ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רידאן מולא נגד מדינת ישראל :

לפני: כבוד השופט אייל אברהמי, נשיא
נציגת ציבור (עובדים) גב' נחמה אנג'ל
נציג ציבור (מעסיקים) מר נתי ביאליסטוק כהן

התובע
רידאן מולא ת.ז. XXXXXX950
ע"י ב"כ: עו"ד משה דנוך
-
הנתבעת
מדינת ישראל
ע"י ב"כ מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
עו"ד אבי זיידנברג, עו"ד ענבל וילנר, עו"ד משה וילינגר

פסק דין

ענייננו בתביעה, אחת מתוך מאות תביעות שהוגשו ואוחדו בפני בית דין זה, אשר עיקרה בסירוב הנתבעים, להעניק לתואר שלמד התובע בשלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל - " אישור שקילות" לצרכי שכר. התובע טוען כי דינה של החלטה זו להתבטל ובהמשך הדברים נעמוד על טעמיו ונימוקיו.
כיוון שאנו עוסקים בענפיה של " פרשת לטביה" אשר במידה רבה היא בבחינת תלם חרוש ואשר היבטים רבים שלה כבר נדונו והוכרעו בבתי המשפט: בבג"ץ, בבית הדין הארצי ואף בבית דין זה - הרי שנכון יהיה להקדים לדברים רקע כללי.
המדינה נוקטת במדיניות של עידוד האקדמיזציה בשירות הציבורי. מגמה זו באה לידי ביטוי בתוספות שכר והטבות שונות לבעלי תארים אקדמיים. על מנת להעריך את שקילותם של תארים שנלמדו בחו"ל או בשלוחות של מוסדות זרים הפועלות בישראל - הוקמה הוועדה להערכת תארים.
סמכותה של הוועדה עוגנה אף בהסכמים קיבוציים ומטרתה, ככלל, היא לוודא כי התואר שקול ושווה ערך לתואר שמעניק מוסד מוכר בישראל.
תפקיד הוועדה וסמכויותיה נדונו בהרחבה במסגרת בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט נה (1) 316. שם הודגש כי הוועדה מחויבת לעקרון השוויון וכי היא מעריכה את התארים לצרכי הכרה בהם במסגרת תנאי ההעסקה של עובדי המדינה אולם אין לה מעמד במישורים אחרים - כגון בתחום האקדמי במובנו הצר או בתחום המקצועי בהיבטים של הסדר עיסוק.
שלוחת אוניברסיטת לטביה פעלה בישראל בחלק השני של שנות התשעים של המאה הקודמת וכמסתבר - למדו בה לתארים שונים מספר רב של עובדי מדינה. רובם של עובדים אלו ביקשו ליהנות מהטבות שכר ותנאים שונים המגיעים לעובד המדינה אשר הינו בעל השכלה אקדמית.
השלוחה עמדה במוקד חקירת משטרה אשר העלתה כי תארים שונים ניתנו בה שלא כדין ובשלב מסוים הוגשו כתבי אישום בפרשה הן כנגד גורמים בתוך שלוחת לטביה והן כנגד בוגרים אשר הואשמו בקבלת תארים באופן לא כשר.
על כן החליטה המדינה ביום 20.3.03, כי תארים אשר נלמדו בשלוחה לא יוכרו. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה פ"ד נח(3) 865; להלן: "בג"צ מוסטקי הראשון "). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוק כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים באוניברסיטת לטביה אינם זכאים לתואר.
בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן: "בג"צ מוסטקי השני ") וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן: "עניין בן שמעון ").
במסגרת בג"צ מוסטקי השני פורטו הפעולות שנקטה המדינה על מנת לבחון באופן פרטני את עניינו של כל עובד.
בית המשפט העליון בדק ומצא כי במהלך חודש נובמבר 2004 נשלחו אל בוגרי הנציגות שאלונים הנוגעים למהלך לימודיהם ובהם התבקשו למלא פרטים שונים הנוגעים ללימודיהם ולקורסים אותם טענו שעברו - זאת בלוויית תיעוד ותצהיר. כמו כן הוצאו ונבחנו תיקיהם האישיים של הבוגרים ועבודות הגמר שהגישו - ככל שאלו אותרו.
בג"ץ מצא כי המסגרת הכללית אשר התוותה המדינה להליכים אלו הנה תקינה ובוצעה כדין. נקבע כי אין מקום לערוך ראיון חוזר לכל הבוגרים אשר בקשתם לאישור שקילות נדחתה. לבסוף נקבע כי המדינה רשאית לשלול את הזכות להטבות מבוגרי אוניברסיטת לטביה, כאשר קיימות הוכחות ברורות ומשכנעות ברמה הנדרשת על פי מבחן הראיה המנהלית, שהתואר שלהם הושג בדרכים שאינן הולמות הליך של השגת תואר אקדמי.
במסגרת עניין בן שמעון , המאוחר לבג"צ מוסטקי השני - נטען עוד כי הלימודים התבצעו לצורכי דירוג ושכר בלבד וייתכן כי הדבר השפיע על רמתם האקדמית הכללית אולם אין בכך הצדקה להביא לשלילת אישור השקילות שלהם. עוד נטען כי סמכות המדינה במסגרת הראיונות צריכה הייתה להצטמצם לשאלת היות הלימודים אמתיים אולם לא ניתן היה להפוך את הראיונות ל"בחינות".
בית המשפט העליון בעניין בן שמעון , חזר על הקביעות שלעיל והוסיף בין היתר כי בנסיבות המיוחדות של הפרשה ניתן היה לבחון את הבקשות בדרך החורגת מן הכללים המנחים ברגיל את מתן אישור השקילות. עוד נקבע כי קיום של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים הנה מתכונת ראויה (כפי שכבר נפסק בעבר) ולאחר שנבחנו תמלילי ראיונות ספציפיים שצורפו לעתירה - נמצא כי רמת השאלות לא חרגה משאלות ברמה בסיסית אותן רשאית הייתה המדינה לשאול.
לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים לעבודה ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לאוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל בהמ"ד 41664-10-11).
ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי (בר"ע 44860-09-11 מיום 24.1.12) כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב. במסגרת הבר"ע האמורה נקבע בין היתר - בהסכמת הצדדים - כי ניתן יהיה לטעון במסגרת הסיכומים טענות עובדתיות נוספות וכן לצרף כל מסמך התומך בגרסת הצדדים. עוד נקבע כי במקרים מתאימים יוכלו התובעים לטעון כי נדרשת בתיק מסוים שמיעת ראיות - תוך שינמקו זאת.
נבהיר כי מסגרת דיונית זו - כפי שהוסכמה על הצדדים - מקרבת אותנו, הלכה למעשה, למסגרת של דיון בעתירה מנהלית. נזכיר את הידוע לפיו במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות נמנע, ככלל, בית הדין מלשים עצמו בנעלי הרשות. בית הדין מגביל את ביקורתו לשאלות של סבירות ומידתיות ולשאלת האיזון בין השיקולים השונים. כך נקבע אף במפורש לגבי החלטות מנהליות אלו בעניין בן שמעון לעיל.

רקע עובדתי בעניינו של התובע
במסגרת ההליכים אשר תוארו מעלה, ביום 31.01.05, נערך לתובע ראיון אישי למטרת בחינת תקינות הליך לימודיו.
בהתאם להליך - נערך בעניינו של התובע סיכום ראיון על ידי המראיינים. המדובר במסמך פנימי אשר שימש ככל הנראה כחלק מהבסיס להחלטה הסופית.
ביום 28.2.05 נשלח אל התובע מכתב מאת הגף להערכת תארים. בקשת התובע לאישור שקילות נדחתה בין היתר בטענה כי לא גילה התמצאות מספיקה בחומר הלימודים וכן חשד כי עבודת הגמר שלו לא הוכנה על ידו. כן נטען כי לא שיתף פעולה עם מראייניו כנדרש.
התובע שלח מכתב ערר על החלטה ביום 10.11.05. במכתב זה הבהיר התובע בין היתר כי בעקבות תאונה שעבר (בעקבותיה הוכר כנכה משרד הביטחון), סבל במועד הריאיון מפגיעה בזיכרונו (בעקבות נטילת תרופות פסיכיאטריות) המצדיקה את אישור השקילות חרף תשובותיו הדלות בריאיון. התובע ציין כי יצרף אישור רפואי במידה וזה יידרש.
הגף דחה השגה זו במכתב מיום 4.1.06 ופירט ביתר פירוט את הפגמים שהתגלו לכאורה בתשובות התובע במסגרת הריאיון. אשר לטענה כי התובע סובל מבעיה רפואית אשר פגעה בזיכרונו נטען כי הטענה לא הועלתה בריאיון האישי ולא צורף כל אישור רפואי לתמוך בה.
לסיכומי התובע צורפו מספר מסמכים רפואיים (נספחים ה' לסיכומים) בין היתר מסמך מיום 17.7.03 ובו נאמר כי התובע סובל מ-"מצב לאחר חבלת ראש + אלמנטים של PTSD" וכן- "עקב תלונות על ירידה בזיכרון יש מקום לאבחון קוגניטיבי". כן צורף מסמך מיום 21.10.03 בו נאמר- "ייתכן ויש ירידה בזיכרון לכן חשוב האבחון הקוגניטיבי". בנוסף צורפו מסמכים המעידים על נטילת תרופות פסיכיאטריות כולל במועדים חופפים למועד קיום הריאיון.
לאחר הגשת הסיכומים ולאחר עיון בהם ניתנה החלטה בזו הלשון:
" 1. מעיון במסמכי התיק ובין היתר בתמליל הריאיון עם התובע עולה כי התובע לא זכר כמעט שום פרט בנוגע ללימודיו ובמהלך הריאיון שב וטען כי אינו זוכר את הפרטים.
2. במסגרת סיכומי התובע הוצגו מסמכים המעידים לכאורה על כך שהתובע נפגע פגיעת ראש במועד שלפני הראיון. בין היתר מתועד לכאורה טיפול פסיכיאטרי לרבות בתרופות. כמו כן מצוין במכתב מיום 21.10.103 כי "ייתכן ויש ירידה בזיכרון ולכן חשוב נושא האבחון הקוגניטיבי".
3. המדינה טענה בסיכומיה (סעיף 117) כי אין זו העת המתאימה להגיש מסמכים אלו במסגרת הסיכומים וכי אין לבחון אותם במועד זה.
4. מבלי לקבוע מסמרות - נוכח אופיו הדיוני של הליך זה המלצת בית הדין היא כי עניינו של התובע יושב לבחינה מחודשת של המדינה. בין היתר ייבחנו המסמכים הרפואיים שהוגשו ויחלט אם יש בהם כדי לשנות מן ההחלטה שלא להכיר בשקילות תוארו של התובע."

בתגובה ביקשה המדינה לקבל מסמכים רפואיים נוספים בטרם תישקל ההצעה לרבות אבחון קוגניטיבי ככל שקיים כזה.
התובע בתגובה צירף מכתב נוסף מיום 17.8.17 מאת רופא המשפחה שלו ובין היתר ציין הרופא כי "בזמן הטיפול סבל מירידה בריכוז ובזיכרון עקב כך הוחלט על הפסקת הטיפול ונשאר רק הטיפול באילטרול..."
המדינה הודיעה לאחרונה כי אין די מבחינתה במסמכים אלו כדי להצדיק בחינה מחדש של עניינו של התובע ועל כן נדרשת הכרעה בתיק.

הכרעה

נפתח ונאמר כי לאחר שבחנו את הראיות ואת החומר במלואו – הגענו למסקנה כי דין התביעה להתקבל ולהלן נפרט טעמינו.
טענות כלליות אשר בפי התובע כגון פגיעה בזכויות דיוניות, חובה לבקש לרענן את החומר בטרם הריאיון, הליך מנהלי בלתי הוגן וכד' כבר דחינו בהרחבה במסגרת פסקי דין קודמים בס וגיה זו (לשם הדוגמה בעב (י-ם) 1056/09 מוריס מלכא נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 20.7.17) ועוד) וקיימת רלוונטיות פחותה להתייחס אליהן בתיק זה.
מקובלת עלינו האבחנה שעורכת המדינה בין הימנעות ממתן הטבה ובין שלילתה. אבחנה זו קבועה מקדמת דנא במשפט המנהלי ופועל יוצא שלה הוא עוצמת הראיות ומידת הדקדוק הנדרשות לגורם מקבל ההחלטה בבואו להחליט. היינו- ככל שעסקינן בשלב מוקדם יותר של הדברים, עוצמת הפגיעה בזכויות קטנה יותר וגם הנטל הראייתי המנהלי קטן יותר.
היטיב לבטא זאת כבוד השופט (תוארו דאז) ברק בבג"ץ 799/80 פנחס שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים פ"ד לו(1) 317:
"כאשר הרישיון טרם ניתן, עשוי איזון זה להתקיים גם כאשר בידי המינהל אך חשש, כי מתן הרישיון עשוי להביא לפעילות בלתי רצויה. טבעי שהמינהל יבקש להקדים תרופה למכה. אך כאשר הרישיון כבר ניתן, הזכות כבר נרכשה, הפעילות כבר החלה, האיזון הראוי מחייב, כי משקל ראייתי נכבד... רק הוא יכריע את הכף".
(ראו גם בעניין מקסימוב לעיל) .
עם זאת מובן כי "גם במקרה כזה נדרשות ראיות של ממש, ואין די ב"תחושות בטן" בלתי מבוססות או ב"ספקות" גרידא בדבר מהימנותו של המבקש כדי להוביל לדחיית בקשתו" (עניין מקסימוב לעיל).
כאמור, בחינה של הראיות ושל ההחלטות בתיק הביאה אותנו למסקנה כי דין התביעה להתקבל.
אכן נפסק כי הריאיון הוא הכלי המשמעותי ביותר אשר בידי המדינה על מנת לבחון את תקינות הליך הלימודים. אכן, אין ספק כי התובע ענה בריאיון תשובות חסרות ביותר. למעשה, לאורך הריאיון כולו ענה לגבי מרבית השאלות כי אינו זוכר. לו דובר במקרה רגיל היה אולי די בכך על מנת להביא לדחיית התביעה אלא שבענייננו קיימים שני גורמים מהותיים אשר יש בהם כדי להטות את הכף:
נקודה ראשונה (וחשובה פחות), היא העובדה כי אין בידי הצדדים עותק מעבודת הגמר של התובע. שאלות על עבודת הגמר והשוואת התשובות לדברים הכתובים בה הם אבן היסוד של כל ההליך המנהלי בענייננו. בהעדר עותק של העבודה, כלל לא ניתן היה לערוך השוואה סבירה בין תשובות התובע ובין האמור בעבודה. עיון בתמלול הריאיון מעלה כי התובע, במגבלותיו אשר תוארו לעיל, ענה תשובות אשר יכולות להיחשב כסבירות בשעה שאין למה להשוות אותן.
כך, לגבי נושא העבודה ענה כי דובר "כמעט בטוח" באסטרטגיה של חנויות לרשת כלי כתיבה. (עמ' 7 שורה 9). בהמשך התובע גם נימק את בחירתו בנושא בכך שלאחיו יש חנות לכלי כתיבה. התובע גם תיאר (עמ' 8 שורה 15) כיצד ערך לכאורה תצפיות בחנות של אחיו ובחנויות נוספות לכלי כתיבה בכפר על מנת לבחון את נושא השירות. כאמור, תשובותיו אלו לא הושוו כלל עם האמור בעבודה בהיעדר עותק ממנה.
מעבר לכך, הסיבה המרכזית לקבלת התביעה היא העובדה שהתובע הוכיח כי בתקופה הרלוונטית סבל מבעיות בזיכרון כתוצאה מנטילת תרופות לטיפול במצבו הנפשי. התובע, כאמור נכה מוכר על ידי משרד הביטחון, התייצב לריאיון כשהוא סובל מהפרעות חרדה כתוצאה מתאונה שעבר בשירות. מצבו הנפשי כשלעצמו, ייתכן שהיה מצדיק את המסקנה כי יש להכיר בתוארו ואחת כמה וכמה כאשר מדובר במסמכים המעידים על פגיעה בזיכרון.
לטעמינו, אין בעובדה שהתובע לא המציא מסמך לפיו עבר אבחון קוגניטיבי (בין אם לא עבר כזה בסופו של יום או שהמסמך אבד ברבות השנים), כדי להעלות או להוריד. התובע המציא די מסמכים כמפורט מעלה, הן מזמן אמת והן מהתקופה האחרונה, התומכים בטענתו כי נוסף על מצבו הנפשי סבל גם מירידה בזיכרון. שומה היה על המדינה בזמן אמת, עם קבלת מכתב ההשגה של התובע בו ציין כי ישלח אישור רפואי במידת הצורך, לעשות מאמץ לברר את העניין. ייתכן כי לו זומן התובע בעת ההיא לריאיון נוסף, או שלמאן דהו בגף להערכת תארים היה חשוב מספיק לברר את הטענה- היו עולים כבר אז מסמכים נוספים כגון אותו אבחון קוגניטיבי.
טענת המדינה, אז והיום, כי התובע העלה טענה זו לראשונה רק במכתב ההשגה ועל כן אין לה ערך היא טענה שגויה. ראשית- התובע העלה טענה מפורשת בעת הריאיון (עמ' 9 שורה 2) "...חוץ מזה אני גם קצת יש לי בעיה עם הזיכרון. תמיד לא רק היום... אני אומר לך באמת יש לי בעיה עם הזיכרון. יכול להיות שאני עכשיו לא זוכר כלום לא יודע למה". יודגש כי מדובר באדם אשר אין ספק שסבל אותה עת מבעיות נפשיות וטופל בתרופות, כך שלא סביר לצפות כי יעלה את כל טענותיו באופן מסודר ומנומק.
המדינה נמנעה בזמן אמת מלערוך בירור כנדרש לגבי מצבו של התובע וכאמור, חרף הזדמנות שניתנה לה סירבה לעשות זאת גם כעת. את טענת המדינה לפיה המסמכים הרפואיים לא יכולים היו להיות מוגשים במסגרת הסיכומים יש לדחות. כאמור אופיו של ההליך כפי שנקבע בהחלטות בית דין זה ובית הדין הארצי- בהחלט מאפשר הגשת ראיות גם בשלב הסיכומים שהוא למעשה תחליף גם לשלב ההוכחות. המסמכים שהוגשו מדברים בעדם והם ראיות חד משמעיות לפגיעה בזיכרון.
לו הסכימה המדינה לערוך בדיקה חוזרת ייתכן והייתה אפשרות לברר מה מידת הפגיעה והשפעתה על הריאיון וכד'. אולם במצב דברים זה, ובמיוחד בשעה שממועד עריכת הריאיון עברו למעלה מ- 12 שנה וממועד סיום הלימודים כ- 16 או 17 שנה - ממילא שוב אין ערך לעריכת ריאיון או חקירה נוספת בעמקי זכרונו של התובע.
בשורה התחתונה, המדינה שללה את זכותו של התובע, אדם הסובל מבעיות נפשיות ופגיעה בזיכרון, רק על סמך העובדה שלא זכר פרטים בריאיון, ללא כל ראיה פוזיטיבית בדבר פגיעה בניקיון כפיו וללא כל התחשבות במצבו האמור.
סוף דבר, התביעה מתקבלת אפוא במובן זה שעל המדינה להכיר בתוארו של התובע כתואר שקול על כל המשתמע מכך מבחינת זכויותיו- זאת עד שבע שנים למפרע מיום הגשת התביעה. נציין כי לא מצאנו טעם של ממש לטענות התובע לפיהן לא חלה כל התיישנות על רכיבי התביעה וטענה זו אף אינה מנומקת.
הנתבעת תשלם תוך 30 יום הוצאות התובע בסך 5000 ₪ בנסיבות העניין.
ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, י"ט חשוון תשע"ח, (08 נובמבר 2017), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

גב' נחמה אנג'ל,
נציג ציבור (עובדים)

אייל אברהמי, נשיא

מר נתי ביאליסטוק כהן,
נציג ציבור (מעסיקים)


מעורבים
תובע: רידאן מולא
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: