ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רפאל משה טויטו נגד מדינת ישראל :

לפני: כבוד השופט אייל אברהמי, נשיא
נציג ציבור (עובדים) גב' נחמה אנג'ל
נציג ציבור (מעסיקים) מר נתי ביאליסטוק כהן

התובע
רפאל משה טויטו ת.ז. XXXXXX172
ע"י ב"כ: עו"ד משה דנוך
-
הנתבעת
מדינת ישראל ואח'
ע"י ב"כ מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
עו"ד אבי זיידנברג, עו"ד ענבל וילנר, עו"ד משה וילינגר

פסק דין

ענייננו בתביעה, אחת מתוך מאות תביעות שהוגשו ואוחדו בפני בית דין זה, אשר עיקרה בסירוב הנתבעים, להעניק לתואר שלמד התובע בשלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל - "אישור שקילות" לצרכי שכר. התובע טוען כי דינה של החלטה זו להתבטל ובהמשך הדברים נעמוד על טעמיו ונימוקיו.
כיוון שאנו עוסקים בענפיה של "פרשת לטביה" אשר במידה רבה היא בבחינת תלם חרוש ואשר היבטים רבים שלה כבר נדונו והוכרעו בבתי המשפט: בבג"ץ, בבית הדין הארצי ואף בבית דין זה - הרי שנכון יהיה להקדים לדברים רקע כללי.
המדינה נוקטת במדיניות של עידוד האקדמיזציה בשירות הציבורי. מגמה זו באה לידי ביטוי בתוספות שכר והטבות שונות לבעלי תארים אקדמיים. על מנת להעריך את שקילותם של תארים שנלמדו בחו"ל או בשלוחות של מוסדות זרים הפועלות בישראל - הוקמה הוועדה להערכת תארים.
סמכותה של הוועדה עוגנה אף בהסכמים קיבוציים ומטרתה, ככלל, היא לוודא כי התואר שקול ושווה ערך לתואר שמעניק מוסד מוכר בישראל.
תפקיד הוועדה וסמכויותיה נדונו בהרחבה במסגרת בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט נה (1) 316. שם הודגש כי הוועדה מחויבת לעקרון השוויון וכי היא מעריכה את התארים לצרכי הכרה בהם במסגרת תנאי ההעסקה של עובדי המדינה אולם אין לה מעמד במישורים אחרים - כגון בתחום האקדמי במובנו הצר או בתחום המקצועי בהיבטים של הסדר עיסוק.
שלוחת אוניברסיטת לטביה פעלה בישראל בחלק השני של שנות התשעים של המאה הקודמת וכמסתבר - למדו בה לתארים שונים מספר רב של עובדי מדינה. רובם של עובדים אלו ביקשו ליהנות מהטבות שכר ותנאים שונים המגיעים לעובד המדינה אשר הינו בעל השכלה אקדמית.
השלוחה עמדה במוקד חקירת משטרה אשר העלתה כי תארים שונים ניתנו בה שלא כדין ובשלב מסוים הוגשו כתבי אישום בפרשה הן כנגד גורמים בתוך שלוחת לטביה והן כנגד בוגרים אשר הואשמו בקבלת תארים באופן לא כשר.
על כן החליטה המדינה ביום 20.3.03, כי תארים אשר נלמדו בשלוחה לא יוכרו. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה פ"ד נח(3) 865; להלן: "בג"צ מוסטקי הראשון "). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוק כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים באוניברסיטת לטביה אינם זכאים לתואר.
בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן: "בג"צ מוסטקי השני ") וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן: "עניין בן שמעון ").
במסגרת בג"צ מוסטקי השני פורטו הפעולות שנקטה המדינה על מנת לבחון באופן פרטני את עניינו של כל עובד.
בית המשפט העליון בדק ומצא כי במהלך חודש נובמבר 2004 נשלחו אל בוגרי הנציגות שאלונים הנוגעים למהלך לימודיהם ובהם התבקשו למלא פרטים שונים הנוגעים ללימודיהם ולקורסים אותם טענו שעברו - זאת בלוויית תיעוד ותצהיר. כמו כן הוצאו ונבחנו תיקיהם האישיים של הבוגרים ועבודות הגמר שהגישו - ככל שאלו אותרו.
בג"ץ מצא כי המסגרת הכללית אשר התוותה המדינה להליכים אלו הנה תקינה ובוצעה כדין. נקבע כי אין מקום לערוך ראיון חוזר לכל הבוגרים אשר בקשתם לאישור שקילות נדחתה. לבסוף נקבע כי המדינה רשאית לשלול את הזכות להטבות מבוגרי אוניברסיטת לטביה, כאשר קיימות הוכחות ברורות ומשכנעות ברמה הנדרשת על פי מבחן הראיה המנהלית, שהתואר שלהם הושג בדרכים שאינן הולמות הליך של השגת תואר אקדמי.
במסגרת עניין בן שמעון , המאוחר לבג"צ מוסטקי השני - נטען עוד כי הלימודים התבצעו לצורכי דירוג ושכר בלבד וייתכן כי הדבר השפיע על רמתם האקדמית הכללית אולם אין בכך הצדקה להביא לשלילת אישור השקילות שלהם. עוד נטען כי סמכות המדינה במסגרת הראיונות צריכה הייתה להצטמצם לשאלת היות הלימודים אמתיים אולם לא ניתן היה להפוך את הראיונות ל"בחינות".
בית המשפט העליון בעניין בן שמעון , חזר על הקביעות שלעיל והוסיף בין היתר כי בנסיבות המיוחדות של הפרשה ניתן היה לבחון את הבקשות בדרך החורגת מן הכללים המנחים ברגיל את מתן אישור השקילות. עוד נקבע כי קיום של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים הנה מתכונת ראויה (כפי שכבר נפסק בעבר) ולאחר שנבחנו תמלילי ראיונות ספציפיים שצורפו לעתירה - נמצא כי רמת השאלות לא חרגה משאלות ברמה בסיסית אותן רשאית הייתה המדינה לשאול.
לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים לעבודה ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לאוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל בהמ"ד 41664-10-11).
ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי (בר"ע 44860-09-11 מיום 24.1.12) כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב. במסגרת הבר"ע האמורה נקבע בין היתר - בהסכמת הצדדים - כי ניתן יהיה לטעון במסגרת הסיכומים טענות עובדתיות נוספות וכן לצרף כל מסמך התומך בגרסת הצדדים. עוד נקבע כי במקרים מתאימים יוכלו התובעים לטעון כי נדרשת בתיק מסוים שמיעת ראיות - תוך שינמקו זאת.
נבהיר כי מסגרת דיונית זו - כפי שהוסכמה על הצדדים - מקרבת אותנו, הלכה למעשה, למסגרת של דיון בעתירה מנהלית. נזכיר את הידוע לפיו במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות נמנע, ככלל, בית הדין מלשים עצמו בנעלי הרשות. בית הדין מגביל את ביקורתו לשאלות של סבירות ומידתיות ולשאלת האיזון בין השיקולים השונים. כך נקבע אף במפורש לגבי החלטות מנהליות אלו בעניין בן שמעון לעיל.

רקע עובדתי בעניינו של התובע
התובע השלים את לימודיו לתואר במנהל עסקים במסגרת שלוחה של אוניברסיטת לטביה. ביום 5.11.01, הגיש התובע בקשה למתן אישור שקילות לתואר.
במסגרת ההליך- הועבר לתובע שאלון והוא התבקש למלא תצהיר. ביום 29.12.04, נערך לתובע ראיון אישי למטרת בחינת תקינות הליך לימודיו.
בהתאם להליך - נערך בעניינו של התובע סיכום ראיון על ידי המראיינים. המדובר במסמך פנימי אשר שימש ככל הנראה כחלק מהבסיס להחלטה הסופית. במסמך זה מתייחסים המראיינים לשורה של פרמטרים אותם בחנו לכאורה במהלך הריאיון.
ביום 28.2.05, נשלח אל התובע מכתב מפורט מאת הגף להערכת תארים. בקשת התובע לאישור שקילות נדחתה בין היתר בטענה כי סירב לענות על שאלות.
על מנת שלא להלאות נציין רק כי התובע הגיש השגה על החלטה זו ומשההשגה נדחתה פנה באמצעות נבחרי ציבור. פניותיו הועילו לבסוף משנאותה המדינה לזמנו לראיון חוזר. ביום 23.10.07 נערך תובע ריאיון חוזר.
ביום 13.12.07 נשלחה החלטת הגף לפיה גם לאחר הריאיון החוזר לא נמצא לנכון להכיר בתואר שלמד. בין היתר נטען כי התובע לא ידע להרחיב על אודות קורסים מרכזיים ומושגי יסוד וכן לא סיפק תשובות נאותות לגבי נושאים כמו אופן הכנת עבודת הגמר, איסוף החומר, המקורות והתוכן. כן צוינו מספר פגמים צורניים בעבודה אשר חיזקו את החשד כי עבודת הגמר של התובע לא נערכה על ידו.
התובע שב ופנה מספר פעמים בהשגות על החלטה זו- הן בעצמו, הן דרך נבחרי ציבור שונים והן באמצעות ב"כ דאז- אולם פניותיו הושבו ריקם והמדינה נשארה בעמדתה.

טענות התובע
פגיעה בזכויות דיוניות: התובע טוען כי מעולם לא נתן הסכמה כי עניינו יידון בדרך של עתירה מנהלית או בדרך בה ברירת המחדל היא טיעונים כתובים ללא השמעת ראיות. בכך, לטענת התובע, נפגעה פגיעה אנושה זכותו הדיונית לקיום דיון פרונטאלי בעניינו. לטענתו גם ההסכמה הכללית בדבר שמיעת ראיות במקרים המתאימים התבטלה במסגרת החלטת בית הדין הארצי בבר"ע 32440-01-15. התובע גם טוען ומדגים כי במקרים בהם נשמע הליך ראיות מלא- עלה לרוב בידי התובעים לשכנע כי בהחלטות המנהליות נפלו פגמים המצדיקים את ביטולן.
עוד מלין התובע במסגרת זו על כי כתב ההגנה שהגישה המדינה היה כללי והתייחס רק לחלק מן התובעים ולא לכולם.
חלוף הזמן בין מועד הלימודים למועד הראיונות: התובע טוען כי היה על המדינה, במסגרת ההחלטה, לתת משקל ראוי לעובדת חלוף הזמן הרב (לדידו) בין מועד הלימודים למועד הריאיון. בהקשר זה, נטען, אין פלא כי התובע לא זכר פרטים מסוימים ואילו בהחלטה לא ניתן לכך כל מקום.
התואר הנו לצורכי שכר בלבד ולא בתחום עיסוקו של התובע: על פי טענה זו- במסגרת ההחלטה היה על המדינה להביא בחשבון את העובדה שהתובע לא למד לימודים לצורך עיסוקו וכי מדובר בתחום ובמונחים אשר רחוקים מעולמו היומיומי. בנסיבות אלו אין לצפות מהתובע לבקיאות דקדקנית בחומר הלימודים.
הורם הנטל להראות שהתובע עבר הליך לימודים תקין:
לטענת התובע, לא הוכח כי לא ערך את עבודת הגמר שלו בעצמו. כן טען כי הוא הוכיח בקיאות מספיקה בה.
התובע טוען כי גילה היכרות מספקת עם הקורסים שנלמדו- וכי ממילא אין משמעות רבה ל"מבחן הזיכרון" בעניין זה.
לטענת התובע תכלית המגמה לעידוד אקדמיזציה בשירות הציבורי הוגשמה בעניינו משעה שלמד והרחיב את אופקיו. הטבות השכר, לדידו, לא נועדו לבחון את הידע המקצועי שרכש אלא את היתרונות הכלליים שהעניקו לו לימודים אקדמיים.
התובע טוען כי בסירוב להעניק לו אישור שקילות יש משום פגיעה בזכות הקניין הכספית שלו ובשמו הטוב וכי פגיעה זו מתעצמת בהינתן תפקידו ותחום עיסוקו של האיש אל מול החשד שדבק בו.
לטענת התובע - יש להחיל על עניינו את הכללים שהיו נהוגים עובר להחלטתו לפנות ללימודים אקדמיים. כללים אלו, לגישת התובע, כללו שני תנאים מצטברים- היות המוסד מוכר על ידי המדינה בה הוא פועל והצגת מסמכים המעידים שהסטודנט עמד בדרישות המוסד. התובע עמד בתנאים אלו ועל כן אי הענקת אישור השקילות בעניינו- מהווה פגיעה בעקרון ההסתמכות שלו. פגיעה זו נובעת מניצול "החשד הכללי והאווירה העכורה" בעניינה של שלוחת לטביה.
בין היתר עורך התובע השוואה לעונשים הננקטים בוועדות משמעת במוסדות אקדמיים ולטענתו גם במקרים של העתקה חמורה אין המוסדות נוקטים בעונש של שלילת זכאות לתואר. קל וחומר בעניינו של התובע בו הדברים לא הוכחו. לטענתו אפוא אין התאמה בין האמצעי אשר ננקט ובין המטרה, לא נבחר האמצעי שפגיעתו פחותה ונזקו של התובע עולה על התועלת.
עוד טוען התובע כי הליך שקילת ובחינת החומר בעניינו מזכיר "עריצות"; כי אבדו לו חומרים רבים שהיה בהם כדי להטות את הכף בין היתר לאור העובדה שחיתן את בניו (כך); כי קיימים פערים מהותיים בין סיכום הראיון ובין תוכנו ועוד שלל טענות.
התובע גורס כי התביעה לא התיישנה וככל שתתקבל הוא זכאי לתשלום למפרע עבור התקופה כולה.

טענות המדינה
המדינה עורכת אבחנה בין עניינו של התובע בו לא ניתן לא אישור שקילות לכתחילה ובין עניינם של תובעים אחרים - אשר המדינה ביקשה לשלול מהם למפרע את אישור השקילות שכבר ניתן להם ואת ההטבות הנלוות אליו. בהינתן מצב זה - נטען כי עצם הפגיעה בזכויות ובוודאי מידת הפגיעה - צריכות להיבחן במשקפיים שונות לחלוטין.
המדינה גורסת כי לא ניתן לטעון היום טענות בנוגע לאופי ההליך המנהלי שעבר התובע או גם לאופיו הדיוני של ההליך השיפוטי שבפנינו. לדידה של המדינה- לאחר ההכרעות האמורות בבג"ץ ולאחר ההחלטה המוסכמת בבית הדין הארצי על אופי הדיון - לא ניתן לשוב ולפתוח את יריעת המחלוקת בנושאים אלו.
עוד נטען כי יש לדחות את הטענה שהתואר נועד לצרכי שכר. כן נטען כי העובדה שהתואר לא שימש את התובע לצרכים מקצועיים אינה מקהה את הסבירות שבדרישה כי הלימודים ייעשו בהליך תקין וכי תהיה להם משמעות.
לטענת המדינה - בעניינו של התובע חלים "כללי רכלבסקי" משנת 2000 אשר קובעים במפורש את סמכות הרשות לדרוש דרישות נוספות לפי העניין, לצורך אישור השקילות. מכל מקום- נוכח הייחודיות של פרשת לטביה וההכרעות בעניין זה בבג"ץ- מובן כי הפעולות שנקטה המדינה הנן סבירות.
המדינה שבה ומדגישה כי במסגרת ההליכים המנהליים השונים קיבלו חלק גדול מבוגרי שלוחת לטביה אישורי שקילות וכי הדבר מעיד על סבירותם ותקינותם. עוד נטען כי אין צורך בענייננו להוכיח מעשה מרמה בפועל אלא די אם יוכח כי הליך הלימודים היה "לא תקין". לעניין זה די באי התמצאות במושגי בסיס, בקורסים ובתכנית הלימודים על מנת להצדיק את ההחלטה. לדידה של המדינה דרישה זו לקיום "לימודים אמתיים" משתקפת מפסק הדין בבג"צ מוסטקי הראשון .
לטענת המדינה- השפעתה של ההחלטה המנהלית הנה אך ורק על שאלת שקילות התואר ואין בה כדי להדביק לתובע חשד בפלילים או לפגוע בשמו הטוב.
המדינה טוענת כי הנחת היסוד הייתה שעבודת הגמר - בה אמורה להיות מושקעת מידה רבה של עבודה ומחקר - תותיר חותם על מי שעורך אותה בעצמו גם מספר שנים אחרי הגשתה. עם זאת הצוותים הונחו להתמקד בשאלות בסיס בלבד ולהתחשב בחלוף הזמן ולא להתייחס אל המרואיינים כאל חשודים בדבר מה.
הריאיון הותאם לבוגר תואר ראשון סביר ונערך במסגרת זמנים מספיקה המאפשרת התייחסות רצינית מצד המרואיין ואף אפשרות לתיקון והשלמה. התובע לא נשאל שאלות "תוכן" מקצועיות אלא שאלות בסיס אשר נועדו לאפשר התרשמות מאופי הליך לימודיו.
המדינה מדגישה כי ההחלטה התקבלה לאחר בחינת תיקו של הבוגר לרבות מלוא החומרים שהגיש, עבודת הגמר, תמליל הריאיון וכד'.
לגופם של דברים המדינה עורכת בחינה פרטנית של הריאיון שנערך לתובע ושל עבודת הגמר שלו ומסקנתה היא שהתובע לא למד את תוארו בהליך תקין וכי לא היו אלו לימודים אמתיים. בין היתר מודגם מתוך הראיון שנערך לתובע כי גילה חוסר התמצאות בתכנים בסיסיים וכי החשד כי לא עשה את עבודת הגמר שלו בעצמו הנו מבוסס לטענת המדינה. לפירוט הדברים נידרש בהמשך.
המדינה עומדת על כך שהתביעה התיישנה 7 שנים למפרע מיום הגשתה.

הכרעה

נפתח ונאמר כי לאחר שבחנו את הראיות ואת החומר במלואו – הגענו למסקנה כי דין התביעה להתקבל ולהלן נפרט טעמינו .
בפתח הדברים יש לדחות את טענות התובע בנוגע לפגיעה בזכויותיו הדיוניות. המסגרת של ניהול הדיון בדרך של הגשת סיכומים בכתב הותוותה על ידי בית דין זה ונבחנה ואושרה על ידי בית הדין הארצי במסגרת בר"ע 44860/09 האמורה. יתירה מכך - מסגרת דיונית זו נקבעה לבסוף על ידי בית הדין הארצי בהסכמת הצדדים. התובע היה מיוצג גם בהליכים אלו וחזקה עליו כי שקל את השיקולים הרלוונטיים בטרם הסכים להצעת בית הדין הארצי.
לא מיותר לציין כי ייתכן שלמסגרת דיונית זו גם יתרונות מבחינתו של התובע כגון המהירות והקלות בהבאת הראיות כמו גם חסכון בזמן ובממון. מכל מקום - גם אם נקבל את הטענה כי מדובר בהליך פחות יסודי מבחינת האפשרות לרדת לחקר כל הדקויות - הרי שמסגרת זו נקבעה זה מכבר ובשלב זה, שנים ארוכות לאחר הגשת התביעה, אין מקום להעלות כנגדה טענות.
הלכה היא כי הסכמות דיוניות בין הצדדים, ועל אחת כמה וכמה הסכמות אשר קיבלו תוקף של החלטה, אינן עניין של מה בכך וחזרה מהם לא תתאפשר בנקל. לעניין זה ראה למשל ע"א 1330/08 ספא אשקר נ' עזבון המנוחה מרים עאסי ז"ל (ניתן ביום 12.11.2009)).
יתרה מכך, ההסדר הדיוני שנקבע בבית הדין הארצי - קבע כי במקרים המתאימים ניתן יהיה לבקש להשמיע ראיות בפני בית הדין. התובע לא פנה מעולם בבקשה מעין זו ולא ניצל זכות זו שהוקנתה לו. ממילא חזקה עליו שסבר שהדרך העדיפה מבחינתו תהיה הימנעות מניהול משפט בדרך של הבאת ראיות. בשולי עניין זה נעיר כי לא מצאנו תימוכין לטענת התובע לפיה אפשרות זו בוטלה בהחלטה מאוחרת יותר של בית הדין הארצי.
נוסיף גם כי נראה שגם בית המשפט העליון סבר שהמטרייה הכללית היא מטרייה מנהלית וכי הדרך הנכונה לניהול ההליכים הפרטניים תהיה בדרך של בחינה מנהלית שלהם. הד לדבר ניתן למצוא בדברי בית המשפט בעניין בן שמעון לפיהם:
"שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו... בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטה בית המשפט... שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו אלא אם כן קיימת עילה מנהלית להתערבות כזו."
אשר לטענת התובע לפיה במקרים פרטניים בהם נשמעו ראיות בפני בית הדין עלה בידי התובעים להוכיח את זכאותם לאישור שקילות- אין ללמוד ממקרים אלו לענייננו. ראשית, המקרים שציין התובע בסיכומיו נוגעים למצבים בהם נשלל אישור השקילות למפרע ועל כן הסכימו הצדדים שם על שמיעת ראיות (על עניין זה יורחב בהמשך). שנית- דובר על מקרים בהם צומצמה יריעת המחלוקת לשאלות צרות בהרבה מאלו שלפנינו ולבסוף- אין במקרים הללו כדי להעיד על הכלל וודאי שלא על עניינו הפרטני של התובע ולהביאנו למסקנה כי בהכרח, או אף בסבירות רבה יותר- היה עולה בידי התובע להוכיח את צדקתו בדרך דיונית אחרת.
הוא הדין באשר לטענה כנגד "כתב ההגנה הכללי" שהגישה המדינה.
עוד יש לדחות אף את טענות התובע בנוגע לאופן ניהול ההליך המנהלי עצמו. אכן, כטענת המדינה מדובר בטענות שכבר נדונו והוכרעו ברובן במסגרת בג"צ מוסטקי השני ובמסגרת עניין בן שמעון . כך סיכם את הדברים בית המשפט העליון בעניין בן שמעון :
"בצדק טען אפוא המשיב כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענות הכלליות שהעלות העותרים בהקשר זה שכבר נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט. כך למשל טוענים העותרים כי הם נשאלו בראיונות שאלות הנוגעות לחומר הלימודים ולעבודת הגמר עניין ההופך את הראיונות לבחינה של ממש ופוגם בהם באופן המצדיק את פסילתם. ואולם, קיומם של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים עמדה בפני בית המשפט במסגרת העתירה נגד ההליכים הפרטניים ואותה טענה עצמה הועלתה על ידי העותרים שם, אך בית המשפט קבע כי "ההליך נשוא העתירה מתנהל כיום באופן ראוי" וכי "לא עלה בידי העותרים להצביע על פגם בהליכים בהם נקטו המשיבים" (פסקה 12). משלא הצביעו העותרים, שרובם ככולם היו צד לעתירות הקודמות בפרשה, על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של ההליכים הפרטניים, אין מקום לחזור ולהידרש לטענות אלה."
כהתם כן הכא- מרבית הטענות העולות בסיכומי התובע כנגד ההליך המנהלי כפי שהתנהל הן חזרה על הטענות שכבר נדונו והוכרעו בבית המשפט העליון ואיננו מוצאים מקום לשוב ולפתוח את השאלה הנוגעת לעצם קיום הריאיון במתכונת בה התקיים.
כך גם לעניין הטענות כאילו ההחלטות שלא להעניק אישור שקילות פוגעות בעקרון ההסתמכות של התובע או כי ההחלטה שלא להעניק אישור שקילות למי שלא למד לימודים תקינים אינה מידתית. כאמור- מדובר בטענות אשר נבחנו בגרסה זו או אחרת על ידי בית המשפט העליון והנחת המוצא בפסיקה היא כי באופן כללי- בוגר אשר יימצא כמי שלא עבר הליך לימודים תקין- אינו זכאי לאישור שקילות.
תכליתו של כל ההליך המנהלי הארוך, אשר כאמור נקבע ואושר בבג"ץ, הייתה לברר מי מן הבוגרים עבר הליך לימודים תקין - ולפיכך זכאי לאישור שקילות ומי לא עבר הליך כזה ולפיכך אינו זכאי לאישור. נמצא כי בעניין זה לא ניתן לטעון לקיומו של אינטרס הסתמכות כלשהו, למי שיוכח כי הליך לימודיו לא היה תקין.
לא מקובלות עלינו טענות התובע לפיהן קמה חובה, אשר לא מולאה, להורות למרואיינים לרענן את החומר לפני הראיון. הדבר הוא בבחינת מובן מאליו לכל מי שמוזמן לראיון כזה. על כל פנים, מרבית השאלות הן כאלו אשר מעצם טיבן אינן מצריכות רענון. לא סביר בעיננו כי התובע לא ידע כי עליו להיערך לראיון או לא ידע באיזו עילה הוא מוזמן לראיון.
הריאיון הוא הכלי הכמעט בלעדי בו יכולה היית ה המדינה לעשות שימוש על מנת לבור את הבר מן התבן בשאלה מי למד לימודים אמתיים ומי לא. משכך, בגבולות הסביר היה קיים צורך לבדוק את תשובות הבוגרים באופן אותנטי ככל האפשר וכך נעשה הדבר גם בעניינו של התובע.
בפתח הדברים נזכיר כי ראיות מנהליות הן "ראיות שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק – לביסוסה העובדתי של ההחלטה המבוקשת" (בג"ץ 99/ 394 סופיה מקסימוב ואח' נגד משרד הפנים, מינהל האוכלוסין (ניתן ביום 10.12.03) להלן: "עניין מקסימוב").
מקובלת עלינו האבחנה שעורכת המדינה בין הימנעות ממתן הטבה ובין שלילתה. אבחנה זו קבועה מקדמת דנא במשפט המנהלי ופועל יוצא שלה הוא עוצמת הראיות ומידת הדקדוק הנדרשות לגורם מקבל ההחלטה בבואו להחליט. היינו- ככל שעסקינן בשלב מוקדם יותר של הדברים, עוצמת הפגיעה בזכויות קטנה יותר וגם הנטל הראייתי המנהלי קטן יותר.

היטיב לבטא זאת כבוד השופט (תוארו דאז) ברק בבג"ץ 799/80 פנחס שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים פ"ד לו(1) 317:
"כאשר הרישיון טרם ניתן, עשוי איזון זה להתקיים גם כאשר בידי המינהל אך חשש, כי מתן הרישיון עשוי להביא לפעילות בלתי רצויה. טבעי שהמינהל יבקש להקדים תרופה למכה. אך כאשר הרישיון כבר ניתן, הזכות כבר נרכשה, הפעילות כבר החלה, האיזון הראוי מחייב, כי משקל ראייתי נכבד... רק הוא יכריע את הכף".
(ראו גם בעניין מקסימוב לעיל) .
עם זאת מובן כי "גם במקרה כזה נדרשות ראיות של ממש, ואין די ב"תחושות בטן" בלתי מבוססות או ב"ספקות" גרידא בדבר מהימנותו של המבקש כדי להוביל לדחיית בקשתו" (עניין מקסימוב לעיל).
כאמור, בחינה של הראיות ושל ההחלטות בתיק הביאה אותנו למסקנה כי דין התביעה להתקבל. דומנו כי עמדת המדינה קרובה יותר לאמת המידה של "תחושות בטן" או "ספקות גרידא", מאשר לאמת המידה של "ראיות של ממש". בחינה של חומר הראיות מלמדת כי לא נמצא בו ה"אקדח המעשן" או הגורם הראייתי המכריע אשר יש בו כדי להטות את הכף לחובת התובע זאת אף עם נסכים כי תחושות הבטן גרידא אינן נוחות.
לדידנו יש מקום לקבל בזהירות את טענת התובע לחוסר הלימה בין סיכום הריאיון ובין תוכנו. אין לזלזל בהמלצות וחוות הדעת של המראיינים אשר הם היחידים בכל ההליך הארוך שהתרשמו באופן בלתי אמצעי מן התובע אולם המלצות ותחושות אלו חייבות להיות מעוגנות היטב בחומר הראיות מה שאין כן, לטעמינו, במקרה שלנו.
נבהיר כי לדעתנו, אין ללמוד הרבה מתמלול הראיון הראשון. זה נערך תחת הנחיות ברורות מצד ב"כ התובע דאז, שלא להשיב לשאלות תוכן והתובע פירש הנחיה זו לחומרה. בצדק אפוא נערך לתובע ראיון נוסף והוא התשתית הראייתית היסודית אשר אותה יש לבחון. בנוסף, תמלול ריאיון זה כפי שהוצג בסיכומי המדינה הנו מקוטע וחסרים בו קטעים משמעותיים כך שממילא לא ניתן להסתמך עליו כראיה מספיקה.
בחינה של הריאיון השני שנערך לתובע והשוואתו לעבודת הגמר שהגיש מלמד כי אין למצוא בדברים את חוסר הבקיאות בתכנים המצדיק את אי ההכרה בתואר. בנוסף, וחשוב מכך אין למצוא ראיות ברמה מספיקה לחשד לפיו עבודת הגמר של התובע לא הוכנה על ידו. הדגש כאמור הינו על ראיות להבדיל מתחושות ורשמים.
עיקר הריאיון ואף עיקר המשקל בהכרעתנו כאן צריך להיות נתון לעבודת הגמר של התובע. התובע נחקר על עבודת הגמר שלו (החל מעמוד 10 לתמלול שהגישה המדינה).
לטעמנו התובע השיב תשובות אשר לא ניתן לומר שאינן מתקבלות על הדעת. המדינה בסיכומיה בעיקר ציטטה קטעים מן הריאיון אך לא היטיבה להסביר מדוע יש בקטעים אלו ראיה חד משמעית כי העבודה לא הוכנה על ידי התובע. לטעמנו, כאמור, אין הדבר כך.
כך, התובע הסביר את הגישה הראשונית שלו לנושא העבודה בכך שקיבל רעיון מחבר לעבודה שהיה חבר קיבוץ והוא שחשף אותו לחברה נושא העבודה שהנה קואפרטיב קיבוצי ולקשיים בהם היא מצויה. כמו כן, אותו חבר נתן לתובע סיוע במתן רקע כללי על החברה (עמ' 11 שורה 14). אותו חבר גם סייע ביד התובע לכאורה בחלוקת השאלונים ובהחזרתם לידיו (עמ' 15 שורה 12).
גם לשאלות המראיינים בנושאים אחרים ענה באופן סביר. כך, התובע נשאל מה הייתה שיטת המחקר וענה (עמ' 14 שורה 13) תשובות התואמות את האמור בגוף העבודה. התובע ידע לענות כי הכין שאלונים שלקח מספרים וידע לענות מה הייתה אוכלוסיית המחקר וכמה פרטים מנתה (עמ' 14 שורה 22).
התובע ענה תשובה התואמת באופן מדויק את תוכן העבודה, לשאלה מה הייתה שאלת המחקר (עמ' 10 שורה 20); התובע כאמור תיאר באופן אשר אין בו כל סתירה לתוכן העבודה את אופן חלוקת השאלונים ואת מספרם בדיוק כפי שנכתב (עמ' 15 שורה 23); התובע ענה נכון על השאלה מה היו מסקנות ממצאי המחקר (עמ' 17 שורה 18) וגם עם השאלות בהמשך אותו עמוד התמודד באופן סביר. התובע גם ענה באופן שלא מצאנו בו דופי מיוחד לגבי שאלות תוכן ספציפיות יותר כגון "מה זה פירסון" (עמ' 17 שורה 10).
התובע השיב תשובות מתקבלות על הדעת לשאלה כיצד השיג את חומרי המחקר ותיאר את הגעתו התכופה לספריית אוניברסיטת בר אילן באמצעות חברו שעבד במקום (עמ' 13 שורה 3). גם לשאלות המראיינים בדבר ליקוי שנמצא כביכול בעבודה במשפטים מסומים בהם נוסחה התייחסות אל "החוקר" בגוף שלישי, ענה התובע תשובה סבירה (עמ' 21 שורה 9) "יכול להיות שאני חיפשתי להתנסח בעברית גבוהה כזאת והעתקתי משפטים. חשבתי שאני מתנסח אתה יודע, ברומו של עולם..."
העובדה שהתובע הודה שקיבל מסטודנטית אחרת שקיות עם חומרים אינה מובילה באופן ישיר למסקנה כי התובע העתיק את עבודת הגמר שלו או לא ערך אותה בעצמו.
יוצא אפוא כי לגבי עבודת הגמר שלו הפגין התובע בקיאות סבירה. עבודת הגמר, אמינותה והבקיאות בה מהווה את הנושא המרכזי ובעל המשקל הגדול ביותר להכרעה בתביעות מסוג זה. בענייננו כאמור המדינה לא הצביעה על עבודה אחרת זהה, תשובות שגויות, חוסר בקיאות מהותי או פגם צורני בולט אשר יש בהם כדי הוכחה סבירה כי עבודת הגמר לא הוכנה על ידי התובע.
אשר לנימוק של חוסר היכרות עם מושגי יסוד בסיסיים. לעניין זה כבר כתבנו במקומות אחרים כי על המדינה היה להוכיח כי מדובר במושגים כה בסיסיים עד שאין ספק שבוגר תואר במנהל עסקים למד אותם ולא להסתמך על ידיעה שיפוטית בתחום. מכל מקום, גם אם נניח כי אכן מדובר במושגי בסיס ,הרי שלמיטב שיפוטנו התובע ענה תשובות אשר אין די בהם כדי לקבוע שעבר הליך לימודים בלתי תקין. כל זאת בהינתן שהריאיון התקיים כשבע שנים מאז לימודיו של התובע ובהינתן שהתובע לא עסק בנושאיים אלו בעבודתו היומיומית. כך, התובע ידע באופן סביר לענות על השאלה מהו מדגם (עמ' 6 שורה 9); ידע באופן סביר להסביר מהי סטיית תקן ולאיזה תחום המושג שייך (עמ' 7 שורה 1); ענה תשובה סבירה במגבלות שתוארו מעלה לשאלה מהי מדיניות פיסקאלית (עמ' 7 שורה 11, יתכן שהתבלבל עם "מדיניות מוניטרית" אולם הדבר מתקבל על הדעת בנסיבות שתיארנו) וכד'.
אשר להיכרות התובע עם הקורסים שנלמדו- התובע לא הפגין בקיאות מרשימה בחלק זה אולם אין בכך על מנת להטות את הכף באופן חד משמעי. נזכור כי המדינה היא שמבקשת לשלול מן התובע את זכותו ובנסיבות אלו אין די בחוסר בקיאות מינורי זה על מנת להצדיק זאת.
קיצורו של דבר, אין אנו קוראים בתמלול הריאיון אשר נערך לתובע את אשר מבקשת לקרוא בו המדינה. אדרבא, מדובר בראיון ארוך ומקיף ביותר אשר במהלכו ניסו המראיינים מספר פעמים להתעכב על נקודות מסוימות ולטעמינו ברובן עלה בידי התובע להשיב באופן עקבי וקוהרנטי.
כאמור, בעניין זה יש להביא בחשבון את העובדה שהריאיון נערך כשש שנים לאחר שהתובע הגיש את עבודת הגמר שלו. אכן לעובדה זו יכולים להיות גם יתרונות של אפשרות להתכונן טוב יותר לראיון. מכל מקום וודאי שאין לצפות כי התובע יגלה בקיאות בכל פרט קטן ככל שיהיה של לימודיו או של עבודת הגמר שלו. תשובותיו ממרחק הזמן והעובדה שהוא לא עסק כלל בדיסציפלינה שנלמדה בתואר במשך השנים, הם תשובות סבירות ואף יותר מכך.
כאמור, אין אנו מזלזלים בהתרשמות הבלתי אמצעית של המראיינים אולם זו לבדה- לא די בה כדי למנוע מן התובע את זכויותיו.
סוף דבר, התביעה מתקבל אפוא במובן זה שעל המדינה להכיר בתוארו של התובע כתואר שקול על כל המשתמע מכך מבחינת זכויותיו- זאת עד שבע שנים למפרע מיום הגשת התביעה. נציין כי לא מצאנו טעם של ממש לטענות התובע לפיהן לא חלה כל התיישנות על רכיבי התביעה וטענה זו אף אינה מנומקת.
הנתבעת תשלם תוך 30 יום הוצאות התובע בסך 2,500 ₪.
ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, י"ח חשוון תשע"ח, (07 נובמבר 2017), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

גב' נחמה אנג'ל,
נציג ציבור (עובדים)

אייל אברהמי, נשיא

מר נתי ביאליסטוק כהן,
נציג ציבור (מעסיקים)


מעורבים
תובע: רפאל משה טויטו
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: