ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רפאל לויט נגד ועדה מקומית לתכנון ובניה רמת גן :

לפני כבוד ה שופט אליהו בכר

מערערים

1.רפאל לויט
2.שרה יולי לויט
ע"י ב"כ עו"ד לויט – המערער 1

נגד

משיבה

ועדה מקומית לתכנון ובניה רמת גן
ע"י ב"כ עו"ד עדנה פיבלביץ

פסק דין

רקע
האם שגתה וועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה כאשר קבעה כי הפטור מהיטל השבחה, הקבוע בס' 19(ג)(2) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "התוספת" ו-"החוק" בהתאמה), הניתן בגין העברת בעלות בדירת מגורים שאפשר להרחיבה על פי תוכנית אך לא הורחבה בפועל, לא חל על שטח דירה הגדול מ-140 מ"ר. זו השאלה בבסיס הערעור שבפניי.
הנכס מושא הערעור הוא דירת מגורים בבית משותף ברח' בר כוכבא ברמת גן, הידועה כתת חלקה 5, חלק מחלקה 414 בגוש 6145, בשטח 116.5 מ"ר (להלן: " הדירה"). המערערים רכשו את הדירה בשנת 1982 והיא שימשה למגוריהם עד ליום 23.12.2015, אז מכרו את הדירה. אין מחלוקת בין הצדדים כי על הדירה חלות בין היתר תכניות ר"ג 340/ג/1, ר"ג 340/ג/21 ו-ר"ג 340/ג/15, שהן תכניות משביחות המאפשרות תוספת לדירה כך ששטחה הכולל יהיה גדול משטח של 140 מ"ר. בעקבות מכירת הדירה הוציאה הוועדה המקומית למערערים דרישה לתשלום היטל השבחה על שטח של 3.6 מ"ר, לאחר שהובא בחשבון פטור לשטח של 140 מ"ר.
המערערים הגישו ערר על דרישת התשלום. לטענתם, ניתן להם פטור חלקי בלבד רק עד שטח של 140 מ"ר, אלא שהם לא חייבים בהיטל השבחה כלל, כיוון שהדירה שימשה למגוריהם מגמר הבניה, וכן מאז תחילת תוקפן של התוכניות המשביחות, ועד מכירתה, במשך זמן של למעלה מ-4 שנים, והפנו בעניין זה לס' 19(ג)(2) לתוספת השלישית. המשיבה טענה שהפטור לפי ס' 19 לתוספת השלישית ניתן רק עד לשטח של 140 מ"ר, והמערערים לא זכאים לפטור מעבר לשטח זה.

החלטת ועדת הערר
ועדת הערר קבעה, כי בהתאם לסעיף 19(ג) לתוספת, מתן הפטור מתשלום היטל ההשבחה מתקיים בשני שלבים. בשלב הראשון, כאמור בס"ק (1), ניתנת דחייה של תשלום ההיטל ל מי שהגיש בקשה להיתר בניה לדירה המשמשת למגוריו, עד למועד מכירת הדירה לצד ג', שכן באופן עקרוני קבלת ההיתר מהווה מימוש זכות וגוררת חובת תשלום. בשלב השני, כאמור בס"ק (2), ניתן פטור מוחלט, אם הנישום התגורר בדירה לפחות ארבע שנים מגמר הבניה ועד למכירה. עוד קו בע ס"ק (2) שדירה שאושרה לגביה תכנית המאפשרת הרחבה, גם אם לא הורחבה בפועל, בעליה זכאי לפטור במכירה ובלבד שהתגורר בדירה ארבע שנים מיום אישור התוכנית. תוספת זו נועדה להשוות בין מי שבנה בפועל לבין מי שיכל היה לבנות אך לא בנה. נקבע, שס' 19(ג) עוסק בפטור עד לשטח של 140 מ"ר ותו לא, וניסיון העורר ים לעוות את הסעיף כך שיחול על שטח שיכול לעלות עשרות מונים על 140 מ"ר סותר את הסעיף. יתרה מכך , נקבע שפרשנות ה עוררים תביא לאבסורד ותעניק לנישום פטור על חשבון הקופה הציבורית למי שהמחוקק לא ביקש לתתו. לבסוף נקבע , כי פרשנות העורר ים מביאה לכפל תשלום של הקונה, שכן הזכויות מגולמות במחיר הנכס שהקונה משלם למוכר, ו לפי פרשנות העוררים ככל שהקונה יבקש להרחיב את הדירה, ישלם גם היטל השבחה. לפיכך הערר נדחה והמערערים חוייבו בהוצאות בסך 8,000 ₪. הוועדה טרחה וציינה כי "העורר מודע לאבסורד שבטיעונו ולא ירדנו לסוף דעתו מדוע החליט להטריח את הוועדה בפלפולי סרק".
טענות הצדדים בערעור
המערערים טענו שוועדת הערר טעתה במסקנה לפיה הפטור בסעיף 19(ג)(2) חל רק על שטח של עד 140 מ"ר. לטענתם, אין להכפיף את הפטור למי שמבקש למכור דירת מגורים ששימשה למגוריו במשך 4 שנים לשטח המוגבל ל- 140 מ"ר, שכן על פי לשון פיסקה (2), הוראות פיסקה (1) בה קבועה המגבלה של 140 מ"ר, אינן חלות על מ כירת דירה שניתן להרחיבה על פי ת כנית (לעומת דירה שנבנתה או הורחבה בפועל). לשיטת המערערים , הוראת החוק ברורה וחד משמעית בעוד הרשויות מפעילות את סעיף הפטור שלא כדין. עוד טענו, כי הוועדה טעתה בחיוב המערערים בתשלום הוצאות בסך 8,000 ₪ בערר שנסמך כולו על טענות משפטיות כשסכום השומה עומד על 17,000 ₪ בלבד וכאשר סכום היטל ההשבחה שולם במלואו ובמועד.
הוועדה המקומית טענה, כי מדובר בפלפולי סרק המופנים כנגד לשון החוק, וכי ועדת הערר באה לקראת המערער והבהירה לו היטב בדיון כי ידוע שנוסח הסעיף אינו מיטבי אך יחד עם זאת פרשנותו שגויה ולא עולה בקנה אח ד עם הפסיקה, אלא שהמערער עמד על עמדתו העקרונית ולכן גם חויב בצדק בהוצאות . נטען, כי לא נפל פגם בהחלטת ועדת הערר לנוכח הלוגיקה והפרקטי קה הנוהגת לגבי ס' 19(ג) לתוספת. עוד נטען, כי ההסבר התחבי רי של המערערים נטען לראשונה בערעור ומדובר בהרחבת חזית אסורה. כמו כן נטען, כי בנושא פרשנות החוק והתחביר, הגורם הרלוונטי לבחון אותה הוא המחוקק ולא הערכאה דנא.
דיון והכרעה
אשר לטענת המשיבה כי ההסבר התחבירי נטען לראשונה בערעור, לא מצאתי לקבלה. מעיון בפרוטוקול הדיון בפני ועדת הערר עולה כי פרשנות המערערים לסעיף כפי שעלתה בערעור, כוללת התייחסות מפורשת מצד המערער למשמעות המילה "או" שלגישתו באה "להבדיל ולא להוסיף" (עמ' 7 ש' 11-29). כמו כן מוצא בית המשפט להזכיר למשיבה, שעמד ה על טענתה בדבר העדר סמכות בית המשפט לפרשנות הסעיף (ר' פרוטוקול הדיון מיום 29.10.2017 ש' 2-3) כי "בשיטתנו, בית המשפט הוא הפרשן המוסמך של הדין" ( רע"א 2453/13 אלעזר עמר נ' עיריית חדרה, בפס' 14 ( 14.4.2015)). לפיכך, לא מצאתי מניעה לדון בערעור לגופו של עניין, וכך אעשה להלן.
היטל השבחה הוא תשלום שגובה ועדה מקומית לתכנון ובניה מבעלים או חוכרים במקרקעין בשל השבחה, שמשמעה עליית שווי המקרקעין בעקבות "אישור תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג" (ס' 1 לתוספת השלישית). שיעור היטל ההשבחה הוא מחצית משווי ההשבחה, וניתן לדחות את תשלום ההיטל עד למועד מימוש הזכויות, הכולל בין היתר מועד קבלת היתר בניה או מכירת הקרקע (ס' 1, 3 ו-7 לתוספת השלישית). העיקרון בבסיס גביית ההיטל הוא של צדק חלוקתי "התפישה כי ראוי שאדם שהתעשר בשל פעילות הרשויות ישתף את הציבור בהתעשרות ולמצער יישא בעלויות הפעולות שהביאו לכך" (ר' דנ"א 6298/15 הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקוה נ' דיבון, בפס' 12 לחוו"ד כבוד הנשיאה נאור וההפניות שם (29.6.2017) [להלן: " דנ"א דיבון"]; רע"א 7417/01 צרי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גבעתים, נז(4) 879, 886 (2003) [להלן: " עניין צרי"]).
ס' 19 לתוספת השלישית מונה רשימה של מקרים בהם ניתן פטור מהיטל השבחה. אחד המקרים הקבוע בסעיף 19(ג), קובע כדלקמן:
"(1) בניה או הרחבה של דירת מגורים לא ייראו כמימוש זכויות אם המחזיק במקרקעין או קרובו הגיש בקשה להיתר בניה על אותם מקרקעין שישמשו למגוריו או למגורי קרובו ובלבד שהשטח הכולל של דירת המגורים האמורה לאחר בנייתה או הרחבתה אינו עולה על 140 מ"ר; עם כל בניה או הרחבה נוספת מעל השטח האמור ישולם היטל, בשיעור יחסי לגודל הבניה או ההרחבה הנוספת.
(2) העברת הבעלות או החזקה בדירה שנבנתה או שהורחבה כאמור בפסקה (1) או שניתן להרחיבה לפי תכנית, לא יראו כמימוש זכויות ולא תחול בגינה חובת תשלום ההיטל, אם המחזיק במקרקעין או קרובו השתמשו בדירה למגוריהם או למגורי בני משפחתם הקרובים מגמר הבניה ועד מכירתה משך זמן שאינו פחות מארבע שנים; לענין זה, 'גמר הבניה' – כמשמעותו בחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961. "
בהתאם לאמור לעיל והרלוונטי לענייננו, באופן עקרוני חב נישום בתשלום היטל השבחה במועד בו אושרה תכנית משביחה למקרקעין שבבעלותו. תשלום ההיטל נדחה עד ליום שבו הוא מממש את זכויותיו – באמצעות בנייה או מכירת הקרקע. בענייננו אין מחלוקת שאושרו על דירת המערערים תכניות משביחות ושהמערערים מימשו את זכויותיהם באמצעות מכירת הדירה, לפיכך באופן עקרוני חייבים המערערים בתשלום היטל השבחה, אלא אם ימצא להם פטור בגדרי ס' 19 לתוספת – כאשר ס' 19(ג) הוא הרלוונטי כאמור לענייננו.
אשר לנישום שבנה או הרחיב את דירתו, אין מחלוקת שחל ס' 19(ג)(1), המקנה פטור מההיטל בהתקיים מס' תנאים, לרבות דרישה שהדירה תשמש למגורי ו או מגורי קרובו וששטחה הכולל של הדירה לאחר הבנייה או ההרחבה לא יעלה על 140 מ"ר (כשכל שטח מעבר לכך יחו יב בהיטל). נקבע, שפטור זה ניתן בשני שלבים, כשבתחילה נדחה מועד התשלום [ ס' 19(ג)(1)] ולאחר ארבע שנים שבהן התגורר בדירה ה נישום או קרובו הופך הפטור למוחלט [ס' 19(ג)(2)] ( ר' דנ"א דיבון, בפס' 13 לחוו"ד כבוד הנשיאה נאור; אהרן נמדר היטל השבחה 282 ו-294 (2011) [להלן: "נמדר"]). המחלוקת דנן מתמקדת בשאלה מה דינו של נישום שבבעלותו דירה שניתן להרחיב על פי תכנית, שמימש את ההשבחה על דרך של מכירת הדירה ולא על דרך של בנייה או הרחבה .
כאמור, לשיטת המערערים, בהעברת בעלות בדירה שניתן להרחיב על פי תכנית, יש לקרוא את ס' 19(ג)(2) במנותק מס' 19(ג)(1), כך שלא מתקיים התנאי המגביל את הפטור לשטח דירה של עד 140 מ"ר וזאת לאור לשון ס' 19(ג)(2) הקובע כי "העברת הבעלות או החזקה בדירה שנבנתה או שהורחבה כאמור בפסקה (1) או שניתן להרחיבה לפי תכנית". לשיטתם, הוראות המילים "כאמור בפסקה (1)" מתייחסות לעובדות שתוארו לפני ביטוי זה ("דירה שנבנה או שהורחבה") ולא לעובדות בהמשך המשפט ("שניתן להרחיבה לפי תכנית"), ולכן הוראות ס"ק (1) הקובעות את התנאי של 140 מ"ר, לא חלות על דירה שניתן להרחיב ולא הורחבה בפועל. לשיטתם, פרשנות ועדת הערר נוגדת את הוראות ס' 7 לחוק הפרשנות, לפיהן המילה "או" הבאה לאחר הביטוי "כאמור בפסקה (1)" באה "להבדיל מהמפורט שלפניה ולא להקיש לו". לגישת המערערים לו רצה המחוקק להשוות בין מי שמוכר דירה שהורחבה לבין מי שמוכר דירה שלא הורחבה היה מנסח את הסעיף כדלקמן "העברת הבעלות או החזקה בדירה שנבנתה או שהורחבה או שניתן להרחיבה לפי תכנית, כאמור בפסקה (1)...";
לשיטת המשיבה, וועדת הערר, יש לקרוא את ס' 19(ג)(2) ביחד עם סעיף 19(ג)(1), כך שחל התנאי המגביל את הפטור לשטח דירה של עד 140 מ"ר הן ביחס לדירה שנבנתה או שהורחבה והן ביחס לדירה שניתן להרחיבה .
מדובר אם כן בסוגיה פרשנית. כבר נקבע כי "לשון החוק היא אמנם נקודת המוצא של מלאכת הפרשנות של החוק אך אינה בהכרח נקודת הסיום. מלאכת הפרשנות מצריכה בחינה של לשון החוק לאור תכליתו" כש"מילות החוק ומטרתו הם כלים שלובים" (בג"ץ 2376/15 מזרחי נ' רשות מקרקעי ישראל, בפס' 18 וההפניות שם (1.3.2016)). באשר לס' 19(ג) לתוספת אף נקבע במפורש כי "אין ספק כי לשון הסעיף מעורר שאלות רבות" וכי "במצבים שכאלה, שמדובר בהם בסעיף שנוסחו אינו מובן... ברור הוא כי אין מקום לפרשנות מילולית דווקנית, אלא לפרשנות שתגשים את התכלית שביסודו" ובהמשך "ענייננו בסעיף משובש, שמשמעותו אינה יכולה להילמד מלשונו בלבד" (עניין צרי, בעמ' 885-886). יש אם כן, לפרש את ס' 19(ג) שלא על פי לשונו באופן דווקני אלא יש להתייחס יותר לתכליתו.
כבר נפסק שמטרת ס' 19(ג) היא סוציאלית – עזרה לאזרחים בשיפור תנאי מגוריהם מבלי שיוטלו עליהם הוצאות כבדות, ותכליתו לאזן בין מטרה זו לבין מטרת החיוב בהיטל – שיתוף הקהילה בהטבה שקיבל הפרט מהרשות (עניין צרי, בעמ' 887-888; דנ"א דיבון, בפס' 17 לחוו"ד הנשיאה נאור). נקבע, כי " האיזון הראוי מחייב מתן פירוש מצמצם להטבות המתקבלות, שכן מההיסטוריה החקיקתית ברור כי תכלית הסעיף אינה להעשיר את הזוכה בהטבה על חשבון רווחת קהילתו, אלא אך לאפשר לו להרחיב את ביתו, אף אם אין ידו משגת לשלם את דמי ההשבחה" (עניין צרי, בעמ' 888). אמנם, במכירת דירה שניתן להרחיב לכאורה משתנה התכלית שכן אין הרחבה בפועל של הדירה, אולם המחוקק ראה גם מקרה זה כראוי לפטור, וניתן לראות גם בדרך זו הגשמת המטרה הסוציאלית, כיוון שאם נישום פטור מההיטל מוכר את דירתו במחיר המגלם את תוספת הזכויות, הוא יכול לנצל את ההטבה הכלכלית בה זכה ולשפר את תנאי מגוריו (השווה עמ"נ (מינהליים ת"א) 40022-02-14 שלו נ' ועדה מקומית לתכנון חולון, בפס' 18 ו-27 ( 27.10.2014) [להלן: "עניין שלו"]).
הפרשנות שמציעים המערערים לסעיף, על אף שקיים לה יסוד בלשון החוק, אינה מגשימה את תכליתו . פרשנות המערערים מאפשרת פטור רחב ובלתי מוגבל , באופן שמי שזכה בהשבחה מכ וח תכנית יזכה בתוספת הכלכלית לכיסו אף אם מדובר באפשרות להרחבה של מאות מ"ר , וזאת מבלי לשתף את הקהילה ברווח שעשה (בענייננו, המערערים לא חולקים על כך שמחיר הדירה הושפע מכך ש מכרו נכס שהושבח מכ וח התוכנית – ר' עמ' 5 ש' 1-2 וש' 12-16 לפרוטוקול הדיון בוועדת הערר מיום 18.9.16). פרשנות זו "אינה מאזנת כיאות את הפגיעה בציבור כתוצאה מהפטור עם הרציונל העומד ביסודו" (עניין צרי, בעמ' 889) ועל כן אינה יכולה להתקבל.
הפרשנות הראויה במקרה דנן היא פרשנות ועדת הערר, לפיה פיסקה (1) ופיסקה (2) קשורות זו בזו, כך שהענקת פטור מוחלט מהיטל לפי פיסקה (2) תחול לדירה שניתן היה לקבל לה פטור לפיה פיסקה (1) אילו הייתה מוגשת בקשה – וכפועל יוצא מכך, הגבלת הפטור עד לשטח של 140 מ"ר (ר' גם נמדר, בעמ' 294-295). ביטול הקשר בין הסעיפים יפגע בתכלית החקיקה ויביא להפליה בין הנישומים – כך שמי שבחר להרחיב את דירתו בפועל יזכה לפטור מוגבל, בעוד מי שלא הרחיב את דירתו – אך מכר אותה בסכום הכולל את ההשבחה – יזכה לפטור בלתי מוגבל.
מסקנה זו מתחזקת לאור הקביעה כי "מהמכלול ומההיסטוריה החקיקתית עולה כי הנוסחים השונים לא עמדו זה כנגד זה, אלא זה לצד זה תוך שהאחד משלים את חברו, וחוברים הם יחדיו להשלמת תכלית הפטור" (עניין צרי, בעמ' 886-886). בפועל, ס' 19(ג) לתוספת חוקק טלאי על טלאי. התוספת השלישית עצמה נוספה לחוק רק באפריל 1980 (במסגרת תיקון מס' 15). ס' 1 9(ג) השתנה במהלך השנים והתווסף כנוסחו בס' 19(ג)(1) רק בינואר 1983 (במסגרת תיקון מס' 20) . ס' 19(ג)(2) התווסף רק ב יוני 1984 (במסגרת תיקון מס' 21). הסעיף לא כלל במקור את המשפט "או שניתן להרחיבה לפי תכנית" ומטרתו הייתה להבטיח ניצול כהלכה של הפטור, כשמצד אחד עמדה הדרישה שהדירה ת שמש בפועל למגורי המחזיק במשך 4 שנים ומצד שני הובטח שמי ש הרחיב את דירתו לא יהיה חייב לשלם את ההיטל בעת מכירת הדירה (ר' גם עניין שלו, בפס' 17). הנוסח שכולל דירה "שניתן להרחיבה לפי תכנית" התווסף רק ביולי 1988 (במסגרת תיקון מס' 26). כשלוקחים בחשבון את היסטורית החקיקה ואת לשונו המשובשת של הסעיף, ברי שנוסחי הסעיף נועדו להשלים זה את זה ולחבור יחדיו להגשמת תכלית הפטור. לפיכך, ראוי לקרוא את הפטור בפ סקה (2), זו החלה גם בעת מכירת דירה שניתן להרחיבה ולא הורחבה בפועל , ביחד עם פיסקה (1) הקובעת תנאי המגביל את שטח הדירה הכלול בפטור.
פרשנות זו, המחילה את התנאי המגביל את שטח הדירה גם על מכירת דירה שלא הורחבה אך ניתן להרחיבה , אף יש לה אחיזה בפסיקת בית המשפט העליון מהעת האחרונה בפסק הדין בערעור על עניין שלו. גם הנישום באותו עניין לא ביצע בנייה או הרחבה בפועל, אלא רק מכר את דירתו, שחלה עליה השבחה מכ וח תכנית . במסגרת דיון בשאלה האם בעת חישוב שטח הדירה לצורך הפטור יש להביא בחשבון דירות אחרות שבבעלות הנישום, נקבע כי "לפי לשונו של סעיף 19(ג) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, פטור הניתן בגין בניה, הרחבה או העברת בעלות בדירת מגורים ששטחה אינו עולה על 140 מ"ר, יינתן בלא שייכלל בחישוב שטח דירות מגורים אחרות שבבעלות הנישום, אם הללו מצויות במקרקעין אחרים" (בר"מ 8052/14 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' שלו (22.3.2017), ההדגשה אינה במקור – א.ב.). אמנם לא נדונה שם באופן ישיר השאלה העומדת במחלוקת כאן, כיוון שהדירה נשוא ההיטל הייתה קטנה משטח של 140 מ"ר, אולם דבריו של בית המשפט העליון בעניין מגבלת השטח, שנאמרו במסגרת עניין בו נמכרה דירה שניתן להרחיב מכוח תכנית מבלי שהורחבה בפועל, ברורים ומפורשים.
כן ר' בהקשר זה גם את דברי חברתי, כבוד השופטת רות רונן הקובעת כי "ס"ק (2) הוא סעיף הממשיך את ההסדר שנקבע בס"ק (1)" (עניין שלו, בפס' 16); דוגמה נוספת לקשר שע ושים בתי המשפט בין פיסקה (1) לפסקה (2) על אף לשונו הבעייתית של הסעיף, ניתן למצוא בעניין בן דוד. באותו עניין דן בית המשפט בשאלה האם ניש ומים שקיבלו פטור מותנה בהתאם לפסקה (1) יכולים "להפסיק להשתמש" בדירה לאחר ארבע שנים גם על דרך השכרתה ולא רק על דרך של מכירתה, כדי לזכות בפטור הקבוע בפסקה (2). נקבע שם כי "אף שס' 19(ג)(2) לתוספת השלישית לפי לשונו אינו חל בנסיבות העניין שלפנינו, שכן המערערים לא מכרו את הדירות... יש לראות בהוראות הסעיף.. כמשלימות את הוראות סעיף 19(ג)(1), כך שבעל הדירה יזכה בפטור מתשלום היטל השבחה לא רק אם מכר את הדירה לאחר ארבע שנים בהן גר בה... אלא גם אם המשיך להתגורר בה" (ר' ע"א (מחוזי י-ם) 52313-03-11 בן דוד נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, בפס' 7 (3.7.2011). יצוין כי בערעור שהוגש לבית המשפט העליון ניתן פסק דין בהסכמה, שהפחית לכאורה את סכום הריבית בה חויבו הנישומים, ללא התערבות בקביעות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ר' רע"א 5631/11 בן דוד נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (28.02.2013)).
אשר על כן, מצאתי שאין מקום להתערב בקביעת ועדת הערר כי הפטור מהיטל השבחה במכירת דירה שניתנת להרחבה כפוף למגבלת השטח הקבוע בס' 19(ג)(1) לתוספת השלישית.
אשר להוצאות, בית המשפט העליון התייחס לכך ש"לאורך השנים התעוררות לא מעט שאלות בנוגע להיקף הפטור, שהעסיקו ועדיין מעסיקות את כלל הערכאות לרבות בית משפט זה... בהתאם, היקפו של הפטור נקבע במידה רבה בדרך קזואיסטית, ממקרה למקרה. ריבוי ההתדיינויות בנושא זה מהווה משום עדות לחוסר הבהירות של לשון סעיף הפטור..." (דנ"א דיבון, בפסקה 14 לחוו"ד הנשיאה נאור). בית המשפט העליון חזר והזכיר את "הצורך בהבהרה חקיקתית של כל העניין" (שם, בפס' ה' לחוו"ד המשנה לנשיאה רובינשטיין). לענייננו, איני סבור כי המקרה דנן הצדיק פניה לערכאות לאור תמימות הדעים בדבר פרשנות הפטור, אליה היו מודעים המערערים (ר' עמ' 8 ש' 11-21 ועמ' 9 ש' 3-5 לפרוטוקול הדיון בוועדת הערר), יחד עם זאת, לאור הבעייתיות הידועה בנוסח הסעיף, העובדה כי הפרשנות הנטענת על ידי המערערים אכן תואמת ללשון הסעיף ו במיוחד בנסיבות בהן המערערים חויבו בהוצאות גבוהות יחסית במסגרת הערר ש היה משפטי ברובו, מצאתי לחייבם בהוצאות על הצד הנמוך במסגרת הליך זה, שהיה קצר יחסית ולא הצריך השקעה ניכרת מצד המשיבה.
סוף דבר
הערעור נדחה. פרשנות ועדת הערר לפיה פטור מהיטל השבחה לפי ס' 19(ג)(2) לתוספת השלישית במכירת דירה שניתן להרחיב לפי ת כנית מוגבל לשטח דירה של עד 140 מ"ר בהתאם להוראות ס' 19(ג)(1), היא פרשנות סבירה ולא מצאתי מקום להתערב בה.
המערערים יישאו בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪.
ניתן היום, י"ג חשוון תשע"ח, 02 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: רפאל לויט
נתבע: ועדה מקומית לתכנון ובניה רמת גן
שופט :
עורכי דין: