע בעבירת שוחד.

המשיבה הינה אשה צעירה באופן יחסי. היא לא עבדה בשירות המדינה, עד שנכשלה בעבירת השוחד, אלא שנים מעטות. אין מניעה שתמצא לה עכשיו עבודה, מחוץ לשירות המדינה, ותשקם את עצמה. הנסיבות האישיות שלה אינן יוצאות דופן והפגיעה בה אינה קשה יותר מאשר במקרה רגיל של עובד שסרח ולכן פוטר מעבודתו.

לעומת זאת, האינטרס הציבורי ייפגע באופן קשה אם המשיבה תורשה להמשיך בעבודה כמפקחת מס בשירות המדינה. לכן ביקשה נציבות מס הכנסה מבית הדין שיורה על פיטוריה של המשיבה לאלתר. אכן, הממונים הישירים על המשיבה דיברו בשבחה, שלחו אותה לקורס של מפקחי מס הכנסה, ואף ביקשו להשאיר אותה, על אף העבירה בה נכשלה, בנציבות מס הכנסה. אולם, לדעתי, דברים אלה, יותר מאשר הם מלמדים זכות על המשיבה, הם מלמדים חובה על הממונים, שכנראה לא הבינו היטב את חומרת העבירה, או לא ראו נכונה את האינטרס הציבורי, ומכל מקום לא איזנו כראוי בין האינטרס הציבורי לבין שיקולים אישיים. איזון ראוי, בנסיבות המקרה שלפנינו, מחייב פיטורים של המשיבה.

אמנם, בדרך כלל בית משפט זה אינו נוטה להתערב במידת העונש שהוטל על ידי בית הדין למשמעת. אך, כידוע, יש לכך חריגים. ראו, לדוגמה, ע"א 412/90 אליהו נ' שר הבריאות, פ"ד מד(4) 422, 427. ראו גם נ' בן תור, דיני משמעת בשירות הציבורי (התשנ"ב1992-), 179. המקרה שלפנינו הוא חריג. אמצעי המשמעת שהוטל על ידי בית הדין למשמעת סוטה באופן ניכר וללא סיבה טובה מן הדרך שהותוותה על ידי בית משפט זה. לכן החלטתי לקבל את הערעור.

9. התוצאה היא שהעונש שהוטל בפסק-הדין של בית הדין למשמעת מתבטל. המשיבה תפוטר משירות המדינה לאלתר.

בפני בית הדין למשמעת, וכן בעת הדיון בפני, ביקש בא-כוח המדינה כי המשיבה תהיה פסולה מלהתקבל לשירות המדינה במשך חמש שנים. אני מקבל בקשה זאת.

בא-כוח המדינה הוסיף וביקש כי המשיבה תקבל פיצויי פיטורים בשעור 90% בלבד מסכום הפיצויים לו היא זכאית על פי דין. אכן, הרשעה בעבירת שוחד עשויה להצדיק גם שלילה של פיצויי פיטורים, כולם או מקצתם, לפי הנסיבות, וכך נפסק על ידי בית המשפט לא פעם. עם זאת, איני רואה טעם, אם בדרך כלל ואם בנסיבות המקרה, לשלול 10% מסכום הפיצויים. וכי מה התכלית או המסר של שלילת פיצויים בשעור כזה? לכן אני דוחה בקשה זאת.

סוף דבר, אני מחליט לקבל את ערעור המדינה, לפטר את המשיבה לאלתר משירות המדינה ולפסול אותה מלהתקבל לשירות המדינה לתקופה של חמש שנים מהיום.

ניתנה היום, ג' בכסלו תשנ"ט (22.11.98).

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98052820.I01


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: תמר כתב
שופט :
עורכי דין: